Category Archives: ספורט

זכויות שידור משחקי הנבחרת הצעירה: "הענקנו להם", עלק

אייטם בנרג' מצטט את מנכ"ל צ'ארלטון, אדר זהבי, בנוגע לזכויות השידור של משחקי נבחרת ישראל הצעירה שנרכשו על ידה: "כמו שהענקנו להם בשנה שעברה את שידורי המונדיאל, נמשיך להעניק להם את האירועים הגדולים בצורה המקצועית ביותר".

אז תשמע, אדר. "להם" זה אנחנו, ציבור חובבי הכדורגל, ולומר שהשידור מופקע-המחיר והעלוב שהעברתם שם היה מענק, זה כמו לומר שקצב חשוד בכך שהוא העניק ל-א', המתלוננת. תקעתם לנו אז, ובטח תתקעו לנו גם מחר. אם רק אפשר לבקש, אל תצפו מאיתנו להעמיד פנים שהאונס הזה היה מעשה אהבה.

קדימה צסק"א!

לא שיש לנו סיכוי מול העוצמה החזקה של הגרמנים [1], אבל התקווה, כידוע, מתה אחרונה. ולו רק כדי לראות אוהדי מכבי תל אביב עצובים [2], שדרנים מבולבלים וטוקבקיסטים מלאי דעות קדומות ובלי דיאודורנט בוכים ומצטערים, הרשו לי לייחל להפסד של מכבי הערב.

כמובן, זה לא יקרה. מכבי קבוצה-קבוצה, בת זונה, עם אתלטים וספורטאים בנשמה שראויים למופת וניהול מקצועי (וכוחני, ראו לדוגמא את היהירות מול כתב ספורט שלא עושה קופי&פייסט נפשי בהתאם להוראות הדובר שלהם) ואין לצסק"א, קבוצת הצבא האדום (?) לשעבר, כמעט סיכוי. אם הייתי רואה אותם בטלוויזיית שחור לבן, אין מצב שלא הייתי מעודד את הבחורים השגיבים עם הלוגו של הפרה של השוקולד. ובכל זאת, לקוות מותר.

ובמדינה המוצהבת והאלימה הזו, במיוחד לקראת יום עצמאותנו המסמל את הרשות להיות אזרח חופשי בארצנו, זו אפילו מצווה.

קדימה צסק"א!!!!11111!!!!11

 

(לתשומת לב הטוקבקיסטים: כאן זה לא ynet. כן, אנחנו יודעים שמכבי הכי טובה בעולם, וכל מי שמערער על זה הוא חמאסניק ועוד מהפלג של חלאד משעל. ועדיין, זה יהיה נורא כיף למחוק אתכם אם לא תכתבו מצחיק).

[1] כינוי מכבי תל אביב ואוהדיה בפי כמה אוהדי קבוצות אחרות בארץ, במיוחד מכבי חיפה, במיוחד בכדורגל (מה זה משנה, כולנו יהודים).

[2] כן קליגר, גם אתה. גם אתה כהן. ואפילו אתה, גילעד עם י'. צ'טער.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

לעורך התורן ב-NRG:

אם היית קורא את הידיעה שהפנית אליה, היית מגלה שבית"ר הפסידה, לא ניצחה.

 

זיקוקים בכרמל

לפני שבוע נערך בקרית אליעזר משחק ליגה בין מכבי חיפה להפועל תל אביב, שבסיומו התקיים טקס לכבוד האליפות בירוק. את התמונות הנוספות לשתיים שפורסמו בבלוג (השניה כאן), אפשר לראות בפליקר. ואם כבר אנחנו בעניין של סגירת קצוות מהזמן האחרון, אז עוד שני עניינים:

1. גיא אליאב, מנכ"ל תפוז, פתח בלוג. לצערי, האפשרות שמנכ"לים ובכירים מחברות רשת אחרות ימהרו בעקבותיו קלושה למדי (גילוי נאות: אנחנו חברים, ואני גם מייעץ לו לפעמים. לרוב הוא מתנהג בנימוס ומהנהן כאילו הוא מקשיב).

2. למי שלא שם לב ולמי שלא משתמש ב-RSS לצורך התעדכנות – "רשימות" השיקו בימים אלו רשימות דיוור לצורך התעדכנות בפוסטים חדשים בבלוגים. משום מה, אפשרות הרישום לרשימה נמצאת רק בעמוד הראשי של הבלוג. את רשימת המנויים שלי אשתדל למכור למרבה במחיר, אבל למרבה הצער לא סביר שאפגוש מרבה כזה.

אריק בנאדו ואוהדים בהקפת האליפות, קרית אליעזר

 

אל אל אירלנד!

פורסם בניוזלטר של בלייזר

"החלטנו לצבוע את יציעי הקהל בכחול וליצור חזית אחידה ותחושת שייכות של אוהדי כל הקבוצות במשימת העידוד לנבחרת הלאומית שלנו". ניר שטרן, סמנכ"ל השיווק של פלאפון.

פחחחחחחח.

הידיעה המלאה בגלובס מספרת, בין היתר:

"המלחמה הסלולרית על לב אוהדי נבחרת ישראל נמשכת ביתר שאת, כאשר היום (א') הודיעה פלאפון, כי היא יוצאת ב"מהלך גיבוש ועידוד לאומי "כחול עולה", למען אוהדי נבחרת ישראל בכדורגל ושחקניה לקראת המשחקים הגורליים נגד אירלנד ונגד צרפת במוקדמות המונדיאל. שיר העידוד של הנבחרת שנבחר על-ידי פלאפון, נכתב על ידי משרד הפרסום באומן בר ריבנאי. ביום חמישי נודע, כי ההתאחדות לכדורגל נאבקת נגד העיתון מעריב וחברת הסלולר סלקום, על רקע "מבצע ההמנון" לקראת המשחקים מול אירלנד וצרפת בסוף החודש. ההתאחדות לכדורגל יוצאה כנגד כוונתו של מעריב לצאת במבצע למציאת הימנון חדש לנבחרת ישראל, כאשר הוא פועל בשיתוף פעולה עם סלקום."

בקיצור, פלאפון רוצה שהאוהדים ילבשו את הכחול שלה, וסלקום רוצה לגנוב לה. מה שנחמד, מעבר לעובדה שהתאחדות הכדורגל, אולי הגוף הציבורי היחיד במדינה שהנורמות שלו לא השתנו כלל מאז השלטון העותומני (כן, הם לא היו קיימים אז, חסכו הטוקבק), מעורב במהלך. כולם למען המולדת, הספורט בישראל ומאוחדים בתקווה שבחורינו המצוינים – אבל עם הכושר בתחת – לא יעשו פדיחות גדולות מדי. בהמשך הסלאלום המכוער של הכדורגל העולמי אל הכסף הגדול, והמשך החארטה הישראלית בה העיקר הוא ההודעה לעיתונות והניסוח ההו-כה-לא-אוהב-ספורט, באות עכשיו שתי חברות מסחריות שמעולם לא היה אכפת להן מהקהל שלהן ורבות על המנון. משהו שאמור לייצג גם ערכים, אתם יודעים.

הייתי שמח לסכם בקצרה במלים "ניתן לנבלות לשפוך את הכסף שסחטו מאיתנו בדמי קישוריות מצחינים, ואנחנו נמשיך לשיר 'אל אל ישראל'", אלא שהדברים אינם כה פשוטים. זוכרים את ההפסד המשפיל לדנמרק ברמת גן? זו היתה הפעם האחרונה שאני הוצאתי גרוש על הנבחרת. לבוא עם חברים לפאב-ספורט הומה אוהדים דנים וישראלים ולראות את הנבחרת הלאומית שלך מובסת ומושפלת כמו חבורה של זונות מפונקות – ואז ללמוד שזה קרה, כנראה, בגלל שהספורטאים הצעירים הלכו לבלות עם זונות לילה קודם, גורם לך להרגיש פראייר כמו שרק חודש מילואים בשמירה על מאחז בלתי חוקי של מניאקים שמפנצ'רים לך את הג'יפ כוננות יכול לעשות.

צריך להבין: לשנאתנו את הנבחרת יש שני קטבים: ראשית, אלון ורפי היו גיבורים ספרותיים, לא מהחיים. בנבחרת יש חבילה של ערסים עם כושר ברמה של איי-פארו (למעט בודדים) שלא אוהבים להזיע, גם לא עבור הנבחרת של המדינה שלהם. מצד שני, הם תמיד הצליחו לשחק מספיק בסדר כדי להגיע לכמעט, ואז להפגין איך חוקי מרפי פועלים גם בקרב אוכלי החומוס. ע"ע אוסטרליה של פרנק ארוק, "צריך להזהר מצ'ארלי יאנקוס, יש לו בעיטות תותח. זה מה שאמרתי לכם". המשך עם קולומביה ("ככה לא בונים חומה"), עם דנמרק, אוסטריה (נמני פותח רגליים בחומה, דקה אחרונה). בקיצור: לגבי הצרפתים עוד נעודד אולי מול המסך, אבל במשחק הקרוב, כשמול נבחרת פלאפון הלאומית ישחקו ג'ון אוש'ה וקינו המלך, אין ספק את מי אנו אוהדים.

נחזור לעודד אתכם שוב, יא ג'ובניקים של כדורגל, ברגע שלפחות תנסו ברצינות לעלות שלב. ואם ההתאחדות כל כך רוצה שיהיה לה "המנון" עבור "האוהדים", מה דעתכם על המלים הבאות:

לא הולכים לזונות לפני משחק /
לא הולכים לזונות לפני משחק /
לא הולכים לזונות לפני משחק /
אבישי ז'אנו נשמה /
ואל אל ישראל!

מאה שנות תעופה # 1

צילום: Rayyan ALSamadani, 2001

"רשת סקיי הבריטית דיווחה שריצ'רד הארוול, אמריקני בן 55, נעצר בשדה התעופה דלאס בוושינגטון, לאחר שמאבטחים הריחו אלכוהול. שוטרים שהוזעקו למקום ביקשו מהטייס להתלוות אליהם, והרחיקו אותו מהמטוס. דוברת משטרת שדה התעופה בוושינגטון, טארה המילטון, אמרה: "הטייס הושעה באופן מיידי מעבודה, והוא צפוי להיחקר".

 

אחת הדאחקות הסדרתיות האהובות עלי היא בעליה למטוס. שניה לפני הכניסה, מעיפים מבט בקוקפיט ושואלים את זה שנמצא לידכם אם הוא חושב שמה שיש לטייס ביד זה בלק לייבל או רד לייבל. אם אומרים את זה ליד האנשים המתאימים, זה עובד יפה. לפחות פעם אחת, בטיסה של אמריקה ווסט משארלוט לפיניקס, והדיילת בפתח סובבה בעצבנות את הראש.

 

מטוסים מודרניים, כך אומרים, זה כמו להכין סטייק מנתח פילה משובח: הטבח צריך לא להפריע, וזה עובד לבד.

 

יופי של משחק עכשיו

 

לפחות בינתיים, 15 דקות פנימה. ניוקאסל נגד מנצ'סטר, בספורט 5+. הליגה שלנו תתחיל לך תדע מתי בדיוק, אבל בינתיים ה"תחליף" הבריטי ממכר. הבנתי שצפויה אלימות במפגש המשעשע באצטדיון הרצליה הקטון והנאה בין אוהדי מכבי והפועל "נראטיב" תל אביב, המשחקות נגד קבוצות אחרות במסגרת גביע הטוטו. בתקווה שלא אצא אדיוט ושתהיה שם אלימות רצינית יותר מהקללות בלטינית של אוהדי הפועל, אומר להם רק זאת: אל תצאו פראיירים, אל תוותרו.

עם סגירת הפוסט: 1:0 לניוקאסל, שער של שירר הנהדר. השיפוט בעייתי, לפחות שתי בעיטות עונשין היו צריכות להיפסק ליונייטד. בתמונה גיגסי וסקולס מתמקחים עם השופט, ששלוש דקות אחרי זה הרחיק את פרגוסון מהמגרש (!).

 

 

המעודדות של מכבי

 

החיים הקשים במגזין "בלייזר". חוץ מביקורת מסעדות, ראיינתי עבור הגיליון הבא את נבחרת המעודדות של מכבי תל אביב. כולן, אגב, מראשון.

ימי אוקטובר

בפרפראזה על צ'ארלס ברקלי, הרי שבימים טרופים אלו, בהם הראפר הטוב ביותר בעולם הוא לבן, שחקן הגולף הטוב ביותר הוא שחור, גרמניה מתנגדת למלחמות ומכבי ת"א לוקחת אליפות, ראוי לחזור לימי הסדר העולמי הישן. ימים בהם הדרכון לא זז מהכיס האחורי של הג'ינס, ולאלה ששיחקנו מולנו קראו גיגסי ולוסיו, ולא נגיד עידן מליחי ואורי אוזן. בקיצור, בואו נמזוג לנו משהו ונזכר בעונה שאותה התחלנו כמו מלחמת ששת הימים וסיימנו אותה כמו שני הרובאים האחרונים במוצב בודפשט ב73. ליגת אלופות, חבר'ה.

 בסתיו 2002 השתתפה מכבי חיפה בליגת האלופות האירופית. הכתבה הבאה (שנכתבה יחד עם יגאל צלאל) הופיעה בבלייזר לסיכום הקמפיין.

 

"ימי אוקטובר"

מאת: גדי שמשון ויגאל צלאל
ייעוץ פילוסופי: צפריר בשן
תמיכה רוחנית: אמיר הספרי

 

רגע מכונן: י' נזכר בשידור הישיר של משחקי מכבי חיפה בשנות השבעים, היישר מקריית אליעזר לסטלה מאריס. הגעת ליברפול לארץ נמנעת בשל המורכבות הטכנולוגית שהפריע להנהלת מכבי חיפה לקבל פקס באנגלית ולהבין מה כתוב בו.

ארצו של הצורר: בקרב גבורה מול שטורם גראץ מנצחת מכבי חיפה ועולה לליגת האלופות. וואליד באדיר שומע בפעם הראשונה בחיים את הקריאה "יהודי מלוכלך".

הרבעים בהם מתרחשת עלילת "המפצח": הגול הראשון העונה בליגת האלופות היה בין רגליו של בארטז, מנעלו של אחד, יניב קטן מהקריות.

חריזה מלאה רבדים ודקויות: על שירי האוהדים בירוק, על הניצחון על אולימפיאקוס והעובדה המצערת שהעולם אולי משתנה, אבל הגרמנים תמיד מנצחים.

ריו פרדיננד זה נבחרת הנוער? מנצ'סטר יונייטד באה וקיבלה בראש. תגידו מה שתגידו, אבל זה אחד ההישגים הגדולים ביותר של קבוצה ישראלית, לא כולל רבע הגמר בגביע המחזיקות לפני כמה שנים.

אולימפיאקוס מי? המשחק האחרון, כשכבר בטוח שלא עולים, מול קהל יווני אלים ועוין. ועכשיו הביתה, בחזרה אל האצטדיונים המפוארים של ליגת העל, המפוארת לא פחות.

[X=nextPage=X]

רגע מכונן

 

"כן מותק, חורף 74 היה באמת נורא גשום. לא קרו בו יותר מדי דברים, וגם אלו שקרו לא היו נורא מעניינים. ילדות נינוחה, נעימה ובעיקר פדגוגית ציפתה לך אם במקרה גדלת בחיפה, בכרמל צרפתי. הרבה עצים, מעט כבישים, אנשים מחייכים בנימוס, אקדמאים, עולים חדשים, מעט מאוד פועלי יצור. לא עושים רעש בין שתיים לארבע. כן. ומכבי חיפה".
(י' מסביר ב"דיניץ" על הבר 5 שעות לפני הטיסה לגראץ)

זה אולי נחות ופרימיטיבי, אבל כמו כל עניין שבין גברים לבין עצמם, גם בנושא אהדת הכדורגל ההיררכיה ניתנת למדידה. זה מתחיל בזמן האהדה, עם עדיפות לאלה שאיך שיצאו מתעלת הלידה הונח על צווארם הצעיף הנכון, וממשיך ברמת המחויבות לקבוצה על חשבון מה שנהוג לכנות "חיים" בקרב אנשים מן הישוב (אתם יודעים, איך תעזו לקרוא לעצמכם אוהדים כשלא הייתם באימון של הנוער ביום שלישי?).

קשה לדעת איפה בדיוק מתחילה מערכת יחסים עם קבוצת כדורגל, אבל בהיררכיה הזו, יוד ותיק הרבה יותר מגימל, שנולד בכלל בקרית גת. יוד הוא אמנם יליד אוקראינה, אבל כבר בינקותו הגיע לכרמל. את הגולים הראשונים של חיפה חווה יוד ממעוף הציפור, בקו אווירי של 2 קילומטר. למרות הוריו התרבותיים, מצא עצמו יוד הולך לסטלה מאריס בכל שבת שניה, כשהוא מצויד בכסא וטרנזיסטור. משם היה העלם משקיף על קריית אליעזר, משל הייתה הארץ המובטחת. אז נכון, חצי מהשער הקרוב לא כל כך רואים בגלל העצים, אבל למה להתלונן? כשחיפה הייתה מבקיעה – וזה קרה אחת לחודש בערך, וגם אז ב"דחיקה פנימה מתוך הערבוביה" – היה רואה יוד את הגול (או שלא), סופר 21, 22, 23 – ואז שומע את השאגה של הקהל. שאגת האושר הקולקטיבי הזו תלווה אותו לשארית חייו, כל שבת בין אוגוסט למאי.

מכבי חיפה של אותם ימים הייתה קבוצה צנועה, שהתנדנדה בין הלאומית לליגה א' צפון. לרוב, אחרי המחזור העשירי היינו כבר אחרי שישה הפסדים, שלושה משחקי רדיוס, מאמן מפוטר, אין סוף ישיבות חירום ליליות ואוהדים על הגדרות. ובכל זאת, לכל משחק היו מגיעים שמונת אלפים איש לאצטדיון. וזה כשמשחקים נגד הפועל חדרה והפועל קריית שמונה, לא התל אביביות מדושנות העונג והשנואות, שאיכשהו כל שבוע היית מוצא שחקן אחר שלהן עם תספורת אופנתית וחיוך מעצבן בפוסטר האמצע של "פנדל".

קצת קשה להאמין היום, אבל בחיפה הייתה באותם ימים עוד קבוצת כדורגל. הפועל חיפה קראו לה. אופציה מוצלחת בהרבה לאהבת ילדות, אם אתה מאלו שחושבים שאהבות צריכות להתבסס על הגיון. הם היו יותר טובים, יותר מצליחים, גמרו מעל מכבי בכל שנה נתונה, ולרוב גם פירקו אותנו בדרבי. האוהדים שלהם הגיעו מהכרמל, מאחוזה, מנווה שאנן. האוהדים שלנו באו מרומן של אלי עמיר.

אבל אהבה, מי שאהד יודע, מגיעה ממקומות של תשוקה ולהט. מול קבוצת הממסד הבולטת ביותר שסיפק הכדורגל הישראלי אי פעם עמדה חבורה של שחקנים ירוקים נטולי מיומנות ויכולת שהתפוצצה כל שבת על המגרש, שתקפה עם שישה, שבעה ושמונה שחקנים, שניסתה לשחק כדורגל, שתקפה 90 דקות, שהאמינה שכדורגל הוא טעם החיים. היה לנו הכל, חוץ ממיומנות בסיסית של בעיטה. אז התבגרנו ככה, בלי הגיון, שנה אחר שנה, בנסיעות ברחבי ישראל בטנדר פז'ו הדפוק של אח של בִּיטָס, בחולצות ירוקות עם הלוגו של "זכריה דרוקר" ועם תקווה שיהיה יותר טוב, למרות שעמוק בלב ידעת כבר אז שתקווה, כמו אהבה, הכי חזקה כשהיא נכזבת.

 

לעולם לא תצעדי

 

"You will never find a job"

(י' וג' שרים מול הטלוויזיה יחד עם אוהדי היונייטד לליברפול, העיר היחידה באנגליה שהאבטלה בה חמורה יותר ממנצ'סטר)

מאז השתנו כמה דברים. החיים לקחו אותנו לכל מיני מקומות, אבל תמיד חזרנו לבטונדות של יציע גימל בקריית אליעזר. לקחנו אליפויות וגביעים, ניצחנו את פארמה ופ.ס.ז', השחקנים כבר לא יושבים עם כפכפים ומרלבורו על קפה שחור אצל טורקו בשוק, אח של ביטס דופק בוכטות באמריקה, ואף אחד מהחברים לא גר יותר בחיפה. הדברים היחידים שלא השתנו מאז הם הלהט והכוונה לתת חמישיה בכל משחק.

המילניום התחיל לא רע. אליפות אחרי שבע שנים רעות, וניצחון על האקה מפינלנד, שהבטיח לנו מפגש חלומי עם ליברפול בואכה ליגת האלופות. עכשיו אנחנו מחייכים (טוב, לא ממש מחייכים) כשאנחנו נזכרים איך השקנו כוסות ומלמלנו שהנה אנחנו, יוד וגימל מפלשתינה, נכנסים בזאת בשערך הו אנפילד, תוך שירת "עשר שנים בלי אליפות", כפי שנוהגים אחינו שבק"ק מנצ'סטר הרחוקה.

ובדיוק אז צלצל הטלפון, ועל הקו היה אחד מאותם חברי נפש תל אביבים אדומים שאספנו עם השנים, שבקול שבור בישר לנו שלא ניסע לאנפילד, ולא נזמר על האמביוולנטיות המינית של מייקל אואן. התברר שהגויים האנטישמיים ימ"ש מהנהלת אופ"א נהגו בערמומיות לפני המשחק, ולא שלחו גרסה עברית לפקס עם רשימת השחקנים האסורים בשיתוף. מכבי חיפה נשארה בבית, ואנחנו הסתפקנו בווינסטון מהדיוטי פרי שטרחו להביא לנו חברינו האדומים, בדרכם למשחקים במפעל ההוא, איך קוראים לו, אוף משהו.

[X=nextPage=X]

ארצו של הצורר 
 

"יסלחו לי לוחמי מצדה האמיצים. להבדיל אלפי הבדלות מקרב הגבורה שלהם, היום חיפה לא נפלה שנית"
(יצחק הברמן, באתר הרשמי של מכבי חיפה, שם את הדברים בפרופורציה אחרי משחק העלייה מול שטורם גראץ)

קרב העליה מול שטורם גראץ. במשחק הראשון בבולגריה הסתפק יעקובו "הוא נשאר בן עשרים" איגביני בצמד. משחק הגומלין בגראץ היה כל שהפריד בין מכבי חיפה לבין ההיסטוריה, ויוד החליט שהוא ממשכן את החתול ויוצא לדרך. במטוס יוד מוצא את עצמו מאחורי יניב קטן ואריק בנדו, ולפני דודו אוואט, מה נאמר ומה נדבר, למרות שהגענו לגיל שבו שחקני כדורגל מתחילים לשקול ברצינות קורס מאמנים בווינגייט ורק פרויקטים לשימור כדיויד סימן עוד נמצאים על מגרשים בינלאומיים, ובלי קשר למעמד אישי, ניסיון מקצועי ומצב משפחתי, פגישה של אוהד עם שחקני הקבוצה שלו זורקת אותו בשניה בחזרה לילד האינפנטילי שהיה פעם.

יוד עוד מספר על הנסיעה ברזולוציה של אחד לאחד (סיפור של שלוש שעות וחצי): מלחמת הכריות באויר, ג'ובאני בשיא הכושר, החיוך הגדול (סוף סוף) על הפנים של יניב קטן כששום עוצר לידו ואומר, כמי שכבר ראה מספיק בחייו: "יניב, אל תשכח, האהבה הורגת". גימל מעריך שהעובדה שליניב יש חברה – על כל המשתמע מכך – היא אחת הסיבות העיקריות ליכולתו המופלאה העונה.

יניב יחייך עוד הרבה במהלך החודש הכי גדול בחיים שלו.

 

אלה היו יומיים מאושרים מאוד, ודווקא במולדתו של הצורר (כן. בדיוק. אולי יש גרמניה אחרת, אבל אוסטריה יש רק אחת). אתה מרגיש איך הלחץ מטפס ככל שהמשחק מתקרב, איך למרות כוסות הויסקי בבר של המלון הגרון שלך יבש. ואתה מת שזה יתחיל כבר. שנגמור עם כל זה ונגיע – גוד-דם-איט – לליגת האלופות. כמה שעות לפני המשחק אתה רואה את אבישי ז'אנו (אוהבים אותך יעיש נשמה) הולך לבדו במסדרונות המלון ומלמל "ווי, ווי, ווי". וזאת אכן התחושה: ווי ווי ווי. זהו. אין מחר.

אצטדיון ארנולד שוורצנאגר. שעה לפני המשחק, אתה מפסיק להיות פרט וחובר לקולקטיב. המקהלה הירוקה משתלטת על העניינים. גברת אוסטרית מבוגרת מסתובבת ביציע ומוכרת בירה לכל דורש. אתה דורש.

על משחקים כאלה נוהגים לומר שזה היופי שבכדורגל. מתהומות הייאוש לפסגות האושר, מ"ידעתי" ל"אני לא מאמין", מ"עוד פעם זה כמעט" ל"דווקא כאן על אדמת אוסטריה". במצב של שלוש אחת לגראץ, בעשרה שחקנים, מול שיפוט עוין ואצטדיון מלא אוסטרים הלומי בירה שגם שירי חדוות האביב התמימים ביותר שלהם נשמעים כמו אתם-יודעים-מה, הוכחנו שיש לנו את מה שצריך. שלא נשברים. שזה לא נגמר עד שהגברת הזקנה שרה, או לפחות מביאה את כוס הבירה האחרונה.

אחרי הגול של קייסי זה כבר ברור לכולם. אוהד אחד פותח את השקית שהביא מהבית, מוציא את החולצות הירוקות עם הכתובת "ליגת אלופות 2003" והלוגו של חנות האלקטרוניקה שלו, ומחלק לאוהדים. עוד אחד של באדיר, שבפעם הראשונה בחיים שמע שקוראים לו "יהודי מלוכלך". וזהו.
מכבי חיפה בליגת האלופות. יש!

[X=nextPage=X]

יוד מוכר כליה

 

"אסור לזלזל בהם. ראינו אותם לפני שנה מול צ`לסי. הם הודחו מגביע אופ"א רק הודות לשער מאוחר שכבשה מילאן".
(סר אלכס פרגוסון לא מזלזל במכבי חיפה)

 

והנה, מכבי חיפה שלנו, מוזמנת אחר כבוד להגרלת ליגת האלופות. והשיחות הנעימות האלה (רצוי עם אותם חברים באדום) של מה עדיף, ריאל או מילאן, באיירן או ברצלונה. סבר הפנים של הכספרים בבנק מקבל תפנית מסוכנת, אבל ההגרלה מעוורת. "מכבי האיפה" תשחק מול מנצ'סטר יונייטד, אולימפיאקוס פיראוס ובאייר לברקוזן בבית F של ליגת האלופות. כן כן, ליגת האלופות.

יוד מוכר כליה ונוסע למנצ'סטר, להגשים את חלומו של עלי מוהר החביב, ולצפות במשחק בין שתי הקבוצות שלו. טיסת הלילה נעשית בצ'ארטר רעוע דרך טורקיה. האוהד במושב ליד מספר ש"הלוויתי כסף לנסיעה מגרושתי לשעבר". כשהמטוס נוחת במנצ'סטר, החבר'ה נעמדים כאיש אחד לשירת "תאכלו ת'לב יה בני זונות, יש לנו ליגת אלופות" עוד בטרם נגע הגלגל הקדמי של המטוס בקרקע.

אם מתעקשים, אפשר למצוא קווי דמיון בין חיפה למנצ'סטר. ערי תעשיה צפוניות שבניגוד ללונדון, מדריד או ת"א, יותר משהן ערים שיש להן קבוצות כדורגל, הן קבוצות כדורגל שיש להן ערים. מקומות שהכדורגל הוא לא רק בילוי לשעות הפנאי אלא חלק מהזהות העצמית. לא לחינם שרים באולד טרפורד "אנחנו שונאים את לונדון", לא לחינם שרים ביציע גימל "תל אביב עולה באש". מקומות בהם הכדורגל הוא לא אלגוריה על החיים, אלא החיים עצמם.

יש, כמובן, גם הבדל אחד או שניים.

 

בכל מקרה, אם נגזר עליך לאבד את בתוליך בליגת האלופות מחוץ לקריית אליעזר, טוב שזה בקודש הקודשים של הכדורגל העולמי, באצטדיון הרומנטי ביותר בחצי הכדור המערבי. באולד טראפורד.

8000 ירוקים מסתובבים בעיר עם הבעה של "כוס אמק, אני לא מאמין", שירת "הדם שלנו ירוק" פולחת את הכיכרות, "נה נה נה נה נה נה, דיויד באקהם בן זונה" מתפייטים האוהדים במרפסות בתי המלון, זמר "אוי אוי אוי אוי ליגת אלופות" נשמע תחת כל פסל בריטי רענן, כשדגלים ירוקים מחליפים את אלה של פרשי הברונזה מעל. מבוקר עד ערב אתה יושב בפאב עם אזרחי מנצ'סטר מסבירי הפנים, מרוקן פאיינט אחר פאיינט של גינס ומבהיר לאחינו העמלים כמה שפר גורלם שיעקובו וז'וטא לא ישחקו.

בדרך למגרש, בין השכונות האפורות והקסומות של ה"מפצח", בלב מעמד הפועלים האנגלי, אתה מבין שלמרות שזאת לא הפעם הראשונה שלך באולד טרפורד, זאת הפעם הראשונה שאתה תשב באיצטדיון, תראה את גיגסי ובקהאם ותרצה שהיונייטד תפסיד. לא עניין פשוט, אבל עניי עירך לשעבר קודמים.

אם אין ברירה, וצריך לבחור מה הייתה השניה המרגשת ביותר בקמפיין הזה, יותר מהגול ההוא של קייסי בגראץ, יותר מהשלישיה של יעקובו, יותר מטיל הקאסם-3 של ז'וטא – זו השניה בה סיימת לעלות במדרגות, צעיף של חיפה על צווארך, ופתאום נפרש האולד טראפורד במלוא תפארתו לנגד עיניך, והוא צבוע ירוק. 30 מטר מתחתיך מתחממים יניב קטן ואדורם קייסי. התמונה של חיפה על עמוד השער בגיליון הרשמי של המשחק, נקניקיה חמה עם בצל שרוף ביד, ושירה שלא תיפסק בשום מגרש, בשום תוצאה ובשום תנאי.

זאת גם השנייה שהיה ברור שנפסיד. זה היה גדול מדי, חזק מדי, רחוק מדי. הסתכלת על השחקנים וידעת שגם הם יודעים. מכל מאות המשחקים שהיינו בהם, זה היה האחד שלתוצאה שלו היתה החשיבות המועטה ביותר. ראינו את חיפה מנסה ללחוץ את היונייטד, מבקיעה פעמיים באולד טראפורד במשחק הראשון שלה אי פעם בליגה הטובה ביותר בעולם. הנשר נחת. אתה רץ להחליף חולצות עם שיכורים בריטים ועדיין משפשף את העיניים. יניב קטן הביא לבארטז בין הרגליים באולד טרפורד.

[X=nextPage=X]

 

מכבי מי?

 

"אנחנו נכניס לכם רביעיה!"
(מלצר קפריסאי משופם מברך אוהדים ירוקים)

ניקוסיה, קפריסין. ממש כמונו בפלשתינה, עוד חלק מהאימפריה שהשמש מעולם לא זרחה בו. הפעם נסענו שנינו. מתחילים להתרגל לדגל העגול עם הכוכבים במרכז המגרש, לנעימה מהרמקולים, לליגה שהופכת להיות חלק משגרת חיינו. האוהדים של אולימפיאקוס פורסים שלט: "MACCABI WHO?". זה לקח להם בדיוק 90 דקות לדעת. אחר כך הם כבר לא ישכחו. ה"פאנאתניקוס, פאנאתנייקוס אולה אולה אולה" מתחלף ב "הו, תכניסו טוב לראש, לאולימפיאקוס אנחנו נתנו שלוש בראש". אנחנו מתים על החריזה המתוחכמת, מרובת הרבדים ומלאת הדקויות בשירי האוהדים שלנו. את אוהדי רילקה תמצאו ביציעים אחרים.

 

הגרמנים תמיד מנצחים

 

"לא אבישי, למה אבישי, אל תבעט, לא אבישי!"
(ג' רואה את הנולד לפני הפנדל של ז'אנו)

בעצה משותפת עם מנהל סניף הבנק שלנו, הוחלט שאת המשחקים מול לברקוזן נראה מהבית. בראשון הפסד שתיים אפס. הדקה שניקח משם היא כמובן הדקה ה-44. הפנדל של ז'אנו, השוער ימינה, הכדור שמאלה, פעם ראשונה לקורה, פעם שניה ללימסול. מה גדול היגון, מה גדול הכאב, עד מתי ערלים יעלוזו.

המשחק השני מול לברקוזן היה אפילו עוד יותר מעצבן. הצגנו את המשחק הטוב ביותר שלנו בליגת האלופות. לחצנו את סגנית אלופת אירופה בביתה, הכתבנו את הקצב, המגינים לא ירדו מקו האמצע, הכדורים שרקו ליד הקורות. לא נכנס. אחרי ככלות הכל, גם יעקובו הוא רק בשר ודם, ואותה "אלילת מזל בוגדנית" מסרבת לדרוך עבורנו על האדמה ההיא. ואם להיתפס לקלישאות, הרי אמר כבר ליניקר קשישא: "כדורגל משחקים תשעים דקות, ובדקה התשעים וארבע ישראלביץ בועט לידיים של השוער הגרמני".

אבל עכשיו כבר ברור לאירופה כולה שאנחנו בליגה הזאת לא כדי להחליף חולצות עם באקהם, אלא כחלק מהעניין. שומי שלנו מכפר סבא מסתכל לטופמולר בלבן של העיניים, ולא ממצמץ.

[X=nextPage=X]

אושר מזוקק

 

"כל פעם שאני מגיע ללידס, דבר ראשון אני פותח את העיתון המקומי בעמוד מודעות האבל, כדי להיכנס למצב רוח"
(ג'רום, אוהד יונייטד, מגלה בפני לי' ו-ג' בטברנה בניקוסיה מהי אחוות אוהדים)

למשחק מול מנצ'סטר יונייטד, עוד אחד בהיסטוריה הירוקה, הגענו מוכנים להתפוצץ. לא רק השחקנים, אלא גם יותר מרבבה של אוהדים בוערים שכבשו והוריקו את האי השכן והמעט צחיח. יוד הגדיל לעשות וחמק במעבר הגבול למרות צו איסור היציאה מהארץ שהוצא לבקשת נושיו. הכלכל במטוס אל על ברך: "בהצלחה לכל אוהדי הפועל חיפה!", וקיבל בתגובה ברכות חמות לארקיע. ובאמת, אחרי כמה ימים ראינו בערוץ הספורט את כל אוהדי הפועל חיפה (כלומר, את ניר קיפניס), קבוצה ההולכת ומשילה ממשקלה ונעלמת מהנוף ממש כמוהו, שהגיעו כדי לעודד את היונייטד. אנו משוכנעים שהחוויה הייתה שווה את ההוצאה הכספית, חברים, ושעוד נותרו בצקלונכם כמה מעות לנסיעות לסכנין.

