זה הסתיו, עם האג'נדל'ה

אלוהים, כמה שאנו הגברים פאתטיים. במיוחד לקראת גיל 40, בו ניתן לחוש את צינת הפרש הדוהר לקראתנו עם גלימה שחורה, חרמש וחיוך מעוקל. למשל יואב, אמן מוכר יחסית. לא מזמן, לאחר עשר שנות נישואין ושני ילדים, הוא עזב את הבית "כדי לחשוב". עיקר המחשבה היוצרת כללה שכירת דירה קטנה בלב הקיבוץ העירוני, שינוי קונספטואלי עמוק ביצירתו ורומן מהוסס עם עדית.

 

עדית בת 23, הבטחה תקשורתית כבר שנתיים לפחות וסתוונית למופת. הסתווניות הן מפיקות / כתבות / תחקירניות צעירות, המתקשרות לאנשים מהישוב בעליצות מקוממת: "ש-לום! אני סתוונית מההפקה של [הכנס שם מוכר כאן]!! ואתה חייב לעזור לי!". צעירה עד כאב, אופנתית עד מחנק ומחזיקה באג'נדל'ה פמיניסטית רהוטה. בניגוד לפמיניזם, שמטרתו העצמת הנשים בסביבה העויינת להן – המציאות המסריחה שלנו – האג'נדל'ה היא השימוש באותם רעיונות כדי להצדיק אגואיזם.

 

יואב ואני ישבנו בקפה, ואחרי שסיימנו לפצח את האטום ולנסח מבוא לתיאוריית השדה המאוחד, נשען יואב לפנים, שלא ישמעו, ואמר ברגש: "רציתי לשפד אמש את עדית, ולא זו בלבד שלא הסתייע, נאלצתי לראות את זה שעושה לה את זה עכשיו. נפגשנו פה בקפה, שאלתי אם נלך אליה, והיא אמרה 'לא, ידיד טוב שלי צריך לבוא'".

 

"והוא הגיע", הוסיף יואב, ובעיניו היה הענן, המצוי בדרך כלל במבטן של בנות השלושים ומשהו כשצעירונת חטובה עוברת בסביבה, "מאלה עם הזיפים, הצעירים, הרזים. נראה טוב, אין מה להגיד. בגילה, ביצועיסט גרפי במשרד פרסום. עם גופיה אופנתית, אול-סטאר כחולות, ג'ינס. הרגשתי זקן. ועלוב. תשמע, אתה רואה אותה. אתה יודע. הבחורצ'יק הולך לנעוץ. ישבנו, דיבורים, והלכתי. וכל הדרך לאוטו נהייתי עצוב – אני יודע שהוא זיין אתמול, ואני לא. וקוראים לו, תחזיק חזק… סתיו".

 

"סת-יו?", אמרתי בטון נחות במיוחד, לעודד את חברי המקשיש, "אחי, אתה מפגר? ילד שעושה מודעות קקה למקררים ומת להכרה אמנותית? רק מה הקטע הבהמי להפגיש ביניכם?"

 

"היא לא בן אדם חרא. יש לה חרדות מאינטימיות. אני מת עליה… צרה צרורה. היא לא כזאת יפה. בכלל לא, אבל עושה לי. העלומים? זה שהיא אומרת לי "תמשיך לדפוק אותי, יואב, זה כואב לי, אבל אל תפסיק"? תפסיק לחייך, אני לא צוחק, אני רציני להחריד. מרגיש איתה כמו כוכב רוק. היא מדליקה בטירוף ובכוחנות ובפמיניזם ובילדותיות המטופשת שלה. מה אני אעשה?"

 

באותו ערב, יואב עולה מולי ברשת. עוד אנו דנים במשנתו של לייבניץ, ועדית בטלפון. לבקשתי, הוא מתמלל את שיחתם. להלן עיקריה:

 

"נכון שסתיו מקסים? אבל הוא צעיר מדי, לא בנוי לקשר. כן, סתיו ישן אצלי. לא, לא שכבנו. הוא רצה. אני לא רציתי ללכת עד הסוף. זה ביני ובינו, למה אתה שואל? הוא מאוד עדין אם לא שמת לב, יואב. לא בהמה ישראלית טיפוסית. הוא לא לחץ עלי להזדיין, אבל רצה מאוד. אמרתי שאני מוכנה שישן בסלון".

 

"לא היו לו הרבה בנות. הוא לא עושה עם כל אחת. לא כמוך. אני לא יודעת אם סתיו הוא האיש הנכון. אני רק יודעת שאתה לא האיש הנכון, יואב. אתה נשוי, יואב, בוא לא נשכח את זה. ואני לא מפרקת משפחות. אסתי חברה שלי אמרה לי שאני עושה דבר מאוד מאוד חמור שאני מזדיינת עם נשוי, שאני פוגעת ככה בסיסטרהוד, יואב, במרקם הסולידריות הנשית".

 

"אני לא מבינה, מה זה חשוב אם מצצתי לו? לא. לא מצצתי לו. אוף, גברים. אני בחיים לא אבין למה זה כזה חשוב אם בחורה עשתה או לא עם בן! הוא מקסים, יואב, ואם היה בא לי אתמול הייתי שוכבת איתו. אבל לא בא לי. ואולי גם רק הייתי מוצצת לו, אבל זה לא אישיו כזה גדול. שאתם דפוקים, גברים. ואם דיברתי איתו, ושמענו רדיוהד והיתה אינטימיות של אנשים, זה לא מפריע לך בכלל, מה?"

 

"את מסיימת קשרים בעדינות של פיל בבית קפה של כוסיות".

 

"זה לא היה מתוכנן, יואב. רציתי לראות אותך. כיף לי איתך. האמת, רציתי שהוא יראה אותך. הוא ידיד טוב. אתה נעלב, יואב. אל תעלב. אני מתגאה בך, אבל אתה עושה לי בלבלות בחיים. אני רוצה – ולא רוצה – להיות בקשר איתך".

 

"אתה שומע, אחי? אמרה שסיפרה לו בדיוק כל מה שעשינו, שהוא נטרף לגמרי מזה. כל דבר בשם זה שהיא חופשייה ומשוחררת. אתה תראה את סתיו, סתיו יראה אותך, אני אספר לסתיו בדיוק מה עשית לי בתחת, סתיו יקנא, אתה תתבאס, אתה תחשוב שהוא מזיין אותי, הוא יחשוב איך זיינת אותי, אני אתמזמז איתו אך לא ארד לו, הוא יישן לבד בסלון ויפחד להביא ביד אפילו. כמה דברים פארש בשם העצמאות שלה עלק. והיא ניתקה, בטרוניה נשית זועפת, אחרי שאמרתי: 'אז מה יצא בסוף? לא סתיו, לא עדית ולא יואב גמרו אתמול. אף אחד לא הזדיין. בשביל מה זה טוב?'"

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: