Monthly Archives: מאי 2003

את הטקסט המדהים

את הטקסט המדהים של גדי טאוב בשני הגיליונות האחרונים של "42 מעלות" אי אפשר למצוא ברשת, לפחות בינתיים. את הדבר הזה שהתפרסם היום בהארץ, דווקא כן.

 

24 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

ג'ורג' בוש, פרופיל מרחוק

זו חתיכת פלאכטה של טקסט, מה שאתם מקבלים כאן. זו כתבת השער – פרופיל על ג'ורג' בוש – שפורסמה ב"בלייזר" עוד לפני המלחמה. אבל בכל זאת, למרות אי-התאמתה לכאורה לפורמט מקוון, החלטתי לפרסם אותה ברשימות.

אתם מבינים, כתבה מהסוג הזה, הכוללת סיכום של הידוע על חייו של ג'ורג' בוש, שכמוה פורסמו לעשרות ומאות במדיה האמריקנית עם בחירתו, טרם פורסמה בעברית ככל הידוע לי. לדוגמא, חברים: איפה נולד ג'ורג' בוש?

טקסס?

בזזזזט! תשובה לא נכונה.

ואיפה הוא עשה צבא? ומה הוא אהב לשתות? מה עשה סבא שלו ועם מי היה לו דייט כשהיה בקורס טייס? ומה הוא אהב לעשות בשנות השישים?

הטקסט הוא הגרסה הסופית שהועבר ל"בלייזר", שכאמור, שם אותו על השער (עם הפניות נוספות למדריך הסקס האנאלי. לעולם לא ישימו סקס אנאלי על השער והפניה לפוליטיקה בפנים. איי וונדר ווי). בגרסה שהופיעה במגזין נעשו שינויי עריכה קלים.

 

 

לפי הצעתו של פויר בתגובות, ולמען נוחות הקריאה ואחוות העמים, הכתבה מחולקת לכמה חלקים. אפשר לקרוא לפי הסדר, או לעבור ישירות אל החלקים השונים של הכתבה, העוסקים ב:

רגעים מכוננים: בוש מפסיק לשתות, בוש ואבא בוש כמעט הולכים מכות 

היית קונה ממנו מכונית משומשת, אבל…: התדמית של בוש גרועה אפילו ממנו עצמו

למה מי זה קנדי? : משפחת בוש היא האריסטוקרטיה האמריקנית האמיתית. מפרסקוט ועד ג'ורג' דאבליו, בחמישים השנים האחרונות תמיד היה בוש כלשהו בעמדת כוח

ימים פרועים: בוש בפנימייה היוקרתית, מקפיד לשתות ולעשות שמייח.

מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים: במלחמת וייטנאם, בוש היה קל"ב. לפני האוניברסיטה הוא עבד בשיקום נוער עבריין.

בוא מכות: בוש מסיים את הלימודים, והופך לאיש עסקים כושל וחובב אלכוהול.

חסוס מרייה: בוש הוא נוצרי שנולד מחדש. הלב שלו פועם, וזו לא מליצה אלא תפיסת עולם, בקצב של ישו הנוצרי.

תאומים, שחר, הרציקוביץ', מאחוריכם: בוש מנהל קבוצת בייסבול, ובהצלחה. הוא אחוק של השקחנים, האוהדים והפועלים הפשוטים. 

לומד לשחק את המשחק: בוש נבחר, בפעם הראשונה (ויש שיטענו היחידה) בבחירות למשרת מושל טקסס.

אז מה הוא יעשה? הקטע, כאמור, נכתב לפני מלחמת המפרץ. כאן גם נמצא את התגובות. 

 [X=nextPage=X]

מי האיש הזה?

ביולי 86', ארבע עשרה שנים לפני שנבחר לנשיאות, בבוקר יולי בהיר וקריר בקולורדו ספרינגס, על מיטה סתורה בחדר מלון יקר שנוף הרי הרוקי נשקף מחלונו, התעורר ג'ורג' ווקר בוש. עד אז היה בוש אדם שנחשב ככישלון מקסים, מישהו שתמיד חסר סנט לדולר כדי להגיע למה שהוא מסוגל לו. בוש, שמבט אינטרוספקטיבי בעיניו זה "כמה-כמה יצאו הטקסס ריינג'רס", ניהל את חשבון הנפש המשמעותי ביותר בחייו באותו בוקר. אולי הוא חשב על אותו משפט משולהב שאמר ארבע עשרה שנים לפני כן, כשהקונפליקט הנואש שרדף אותו כל חייו עם אבא שלו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הגיע לפסים גלויים:

"שמעתי שאתה מחכה לי. בוא עכשיו החוצה, נראה אותך. גבר מול גבר".

הצעקה הושמעה בדצמבר 1972 בוושינגטון. הבן הבכור הגיע לעשות את החגים עם המשפחה, ולקח את אחיו הצעיר מרווין בן ה-16 לבלות. הם חזרו מאוחר בלילה, ובוש בן ה-26, בשיא מה שכינה "תקופת השוטטות בחיי", נהג בתנופה לתוך פחי האשפה של השכנים. האב, בנו של סנטור מכובד, השגריר באו"ם ומי שעתיד להיות גם מנהל הסי.אי.איי וגם נשיא ארה"ב, חיכה לבנו הבכור, השיכור, בחדר המגורים. בוש הצעיר לא רצה להיכנס. הוא קרא לאביו בהתרסה לצאת החוצה וללכת מכות, שיגמרו עם זה כבר, מאנו אה מאנו.

 

 

על אביו אמרו יריביו ש"נולד עם רגל מכסף

בתוך הפה", עליו הם הפיצו שמועות שנולד

עם כפית מכסף באף

הם לא הלכו מכות. ואולי היו צריכים. הם היו מאוד דומים במראם, וכבר אז מאוד שונים בהתנהלותם ותוצאותיה. אבא הצטיין בלימודים במיטב בתי הספר של אמריקה. בוש הלך לאותם מוסדות, אנדובר והקולג' של ייל, והצטיין בסיפור בדיחות ובמסיבות פרועות. אבא היה טייס קרב, צעיר המתנדבים לטייס במלחמת העולם, גיבור מלחמה שהופל באוקיינוס השקט. בוש היה טייס נטול יהלום בקצה, שהתחמק מביצות המוות בדלתה של המקונג והתקבל למשמר הלאומי בטקסס בזכות הקשרים של אבא. על אביו אמרו יריביו ש"נולד עם רגל מכסף בתוך הפה", עליו הם הפיצו שמועות שנולד עם כפית מכסף באף. אביו נשא את אמו ברברה בגיל 20. בוש התארס בגיל 20, אבל החתונה בוטלה. אביו היה הצלחה פוליטית, הוא נכשל במערכת הבחירות היחידה שהתמודד בה עד אותו בוקר ב86-'.

מול הנוף המרהיב של קולורדו, כששתה את הנוזל הדלוח שהאמריקנים מכנים "קפה", מנסה לגרש את טעם האפר מפיו ולהרגיע את רקותיו הכואבות, הגיע בוש לתובנה שראוי היה שיגיע אליה בגיל 26: הגיע הזמן שייקח את עצמו בידיים. זה היה ארבע עשרה שנה אחרי שהחציף פנים מול השושלת, ועתידות היו לחלוף עוד ארבע עשרה שנים עד שנת אלפיים כשאמריקה, או לפחות בית המשפט העליון שלה שאישר את תוצאות הבחירות התמוהות, נכנעה לו והתמסרה אף היא לידיו.

הרבה צללים לקחו את חייו לסמטאות ללא מוצא עד אותו בוקר בהרים, אבל במקום להמשיך להילחם בזה של אביו, החליט בוש להתקומם מול צל אפל הרבה יותר, שכמעט הרס אותו. הוא היה במלון עם כמה חברים ותיקים, חלקם מימי בית הספר, כדי לחגוג במשותף את יום הולדתם הארבעים. זו הייתה מסיבה שמחה, אבל לא פרועה יחסית לסטנדרטים שהוא הכיר. הם שתו כל הלילה כמה וכמה בקבוקים של קברנה סוביניון ב-60$ האחד. הוא אהב לשתות, בוש. רחוק כחוט השערה מההגדרה הקלינית של אלכוהוליסט, הוא היה שיכור שלעתים קרובות היה מביך את עצמו בציבור. בבארים של מידלנד, טקסס, שמעו מפיו כל החברים כמה הוא אוהב את "ארבעת ה-B": בירה, ברבון וB&B (קוקטייל העשוי מכמויות שוות של ליקר בנדיקטין וברנדי).

ובאותו בוקר הוא הפסיק לשתות.

הפסיק לגמרי. שום טיפה. עד היום. גם לא רק לטעום. כמו שייח' סעודי באירוע ממלכתי, בוש משיק לחיים רק כוסיות של מיץ.

[X=nextPage=X]

מנהיגות, מישהו?

היו בהיסטוריה מנהיגים נכונים לזמנם שלא זכו להערצת ההמון. צ'מברלין מכר את צ'כיה להיטלר ונזכר לדיראון, אך גם קנה לבריטניה זמן לבנות ולחשל את צבאה. צ'רצ'יל הנהיג בעוז את האומה במלחמה נוראה, אבל הפסיד בהפרש ניכר בבחירות שבאו לאחר מכן. איזה סוג של מנהיג לשעת משבר יהיה הנשיא בוש? בחודש שעבר קיבל את פרס נובל לשלום ג'ימי קרטר, אדם אצילי, אינטליגנטי ובעל תפיסת עולם מורכבת. לא בטוח שנשיא כמוהו היה מצליח לנהל את המלחמה המתבקשת בטרור הבינלאומי בלי שמטוסיו יתנגשו זה בזה בלב המדבר, כמו בפעולת החילוץ הכושלת באיראן ב79-'. האם ג'ורג' דאבליו בוש, האיש בעל חכמת הבייגל'ה שכמעט נחנק בזמן שאכל אחד כשצפה בטלוויזיה, ששמו סורס בבית הספר היסודי בפי חבריו ל"ג'ורג' דָאבּיָיה", הוא המנהיג המתאים מכל לימים אלימים אלו?

אם הוא ייכנס לעיראק כחלק מ"המלחמה בטרור", האם יעשה את זה בגלל – אם להשתמש לרגע בטרמינולוגיה של כל קומץ אוהדי ספורט באשר הוא – שסדאם צחק על אבא שלו? כן, מפתה להיכנס לאותו משחק של פסיכולוגיה בשקל בנושא השפעת אבא על המדיניות שלו. יש להם כמעט אותו שם, הם כל כך דומים במראה ו-היי, בוש הלך לעבוד באותו ג'וב של אבא. אבל היחסים הטעונים בין האב והבן אינם בהכרח המפתח היחיד בניסיון להבין את האיש. בוש מעולם לא מרד באביו ובמורשת המשפחתית האריסטוקרטית ועצורת הרגשות בקול רם, למעט אותה זעקה על המדשאה וושינגטונית. הוא נסע בנתיב שהותווה לו, אבל השתדל בכל הזדמנות לעצור באיזה מוטל בדרך. או מועדון לילה. או כנסיה.

 

הייתם שותים איתו בירה ומשחקים באולינג,

הייתם שוקלים להכיר לו את אחותכם, הייתם

קונים ממנו מכונית – אבל זה לא פשוט לשאת

אליו עיניים מעריצות

אמו השפיעה עליו לא פחות. במקרה אחד גרמה לו לוותר על התמודדות בבחירות. הוא הפסיד במערכת הבחירות הראשונה שלו, כשהגינותו המוסרית לא הרשתה לו לחשוף צביעות בוטה של המתחרה. הוא ניצח בפעם הראשונה בבחירות כשלא נכנע לדחפיו האינסטינקטיביים להתכתש אלא – באופן מפתיע למי שתמיד הלך עם תחושות בטן ונשמר משכלתנות – שמר על ענייניות מול פרובוקציות יריבתו. בבחירה הקלישאית בין הראש ללב, ג'ורג' "אני נהיה עצבני כשעיתונאים מתחילים להתעסק עם הלב שלי" בוש הוא אדם שתמיד הלך אחרי לבו.

וולטר שפירו, בעל טור פוליטי נחשב ביו.אס.איי. טודיי, לשעבר כותב נאומים לג'ימי קרטר וכתב פוליטי בטיים, בניוזוויק ובאסקוויר, נשמע ספק משועשע בטלפון: "בזמנים מאוד קשים יש לנו נשיא עם סובלנות נמוכה למורכבות. יש משמעות לזה שגלשת דרך החיים בזכות עוצמת המשפחה שלך. זה הפך את בוש לאדם שהמגרעת הגדולה שלו היא שהוא לא סקרן. השאלה היא אם יש לו יכולת לספקנות בסיסית, לקרוא תגר על הדעה המוסכמת של היועצים שלו. האנשים סביבו יותר מדי אידיאולוגים. הוא לא היה סקרן לגבי פקיסטן, למשל. לא ראה אותה כאומה עם מתח פנימי, אלא במונחים של מושראף, שבעיניו היה פשוט בחור טוב. נראה שאם מספיק אנשים אומרים משהו, הוא מחליט שזה אמיתי, בלי קשר למציאות. אם להגדיר אותו במשפט, אז בוש לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב".

קשה לחלק ניכר מהמדיה האמריקנית, הליברלית, להתמודד עם הנשיא אחרי ה-11 בספטמבר. התקשורת העוינת שוכנת בערי המזרח והמערב הגדולות, ומתייחסת למקומות בהם חיים בוחרי בוש, חוואים קשי עורף אדום וצרוב שמש, כ"Fly-over Country". התקשורת נכנעה בזמנו באגרסיביות למסרי "בוש הוא טיפש" של אל גור, שבצוותו שירתו פיגורות כמו נעמי וולף, יקירת האנטי גלובליסטים ("נו לוגו"). העובדה שהוא "גנב את הבחירות" בעיני הדמוקרטים – אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר, ובגלל שיטת הבחירות האמריקנית הפסיד בהפרש של 537 קולות בלבד בפלורידה, המדינה בה שולט אחיו של בוש, ג'ב – רק סייעה להמשך הגישה המתנשאת כלפיו. המונח "בושיזם", למשל, הומצא בתקשורת כדי לתאר התפלקויות ניסוח של מנהיגים. ג'סי ג'קסון, הנודניק השחור, כינה אותו "נשיא לא חוקי".

בעיני רוב העולם דאבייה הוא קצת אימבציל. רק בשנה האחרונה הפסיק התואר "מנהיג העולם החופשי" להיות תחילתה של בדיחה טובה, והפך למשהו שהעולם היה שמח לראות את הנשיא הטלוויזיוני מ"הבית הלבן" נושא בו. הייתם שותים איתו בירה ומשחקים באולינג, הייתם שוקלים להכיר לו את אחותכם, הייתם קונים ממנו מכונית – אבל זה לא פשוט לשאת אליו עיניים מעריצות.

בחור טוב, כמובן, בהנחה שאתם לא בחורה צעירה בהריון שחייבת לעשות הפלה בטרם יהרסו חייה, גור כלבי ים המתמתח בשמש אלסקה מעל שדה נפט שטרם נוצל, שחור מטקסס שנחשד בעבירה שעונשה מוות או סתם רועה צאן אפגני שבנה את החושה שלו בעמק ההררי הלא נכון.

ג'ורג' בוש הוא אדם מורכב הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות גם בפני עצמו. כדי לגבש דעה עד כמה מתאים דאבייה לתפקיד שהוא ממלא, כדאי לעבור על התחנות המשמעותיות בחייו. בניגוד לאותו קמפיין דמוקרטי מוצלח – "שגיאה איומה", אומר שפירו, "עכשיו אנחנו שמחים כשמנהיגינו מצליחים לחבר שני משפטים יחד" – ג'ורג' בוש מתגלה מתחנות חייו כמי שאינו אידיוט. נותר רק לברר אם הוא רק פסקן, או גם, כמו שמבקש שפירו, גם ספקן. האם הוא מסוגל לעשות את הדברים שהוא לא אוהב. כמו לחשוב. או להנהיג.

[X=nextPage=X]

מי זה קנדי?

אנתוני יורק, שליח מגזין האינטרנט סלון.קום בוושינגטון: "הוא לא ה'טקסני הפשוט', החלום האמריקני נוסח הסופר הורציו אלגר, של אדם שעלה לגדולה רק בזכות היותו ישר וחרוץ. הוא נולד בקונטיקט והתחנך במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות. נכד של סנטור, בן של נשיא". המשפחה המלכותית האמיתית היא לא הקנדים – שתיהן התחילו יחד, ג'וזף קנדי מייסד השושלת שירת בסנאט לצד פרסקוט בוש, סבו של בוש – ובחמשת העשורים האחרונים כמעט שלא היה רגע בו לא היה בן בוש סנטור, חבר קונגרס, סגן נשיא או נשיא.

פרסקוט בוש היה וואספ ככל שאפשר להיות. הוא קנה ב"שורט" ממש לפני מפולת המניות הגדולה שלפני המיתון בשנות השלושים, וכך היה בידו ההון להתמודד לסנאט בשנות החמישים. פרסקוט, מהראשונים להאבק בג'ו מקארתי, היה בעל מוסר נוקשה, גבר נאה וגבוה שנראה כסנטור רומאי. הוא התחתן עם דורותי ווקר, שבמשפחה רואים בה את המקור לאופי הבושי העיקש. ווקר הייתה בת עשירים תחרותית שהגיע למקום השני בטורניר טניס לאומי, וארגנה תחרויות שחיה באטלנטי במעון הקיץ בן מאה השנה של המשפחה בקניבנקפורט, מיין.

לפרסקוט קראו "פופ", ולבנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש קראו "פופי". הוא בהחלט לא נפל רחוק מהעץ. המשפחה חיה בגריניץ', קונטיקט, אזור עשיר לא רחוק מניו יורק. "פופי" למד ב"ליגת הקיסוס", בתי הספר והמוסדות המעולים של החוף המערבי. הוא נשא לאשה את ברברה, אמו של בוש, בזמן לימודיהם, וב48-', שנתיים אחרי שהולידו את ג'ורג' דאבייה, נסעה המשפחה לטקסס. זו מסורת אצל הבושים עוד מימי סמואל בוש, אביו הקשוח של פרסקוט: זה שיש לך אבא עשיר עם קשרים לא אומר שאתה לא צריך לעבוד למחייתך ולהרוויח כסף. הרבה כסף.

 

בוש נהג לומר לחברים שהוא צריך להישאר בבית

כדי לשמח את אמו, לאחר מות בתה הקטנה. יחסיהם

הפכו לקרובים במידה כזו ששנים אחר כך נהג אותה

לבית החולים כשעברה הפלה טבעית, וניהל אתה

שיחה על תכנון המשפחה

ריי ווקר, פסיכיאטר מוורמונט ואחיינה של דורותי ווקר, סיפר בעצב לבוסטון גלוב: "אבא שלי וג'ורג' בוש הסכימו שהאנשים בפוליטיקה הם הכי חשובים, ומייד אחריהם אנשי העסקים. קודם הכוח, אחר כך הכסף. המשפחה שלי גרמה לזה שאהיה פסיכיאטר".

את החודשים הראשונים בטקסס בילו בדירה קטנה, עם שירותים משותפים עם שתי זונות שגרו בדירה ליד. פופי בוש עבד כפקיד בחברה לקידוחי נפט. המשפחה נדדה קצת ולבסוף התיישבה במידלנד, טקסס, הגרסה האמריקנית לתכרית של סדאם עבור ג'ורג' בוש. זו הייתה תקופה שאבות לא היו מעורבים בחיי הבית, כך שבמונחים מעשיים, ברברה היתה המנכ"ל, וג'ורג' בוש האב היה הנשיא. האב פתח חברה בשם זפאטה פטרוליום שהצליחה, והמשפחה עברה לבית פרטי עם בריכה, ערבי ברביקיו ופוטבול מכללות בימי שישי. נולדו רובין ואחריה ג'ב הקטן, ואז קרה האסון.

בוש תיאר את הרגע בזכרונותיו. זה היה בבית הספר היסודי. הוא היה בן 7, המכונית של הוריו התקרבה לבניין והוא אמר למורה שהוריו ואחותו הקטנה, שהוא היה בטוח שראה אותה במושב האחורי, באו אליו. שם, באוטו, סיפרו לו הוריו על מותה של רובין מלוקומיה. היא הייתה רק בת ארבע, וההלם גרם לשיערה של ברברה בוש, אז בת 28 בלבד, להתחיל להלבין. אביו עבד שעות ארוכות בעסקי הנפט שלו, וברברה הייתה צריכה לטפל בג'ב שבדיוק נולד ובג'ורג' דאבליו, שהיה מתעורר בלילות עם סיוטים. בוש למד איך לשמח את אמו, ונהג לומר לחברים שהוא צריך להישאר בבית, כדי שהיא לא תהיה עצובה. יחסיהם הפכו לקרובים במידה כזו ששנים אחר כך, כשהיה בן עשרה ונהג אותה לבית החולים כשעברה הפלה טבעית, ניהל אתה שיחה על תכנון המשפחה.

כמו שאומרת בת דודתו, "אתה רואה שההורים שלך כל כך כואבים, אז אתה מנסה להיות עליז ושמח ומצחיק, ובסופו של דבר אתה הופך להיות קצת מוקיון". ובוש ראה. ילד אחר אולי היה נסוג לתוך עצמו, בורח לחברתם של ילדים אחרים או פשוט ממשיך לדרוש מאמו את היחס שקיבל עד אז, כאילו כלום לא קרה. בוש גילה מידה מפתיעה של אינטליגנציה רגשית לילד בן שבע, שהבין אינטואיטיבית, אולי יותר טוב מהוריו, מה צריך לעשות כשהיגון מכה בבית. במשך שנים היה בוש ידוע כאדם מהיר להתחבב, ליצן בארים מוחצן ושנון. הוא פוליטיקאי מלא חיים ונינוח הרבה יותר מאבא שלו, שבפניו הוא לא הרשה לעצמו להיות סרקסטי או נועז מדי.

אשתו סיפרה שהוא תמיד מתלהב מכל דבר, רוצה ועכשיו את מה שהבטן שלו רוצה, והיא מייצגת את קול השכל הישר ואומרת "רגע, בוא נחשוב שוב". והוא מקשיב. למרות שבכל הליכותיו בוש הוא גבר של גברים, לבו נפתח לנשים חזקות. אולי בגלל הניסיון שרכש בילדותו, הן תמיד הקיפו, סייעו ואף ניהלו אותו. אמו, אשתו, קונדוליסה רייס או קארן יוז, שהיתה היועצת הקרובה אליו ביותר.

מגיל צעיר היה בוש בדרן כפייתי, מלך השכונה. הוושינגטון פוסט ראיין את חבריו מאז ומספר על חלילן קטן מהמלין, שהנהיג את כולם לתעלולים. חלקם נשארו חבריו הקרובים ומלווים אותו עד היום. כולם ידעו שהוא בנו של אביו, גיבור המלחמה שהיה הראשון במידלנד, עיירה שנוסדה על אדמה שהייתה בית קברות לדינוזאורים, לעשות מיליון דולר. בשנים הבאות הפכה מידלנד תחת גשם הזהב השחור למקום כל כך עשיר, שזכה למספר סוכנויות רולס-רויס השני במדינה. כשהיה בן 13 עברה המשפחה ליוסטון, וגורג' דאבייה נבחר לקווטרבק של השכבה ולנשיא כיתה ז'. ואז, ב61-', הוא נשלח כמו אביו לפניו לאקדמיית פיליפס, פנימיה יוקרתית באנדובר, מסצ'וסטס. כאן הניח את הצעד המהוסס הראשון בנתיב שאמור היה ללכת עליו, והרגע המכונן בו התקרב בכביש הגישה לבית ואמו קראה אליו – בשמחה! – שהתקבל לאנדובר, עוד חי בזיכרונו עד היום.

[X=nextPage=X]

אפס ברגשות

בוש הצעיר חשש שלא יצליח לעמוד בדרישות פנימיית הבנים הנחשבת. במבחן הראשון שלו באנגלית, הוא כתב מאמר על רגשות. וקיבל אפס. אמו נתנה לו אגרון-מילים (תיזאורוס), ובוש, שרצה לעשות רושם טוב, כתב "קרעים זלגו על לחיו" (tears = lacerates). בוש זוכר עד היום את הקרעים שזלגו על לחיו למראה הציון. הוא היה תלמיד בינוני, וכמו בהמשך חייו, אתגרים אינטלקטואליים לא היו שטח המחיה הטבעי שלו. יצירת קשר בלתי אמצעי, מצד שני, תמיד הייתה קלה לו, וגם באנדובר התחבב על רוב הילדים. למרות שלא ידע לנגן או לשיר, קיבלו אותו ללהקת הרוקנ'רול השכבתית, "תרנגולי ההודו". תפקידו על הבמה היה למחוא כפיים.

ציוניו לא היו טובים כדי להתקבל למשפטים באוניברסיטת טקסס, אבל להפתעתו, מאחר והיה בנו ונכדם ואחיינם של בוגרי המוסד, התקבל על יסוד "המורשת" לאוניברסיטה היוקרתית ייל. הוא התמחה בהיסטוריה והיה סטודנט כל כך בינוני שאחד ממוריו לא זכר שלמד אצלו סמסטר שלם, בכיתה שהיו בה רק 15 תלמידים. במעונות גר עם חברים מאנדובר. הוא נבחר לנשיא האחווה שלו, דלתא-קאפא-אפסילון, האגודה שגם אביו היה חבר בה, שנודעה ברחבי הקמפוס בכך שהייתה אחווה שצרכה אלכוהול באוקטן גבוה. חבריו ללימודים סיפרו שהאחווה הייתה כמו בסרט "בית החיות", ואחד אף טען שבוש בהחלט הזכיר לו את בלוטו, הדמות אותה גילם ג'ון בלושי. פעם אחת, אחרי משחק פוטבול בפרינסטון בו ניצחה ייל, הנהיג דאבייה כמה חברים להסתערות על כר הדשא ופירוק השער. משטרת הקמפוס הוזעקה כדי לפנות אותם, לא בלי מהומה.

הוא נבחר לנשיא האחווה שלו, שנודעה ברחבי

הקמפוס בצריכת אלכוהול גבוהה. חבריו ללימודים

סיפרו שהאחווה הייתה כמו בסרט "בית החיות",

ואחד אף טען שבוש בהחלט הזכיר לו את בלוטו,

הדמות אותה גילם ג'ון בלושי

בשנתו הראשונה הפתיע את כולם כשחזר מחופשה וסיפר שהתארס לנערה בשם קאתי וולפמן, שלהוריה היה בית כלבו ביוסטון. החתונה בוטלה אחרי שהכלה המיועדת – כנראה, שניהם לא מוכנים לגלות – זרקה אותו. וולפמן, אגב, יהודיה. נשים לא למדו אז בייל, ובוש לא נחשב אז כאחד שיש לו הצלחה גדולה עם נשים, מה שעתיד להשתנות בהמשך.

במהלך הקולג' עומת בוש לראשונה עם רוחות הציניות האנטי ממסדית שהחלו מנשבות בחברה האמריקנית בשנות השישים, עם אותם סנובים ליברלים של החוף המזרחי, אנשים שמדברים על מימוש עצמי ומודעות פנימית. הסנובים שהואילו לתת תואר כבוד לאביו, בוגר ייל, רק בסוף קריירה ציבורית מפוארת ואחרי ששימש שלוש שנים כנשיא.

בהמלצת אביו הלך בוש לפגוש את כומר הקולג', וויליאם קופין, שכמה שנים אחר כך התפרסם כאחד ממנהיגי התנועה נגד מלחמת וייטנאם. אביו בדיוק הפסיד בקמפיין הראשון שלו, וקופין אמר: "הכרתי את אביך. הוא הפסיד לאיש טוב ממנו". בוש לא נכנס יותר לכנסייה עד יומו האחרון בייל.

הוא השתדל להישאר נאמן למסורת הוותיקה של אחוות סטודנטים פרועות, שתייה וספורט, בזמן שסטודנטים אחרים נסחפו לפוליטיקה: "אני באמת לא זוכר שום דבר 'כבד' מדי מזמן הלימודים". היום הוא מספר שבמשך הזמן הוא התאכזב מהמלחמה, אבל האמין שעליו לתמוך בממשל שניהל אותה. הוא גם לא רצה להזיק לאביו, שפעילותו הפוליטית גרמה לכך שלטקסי הסיום, שנמשכו יומיים שלמים, הוא הצליח להגיע רק לכמה שעות.

בוש מלגלג על סנוביזם, אבל לא מאשר לאנדובר וייל לפרסם את ציוניו מאז.

[X=nextPage=X]

פרוטקציה?

קולונל וולטר "באק" סטאוט היה מפקדה הקשוח של יחידה 147, טייסת קרב במשמר הלאומי של טקסס, שהפעילה מטוסי F-102, מטוס קרב בעל כנף דלתא הדומה למיראז' ולכפיר. לאורך כל תקופת וייטנאם פטרלו שניים ממטוסיה, חמושים היטב, בשמי מדינת הכוכב הבודד, משדות הנפט במערב ועד גלווסטון שלחוף מפרץ מקסיקו, כי לעולם אין לדעת מתי המקסיקנים הנאלחים ינסו להפתיע ולחצות את הריו גראנדה. סטאוט מכחיש כל פרוטקציה ביחידה שלו.

בוש הצעיר הושבע כאוויראי ביום בו פנה להתנדב, למרות שציונו במבדקים המוקדמים היה 25, הנמוך ביותר שעדיין עובר. ביחידה שירתו גם בן של סנטור ושבעה משחקני הדלאס קאובויז. סטאוט זוכר היטב את בנו של חבר הקונגרס בוש, גיבור טייס ממלחמת העולם שנאם בפני הצוערים בטקס הסיום. כשבוש האב התמודד בבחירות עם דמוקרט, שגם בנו – איזה עולם קטן! – שירת כטייס ביחידה, דאג "באק" שבבוקר הבחירות יועלו השניים בדרגה בטקס נאה ומצולם בלשכתו. סטאוט מסנגר על בוש שלא הלך להיות חי"רניק בוייטנאם, שם מתו הבחורים בקצב של 350 לשבוע – "הוא מאוד רצה להיות טייס, כמו אבאל'ה".

 

 

מסתובבת שמועה שכאשר פגש בעיתונאי בוועידת

הרפובליקאים ב88- לשיחת מסדרון, נשאל על מה

הוא ואבא מדברים כשהם לא עוסקים בפוליטיקה.

בוש ענה קצרות: "פוסי"

בוש אמר, בזמן שהתמודד על תפקיד מושל טקסס, שניסה להתנדב למשימות בווייטנאם ונדחה. אולי כי אף יחידה מחוץ לגבולות ארה"ב כבר לא הפעילה את ה-F-102 המיושן. הוא סיים את קורס הטייס הבסיסי ויצא לחופשה של חודשיים, בה עבד בפלורידה בקמפיין לסנאט עבור חבר של אבא. הוא שימש כאחראי התקשורת במטה וגילה יכולות של חיה פוליטית מלידה. הוא יצא לקורס השלמה מתקדם בוירג'יניה, וחבריו התרשמו במיוחד כשערב אחד נחת בבסיס מטוסו הפרטי של ריצ'ארד ניקסון, ולקח את בוש הצעיר לדייט חד-פעמי עם בת הנשיא, פטרישיה.

בדצמבר 69 היה לנער המקומי הראשון שסיים את הקורס של יחידה 147. אגף יחסי הציבור חגג בהודעה לעיתונות: "ג'ורג' ווקר בוש לא מקבל את הקיק שלו מגראס או חשיש או ספיד. ככל שהדברים תלויים בו, הוא מעדיף את הקיק שלו מהמבער האחורי של F-102".

ביוני 70' החל בוש בארבע שנות שירות המילואים בבסיס אלינגטון ליד אוסטין. תקופת הנוודות, הגרסה נוסח בוש להרס העצמי של שנות השישים, החלה. הוא שכר דירה ב"שאטו דיז'ון", קומפלקס מגורים יוקרתי ופופולרי. היו שם דירות רווקים, פרגולות מעוצבות ובריכות שחיה מלאות מזכירות שאפתניות. אביו סידר לו עבודת "חליפה ועניבה" משעממת בחברה לאספקת זרעים, שם החזיק מעמד תשעה חודשים.

גם לורה וולש, אחר כך אשתו, גרה בשאטו דיז'ון. אבל הם לא נפגשו שם. אולי כי לורה, ספרנית ביישנית, לא היתה מקורבת לחיי חברה פרועים של דאבייה, חינגות שתייה ומשחקי פוקר ליליים, שלעתים היו הפרנסה המסודרת היחידה שלו. בוש היה בחור פראי ומשעשע, ונשים היו במקום גבוה באג'נדה שלו. הוא יצא עם נערות רבות, אך אף אחת מהן לא שודרגה למעלת חברה קבועה. אחרי שהתחתן, הוא הצהיר שהיה נאמן לאשתו מהשניה שפגש בה. מסתובבת שמועה שכאשר פגש בעיתונאי בוועידת הרפובליקאים ב88- לשיחת מסדרון, נשאל על מה הוא ואבא מדברים כשהם לא עוסקים בפוליטיקה. בוש ענה קצרות: "פוסי".

כשהתחיל בקריירה פוליטית נפוצו לא מעט שמועות על שימוש בסמים באותם ימים, שמעולם לא הוכחשו בהחלטיות. כשנשאל, למשל, על שימוש בקוקאין, אמר "אני לא מתכוון לדבר על שום דבר שקרה או לא קרה לפני שנים, ושאין לו קשר למה שאני היום. הייתה לי תקופה של חוסר אחריות, למדתי מכל השגיאות שלי וזה מה שחשוב".

האפולוגטיקה הזו קצת מזכירה את מה שאמר כאשר, בתפקידו כמושל טקסס, דחף הצעה להקצבת 9 מיליון דולר לקמפיין שנועד לשכנע צעירים להימנע ממין לפני הנישואין. כשנשאל כיצד הוא נהג, אמר: "תעשו כמו שאני אומר ולא כמו שאני עשיתי".

הוא רגיש מאוד לביקורת הציבורית עליו, הרבה יותר מרייגן. רייגן היה שחקן, שהיה רגיל לקבל ביקורות רעות על רוב תפקידיו. כשהתפרסם ספרו של הפרשן הפוליטי של הניו יורק טיימס פול ברוני, "פוסע לתוך ההיסטוריה", דאגו אנשי לשכת הנשיא לארגן עותק מאלו שהופצו קודם למגיבים ועיתונאים. ברוני תיאר בספר שלל סיטואציות משעשעות / מפחידות: כיצד עשה פרצופים לעיתונאים בזמן לוויה לקרבנות רצח בכנסיה. כיצד קרא הנשיא לאיש שירות היערות, בזמן מסיבת עיתונאים בנושא שריפות יער – "הלו, איש העץ! בוא תעלה לכאן!". איך ראיין את הנשיא בזמן טיסה באירפורס 1, והנשיא החזיק מטלית חמה מול פניו ועשה לו "קוקו" ("פיק אה בו"). נחשוב רגע על מנהיג שהוא ההפך מבוש בסיטואציה כזו. אהוד ברק היה מעביר את כתב הניו יורק טיימס פוסט-דוקטורט, ומשפיע עליו מינון יתר כזה של תפיסות אנאליטיות שהיו הודפות אותו מצווח ליציאת החירום, מבקש מצנח מהדיילים. בוש הרגיש שהוא מחבב את ברוני, אז הוא עשה לו קוקו. "קוקו" הוא סוג של אמירה לא ממש שכלתנית ונשיאותית, המגיעה מהלב.

ברוני ניסה לתאר מהפך שעבר בוש עם התפקיד ומשבר הטרור, מדמות אתלט החובט בישבן חבריו עם מגבת במלתחות למנהיג ומדינאי ראוי. הוא ממש החמיא לנשיא על ששמר על סבר פנים רציני כשהביט בהריסות מרכז הסחר העולמי. נועם שייבר כתב בשנינות בסלון.קום שאחרי שקרא את הספר הוא משוכנע שבכל טקס שבוש משתתף בו, מה שהנשיא באמת מת לעשות זה להכניס את היד לבית השחי שלו ולעשות קולות של פלוצים.

הוא יצא לעבוד בעוד קמפיין של חבר של אבא ב72-', ובסוף אותה שנה, על דשא בית הוריו בוושינגטון, התרחש האירוע שתואר בהתחלה, כאשר בוש הצעיר הזמין את הפטריאך למכות. האב הזועם נרגע רק כשהתברר שבוש התקבל לאוניברסיטה היוקרתית בה למד גם הוא, בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. למשך תשעת החודשים עד שיתחילו הלימודים, דאג האב לתעסוקה מתאימה שתאפס את הילד. הוא שלח אותו לפרויקט שיקום ביוסטון שניהל חבר ותיק שלו – כן, עוד אחד – שפרש מקריירה מקצוענית בפוטבול. בוש שימש כחונך לילדים שחורים משכונות עוני. הוא היה הלבן היחידי, ושיחק עם הנערים כדורסל, לקח אותם לטיולים וגם לבתי כלא – שילמדו ממה להיזהר. ממנו למדו לא לברוח אינסטינקטיבית כשניידת מתקרבת. במיוחד התקרב לילד בן שבע, ג'ימי דין, שראה בו אח בוגר ואהוב. בוש וג'ימי הסתובבו כל הזמן ביחד, והוא גם לקח אותו לטוס. שנים אחר כך נהרג ג'ימי הקטן במלחמת כנופיות.

בוש אוהב לבקר בבתי ספר, במיוחד באזורים עניים. הידיעה על הטרור במרכז הסחר העולמי תפסה אותו במהלך ביקור בבית ספר כזה בפלורידה. הרפובליקנים תמיד נחשבו כשונאי מיעוטים, וזכו לתמיכה מועטה יחסית במגזרי אלו שאינם לבנים ונוצרים טובים. התדמית של בוש מעט אחרת, למרות שגם הוא לא זכה בקולות רבים של שחורים. בזמן שהיה בייל הפעיל את האחווה שלו לעזור לסטודנטים שחורים שדרשו מההנהלה להתחיל ללמד לימודים אפרו
-אמריקניים. שפירו: "בוש הלך למרכז אסלמי בוושינגטון כמה ימים אחרי ההתקפה, כדי לשדר שאנו אמנם כועסים על אלו שארגנו את ההתקפה, אבל לא על האיסלם. ברור שנשיא דמוקרטי היה עושה את זה, אך הייתה לזה משמעות רבה יותר כשזה בא מנשיא רפובליקני".

[X=nextPage=X]

לא סנוב, סתם כישלון

אחרי שחרור מוקדם מהמשמר החל בוש את לימודיו בהרווארד. הסנובים מהמזרח מילאו את בית הספר, לבשו חליפות וחלמו על וול-סטריט. הם היו מתוחכמים, לבשו חולצות מכופתרות ושתו שיבאס ריגל, בוש לבש מקטורן טייסים – לא הדבר הכי קוּלי בימים ההם – ושתה וויילד טרקי, ברבון פשוט ששורף פעמיים. הוא נהג לשבת בשורות האחרונות ולירוק בקול רם טבק לעיסה לתוך ספל, ולצילומי סוף השנה הופיע בחולצת טריקו מקומטת. הוא אמר בראיון: "הרבה אנשים הלכו ללמוד מנהל עסקים בהרווארד כדי לקבל עבודה. אני הלכתי לשם כדי ללמוד. אומרים עלי שאני לא מכבד אינטלקטואלים. זה לא נכון, אני מכבר אנשים נבונים. אני לא מכבד אנשים שנדמה להם שהם חכמים יותר מהאדם הממוצע בגלל שיש להם תארים שנרכשו בליגת הקיסוס, והם יושבים ומחליטים בשביל כולם מה הם צריכים לעשות".

לאחר לימודיו עקר בוש בחזרה למקום גידולו, מידלנד, והחל לעבוד כסוכן זיכיונות לקידוחי נפט. חבר קונגרס דמוקרטי הודיע על פרישה ובוש קפץ להתמודד. חבריו נרתמו לעזור, רובם בהתנדבות. חלקם עבד עמו גם בקמפיין לנשיאות, 32 שנים אחר כך. הוא ידע לנאום היטב וליצור קשר בלתי אמצעי עם האזרחים.

הוא לא היה חומר נשיאותי, מתקרב לגיל שבו

התחיל להיות מוזר לגבר להיות רווק. נשות

חבריו הרחמניות עשו עבורו את הכביסה ולא

היה קל לשכנע בחורות טובות לצאת אתו

עשרה ימים לאחר שהחל במרוץ בא בוש לברביקיו אצל חבריו הטובים, ג'ון אונ'יל ואשתו ג'ן. האונ'ילים, שליוו את בוש לכל אורך הדרך – מימי בית הספר היסודי דרך מסיבת יום ההולדת בגיל 40 ועד היום, ניסו מזה זמן רב לסדר לו דייט עם לורה וולש, שהייתה אז בת שלושים, מופנמת ורגישה, שבאה מדי פעם לבקר במידלנד את הוריה. בצעירותה הייתה מעורבת בתאונת דרכים, כשלא הבחינה בתמרור עצור וגרמה למות הצעיר שנהג ברכב שהתנגשה בו, לכן לא הרבתה לנהוג. היא ידעה מיהו בוש עוד מבית הספר, על משפחתו ועל עניינו בפוליטיקה, אבל לא התלהבה. הוא לא היה חומר נשיאותי, מתקרב לגיל שבו התחיל להיות מוזר לגבר להיות רווק. נשות חבריו הרחמניות עשו עבורו את הכביסה ולא היה קל לשכנע בחורות טובות לצאת אתו. רק כמה שבועות אחרי הברביקיו נודע לזוג או'ניל כי השניים נשארו בקשר. שלושה חודשים אחר כך, בנובמבר 77', הם נישאו, אחרי שהבטיח לה שלעולם לא תידרש לשאת נאומים למענו בבחירות. חבריו צוחקים על זה עד היום.

הוא זכה בפריימריז, למרות שרונלד רייגן, אויבו הפוליטי של אביו, התערב למען היריב. בקמפיין שלו השקיעו הנשיא לשעבר פורד, ג'רי וינטראוב מהוליווד וקומישינר הבייסבול קאהן. בתשדיר הראשון הופיע בוש בן ה31- כשהוא עושה ג'וגינג ויריבו הדמוקרטי לעג שבמחוז שלהם אף אחד לא רץ אם לא רודפים אחריו. הוא הפסיד בהפרש קטן, בתוצאה הכי טובה שהייתה לרפובליקני כלשהו באזור.

שנתיים אחר כך נבחר אביו לסגן נשיא של יריבו הוותיק רייגן, ובהמשך לנשיא, ובוש השעה את כל שאיפותיו הפוליטיות עד שאביו יסיים את תפקידיו הציבוריים. ג'ון אונ'יל אומר על זה: "אתה גדל ואתה לומד לא לשים את האבא שלך על כן כל כך גבוה. אבל ככל שג'ורג' התבגר, כך אבא שלו המשיך להתקדם והכן רק המשיך לגבוה".

הוא פתח חברה לחיפושי נפט בשם ארבוסטו ("שיח" בספרדית) בבניין המשרדים שבו פתח אביו את משרדו הראשון, שני עשורים קודם. הקריירה שלו בעסקי הנפט שנמשכה קצת יותר מעשור שיקפה את כל חייו עד אז – הולך בעקבות אבא, לא מגיע לאותם גבהים.

לפני האב והבן בוש, המכונים גם בוש 41 ובוש 43, על שום מספרם במניין הנשיאים האמריקניים, רק ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס הגיעו להישג שושלתי דומה. היום הוא הולך פחות בעקבות אביו משנדמה, אולי כי כבר אין לו מה להוכיח למשפחה. חלק גדול מהצוות שלו מצא לבד, והוא לקח לא פחות אנשים ששירתו בימי רייגן מאשר אלו שעבדו עבור אביו. הוא לא לקח דגים קרים כמו בייקר, אלא אנשים כמו צ'ייני, ראמספלד ופאואל מהממשלים הקודמים. אנשים נאמנים עם מפה מוסרית אידיאולוגית, כמו שבוש מעריך.

בוש נחשב לאיש עסקים הגון, שנון, שעובד קשה, בוס חם ואהוד על עובדיו וחביב גם על המשקיעים שלו, למרות שלא רוו ממנו נחת. הוא זכה להערכה מקצועית בתעשייה, ובניגוד לאחרים שנהגו בפזרנות בכספי משקיעים ונפנפו בעושרם, נהג לנסוע בדודג' חבוטה, ללבוש מכנסי חאקי פשוטים ולשחק עם חבריו במגרש י.מ.ק.א המקומי. הוא נראה כמו בחור שאם היה לך כסף פנוי, היית שמח לקדוח אתו. רק מה לעשות, יותר מדי מהבארות שקדח היו יבשות.

הבארות אולי היו יבשות, אבל באר המשקאות לא. בוש הוא נהג לבקר בלילות בבארים ומועדונים. זה נחשב כחלק מעולם העסקים במידלנד, דרך מצוינת להשיג קשרים כשיוצאים לבלות. ב86-' נתקל במסעדה מקסיקנית בדאלאס בעיתונאי שכתב רעות על אביו, כשזה ישב לאכול עם אשתו ובנו הקטן. בוש התקרב אל השולחן, כולם ראו שהוא היה שיכור כלוט. כשנכנס יין יצא סוד, וכשבוש שתה, הלב והבטן שלו דיברו ולא הראש: "חתיכת בן זונה מזוין, ראיתי מה שכתבת. אנחנו לא מתכוונים לשכוח את זה".

רק ארבע עשרה שנה אחר כך, כשהתמודד לנשיאות ועומת עם האירוע, התקשר בוש והתנצל. לדבריו, הוא לא זוכר בדיוק מה אמר אך הוא סומך על זכרונו של העיתונאי: "אין שום תירוץ לכך שהעלבתי אותו בפני בנו הקטן". ואולי לא היה לו נעים מהביקורת.

בכל אופן, כמה שבוש שתה, לגם והערה לתוכו, זה לא הפריע לו להגיע לעבודה בשמונה בבוקר. שנים אחר כך, אגב, נשאל מה היה קורה היום לו היה שותה, וענה "בטח הייתי מדבר שטויות". אולי משהו כמו "היק, תגיד לי צ'ייני, מה זה הכפתור האדום הזה?". בנותיו התאומות, אגב, היו מעורבות לא מזמן ברכישה של אלכוהול תוך שימוש בתעודת זהות מזויפת.

לפחות שלוש פעמים במהלך הקריירה הצילו הקשרים שלו ושל אביו את חברות הנפט הכושלות של בוש. אחד המלאכים העסקיים, וויליאם דה-וויט, היה בוגר ייל שחלק עם בוש את אהבתו לבייסבול, שאביו היה בעבר הבעלים של הסיינט לואיס בראונס והסינסינטי רדס. אחרי ניסיון ההנפקה הכושל של ארבוסטו, שבוש שינה את שמה מטעמי שיווק ל"בוש חיפושים" (אביו כבר היה סגן נשיא), התמזג בוש עם דה-וויט ושותף שלישי לחברת חיפושי נפט בשם ספקטרום 7. הם סחבו עוד שנתיים, ומשבר הנפט של 86' כמעט גרם להם לפשוט רגל.

חברה בשם הארקן אנרגיה, שנשלטה בידי קבוצה ניו-יורקית שבמועצת המנהלים שלה נצצו כוכבים כמו המיליארדר ג'ורג' סורוס, קרן ההשקעות של אוניברסיטת הווארד וקבוצה של משקיעי נדל"ן סעודיים, רכשה את ספקטרום 7 בעסקת חילופי מניות, ושמו של דאבייה עבר לקשט את מועצת המנהלים שלה. בוש עצמו מעולם לא דיבר על אביו בפגישות עסקים. לא שהיה צורך, כולם ראו. בשנתיים הבאות כבר לא עבד בוש בתפקיד פוטנציאל מבוזבז לאיל נפט טקסני, אלא בקמפיין של אביו לנשיאות.

ספיח אחרון לימי הנפט שלו הייתה חקירה של הרשות לניירות ערך ב90-', בחשד שמכר תוך שימוש במידע פנים את מניותיו בהארקן, לפני שצנח
מחירן בגלל חוסר רווחיות ומשבר המפרץ, שאיים על שדות הנפט שלה בבחריין. החקירה לא גילתה דבר, אבל צילה העיב על מערכות הבחירות בהן התמודד. כמו גם העובדה שהאינטרסים של מפיקי הנפט, שאינם חופפים בהכרח את אלו של כדור הארץ, תמיד מצאו הד בפעילותו הציבורית. עוד בקמפיין הראשון והכושל שלו ב-78' אמר: "במדינה כמו טקסס, אין דבר כזה 'להיות קרוב מדי' לתעשיית הנפט".

[X=nextPage=X]

חמלה

האירוע המכונן בחייו של בוש, גמילתו מאלכוהול בגיל 40 באותו בוקר בהיר בקולורדו, התרחש זמן קצר לפני שעזב את עסקי הנפט ופנה לעבוד בקמפיין של אביו. "לידתו מחדש" כמו שמכונה החזרה בתשובה בשיח האוונגליסטי, הייתה שיאו של תהליך בו התקרב לדת ככל שחייו גלשו למבוי סתום. בזמן קמפיין הבחירות אמר שהפילוסוף הפוליטי החשוב בעיניו הוא ישו. למרות שהוא שומר על פרטיות אמונתו, מתפלל לבד וקורא בתנ"ך כמעט כל יום, התנהלותו בתפקיד עוררה חשש לקרבה רבה מדי בין הדת והמדינה בקרב ארגונים ליברליים. בקרב אחרים התעוררו תחושות של אי נחת, כשנודע שנשיא המעצמה החזקה בעולם הזמין את נשיא מקדוניה, שבמשרדו, לכריעת ברך משותפת ותפילת רענון קצרה. מרווין אולאסקי, קומוניסט לשעבר ויהודי שהתנצר בהווה, הוא הוגה דעות נוצרי המקורב לבוש. הוא כתב את "הטרגדיה של החמלה האמריקנית", וביטויים רבים מהספר נמצאים בז'רגון "השמרנות החומלת" של הנשיא. אולאסקי גורס כי הדת צריכה לתפוס מקום מרכזי בחיים הפוליטיים, וכי ראוי שכל ברואי האל, בסופו של דבר, יתנצרו. לאולאסקי גירסה משלו למילותיה של המשוררת אמה לזרוס, החקוקות על פסל החירות – "הבו לי את המוניכם היגעים, העניים, הצפופים, המשוועים לחירות" –שאומרת "הבו לי את המוניכם, ואני ארומם אותם אל רוחו של ישו". קידום והפצת האמונה באל והבנת כתבי הקודש כפשוטם הם עקרונות בסיסיים בנצרות האוונגליסטית.

אן-אליזבט מוטה, עורכת משנה במרכז המחקר הצרפתי "המזרח הקרוב", המשלימה בימים אלו את ספרה על הנוצרים השמרנים בארה"ב: "בוש בהחלט אדם שלא מאמין ברלטוויזם תרבותי אלא בערכים מוחלטים של טוב ורע. נראה שהוא מרגיש באופן כן ואפילו אצילי שיש לו יעוד – להגן על המערב ועל הערכים האמריקאים. הוא קרוב לנוצרים האוונגליסטים בארה"ב, שמונים בין 50 ל70- מיליון נפש. הוריו נוצרים פרסרבטיאניים, עדה שאינה מאמינה בהחצנת רגשות, אבל ג'ורג' עבר בעקבות אשתו לכנסיה המתודיסטית, שהיא הרבה פחות סנובית".

הפעם הראשונה שבוש דיבר "את הדיבור", כלומר שילב את שמו של ישו בשיחה כללית, היתה ב85-. התקרבותו המחודשת לדת החלה בראשית שנות השמונים, כאשר הצטרף לקבוצה לימוד תנ"ך של אנשי עסקים ממידלנד. השילוב של משבר אמצע החיים יחד עם קריסת כלכלת הנפט, גרם למשבר רוחני בקרב אנשים רבים. גם בכיתת הלימוד היה בוש ידוע כליצן שבחבורה.

הקיק של בוש עכשיו לא היה חשיש, גראס,

ספיד, אלכוהול או מבער אחורי של F-102.

בוש מצא את הקיק הפשטני שהצליח לגעת

בלב שלו, ישו הנוצרי

את הדחיפה נתן לו המטיף בילי גראהם, ידיד המשפחה. בזמן ביקור בקניבנקפורט טייל עם בוש על החוף, ושאל: "האם אתה בסדר עם אלוהים?". בוש ענה בענווה שלא, אבל שהוא חושב שהוא צריך להיות. הוא חזר למידלנד עם עותק מספרו של גראהם, וכמה שבועות אחר כך הפסיק לשתות. בוש אמר עליו: "בילי גראהם שתל זרע בלבי ואני התחלתי להשתנות לטובה. הוא לא גרם לי להרגיש אשם, הוא גרם לי להרגיש נאהב". בוש גדל בתרבות שבה רגישות או רגשנות מהוות חולשה שאינה יאה לגברים. הז'רגון הנוצרי נתן לבוש שפה שמאפשרת לו לדבר בנוחיות על תחושותיו ועולמו הפנימי. משבר אמצע החיים דוחף אנשים למקומות ולרצונות העמוקים שהתכחשו להם קודם. הקיק של בוש עכשיו לא היה חשיש, גראס, ספיד, אלכוהול או מבער אחורי של F-102. בוש מצא את הקיק הפשטני שהצליח לגעת בלב שלו, ישו הנוצרי.

בזמן הקמפיין של אבא שלו לנשיאות ב88-', פעל בוש בשקט בקרב המטיפים האוונגליסטים. הוא הסתובב עם פעיל בקמפיין, דאג וויד, שהביטוי "שמרנות מלאה חמלה" שנלקח מספר שכתב, היווה שנים אחר כך את האג'נדה המוצהרת של הקמפיין לנשיאות שלו עצמו. כאשר התמודד לבחירות למושל טקסס בפעם השניה, ארגן פגישות עם קבוצות של מטיפים כפריים. באחת מהן הם הקיפו אותו במעגל, הניחו את ידיהם על בוש והתפללו ש"תמיד ישאף למלא את רצון האל".

כאשר אבא שלו פגש בחשאי מנהיגים נוצריים בזמן הקמפיין, הוא נשאל את "השאלה המכשילה" האהובה על הימין הנוצרי: "כשתעמוד בשערי גן העדן ואלוהים ישאל למה לתת לך להיכנס, מה תענה?". האב ענה את התשובה האינסטינקטיבית, השגויה: "הייתי איש טוב ועשיתי ככל שביכולתי". בוש הצעיר, שאחרי הפלופ החל לפעול בשליחות הקמפיין של אביו בקרב הנוצרים, יודע את התשובה הנכונה: "כולנו חוטאים, אבל קיבלתי את ישו לתוך לבי כמושיע שלי". האב גם שאל באותה פגישה את המטיף ג'יימס קנדי איך זה שמוסלמי טוב לב לא יכול להגיע לגן העדן. יואב קרני מאזכר בגלובס את פליטת הפה הלא כל כך מפורסמת של בוש הבן ב-98', לפני שביקר בישראל. כאשר נשאל מה יהיו מלותיו הראשונות, השיב בהומור: "כולכם תלכו לעזאזל". הוא התכוון הכי מילולית שאפשר – אין חיי העולם הבא למי שלא מכיר בישו.

[X=nextPage=X]

השפיץ של האלה

הוא הצטרף לקמפיין הנשיאות של אבא שלו בסוף 86', כשלא הייתה לו כל תעסוקה פרט לישיבות מועצת המנהלים של הארקן. כששאל את אביו מה יהיה תוארו, ענה לו האב: "אתה לא צריך שום תואר. כולם ידעו מי אתה". וכולם אכן ידעו. היה קשה להחמיץ את בוש הצעיר במטה. הוא הסתובב שם בטרנינג, ירק טבק לסלי הניירות ומינה את עצמו לאחראי הראשי על הנאמנות והמוטיבציה של עובדי הקמפיין. אחד מתפקידיו הראשונים היה לנזוף במנהל הקמפיין המיתולוגי לי אטווטר, שבכתבה אודותיו באסקוויר (מגזין גברים אמריקני, חיקוי לבלייזר) סופר כי התראיין בתחתונים באמבטיה. "אתה מייצג אדם דגול" נזף בו בוש הצעיר, ואטווטר מיהר לכתוב פתק התנצלות לברברה בוש. לדעת לורה, העבודה בקמפיין ניקתה את בוש מכל מרירות ומשקע שיכול היה להיות בינו לאביו, והפכה את בעלה לאדם בוגר.