לדייט השני שלנו עם היונייטד אנחנו באים רעבים. רעבים מאוד. היונייטד מצידה, מגיעה עם קבוצת נערים ב' שלה: ריו פרנדיננד, פול סקולס, האחים נוויל, סולסקיאר, ריקרדו וכל היתר. לנו יש עבודה לעשות. אנחנו הולכים לנצח. זאת התחושה. המג"בניקים הקפריסאים במעבר הגבול עם החלק התורכי כבר יודעים לזמזם את המוזיקה שלנו, אנחנו כבר אומרים "כרגיל" למלצרים אצל יאניס בסופלקייה. יש לנו כבר את המושב שלנו באצטדיון.

היינו בהופעות רוק, משחקי גמר גביע, מערכות יחסים עם נשים חדשות וטקסי קקטוס הזהב – ומעולם לא הגענו למקומות האלה. אקסטזה של אושר מזוקק שגרמה לאוויר שמעל הגבעה העלובה בניקוסיה לרצד כמו כביש מדברי בשרב. "רגע שבו פתאום הכל נעצר והופך לתסריט קסום שבעת ובעונה אחת הוא דמיוני ומציאותי, רציונלי ואמוציונאלי, והוא גדול, והוא ענק, והוא עולה לתפארה. ואת כל זה אתה רואה ומבין בזמן אמיתי, בהווה".

ז'וטא לא מתעסק בלהגדיר את הרגע. הוא הולך לעבודה, ושולח את כדור הרעם לבין החיבורים. פורלאן מניד רעמה בלונדינית, וכמונו, לא מאמין. יניב קטן מקריית אתא דואג שפרגוסון הגדול יזכור את השם שלו (ואם הוא ישכח, העורכים של ה"סאן" יזכירו לו), ז'אנו וקייסי שורפים את הקווים, רוסו נותן את כל מה שיש לו, ואז נותן עוד קצת, ריו פרנדינד לא מבין מה קורה, אוהדי היונייטד מתחילים לעזוב את האצטדיון רבע שעה לסיום כשקריאות ה"אולה" עולות באויר עם כל מסירה ירוקה. ועל זה אמר אחד מאתנו, שאם לא היינו שיכורים בשמחה היינו זוכרים מי, "באמא שלי, אף אחת מהשלישיות שהיו לי בחיים לא מתקרבת לשלישיה הזאת".

[X=nextPage=X]

 

אולימפיאקוס מי?

 

"זהו בערך מותק. ככה זה היה. בטח שאני מת לראות את התסריט ששלחת לקרן. עוד כמה דקות. מה יהיה עכשיו את שואלת? הצרידות בטח תעבור תוך יומיים שלושה. עוד כמה שבועות נפסיק לאותת במחלף נתב"ג כשניסע לירושלים, או לחפש את קארמבו ופול סקולס במגרשה צר המידות של עירוני אשדוד. החיוך? טוב, זה ייקח קצת יותר זמן".
(יוד מסכם את החלום, הברמנית מוזגת לו עוד אחת)

בינתיים היוונים הפסידו ללברקוזן והשלב הבא נדחה עבורנו לשנה הבאה. אנחנו באתונה, במשחק שבו אנחנו יכולים להפסיד בהפרש של שלושה שערים ועדיין להגיע לגביע אופ"א. אבל חיפה לא מתכוונת להפסיד. לא בהפרש של שער, לא בשניים ובוודאי לא בשלושה. מובילים שלוש אחת במחצית, שלוש – שלוש בסוף, ונגמרה ליגת האלופות. יושבים שלושה אוהדים בסלון באמצע תל אביב, אחרי חודש ומשהו של חלום, ומתקשים להתעורר. "גם אופ"א מפעל מכובד" מבטא בעגמומיות את דעת כולנו הקפטן אריק בנדו בטלוויזיה.

אז מה היה לנו? בואו נשחזר: חזרה מהקבר בגראץ, בית עם שתי קבוצות פיינל פור מהשנה שעברה פלוס פעילי זכויות האדם משער 7 באולימפיאקוס, שני גולים באולד טראפורד משחקנים שמגיל 6 לובשים מדים ירוקים, אולימפיאקוס מושפלת, יונייטד מובסת בתוצאה הגבוהה ביותר מאז 94, מקום שלישי, עלייה לאופ"א ו-7 נקודות היסטוריות.

הכוח משחית, וכוח מוחלט זה סבבה של דבר – מי שטעם פעם אחת פיש אנד צ'יפס מפוחמים בטראפורד בר, כבר לא יכול להיגמל. אז גם בשנה הבאה אנחנו רוצים ככה. שיגיע יום שלישי, ואתו עוד משחק שלנו בליגת האלופות. הכי רחוק שאפשר מהמשחקים על 4 נקודות בתיאטרון החלומות של הפועל עכו, ומהיכל הכדורגל ע"ש גאון ביפו.

עונת יובש צהובה (א): מייק באסט, מנהל אנגליה

 

 

(זהירות: הסרט מהנה גם בצפיה שלישית, אבל מי שחושש מספוילרים – יירד למטה, יקליק על הלינק, יוריד את הסרט, יראה ואז יחזור (ותודה למיכלי))

 

"ליידיס אנד ג'נטלמן, אינגלנד וויל בי פליינג פור, פור, פאקינג טו"

 

איך, איך פספסתי את הסרט הזה. אני אפילו לא זוכר איך קראו לו בגירסה העברית, ל"Mike Bassett, England Manager", אבל נדמה לי שהוא הוקרן שבועיים ורבע בקולנוע לב (מאמר מוסגר: בזמן החיפוש אחר מידע בעברית על הסרט, מצאתי טור ביקורת ישן של יובל נתן, מעיתון תל אביב, שבו הוא מטיל ספק ביכולתו של מודי בר-און לשדר ספורט. אח, הארכיונים האלו של האינטרנט, זה משהו). בכל מקרה, לרגל העונה השחונה המצפה לנו, יידגמו וייצפו סרטי כדורגל בתדירות שבועית (או בערך שבועית. בכל זאת, זה בלוג) (כן, הודיתי בזה), בתקווה שהדבר ייקל במעט על שלושת החודשים הקרובים. אתם מוזמנים, כמובן, להציע סרטי כדורגל שייסקרו במיני מדור החדש.

