להלן תכתובת מייל ביני לבין עורכת מגזין סטטוס שהחלה בשבוע שעבר והתנהלה ברובה היום. התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה [1], אבל למרות אי הנעימות, הנושא העקרוני – ניצול הרצון או האינטרס של אנשים לראות את שמם בדפוס – מספיק חשוב לדעתי כדי לחשוף חלקים רחבים ממנה כאן. אם זה לא ברור, אני חושב שהגישה של להציע פרסום ("חשיפה" קוראים לזה בתקשורתית מצויה) בתמורה לעבודה היא עניין בזוי ומעציב. צר לי על אנשי מקצוע שצריכים לעבוד בתנאים כאלה.
בנושא של SBC, המו"ל של סטטוס, הגבתי לפני כמה שבועות על פוסט אצל וולווט, שעסקו בנושאים משיקים. אין לי עניין בויכוח על החשיבה הניהולית העסקית של הדרך בה פועל המו"ל הזה לעומת אחרים, כי זה נותן לה לגיטימציה. נכון, וזה גם משתמע מהתגובה שביקשתי וקיבלתי מרונית שווה, העורכת, לפני הפרסום (מופיעה בסוף), רוב המו"לים פועלים בדרכים דומות. זו אחת הסיבות למשבר הקיים בעיתונות.
גדי שלום שמי רונית שווה ואני עורכת מגזין סטטוס – הירחון לחשיבה ניהולית. אנחנו מקדישים גיליון לנושא פרסום-שיווק, ובעקבות קריאה של חומרים שלך, לאורך השנים, הייתי שמחה מאוד לפרסם מאמר שלך בנושא: פרסום, הרשת וטכנולוגיות נוספות.
נמצאת בטל: XXXXX וגם, כמובן, במייל. המון תודה רונית |
שלום רונית
בעקרון הייתי שמח להיענות להצעתך, אולם מנסיוני עם SBC אתה רואה מהם את
הכסף רק אחרי שכבר שילמת עליו את המעמ, מס הכנסה והביטוח הלאומי.
אם יש אפשרות להבטיח תשלום – אני מניח שנסתדר לגבי גובהו – במועד, יש על מה לדבר.
כל טוב בכל מקרה.
גדי
|
הי גדי
אכן, לעתים יש בעיות עם סדרי התשלומים,
אבל במקרה שלי העניין פתור.
לא משלמים עבור הכתיבה בסטטוס
(פרט לסטטוס שבדבר),
בקיצור, נראה שלא הבהרתי את העניין
בבקשתי המקורית,
אך אין תגמול כספי עבור הכתיבה.
אם בכל זאת, תרצה לכתוב,
ההצעה עודנה בעינה
ואנחנו נשמח מאוד.
שבוע טוב
רונית
|
תמהני אם תשמחו במידה ואעשה פרסום פומבי לחילופי המיילים בינינו.
כנראה שלא הבנתי אותך, חשבתי לרגע שמדובר בניסיון לעיתון רציני.
צר לי שאין לך תקציב לעבוד, בהצלחה שיהיה.
|
כותבי סטטוס, רובם ככולם, אינם כתבים
ואין הם "עובדים" בסטטוס.
לרובם יש מקצועות אחרים הקשורים בצורה זו או אחרת בניהול ו/או בנושא ספציפי המעסיק את הירחון.
בגלל רצינותו הרבה, אין הוא מעסיק עיתונאים ואין הוא עוסק בהבאת "סיפורים צבעוניים וסקסיים"
אלא מנסה ללמוד וללמד באמצעות אנשי מקצוע בתחומים שונים, ביניהם:
מנכ"לים, אנשי משאבי אנוש, מנהלי ידע, פרסומאים, אנשי שיווק, יועצים ארגוניים, אנשי פיננסים ורואי חשבון, אנשי משפט,
פסיכולוגים, מאמנים ועוד.
כולם מתפרנסים יפה מאוד
(אמנם ייתכן ש-800-1,000 ₪ עבור כתבה היו נחמדים להם,
אך לא היו ממש מפרנסים אותם)
כולם רציניים וכולם גאים לפרסם מאמרים בסטטוס
וחשים שנפל כבוד בחלקם.
הם חשים שפרסום מאמר במגזין מעניק להם תגמול וערך גדול בהרבה
מהתשלום הסטנדרטי עבור כתבה.
צר לי שהמניע שלך לכתוב הוא רק אותו תשלום סטנדרטי,
וחבל.
במידה שתמצא לנכון לפרסם בפומבי את חילופי המיילים בינינו,
אודה לך אם תהיה הגון לעשות פומבי גם למייל זה.
בברכה ובהצלחה
רונית
|
הי רונית
אין לי שום דבר אישי נגדך, להיפך.
זה נושא עקרוני. SBC אינו מוסד ללא כוונת רווח, בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא כותב בחינם עבור מוסדות כלכליים שידועים בכך שהם שונאים לשלם גם כשהם מעוניינים בכך.
ואם כתבה אינה מפרנסת אותי, סימן שראוי שאעבוד בחינם? האם הערך של מאמר בחתימתי בסטטוס הוא כזה ששווה את הכתיבה בהתנדבות?