דמות האב שלו נבחרה לנשיאות, ובוש עבר עם לורה והתאומות לדאלאס וחיפש מה לעשות. הוא ודה-וויט, השותף בספקטרה 7, ארגנו את קבוצת המשקיעים שקנתה את הטקסס ריינג'רס, קבוצה מהדרג השני. את השקעתו הפעוטה של בוש עצמו, חצי מיליון דולר שקנו לו רק מעט יותר מאחוז בקבוצה, השיג בהלוואה שתמורתה משכן את מניותיו בהארקן. קבוצתם של בוש ודה-וויט, שהמשקיע העיקרי שלה היה איל בידור מניו יורק בשם בייטס, נאלצה להכניס שותפים טקסניים אחרי שהקומישנר של הליגה קבע שצריך עוד כסף מקומי. אף אחד לא רצה שהקבוצה, שעברה במקור מוושינגטון לטקסס בראשית שנות השבעים, תתפרק או תנדוד שוב.

הוא השתעשע ברעיון לרוץ לבחירות ב90-'

למשרת מושל טקסס. העניין ירד מהפרק אחרי

שאמא שלו – הגברת הראשונה דאז – אמרה

לכתבים ש"אולי כדאי שג'ורג'י קודם יסיים

דברים שהוא מתחיל בהם"

בייסבול, עבור בוש, הוא הדבר החשוב בחיים. הוא לא אוהב לקשקש על המשמעויות המיתולוגיות של המשחק. המטאפורות שלו לא חורגות מהשפיץ של האלה. זה היה הספורט היחיד שאבא שלו, כוכב בייסבול בייל, חלק עם הילדים. אחי-סבתו היה הבעלים של הניו יורק מטס, וכילד, בוש שיחק ב'ליגת חלומות' וקיווה שתהיה לו קבוצה כמו לדוד הרברט. יש לו אוסף של מאות כדורי בייסבול וקלפי בייסבול חתומים. הבייסבול נתן משמעות לחייו. לא עוד הבן של הנשיא, אליטיסט שסיים את אנדובר, ייל והרווארד. הבייסבול שם קץ לשנים של כישלונות.

החיידק הפוליטי עוד לא עזב אותו. הוא השתעשע ברעיון לרוץ לבחירות ב90-' למשרת מושל טקסס. הוא נפגש עם מנהיגים רפובליקניים והעניין ירד מהפרק רק אחרי שאמא שלו – הגברת הראשונה דאז – אמרה לכתבים בבית הלבן ש"אולי כדאי שג'ורג'י יסיים דברים שהוא מתחיל בהם. הוא בדיוק נכנס לריינג'רס". גם בייטס אמר שאם הוא מתכוון לרוץ ולא לנהל את הקבוצה, אין בשביל מה להיכנס להרפתקה.

זו הייתה הרפתקה משתלמת, אחת מהשקעות הספורט הנבונות שנעשו – הרוכשים העלו את ערך הריינג'רס מ34- מיליון דולר ליותר מ250- מיליון בתוך פחות משמונה שנים. בוש היה שותף בהנהלה והפנים שייצגו את הקבוצה מול השחקנים והתקשורת. בתחילת דרכו היו לו כמה החלטות רעות – הוא פיטר את סמי סוסה, שאחר כך הפך לכוכב, ואחריו את נשיא הקבוצה בצורה שקוממה את התקשורת. כשחיפש מנהל שיווק בדיסני, נכתב עליו במדור הספורט המקומי ש"אין צורך, גופי ממילא נמצא בטקסס רינג'רס".

הוא השתפר. העסק עבר מניהול כמו משפחתי עם 30 עובדים, למקום עבודה גדול שהעסיק מעל 170. ב96-' עלו הריינג'רס בפעם הראשונה לפלי-אוף והפסידו ליאנקיז. הוא שיפר את יחסי האנוש שלו. הוא פיטר את המנהל בובי ולנטיין, שאמר אחרי שנים לוושינגטון פוסט, לפני הבחירות: "למרות שהוא פיטר אותי, אם הוא צריך שאני אבוא לרוץ בשבילו יחף ובחינם, אני אעשה את זה". בוש הכיר את שמות כל עובדיו – ידוע שיש לו זיכרון פנומנלי לשמות ופרטים אישיים, יתרון מדהים לפוליטיקאי – מהשחקנים ועד מוכרי והנקניקיות. הוא עמד מאחורי היוזמה לבניית האצטדיון בולפארק החדש של הקבוצה באלינגטון, ואהב לשבת ביציעי הקהל הפשוט יחד עם האוהדים. הם צבאו על כיסאו כדי לקבל חתימות, ממש כמו שצבאו על נולאן ראיין, הפיצ'ר הכוכב של הקבוצה. לטיים הוא אמר ב-89': "חשוב לי שהחבר'ה יראו שאני יושב באותם מושבים כמוהם, אוכל אותו פופקורן ומשתין באותם שירותים".

בפעם הראשונה, בוש הפך לדמות ציבורית מוכרת בזכות עצמו. כאשר נמכרה הקבוצה, הרוויח בוש קצת יותר מ15- מיליון דולר. אביו כבר לא היה נשיא, וסוף סוף היו לו האמצעים והמרחב להתחיל בפעילות פוליטית רצינית. בסוף שנות הארבעים שלו, דאבייה בוש היה כבר ילד גדול. הגיע הזמן שכמו שמקובל במשפחה, הוא יפנה לעשות למען הציבור.

[X=nextPage=X]

חינוך ילדינו

תחילת הקמפיין שלו למשרת מושל טקסס ב94-' לא בישרה טובות. העיתון יוסטון כרוניקל דיווח על הצגת מועמדותו ופרסם בטעות – לא בלתי מובנת – את התמונה הלא נכונה. תמונתו של ג'ורג' בוש האב. היריבה, המושלת המכהנת אן ריצ'ארדס, קראה לו הבן של אבא ולא חסכה מאמצים להרגיז אותו.

ריצ'ארדס הייתה אויבת המשפחה. היא שטבעה בזמנו את המכתם המעליב על אביו ורגל הכסף בתוך הפה, ואת בנו נהגה לכנות בזמן הקמפיין "Little Shrub" (שיח קטן). כמו בוש, גם היא היתה אלכוהוליסטית שהשתקמה, וזכתה לאהבת הציבור. משבר בפרץ במערכת החינוך של טקסס, כשריצ'ארדס נכשלה להעביר רפורמה, תפס את הכותרות, ובוש נצמד אליו. נגד כל האינסטינקטים הטבעיים שלו, הוא לא נגרר למלחמה אישית נגדה. היא כינתה אותו שיח קטן, הוא כינתה אותה בנועם גברתי המושלת, וכשנשאל לדעתו עליה בראיונות אמר שהוא "מוצא שהיא אדם מאוד מעניין".

 

אן ריצ'ארדס: "בוש הוא יריב בלתי אפשרי.

נניח שהיית בא ושואל אותו – מה השעה?

בוש היה עונה לך, עלינו, על כולנו, לדאוג

שילדינו ידעו לקרוא"

הקמפיין שלה טען שהוא הבן של אבא שלו. הוא החביא את הוריו, הביא צוות למטהו שלא היה מזוהה עם וושינגטון והאנשים שהפסידו לאביו ויצר קמפיין שעסק אך ורק בנושאי חינוך וחברה, שהיה חיובי ככל שקמפיין בחירות יצרי יכול להיות חיובי. היא חיכתה שהוא יתפרק באחת מהתפרצויותיו הבלתי נשכחות – לבוש היבש מאלכוהול לא הייתה כל כוונה לשחק לידיה. הוא הצליח, כמובן, החזיק הכל בפנים ושלח את ריצ'ארדס הביתה מבית מושל טקסס, ששימש עוד את סם יוסטון המיתולוגי.

בריאיון ללארי קינג לפני הבחירות לנשיאות, אמרה ריצ'ארדס שבוש היה יריב שבלתי אפשרי להתעמת איתו: "נניח שהיית בא ושואל אותו – מה השעה? בוש היה עונה לך, עלינו, על כולנו, לדאוג שילדינו ידעו לקרוא".

ארבע שנים אחר כך, בפעם הראשונה בתולדות מדינת טקסס, נבחר בוש בפעם השניה למושל המדינה שלו הייתה עצמאית, כלכלתה הייתה תופסת את המקום ה-11 בעולם. קלינטון עמד לסיים את תקופת כהונתו השניה, שהוכתמה בידי התובע הסוטה המיוחד קנת' סטאר שחשף בפני האומה כל טיפת זרע נשיאותי על שמלה של מתמחה. ג'ורג' בוש זכה במינוי המפלגה הרפובליקנית, ועל אל גור, רובוט פיקח וחביב ששימש כסגנו של קלינטון, הוטל להמשיך את שליטת הדמוקרטים בבית הלבן.

מבחינת הבושים, שסולקו משם שמונה שנים קודם, זה לא בא בחשבון. ג'ורג' בוש כבר לא היה הבן שהכשיל את עצמו משום שפחד למרוד. הוא הפסיק להתנגש בחוסר אלגנטיות בפחי האשפה של השכנים. המאבק, ככל קמפיין לאומי בעתות של שלום, היה עקוב מטמטום פוליטי. אנשיו של גור יצרו את קמפיין "בוש הוא טיפש", שגרם לכך שג'ורג' בוש זכה ללעג יותר מכל נשיא לפניו כולל פורד, אותו סגן נשיא אומלל של ניקסון שזכה בהפקר ונהג להחליק וליפול מכבש המטוס מול מצלמות הטלוויזיה. מולם גייס ג'ורג' ווקר דאבייה בוש את פניו התמימות והזכות ביותר, ואת את אותה אג'נדה שפגש בימי הקמפיין של אביו 12 שנה קודם, שניסוחה נשאב מהז'רגון האוונגליסטי. היותו "שמרן מלאת חמלה".

מעניין לראות כיצד בוש המשיך לא רק בגישה המסורתית של מפלגות ימין המחזרות אחר אנשי מרכז תוך החבאת חיבתן לחיזוק הכוחות הצבאיים על חשבון הרווחה, אלא גם את המסרים של קודמיו בשושלת. פרסקוט הגדיר עצמו כ"מתקדם מתון" (Moderate Progressive), אביו, בוש 41, דיבר בקמפיין שלו על אומה טובת לב ונדיבה (A kinder, gentler Nation) ובוש הפך את עצמו ואת תומכיו לאותם שמרנים מלאי חמלה (Compassionate conservative). בניגוד לאביו, אפשר להאמין לבוש כשהוא משתמש בשפה של אלו שישו בלבבם.

[X=nextPage=X]

ופתאום…

באחד הפרקים האחרונים של "הבית הלבן", ולוואי ויכולנו להאמין שאכן כך מתנהלים הדברים במסדרונות העוצמה, אומר הנשיא לעוזריו מהירי הדיאלוג: "עושה רושם שאני לא צריך להיות פה בכלל". הנשיא בהחלט צריך להיות שם, כמובן, אבל עושה רושם שבמצב נורמלי, דמוקרטיה חזקה כמו ארה"ב יכולה להתנהל גם כשכולם משוכנעים שלבניין המרשים בשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון השתחל בגניבה איזה "שיח קטן", קאובוי שקורא רק את הכריכה האחורית של ספרים ואין סיכוי שיהיה לו על מה לנהל סמול-טוק עם שמעון פרס.

רק שזהו, כמובן, לא זמן נורמלי. ממגדלי התאומים ועד ים תימן, מבאלי ועד וכולל צומת כרכור, החברה המערבית נמצאת תחת התקפה רצחנית של מאמינים אדוקים שחושבים שאין לה זכות להתקיים. אינשטיין אמר שהוא לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל שהוא משוכנע שברביעית יילחמו במקלות ואבנים. ובכן, אנו כבר יודעים באיזה נשק נלחמים במלחמת העולם השלישית – טרור משתק שמנסה ומצליח להטיל פחד על כל דבר שנראה מובן מאליו.

בפרפרזה על אותה אמירה של שפירו, "בוש

לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב", נראה

שזה שהוא פשוט לא אוהב, עוד לא אומר שהוא

לא יודע

מאז משבר הטילים בקובה, אולי, לא עמדה מנהיגותו של העולם החופשי בלחצים כאלו. בראש העולם הזה לא נמצאים עכשיו קנדי או רוזוולט או צ'רצ'יל. העתיד של כולנו נמצא עכשיו בידיו ובמוחו – וקצת מטריד ומשרה חוסר שלווה לחשוב על זה – של דאבייה. האם הוא מתאים?

מוטה: "הוא בדיוק מה שצריכים היום, מכיוון שאלו שהכריזו מלחמה על הכופרים באללה יפרשו כל רמז לפיוס כסוג של חולשה. בוש מאמין שלאמריקה יש תפקיד כמגדלור של הדמוקרטיה, כמו הגישה של בוב קיגן שתיאר את אמריקה במאמרו ב'פוריין אפיירס' ב-98' כ'אימפריה הנדיבה'. קיגן טען שאם יש מדינה בעולם שראויה להיות כל כך חזקה, אין ספק שאמריקה תהיה בראש הרשימה המאוד קצרה הזאת".

שפירו: "אמריקה ברת מזל שבוש היה הנשיא מייד אחרי ה-11 בספטמבר. במבט פנימי על הפולטיקה האמריקנית, ב-50 השנים האחרונות מאז מלחמת העולם לדמוקרטים הייתה תדמית של מפלגה רכה ולרפובליקנים של נוקשה. כתוצאה מכך, כשהדמוקרטים שלטו הם הלכו לטובת מדיניות נוקשה כדי לא להיחשב רכרוכיים. נראה לי שאם הדמוקרטים, כולל קלינטון, היו בשלטון בזמן ההתקפה, הם היו חשים מחויבות להפגנת עוצמה צבאית חזקה רק לשם הצורך להתקיף, לא כדי להגן על האזרחים".

מבט על הדרך שעשה בוש לאורך חמישים ושש שנות חייו, חינוכו ומעשיו מראה שהכוונה מאחוריהם הייתה להכשירו לתפקיד מהסוג שהוא ממלא כיום. גם אם שנים רבות ניסה להתכחש למורשת שאליה גודל. המבט הזה משאיר מקום למעט אופטימיות, ככל שאפשר לגבי אדם שרובנו לא פגשנו ואנו מכירים רק מהמדיה. בפרפרזה על אותה אמירה של שפירו, "בוש לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב", נראה שזה שהוא פשוט לא אוהב, זה לא אומר שהוא לא יודע. ויכול. לפחות כשהוא משוכנע שהוא צריך.

יורק: "חשוב לציין שבוש למד לגלות גמישות: במהלך הקמפיין הוא התנגד לרעיון של קלינטון "לבנות אומות מחדש", עכשיו הוא מדבר על בניית העם באפגניסטן, ובניית עיראק שלאחר סדאם".