 

מדובר במוקומנטרי, אותו סוג סרטים תיעודיים כביכול אליו שייכים סרטים כמו "זליג", "ספיינל טאפ" והסרט החמוד ההוא של צ'יקי על מלך המתיחות הישראלי הפיקטיבי, טונה שרייבר. הפורמט הזה, כידוע מאפשר השתוללות מרובת חדווה כשהוא בידיים הנכונות, והידיים של סטיב בארון, במאי הסרט, בהחלט הידיים הנכונות. לפחות מנקודת ראותו של חובב הכדורגל.

 

בוודאי חובבי כדורגל המאוכזבים מתוצאות מאבק האליפות על הליגה, כמו החבר האדום, שבא אלי למעט התרגעות בטרם יתפנה להתאכזב מביצועי הנבחרת, וטרח לעצור בדרך ליד בלומפילד ולזעוק את קריאות הקרב של הפועל "נראטיב" תל אביב אל מול ההיכל הריק, רק כי זה כל כך חסר לו. שמנו את הסרט, התחלנו לראות, ונשפכנו מצחוק.

 

 

המשלחות של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד למונדיאל נפגשות במקרה בשדה התעופה. כמה זמן עד שהם מתחילים ללכת מכות? 25 שניות, טוען הסרט, אם כי אפשר להניח שהוא מגזים ושתעבור לפחות דקה שלמה של הקנטות בטרם יועפו פחי האשפה מצד אחד של הטרמינל לצד השני. כשהאוהדים האנגלים מתפרעים ושותים במשחקי חוץ, מי מארגן אותם? אם להאמין לסרט, מדובר בקפטן נבחרת אנגליה, כמו שמצופה ממנהיג.

 

ריקי טומלינסון, קומיקאי בריטי שאתם אולי זוכרים כנהג המונית שלוקח את אדם (ג'יימס נסביט) בסדרה "רגליים קרות" אחרי שמתברר שיש לו סרטן באשכים ושאחד מהם חייב ללכת, הוא מייק באסט, כדורגלן עבר כושל ובהווה מנג'ר של קבוצת נוריץ' מהליגה השניה, שכנגד כל הסיכויים זוכה בגביע. הוא מבוגר, הוא שמרן, הוא מהדור הישן, מאמין רק ב-4-4-2, אבל כשצריך הוא גונב לשופט הרביעי את לוח הסימון ומשדר למשחק שאין צורך בדקות הארכה.

 

לאחר דיון מעמיק מחליטה ההתאחדות האנגלית שהוא המועמד המתאים לאמן את נבחרת אנגליה, לקראת משחקי הגביע העולמי שיערכו בברזיל. פשוט, המועמדים מסקנדינביה כבר לא מעוניינים, ואלו מהפרמייר ליג הם או סקוטים, או שתיינים, או מדברים יותר מדי. מכאן מתחיל מסע הזוי ושיכור, בו נפרטות אחת לאחת כל השערוריות והאסוציאציות הקשורות בכדורגל הבריטי, ממגינים אלימים (הומאז' ברור לויני ג'ונס), קשרים מיופיפים (מי אמר באקהאם), שחקנים ששתו את הקריירה שלהם לדעת (מג'ורג'י בסט ועד גאזה) ובעיקר, הרבה הומור עצמי על מעצמת הכדורגל שהמציאה את המשחק, אבל לא הצליחה להשיג תואר עולמי משמעותי כבר יותר מדי זמן.

 

הבריטים בהנהגתו הקשוחה של באסט מצליחים לעלות למשחקי המונדיאל, למרות שהפסידו לפולין, אחרי שליכטנשטיין קורעת את בלגיה 6-0. בברזיל הרחוקה נלחמת הנבחרת כמו אריות בריטיים ישישים ומחלצת תיקו מאופס ממצרים. מצרים!. באסט מאבד את אשתו ואת כבודו כשהעיתונאים הבריטיים שותים את דמו, השחקנים שלו עומדים בתור ללכלך עליו בעילום שם, ונראה שדבר לא יציל את האנגלים מחזרה מבישה הביתה. באסט משתכר בפאב של המלון, רוקד על השולחן בתחתונים (עם יו"ר ההתאחדות, שמנסה להוריד אותו משם), מצולם על ידי הטבלואידים והופך לבדיחה הרשמית של המונדיאל. הסיכוי האחרון שלו הוא במשחק המכריע מול ארגנטינה, היריבה ההיסטורית של אנגליה, שרק ניצחון בו יעלה את הבחורים השיכורים לשלב הבא.

 

 

והניצחון הזה מושג, בצורה המתוקה ביותר האפשרית. דקה לסיום, החלוץ השיכור מועלה למגרש, פורץ את הקווים הארגנטינאים ובועט בעיטה מרהיבה, היישר אל הקורה. את הכדור החוזר הוא מעיף פנימה בעזרת יד ימין, ולמרות מחאות הארגנטינאים השער מאושר, אנגליה בפנים וארגנטינה בחוץ.

 

אין בסרט כמעט סצינה שלא תשעשע אוהדי כדורגל: מהניסיון של הכדורגלן הבריטי לחטוף כדור מחבורת ילדודס ברזילאים, דרך מרכז המחקר המדעי לחקר הכדורגל של ד"ר האנס שו-גארדן, שכמעט הורג את השחקנים בעזרת טכנולוגיה גבוהה, ועד פלה (בהופעת אורח), המוכן להמר (קוויקטיים) אפילו על יכולתה של ארה"ב להגיע לחצי הגמר, רק לא אנגליה. הסרט משובץ בציטוטים משובבים ממיטב ה"הוצא מהקשרו" הבריטי, וכולל הופעות אורח בתפקיד עצמם של פלה, רונאלדו, בנות אטומיק קיטן והעיתונאי הצהבהב מרטין באשיר (מייקל ג'קסון, דיאנה) בתפקיד עצמו, כיוצר הסרט הפיקטיבי. לחובב המתייבש אפשר רק להמליץ להתעלם מהידיעות החדשותיות המעניינות על מצב הרוח של הקרסול של ברוך דגו או הדיסק של שמעון גרשון, ולהוריד את הסרט באימיול (והנה הטריילר, בקוויקטיים).

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.