אותו "תשלום סטנדרטי" אינו עניין הראוי לבוז או לזלזול, ואם יש מקום לצער הוא רק שאת, כעיתונאית, סבורה כך . הוא שכר עבור עבודה שלמרות שאינה קשה כמו עבודה במכרה, הרי שאינה פחותה. אני משקיע בכתיבתי ואני מאוד שמח להערכה, אבל מצפה לתמורה.
המניעים שלי לכתוב עבור סטטוס הם יותר מהסטטוס של הופעה במגזין הזה. טקסטים שלי כבר הופיעו במקומות לא פחות מכובדים. כאלה שמשלמים.
לא תערכי בחינם רק עבור הסטטוס שבהיותך עורכת סטטוס, לא?
|
הי גדי
חיפשתי אם יש טלפון שלך בסוף, כדי לדבר..
בכל אופן, גם לי כמובן, אין דבר נגדך.
הייתי שמחה מאוד לשלם לכל מי שעושה עבודה.
אני בעצמי מתפרנסת מעיתונות ואינני מזלזלת בשום סכום שמשולם.
למיטב ידיעתי, סטטוס הוא המגזין היחיד של
SBC שאינו משלם לכותביו וגם אינו מעסיק עיתונאים
פרט לי, ולכן אני מראיינת מדי חודש אנשים כחלק מעבודתי.
נושא אי-התשלום קיבל תוקף בזכות העובדה
שכותביו מוצאים את פרנסתם במקומות אחרים
ולפעמים הסכום שהוצע היה קצת מגוחך עבורם.
וחוץ מזה, לרוב הכותבים יש אינטרסים לכתוב:
איש אקדמיה רוצה לכתוב מאמר כדי לקבל במה מחוץ לאוניברסיטה; מחבר ספר מקדם בעקיפין את ספרו, יועץ חושב שישיג לקוחות חדשים אם יכתוב מאמר מצוין; מנהל בדרגת ביניים מתייחס למאמר כאל משהו שיקדם אותו בתוך ההיררכיה הארגונית שלו
וכן, יש גם מי שרואה יוקרה בפרסום מאמר בסטטוס.
והמסקנה העיקרית מכל חילופי המיילים היא שאסור להרגיז אישה שלא ישנה בלילה בגלל ילדיה
עם אמירות טיזריות כאלו על עשיית פומבי וכדומה.
בכל מקרה, שיהיה רק טוב
רונית
|
—-
דיברתי עם רונית בטלפון, הסברתי לה את דעתי לגבי החשיבות העקרונית שבהפסקת ההתעלמות מהנושא הזה בתוך הבראנז'ה. זה שכולם יודעים על זה, מדגיש עוד יותר את חשיבות העניין של לא לפחד לדבר על זה.
אם לא היה ברור קודם, ולמען הסר ספק, הטענה העיקרית שלי היא לא כלפי שווה אלא כלפי מו"לים – וזה בהחלט לא רק SBC, זה גם אתרי אינטרנט שחלקם נחזים להיות מכובדים והם בבעלות כלי תקשורת מרכזיים ועשירים – שהופכים את הכתיבה למשהו שתמיד יהיה מישהו עם אינטרס לתת אותו בחינם. זה לא שלא יצא לי לראות כלי תקשורת מרהיבים שנוצרו בהתנדבות – זה רק שמעולם לא ראיתי משהו מרהיב התנדבותי כזה שנעשה על ידי עסק מסחרי.
בכל מקרה, ביקשתי מרונית תגובה מסכמת, והנה היא:
—-
|
לכולנו ידוע, שהמו"לים בארץ אינם צדיקים גדולים,
לא בנושא התשלום וגם לא בתחומים אחרים.
מבחינה זו סטטוס משתדל לשמור על ניקיון ושקיפות.
לא מבטיחים משכורת, ואחרי זה צריך לרדוף אחרי הצ'ק.
כללי המשחק ברורים: אם מישהו לא רוצה לכתוב בגלל שלא משלמים הוא לא כותב,
אין כעס ואין עסק, זה לגיטימי לחלוטין.
מי שבוחר לכתוב עושה זאת כי הוא רוצה,
כי כיף לו לפרסם, או שיש לו אינטרס, כמו שציינתי מקודם.
אני מתייחסת אל סטטוס כאל אחד המגזינים הרציניים ביותר,
הוא מקצועי מאוד, מעודכן, מוקפד, הוא נטול צהבהבות
והוא לא פעם מקדים את השאר;
ורק כדי לסבר את העין; כבר בגיליון אוגוסט 2004
כתבנו בו על תופעת הרשתות החברתיות ברשת,
הרבה לפני שדה-מרקר, למשל, פרסם משהו.
אני אמנם מתפרנסת מהמגזין אבל גם נהנית מאוד לערוך אותו
ולפגוש דרכו אנשים חכמים ומעניינים
הלוואי שיכולתי לשלם לכל אחד,
אבל אין לי בעיה אתית לחיות עם כללי המשחק הקיימים,
בהם הכל ידוע וגלוי ושקוף
ומבוסס אך ורק על הסכמה.
בברכה
רונית
|
מה אתם חושבים? טוקבקים בעילום שם יצטרכו להיות מעניינים וחסרי אלימות במיוחד כדי להישאר.
[1] התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה או לתת אותו לעידוק, שיפרסם אצלו
ערס פואטי 