בשורה התחתונה, האם דאבייה יסתפק כמו אביו לפניו בברירה השכלתנית של הפיכת סדאם ל"וירוס מוחלש" הנמצא תחת "בדיקות מקיפות של האו"ם", או ילך עם תחושות הלב והבטן שלו ויכנס בעירק? בסגנון שבוש היה מעדיף להשתמש בו, You can bet your ass he will

מישהו ניסה פעם להשתין בווסרמיל?

אוייי. רק להיאנח שוב, מכיוון שאיך יכול להיות שציפינו אחרת, ולו לשניה. בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל, מוסד שעדיף להישפט בפני כל טריבונל עממי צפון קוריאני מאשר בפניו, פשוט עניין של ניחוח הצדק הנודף, החליט להעביר את משחקן של מכבי תל אביב והפועל פתח תקוה לאצטדיון רמת גן, "מחשש לאסון".

 

כל כך נאה מצד ההתאחדות לכדורגל, המאשרת שבת אחר שבת למשחקים להתקיים במקומות שראויים לשמש לחקירות של השב"כ, וגם אז תוך סכנה לפגיעה במרקם היחסים הרגיש עם ארה"ב, לדאוג לנו. ייאמר מייד: לא הרצון להיטיב עומד מאחורי הבדיחה הזו של העברת המשחק, אלא הרצון להרוויח עוד ועוד.

 

24 במאי. התמונות די קשורות למאמר, הפעם

 

לטובת הקוראים הלא מעודכנים: בשבת הקרובה יתקיים המחזור האחרון של ליגת העל בכדורגל. לשלוש קבוצות יש סיכוי (כזה או אחר) לזכות באליפות. וכולן תלויות בהישגי המתמודדות האחרות. משחק המתקיים באצטדיון ביתי של המתחרה נחשב לקשה יותר, עניין שגם מוכח סטטיסטית לאורך ההיסטוריה.

 

המשחק בין מכבי תל-אביב לפתח תקוה תוכנן להתקיים באצטדיונה הרעוע משהו של פתח תקוה. העברת המשחק לאצטדיון אחר (שגם קרוב מעט יותר לתל אביב) תאפשר למסה עצומה, צהובה ורירית של אוהדי מכבי תל אביב להופיע במגרש, ולדחוף את קבוצתם להישגים גבוהים יותר מאשר לו היו משחקים בביתה של הפועל פתח תקוה.

 

בכל לקסיקון שאינו מופעל על ידי קריצות וטפיחות שכם של העסקנים הכרסתנים, לדבר הזה קוראים "חוסר הגינות בספורט".

 

טלוויזית ספורט במיטבה.

 

לפני מספר מחזורים, כשמכבי נתניה ניסתה לעשות תרגיל מסריח דומה, ולהרוויח מהעברת הביתיות שלה לאצטדיון של הגדולות בנימוק של "המשטרה חוששת שלא תוכל לאבטח", נעצר הדבר רק אחרי שהמשטרה התנערה והבינה שהצהרות בנוסח "אנחנו לא יכולים לספק ביטחון" מצדיקות פיטורים של קצינים, לא העתקה של משחק כדורגל. אם אתם לא יכולים לשמור על הביטחון, תביאו עוד שוטרים, או תמכרו פחות כרטיסים. נכון, תרוויחו פחות כסף, אבל האשליה של משחק הוגן תישמר.

 

אבל איפה משחק הוגן ואיפה פלשתינה. הייתי אומר משהו על רמת הכדורגל, אבל אחרי גמר ליגת האלופות של אתמול, שאמנם העמיד יפה לשגיא כהן ובטח גם עשה נעימים לאבי רצון – אבל היה אנטי-כדורגל איטלקי למהדרין, נעזוב את זה. במקום זאת נקרא שוב את דברי חוג אוהדי מכבי ת"א, שבירך על ההחלטה: "התקבלה פה החלטה הגיונית, ביטחונית וכלכלית ממדרגה ראשונה. רצינו להודות לנשיא הפועל פ"ת, מאיר שמיר, שהוא איש יקר ותורם רבות לקהילה, על התושיה והמאמצים שעשה בימים האחרונים כדי למנוע אסון". 

 

24 במאי. התמונות קשורות גם לבלוגים אחרים באתר, מי שיודע יודע

 

ובעברית צחה: "יאללה חיפה יא זונות, תהנו בדרך לאשדוד, בזמן שתראו איזה קומבינה הבאנו". איזה אסון, ואיזה נעליים. מפחדים מאוהדים צהובים שיטנפו את כבישי אם המושבות? שיעמידו מחסום משטרתי. מפחדים מכך שהאצטדיון לא יעמוד בעומס? ששמיר יוציא עוד כמה גרושים מהכיס, וישלם ליותר שוטרים. מפחדים שאוהדים צהובים יפרצו למשחק? תעמידו כמה שיריוניות של מג"ב, איזה אפאצ'י שניים באוויר וטנק או שניים עם פגזי פלאשט. תודיעו בכריזה שכל אוהד שרץ לאצטדיון, יגמור כמו דגו. נראה אתכם רצים למגרש עכשיו, יא קלינגרים.

 

מכבי חיפה תשחק באשדוד, הפועל תל אביב תשחק ב- איפה באמת? מה זה משנה. איפה שקבוצות שמבקיעות לא יותר מ-0.74 גולים למשחק משחקות. סיום לא הוגן לעונת כדורגל שבחלקים גדולים מדי שלה היתה משמימה. ואין לאן להוליך את החרפה, אחרי שהנהלת מכבי חיפה אמרה איזה קשקוש לבית הדין כמו "אם ההתאחדות תעביר את המשחק, לא נתנגד". האם יכול להיות שדוד לולו-ירון שוב עבר ליד מכונת הפקס בלי השגחה?

 

*********

(מילא שהכותב אוהד את חיפה, הוא שונא מאוד את מכבי. הודעות צהובות יימחקו בעוז, או פשוט ישוכתבו מהותית. בכלל, אם תהיה מנצחת תל אביבית, עדיף כבר הפועל, באמת. בחורים נחמדים רובם. רגישים. ספונטאניים).

המגניבות של אורט קרקוב (א')

 

אקסים

לכאורה, נושא אהובי ומאהבי העבר של בן/בת הזוג אינו רלוונטי בשטעטל קטן כמו תל אביב. מי שיתחילו לספור ולחפש התאמות ברזומה, לא יהיה להם זמן לזוגיות, ובסוף ממילא מתברר שכולם זיסים. זיס, על משקל גיס, הוא תרגום למונח הניו-יורקי הנאה Fuck In Law. תיאוריית המרחק בן ששת השלבים (ששימשה כבסיס לתוכנית של דב אלפון) הופכת בחלקים מסוימים של העיר למרחק של עד שלושה שלבים גג. כולנו רקמה אנושית מופקרת אחת.

אקסים תמיד ישמשו ככלי נשק, מחוז מסתורין או יגרמו לתחושה מודחקת של "איך יכולת להסתובב עם דבר כזה?". כל מפגש רומנטי מוצלח מביא עמו קרובי משפחה אלטרנטיבית חדשים, שחלקם מסתובבים במקומות הבילוי האהובים עליכם. העיקרון ששימש את הצבא האמריקני ביחס להומוסקסואלים ראוי לשימוש ביחס לאקסים/יות: לא לשאול, לא לספר. לצער כולנו, ולמרות שאנשים יודעים עד כמה זה לא בריא, הם נופלים ושואלים. ראוי לנסות לזכור, לפחות, שבכל משפחה יש דברים שלא נהוג לדבר עליהם.

 

יש נשים שיחשבו שנטייתם של גברים רבים לייחס חשיבות כמעט זהה לאקס-מיתולוגי המיתולוגי, ולחפוז המטומטם ההוא בפיקוד לפני מיליון שנה, קצת מוזרה. אתן, כתמיד, צודקות. היחסים בין המינים בימינו עברו לשלב מזעזע של דרישה מחוצפת לכנות. גרסת שנים עברו של "היו לי ארבעה במערכת יחסים, אחד שוקי מהגרעין, דני מהחוג בבית ברל" וכו' כבר לא אקטואלית. במצב הזה, לא מדובר רק בסתיו שהקריא לה שירים של עמיחי בעודם מסיידים את דירתם הראשונה בעיר, אלא גם איזה ד-ויד אלמוני, סוור נמל מאשדוד שהיא והחברה הכי טובה שלה פגשו בטיול ליוון עוד לפני שעלו לסיפון (כן, הן היו שתיהן אתו שם. לא, היום הן כבר לא עושות דברים כאלה).

 

24 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

חתונה

מה פתאום? שאת תרצי להתחתן? נראה לךָ? כאילו מה? אין לך מה לעשות בחיים? לא, את לא רוצה להתחתן בכלל, יש לך מגירה שלמה של נימוקים מושחזים נגד, ואת וחברותיך נהנות לרחם בעליונות על אלו שנכנעו ללחץ המשפחתי הישראלי והתחתנו. יש רק שתי בעיות קטנות: כשאת מגיעה לחתונה של חברה, משום מה זולגות הדמעות מעצמן, והשניה, שכמה שלא תכחישי לכל העולם שאת נגד זה, את יודעת טוב מאוד שבלי ללבוש לבן מול כל המשפחה, לא תזכי להגיע למצב הצבירה הקוּלי מכל לרווקה – גרושה לוהטת.

 

החברה הכי טובה

את האבא שלה כל בוקר ולא את החברה הכי טובה. היא תמיד לטובתה, בדרך כלל עם רעיונות מהסוג שלעולם לא הייתה חולמת להשית על עצמה. וכמובן, למרות שאין להם מושג מה קורה שם בדיוק, הגברים יודעים שאתן מספרות זו לזו הכל (אם כי בצורה פחות מצחיקה מהם). הקשר שלכן עם החברה הכי טובה מכיל יותר מרכיבים טלה-נובליים מהקשרים שלכן עם גברים. המדרג שם הוא אכזרי, כי בין כל החברות רק אחת יכולה להיות הכי טובה. לעולם לא נבין את זה, וכמו במקרה האקסים מומלצת מדיניות של זהירות הדדית: אנחנו לא נדבר על החברות שלכן, ואתן לא תדברו על החברות שלנו.

הספרות הפופולרית של השנים האחרונות ותוכניות הטלוויזיה מייחצנות ללא הרף את המערכת החברית הנאצלת, אותה רעות מקודשת במלחמת כריות שנקנו בזארה. וזה המקום לתת קרדיט לעירית לינור, האם הרוחנית הגדולה והבלונדינית של הרווקה העירונית והחברה הטובה שלה. השפעותיה ניכרות – נראה שתמיד יהיו נערות שיכנו זו את זו בשובבות "מפגרת, אחותי" ויסכמו שהבנים נורא מעצבנים.

 

פורסם ב"עכבר בנות" של "העיר"

Bring it with the hand

הטיים אאוט של לונדון קובע שמאי הוא חודש האוננות הבינלאומי, ומפנה לאתר משמח. אני עדיין מתלבט אם לכתוב על זה פוסט או ללכת לנוח בחדר השני.

מי שקונה לך יהלום, הוא האיש הלא נכון

 

במסגרת גלישת שבת פריסטייל בלתי מתוכננת, שהחלקתי לתוכה בלי משים  (שווה לנסות מדי פעם, כמו בימים לפני שנתקבעו אותם אתרי סבב קבועים: אתה נמצא איפשהו, לוחץ על קישור, עובר למקום אחר לגמרי, וכן הלאה), מצאתי את עצמי במדור אינטרנט ישן, מהטובים שהיו בארץ, "המהפכה" של ירון טן-ברינק בנענע. ושם מצאתי את הקישור לסרטון פלאש קצרצר של אמנסטי, העוסק ב"יהלומי הדמים" בסיירה ליאון (הקישור תיכף מגיע. ג.ש.).

 

לצפיה בסרטון, לחצו כאן.

 

23 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

בקצה המזלג – יהלומים הנכרים באזור הנתון למלחמת אזרחים, בו פועל ארגון טרוריסטי בשם "חזית המהפכה המאוחדת", הסימן המסחרי של הארגון המבחיל הזה הוא כריתת גפיים – ללא אפלייה. עשרות אם לא מאות אלפים בחוף המערבי של אפריקה, גברים נשים וילדים (וגם תינוקות), מסתובבים עם יד או רגל או יותר פחות ממה שנולדו איתה. ה"חזית" השתלט על אזור כריית היהלומים בסיירה ליאון, ומכירתם – למרות מנגנוני הפיקוח – משמשת למימון המלחמה. הייתי שמח להפנות אתכם למאמר של יואב קרני בנושא (נדמה לי שהוא היחיד שכתב בהרחבה על יהלומי הדמים בעברית), אך ארכיון "גלובס" סגור לקריאה ללא תשלום (hint, hint).

 

בכל אופן, הקמפיין החצי מחתרתי של אמנסטי לפני שלוש שנים כדי להעלות את הנושא למודעות (שבו נעשה שימוש נרחב באינטרנט) הצליח. כנראה. עובדה – המונח "יהלומי הדמים" הגיע למדרגת פריט עלילה חיוני בסרט ג'יימס בונד האחרון. מהמעט שאני יודע, המצב בסיירה ליאון לא השתפר מהותית מאז, על אף כניסת כוחות זרים ממדינות אפריקאיות אחרות.

 

כמו תמיד, תגובות אפשר להשאיר כאן.

בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף

הוא חשב על אצבעות רטובות. הוא ישב במכונית שלו, כף ידו הימנית מכסה על פיו ואפו, ונשם לאט ועמוק ובשקט. הוא חשב שבעצם כמו מאומה לא קרה, ועל ריח המלוח של שליטה ופחד, יודע שבחוץ כבר חושך. הוא חשב על שקרים, על הבהובים של אור מרחוק ועל למה אף אחד לא מדבר על זה אם כולם לא מפסיקים לדבר על זה. הוא ישב בחושך במכונית שקיבל מהחברה, הז'קט והתיק והנייד והפאלם מוטלים על המושב לידו, ולא רצה להתקשר לאשתו, כמה שהתגעגע אליה כשהיה שם. הוא נשם מהר יותר ויותר את האוויר החמים מכף ידו, לפני שהריח הקר של מזגן ועור ומכונית חדשה ישתלט סופית. יש עוד שעה עד הזמן שבו הוא אמור לנחות. איריס בטח עוד לא בבית.

רון הוריד את היד מפניו. לרגע לא היה בזה טעם, רק ריח נעים של סבון. אז זהו. אין גם וגם. רק או-או. זה כל מה שיש. שצריך. הכימיה הנכונה. הניחוח של זה. הזיכרון שלו. המחשבה על הזיכרון שלו.

רגע רגע רגע, ברצינות, זה לוקח? זה כל זה? זה, זה זה? רק זה?

לילה קודם הם הלכו לבארים של הזונות בנמל של מארסיי. איך רון שמח שהם יצאו לשם. יותר משהוא רצה לבלות עם שלושת העובדים שיצאו איתו לנסיעה הזו, הוא רצה שיהיה לו ברזומה לילה של שתיה בבארים של הזונות בנמל של מארסיי. כמיהה לטעם של פעם שאבא שלו, ואפילו אבא של איריס, יוכלו להבין. תיכף יסיימו בלגימה אחת את הפאסטיס שלהם, ייטיבו את צווארוני הגולפים השחורים, ירכסו את המעיל ויצאו לשדוד מחסן אספקה של הצבא הגרמני.

איך שנכנסו לבאר, הודפים את ידית הפליז של הדלת, רון אמר לחבורה שנדחסה במעבר הקטן לחלל פנימה, שתיכף יראו בפנים את עמוס קינן שובר בקבוק על הראש של המלצר או משהו, והזוטר בהה בו כמה שניות, והחליט לוותר. ארבעה עובדים יצאו לנסיעה הזו. אחד שתיכף נולד לו תינוק ורק רצה שיחזרו כבר, שניים עם משפחה ממש, שני ילדים ותחת וכרס, והוא. הם נפלטו לחלל הבאר, שהיה ריק פרט לגבר יפאני שרקד שיכור במרכז עם כמה מארחות וחיוך. הזוטר שבין שני המנהלים טפח על כתפו של ההוא שתיכף נולד לו, אחרי שזיהה שהוא הגבול בין ערב שתיה תיירותי בבארים של הזונות בנמל של מארסיי, לבין ללכת לזונות בנמל של מארסיי. היו לזוטר עניבות עם ציורים של סנופי ווודי וודפקר והוא נהג לדבר על אופציות באותה שפה בה דיבר על הנשים במחלקה שלו. רון סמך על ההוא שתיכף נולד לו שיעמוד בפרץ בשבילו, כמו שדאג לסדר להם קונקשן מוקדם בדרך חזרה. מילא ללכת לזונות, אבל איתם? החבורה הזו, גם כשהשתכרה לאיטה ושחררה עניבות סביב שולחן פינתי בבאר זונות בנמל, גם כשמארחת מאחד מאותם איים צרפתיים שנותרו בעולם צמודה לכל אחד, נראתה כמו מגרש החניה האפור הגדול בעת שהוא מתמלא בבוקר בצי של מכוניות לבנות, זהות. הם לא נראו כאילו אפשר לשדוד איתם מחסן אספקה של הצבא הגרמני. או משהו ששווה.

היפאני צחקק כלפיהם והזמין אותם לבירה על חשבונו, בזמן שזרועות שתי מארחות התלפפו מצדדיו, כמו שיחים מטפסים עדינים. מה היינו עושים בלי אלכוהול, איך היינו מרשים לעצמנו להיות מגוחכים בלעדיו, אמר רון להוא שתיכף נולד לו שישב לידו, שלא שמע כי היה עסוק, בחיוך נבוך מאוד, לנסות להתחמק מלשונה של המארחת שחיפשה את אוזנו, אבל בעדינות, בלי להעליב אותה. הם שתו בירות ולא וויסקי, המחירים כאלה מטורפים, ורון רוקן את השלישית בתקוה להגיע מהר למקום שבו לא יהיה אכפת לו שהיפאני רואה אותו כחלק מחבורת השולחן, כמו שהזונות רואות את כולם.

השניים שיש להם משפחה צחקו על ההוא שתיכף נולד לו תינוק, שהמשיך להתחמק מהמארחת. הזוטר אמר שינצל הזדמנות עכשיו, כי אף אחד לא יודע מה יהיה אחר כך, חוץ מזה שלא יהיה לו סקס. במיוחד הצחיק אותם כשהוא הסביר, כמתפלא עליהם, שעוד כמה שבועות, התפרים יתמוססו, ויהיה בסדר. זה ממש השכיב אותם על השולחן, ועלה להם בעוד סיבוב שמפניה במחיר מופקע למארחות. הזוטר פנה לרון ואמר לו תחשוב טוב, תחשוב טוב, ילדים זה שמחה אבל זהו, הגבר לא נמצא יותר, רק הבעל, אין זיונים. ורון, שהניע מדי פעם את ראשו כדי לסמן למארחת מקום אחר בעורפו להעביר עליו את הציפורניים, אמר ממילא אין זיונים אחרי כמה זמן בקושי מקיימים יחסי מין, והם אמרו אז זהו, אז גם זה אין יותר, וטפחו שוב על כתפיו של ההוא שתיכף נולד לו.

בשנתיים האחרונות, מאז שנכנס לתוך החיים האחרים של ננסה להסתדר בחיים, איריס לא דיברה איתו על איך שפעם יהיו להם גורים. תמיד הוא צריך להבין ממנה מה יש, שתעדכן אותו. אלו החיים, ואצל רוב האנשים זה כנראה הרבה יותר חרא, אז תשמח בחלקך. נכון שעכשיו אין להם הזדמנות להיות ביחד. השנה היא תהיה בת שלושים וזה קצת מלחיץ אותה, אבל זו בטח מין תקופה כזו.

לך תדע כמה היא באמת רצתה את זה בהתחלה. היתה אומרת שכן, נצמדת כשהיה דוחף ידיים. בניסוי וטעיה זהירים למד שברגע שיוצאים מהמיטה, מארץ שם, הכל פלישה עוינת. הוא מספיק מתגעגע עכשיו כדי לזכור את הנגיעה השקטה והמדוייקת ביניהם שהייתה לא רק במעשה האהבה, גם במלאכת התקיעה. בין אם עשו את זה קשה או כשהאצבע שלו עלתה על הנקודה ההיא.. הוא חייך לעצמו, הרי אי אפשר שלא, מה שעלה לו בהשקת כוסות קולנית, זו הרביעית שלו, עם הזוטר. איריס, הוא אמר לעצמו בקצב הנגיעות של המארחת, זוכרת שהיינו עומדים במטבח וסתם הייתי מחליק פתאום את היד לתוך התחתונים שלך, והיית נצמדת אליה? תראי כמה יופי היה בזה. איך הגבר שלך רצה אותך. כמו שגבר רוצה אשה. איך עברנו לאש קטנה. בדיוק כמו כולם. ועזבי אותך מהזיונים, מותק, את עוד חברה שלי בכלל, תגידי.

להוא שתיכף נולד לו היתה הבעה של מבוכה מוטרדת. הוא טרם החליט אם הזוטר משתעשע על חשבונו להנאת הבכיר, או מגלה לו סודות שחשוב שידע. הזוטר השיק עוד כוס שמפניה מופקעת מחיר עם צמודתו, הסביר לה בעברית שאשתו לא מבינה אותו, הלהיב את רון והבכיר בקטעים שיהיו כשיעביר בהנהלת החשבונות את החשבונית של הזונות שאפילו לא מזדיינות, והדגים להוא שתיכף נולד לו תינוק את הצליל העמום שיישמע כשזקפת הבוקר שלו תיחבט בקירות בדרכו להרתיח מים למטרנה ולעשות קפה. ועוד קפה בשבילה.

איריס צלצלה אליו לסלולרי עוד לפני שהגיעו בחזרה למלון, שואלת מה קורה. הוא מאט קצת, הולך מאחוריהם. הם משתמשים בכינויי החיבה הכי ותיקים שלהם, היא קוראת לו "בוגי", הוא קורא לה "עכברונת", על שם אחת הדלמטיות מהספר המקורי, לא הגירסה של דיסני. אלו כינויי חיבה של נסיעה באוטו בשבת חורפית אל ההורים, לא כאלה של סקס. אולי של אחרי, אם מישהו עוזר לשני עם שמיכה שנפלה. היא אומרת שהחברה ההיא שלך, דפנה, ובעלה, "הם בהריון", שיצלצל אליה באמת. אומרת שמחר בערב כשהוא יחזור אם הוא לא יהיה גמור אולי יצאו לאכול בחוץ. באמת מזמן לא יצא להם לבלות ביחד. הוא אומר שהוא מתגעגע לגעת בה. היא צוחקת בנעימות שבגללה כולם כל כך אוהבים אותה, נעימות באמת נעימה רוב הזמן, שוקו ונעלי בית וחיבוקים כל היום, שמסתירה את האשמה שמזמן באה, טופפת בהדרת כבוד ומתיישבת להם על הווריד, נעימות שמארגנת הרגלים של איך הם מדברים, מה הם אוכלים ואיזה תנוחה היא ברירת המחדל המועדפת.

דפנה הדגימה לו איך עוד לא רואים שום בטן, ובזמן שעשתה קפה תיארה כמה רגוע לה עכשיו עם אלכס. כמה הוא אוהב אותה וכל כך מבין אותה. הדברים שנדמה לו שגם איריס יודעת לומר. אחר כך עברו לספה, בדרך הוא הספיק לזעזע אותה כשהדגים על המחשב שלה את הפציעות הריאליסטיות שדמויות המחשב שלו יודעות לעשות. הן לא היו סתם מאוירות, הדמויות, הן היו מלאכת מחשב עדינה, שכבות תלת מימדיות של עצמות וכלי דם ובשר וציפוי עור דיגיטליים, ואפילו הבעות, יכולת לעשות איתן מה שתרצה. הצרפתים השתגעו עליהן.

"אז זה מה שנהיה ממך?"

"כן. אהה. ממש. את לא רואה שהחיים שלי יותר טובים עכשיו? הכי גרוע היה בשנים שחיפשתי את עצמי, ממש אחרי שנפרדתי ממך.."

"רגע רגע רגע", דפנה קוטעת אותו, "מה זאת אומרת אתה נפרדת ממני? נפלת על הראש, זאת אני שזרקתי אותך".

הוא לא מאמין. מה היא מדברת, איך היא לא זוכרת אותם על שתי הכורסאות בסלון, עם האמא של כל הלא בנוי לקשר אני לא טוב בשבילך עכשיו, חופר תוך כדי דיבור תירוץ לברוח ממנה, ורחוק. לפני שיתחיל לשנוא. איך היא לא זוכרת.

"מה את מדברת, איך את לא זוכרת אותנו על שתי הכורסאות בסלון, שאני לא בנוי לקשר וכל זה, ואני לא טוב בשבילך, במקום לומר לך כמה שבאמת רציתי אותך. איך את לא זוכרת".

"כ-ן, נכון", היא אומרת, מרגיעה לשניה את החשש מהתנכלות לעבר הפרטי שלו, "אבל אחרי זה נפגשנו כמה פעמים עד שאני הודעתי לך שנמאס לי". ויש לה את החיוך המתוק הזה שנשאר עוד מאז.

"בסדר, בסדר". אבל דפנה לא מרפה. הם כבר בעצם ממש שרועים על הספה, והיא מתרוממת ומשעינה את הראש על היד, סימן שלמה שהיא אומרת כדאי להתייחס ברצינות, "אתה, איך היית אומר כל הזמן את המשפט המפגר שלך, 'עוד זה אף פעם לא מספיק'. לא השארת לי אוויר".

מפסיקה שניה, כי כמו כולם היא לא אוהבת להרגיש בנאלית, ואז בקול נמוך יותר, "רציתי אותך אז. טיפש. חשבת שאני מנהלת לך רומנים מאחורי הגב".

האוויר בחדר מאט עוד יותר, רון מסייר כמו תייר, בלי נוסטלגיה, במקום שפעם הם חיו בו. המרחק בין שתי הכורסאות בסלון, לפני שפשוט התבקש שהוא יקום וישים בעיטה בארונית הספרים הסטודנטיאלית-רגישה שלה, בשולחן הכתיבה, בדפים שעפו בחדר כמו קונפטי, כשהיא יבבה "אני לא מנהלת שום רומן מאחורי הגב שלך תאמין לי יא טומטום", כשהוא אמר בפה הכי מדויק ויבש שהוא מצא, אז היה לו קל מאוד למצוא, "תיכף אני יוצא מפה ואני לא אצטרך לשמוע אותך מדברת אלי כמו ממערכת יחסים זובי מעיתון לאשה, זה לא אנחנו, זה לא מה שהיינו יכולים, אנחנו לא בני שלושים עם מערכות יחסים, לא חשבתי שאת עלק מנהלת רומן, חשבתי שאת מנהלת את הכוס שלך על הזין שלו".

כוכב דפנה, פעם אזור זמן עצמאי ורע לתפארת, מתרחק. רון שובר שניה, מסיט מבט ומחזיר ורק אז קצת מחייך, רגע לפני שהיא תפנה את העיניים ממנו, טקטיקה שעבדה כמעט תמיד. גם הפעם.

הוא מדבר עם דפנה, ואומר לה שהיא הרי יודעת שהוא תמיד יאמין, ומה זה משנה היום, הם ילדים גדולים, ולה אפילו יש אחד בבטן, והיא יודעת שהוא מת עליה, שתמיד הוא מת עליה, עובדה שחידשו את הקשר, והיא משעינה את הראש בתנועה מתמכרת. בדיוק מתחיל שיר חדש בתקליט והיא אומרת לו תשמע איזה יופי, רוני, תקשיב, בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף, Who will love me now של פולי ג'ין הארווי, תשמע, והיא זזה עוד קצת אליו והיד שלו נשמטת ומלטפת את ראשה.

הם מניחים לרעב שלהם להתגלות. ואז היא אומרת שנכון הם ילדים גדולים ויזהרו לא לעשות שטויות, ולא מדגישה סימן שאלה כי הטון שלה כבר מתפנק, והוא אומר ברור והיד שלו יורדת מהעורף שלה על עמוד השדרה לפי קצב המכות האיטי של השיר, והם מגרגרים קצת האחד עם השניה, כמה טוב שיש מוסיקה. המקצב האיטי והקול הצלול והנשבר לאט של הארווי, / בתוך היער / ישנה מפלצת / שעשתה / דברים איומים / לכן בחורש / היא מסתתרת, והיד שלו כבר בין רגליה, מעל הטרנינג, והיא מניעה את עצמה אליה ואז מפנה את הראש, צריכה אישור שזה הוא שלוקח, ואומרת מה אתה עושה, והוא מחייך את יודעת בדיוק, והיא אומרת תמיד אתה מפתה אותי, והוא אומר לה הרי חסר לי שלא לנסות, והם מתנשקים והיא כבר רוצה להסתובב כולה אליו אבל הוא לא מניח לה, והיא מתרצה, ורק זזה עם ואל היד שלו. / מי יאהב אותי עכשיו / מי אי פעם יאהב אותי/. כמה נעים העור שלה, הוא מחליק יד מתחת למכנסיה. וכמה נוח שהגומי הזה רפוי, ודפנה ממלמלת בן זונה אף פעם אי אפשר אתך בלי, והוא אומר דווקא כן, נראה אותך מילה אחת אני מפסיק ורק נשתה עוד קפה, והיא אומרת מילה אחת נו מילה אחת יאללה זוז, והוא אומר אה, אבל לא בא לי קפה, ושתי האצבעות שלו כבר מרפרפות, נוגעות ולא נוגעות, כל אחת במקומה, ומחכות.

/ מי יגיד לי / את התשוקה שלי / אני אשחרר אותך / הפנים שלו קרוב לשלה והוא אומר לה תגידי שאת רוצה, אבל היא לא אומרת ורק מרימה את עצמה למעלה, כמעט על הברכיים, נושמת עד ששתי האצבעות שלו עד הסוף בפנים, והוא נשכב לידה ומכניס את היד השניה מתחתיה, מלפנים, מכיר את הדרך, והיא נותנת לו נשיקות קטנות ותיכף היא מתחילה לרעוד, ואומרת כל מיני דברים לא ברורים שהשם שלו חוזר בהם, ומנסה לחבק אותו למרות שהוא לא נותן לה לזוז מאיך שהיא על הבטן, וגומרת כל כך מהר וכבר צוחקת מרוב תסכול ועוד לא נרגעת, באמת יותר מדי זמן מאז שעשינו את זה, ומתקרבת אליו שוב ואומרת לו כמה מהר יא בן זונה כמה מהר איך לא זכרתי אפילו השיר לא נגמר, וכבר חשבתי שאם כבר אז כבר יהיה נחמד אם תרד לי, והוא עושה פרצוף מורעב ושואל בתנועת ראש והיא אומרת לא, לא עכשיו טמבל, שלא תעיז, קישטא, אחר כך אולי.

היא מסתובבת אליו והוא מניח לה והיד בתוך השערות שלה כשהם מתנשקים. ועכשיו יש לזה את הטעם של פעם. / מי יסלח / ויגרום לי לחיות שוב / מי יחזיר אותי / לעולם שוב / והוא שואל אותה תגידי עד היום לא הבנתי איך כל התיכון ולא עשינו את זה, והיא אומרת לו נו נו זה כי לא רציתי, ומעבירה יד חטופה על המכנסיים שלו, ועוד פעם, ולוקחת אותה משם, עד שהיא שומעת שהוא אומר תגעי.

כן כן, אנשים מבוגרים עושים את מה שהם רוצים מבחירה, מילניום ופוסט פוסט ושחרור האשה והכל, וזה בדיוק מה שהם בוחרים. שייקח, שיאמר לה תיכנעי לי. שהיא תגיד לו לא, ורק אז תבוא. ככה, כמו שכו-לם נגד אלימות פוליטית ובכל זאת הכדורים עפים תמיד מכיוון אחד, ככה עכשיו היא באה, בהריון מאיש טוב שהיא אוהבת, מאוד אוהבת, אבל עכשיו היא באה ככה, אתה רוצה לקחת מותק, היא אומרת, והיד שלה מועכת לו בכתף והיא מכווצת את שפתיים ושואפת אוויר ברעש דרך השיניים, ואומרת דרכן, לקחת לי, נכון, זה מה שאתה רוצה ומועכת לו את הכתף עם כל מילה, והוא אומר לה בדיוק והיד שלו נסגרת קלות על עורפה, הם מסתכלים זה בזו עד שהוא אומר את מה שהם מחכים שיאמר, תקחי אוויר, והיא עוד קצת מנסה להתפתל בצורה לא משכנעת, כי זה עמוק לתוך היד שבשערותיה, שמקיפות את פניה, היפות, והוא אומר לה היי ובדיוק גם היא אומרת לו, כמו בימים שהיא העיפה לו את הראש מהמקום, והוא מוציא אותו החוצה ועובר עליו פעם פעמיים, ומוריד אותה למטה ומכוון אותו, עם אותה יד חלקלקה שהיתה בתוכה, והיא נראית פחות נואשת עם פה מלא, מורעבת, והוא מחזיק את היד חזק על הראש שלה כל התנועות, כל הזמן, עד ממש לפני שהוא גומר ורק אז מרחיק, שתחליט לבד. ואז הוא שוב רוצה לירות בה, והיא שותה אותו.

 

(2001, סיפור קצר. פורסם בבמה חדשה).

 

עד שלא תטעם, לא תבין

 

 

סבא זוכר את הפעם הראשונה שנתקל בפורמט MP3. זה היה באמצע שנות התשעים, וא., חבר ללימודי המולטימדיה, סיפר בהפסקה בין השיעורים בהתלהבות על הפורמט המגניב והחדש. כולם נכנסו למעבדת המחשבים והורידו מהרשת ושיר שמצאו באיזה אתר של האקרים-צעצוע. "Wannabe" של הספייס גירלס היה, למרבה המבוכה, השיר הראשון שיעקב לינק שמע בפורמט החדש.

 

א' היה משוכנע שזו מהפכה בצריכת מוסיקה אבל גם הוא, אחד שבאמת יודע לבחור נכון – הוא בדיוק התחיל לנהל את האתר של צ'ק פוינט, לא פחות – לא ניחש מה שיקרה מאז. שבמקום שחברות המוסיקה ימכרו אותה דרך הרשת, ומעריצים יציעו הקלטות נדירות באתריהם, "האנשים החדשים" (ראה בוקסה) של דור האינטרנט ייסוגו מאימת חברות התקליטים והתאגידים לחפירות, מעבירים זה לזה מיליוני קבצי מדיה ברשתות מבוזרות, כשברוני הכסף נלחמים בחירוף נפש על זכותם למכור דיסקים של מוסיקה במחיר ממוצע של 14$ ולפרנס מאות אלפים של אנשים שאולי "עובדים במוסיקה", אבל זה רק בגלל שלא התקבלו לעבודה במס הכנסה.

 

כן כן, כולנו יודעים, זכויות יוצרים הן עניין מקודש – אבל תאגיד סוני (רק לדוגמא) אינו אמן גיטרה צעיר ורעב, יוצר אמיתי, אלא ארגון עסקי שמטרתו להוציא מקסימום רווח. ואם למרות עידן המכוניות הם מתעקשים שנמשיך לנסוע בדיליג'נס – שלא יתפלאו שהחבר'ה עושים חראקות בשבילים הצדדיים של אוטוסטרדת המידע. וכמו שכולנו יודעים, אלו לא שבילים כל כך צדדיים. עיקר תעבורת הרשת בפס הרחב הוא להעברת קבצים הנעשית רק בין הגולשים לבין עצמם.

ולכן, הפעם הראשונה שסבא הפנים באמת – למרות כל הדאווין של המומחיות – את מהפכת הMP3 הייתה כשהוא הוריד מהרשת, משלושה משתמשים אלמונים שלא מכירים אותו והוא לא מכיר אותם, את השיר "אמסטרדם" של ז'ק ברל, סתם כי התחשק לו לשמוע אותו פתאום. 

 

20 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

ירדן לוינסקי, עורך אתר קונספציה: "הרשת שיבשה את תעשיית המוזיקה לא בגלל שאפשר להוריד "בחינם" מוזיקה, אלא בגלל שהשליטה עברה מהמפיצים אל הלקוחות. אי אפשר יותר להחליט בעבורם מה הם שומעים, מתי הם שומעים, ואת מי הם שומעים. בסופו של דבר, זה בדיוק מה שתעשיית המוזיקה עשתה עד היום". "תעשיית הקולנוע/טלויזיה תעבור מהפך דומה ככל שהפס הרחב ילך וייכנס. מדוע שמישהו יחליט עבורי מתי לראות את התוכנית האהובה עלי? מדוע שמישהו יחליט שאני צריך לראות אותה על מסך הטלוויזיה? תחנות הטלוויזיה ובתי הקולנוע הם בסך הכל מפיצים, והם הופכים למיותרים. מי שהופך חשוב יותר הם יצרני התכנים, הלקוחות וזן חדש של מתווכים שיצליחו לייצר קשרים חדשים בין הלקוחות והיצרנים, אבל הם לא בהכרח יהיו תחנות הטלויזיה המוכרות לנו כיום".

 

על המהפכה הזהה, שמוליכים אלגוריתמים מתוחכמים יותר ויותר לדחיסה של וידיאו יחד עם התרחבות השימוש באינטרנט מהיר, אותה מהפכה שמאיימת על מפיצי הסרטים ותוכניות הטלוויזיה, כבר יצא לסבא לינק לדבר בכנסי הי-טק בעידן של לפני פרוץ הבועה. זה לא שהוא לא חווה אותה באופן אישי – מובן שסבא לינק מעולם לא הוריד את "סאות'פארק", נניח, לצפייה במחשבו האישי לפני שהוקרן בארץ – זה היה החבר שלו שהראה לו כיצד זה אפשרי (ההוא מ"דוקטור לחבר שלי יש בעיה").

 

והחודש, אחרי זמן כה רב, הפנים סבא סופית את מהפכת האינטרנט המהיר, שהולכת לעשות לרשתות השידור את אותו זובור שעשתה מהפכת נאפסטר ויורשותיה לתעשיית המוסיקה. והוא אפילו לא מרגיש אשם.

ערוץ 10 (שבשעת כתיבת שורות אלו נראה כהולך להיסגר בקרוב) החל לשדר את סדרת המתח המעולה והמדוברת "24". בכל פרק יש כמות אקשן ששקולה לעונה שלמה בסדרות אחרות, כנ"ל מהפכים עלילתיים ותפניות מפתיעות. יכול להיות שבפוקס, מפיקת הסדרה, לא יאהבו את זה, וגם לא המפרסמים של ערוץ 10 או הנהלות תעשיית הטלוויזיה בישראל, שפחות או יותר שמים את רווחת הצופה על הטופז שלהם –  אבל סבא לינק כבר בפרקים המתקדמים, ובונה על המשך העונה השניה מייד אחר כך.

 

כן כן, זכויות היוצרים הן עניין קדוש. וכך גם ההנאה האסתטית של סבא. אין לו – ובינינו, גם למרבית הקוראים – שום כוונה להגיע לאמצע הסדרה, שיא המתח, ולראות איך סוגרים לו את הערוץ בפנים. אתם הרי מכירים את תעשיית הטלוויזיה שלנו. בפרק 11 מתוך 24 היו סוגרים את הערוץ, ורק אחרי איזה תשעה חודשים אחד מזכייני ערוץ 2 היה מואיל לשדר אותה, מהתחלה, בשעת שידור תמוהה במיוחד.

 

מיהו הזקן והלינק? יעקב "עכבר פלדה" לינק הוא מראשוני תעשיית האינטרנט בישראל.  לאחר שעלה לארץ מקישינב, ייסד לינק במושבה פתח תקווה את ספק האינטרנט הראשון של פלשתינה א"י, "ג'אמל פחה טכנולוגיות". לאחר כישלון ההנפקה, הפך יעקב לינק, בעבר אימת כל מודם עברי, לזקן בטלן ונרגן, הנוהג לשבת בצמתי הרשת המרכזיים וללעוג לכל מה שעובר מול עיניו. למזל כולנו, הוא כבר לא רואה כל כך טוב. טורי הרשת של יעקב לינק מתפרסמים בחוסר קביעות מאז 1977, והופיעו בין השאר ב"מוניטור", "אינטרנט וורלד", "וואלה" ו"נענע". בתמונה: יעקב לינק וגיל שוויד בישיבת ההנהלה, ערב לפני הנפקת "ג'אמל פחה" בבורסת קושטא, תרס"ט

 

(הטור התפרסם ב-Net מגזין, אפריל 2003 © לתגובות לחץ כאן)

האם גם סטיב רואה המורדים?

קם יהודי בבוקר, עושה את סבב ההתעדכנות היומי שלו באתרי החדשות, ולפתע שם לב לדפוס קבוע: שר החוץ שלכם, אחד סטיב ניר מוזס שלום אבל לא-נמרודי, משחרר בזמן האחרון לא מעט אמירות שיכולות לשמח לבב אנוש, בתנאי שהוא במצב רוח המיואש הנכון.

 

הנה, וזה טרי מהבוקר, בעלה של כוכבת "המורדים" החדשה החליט לאסור על נציגויות ישראל בעולם להשתמש במילים "זכות השיבה". להחלטות כאלו יש, כמובן, תוקף משמעותי, כמו החלטות לינגוויסטיות דומות של ממשלות ישראל בעבר, כמו למשל שאין עם פלסטיני, שאין עם מי לדבר, אף שעל לא ניתן וכן הלאה. נותר רק לקוות שההחלטה הזו אינה הסנונית הראשונה המסמנת את קבלת עקרון זכות השיבה של הפלסטינים.

 

15 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

בידיעה מלבבת אף יותר, מסר שר החוץ הישראלי כי "ישראל שוקלת להצטרף לאיחוד האירופי". יש רק את העניין הפעוט הזה של, ובכן, שיקוליו של האיחוד האירופי עצמו. אבל אם אנחנו כבר בשוונג, אז ראוי למסור שאני שוקל בימים אלו להצטרף לדירקטוריון מיקרוסופט. 

 

(לתגובות לחצו כאן)

 

הבלוק של ג'יי-לו

"אני מדבר ממרום ניסיון חייו של זה שגר בכתובת המועדפת עליכם, רגל א' פינת רגל ב': כולכם, אחים יקרים, אחמדים בנשמה. בהעניקכם לי את הפרס העדתם כי נקטתם עמדה באותה סוגיה שנויה במחלוקת, המפרידה היטב בין הנערים לגברים, בין הנערות הפותות לאלו שידעו עולם. ותרשו לי לצטט את פאף דאדי, חבר טוב ויקר, שיודע על מה הוא מדבר: אין דבר כזה אישה יפה בלי תחת".

 

(מונולוג מאת התחת של ג'ניפר לופז. פורסם בניוזלטר של נענע. לתגובות לחצו כאן)