לאן הולך הזיכרון אחרי שעומד לנו?

ב"תקוה ותהילה", סרטו האוטוביוגרפי של ג'ון בורמן, יש סצינה נפלאה של מסיבת ראש השנה בכפר. שיא החגיגה הוא טקס קבוע, בו קם סבו של הילד, גיבור הסרט, ומרים כוסית שרי לחיי כל אחת מהנערות שהיו לו בחייו. עיניו מצטעפות בדוק נוסטלגי, והחיוך מתחת לשפמו הלבן מתרחב והולך חרף מחאותיה של אשתו ומבטה הנרגן של אחת מבנותיו. הילד מסתכל עליו, ולומד מה ראוי ומה נכון. עם כל הציניות וארומת "הג'ינג'י מהטברנה שותה לחייו של חוליו איגלסיאס", יש משהו קסום במחוות הוקרה שכזו, שנים אחרי שוך כל הסערות.

בעמודים אלו מנסים ללא הרף להגדיר מהן "הבנות הנכונות". יש הטוענות שצריך לגרוס סביח עם כל העמבה, ויש הגורסות שראוי להעריץ את בלם-המחמד העירוני ("אדום זה צבע שבאמת הולם כל אחת", בנות העיר 11). האמת, כמובן, פשוטה וצוננת הרבה יותר: הבנות הנכונות הן אלו שאין סיכוי שנשכח גם בגיל שמונים, בין אם היתה זו מערכת יחסים של זוגיות קרובה ועמוקה בת יומיים, או סטוץ אינטנסיבי שגרר אתכם לקאדי או לרבנות, לארוחות ליל שבת אצל ההורים ורכישות משותפות באיקאה.

טנק המחשבה הזכרי, שמגויסיו נבחרו בקפידה לפי מדגם מייצג מבין אלו שהם גם חברים שלי וגם היו אונליין בזמן הכתיבה, הסכים על שני עקרונות: את הנכונות נזכור גם בגיל שמונים, ושכבר היום אפשר לשער מי יהיו אלו שישובו, כספינות הרפאים של העבר, עמוסות זהב פרוויים ואבני זיכרון יקרות. בלי משחקונים, ציניות וטורים מרירים על תספורות ערווה מודרניות: הן מופלאות, ויודעות את האלכימיה שמחברת בין הראש, הלב וחבר האמת שבין רגלינו. הן אלו שלא נשכח גם בעוד עשרות שנים, כששום ויאגרה לא תעזור. 

בעתיד על פי "בלייד ראנר", מבחן הצב ההפוך הוא הדרך היחידה להבדיל בין בני אנוש לבין רפליקנטים: "אתה הולך במדבר, פתאום רואה צב הפוך על גבו. תהפוך אותו כדי שיחיה, או שתמשיך ללכת הלאה ותשאיר אותו למות?". רק שלהבדיל, ההבדל בין בני תמותה לבין רובוטים משוכללים שנראים כמו דריל האנה נדמה כמשימה קלה יותר מלשרטט את המרחב שבין "הבנוץ הנכונוץ", לבין הנערות שכל גבר רוצה להיות להן למאהב, וכל אשה רוצה לפרק להן את הצורה. ובצדק.

הצוות הבין-תחומי הרב-משימתי ישב רבות על מדוכת מבחן הצבה ההפוכה, העלה רעיונות, הציג הצעות, דרש במקורות והניח תנוחות. בסופו של היום התברר שחוץ מאלו שאמרו לנו לא, נזכור במיוחד את אלו שגרמו לנו להרגיש – אנא הסתירו מילים אלו ממשטרת הפוליטקלי קורקט של הגברים החדשים – כמו גברים. רצוי גדולים.

בתוך עירנו אנו נמצאים, ועל מדרכותיה מרובבות צואת הכלבים אנו מהלכים, מקום בו כולן שנונות וחכמות וכולן יודעות מה זה "נראטיב". הרגע המכונן, שבו מתרחב האישון וניתן לדעת האם רפליקנטית לפניך או אשה שלעולם לא תשכח, אינו תלוי בתנוחה אקזוטית או זווית ההשתלשלות מהנברשת – אל תנסו זאת! תל אביב אינה זלצבורג, השנדלירים הפולניים בדירותיה מחוברים לתקרה באופן רופף וזה מאוד כואב ליפול מהם – הרגע המכונן הוא בדיוק זה. התרחבות האישון. המבט. שאחרי. 

סקס, כידוע, יותר משהוא מפגש בין הו-מרגנית ענוגה והית'קליף לירי שאשכיו מתבדרים ברוח הערב הסתווית, הוא עניין לא ממש מהוגן, כוחני, מטונף ומחפיר, בתנאי שעושים אותו כראוי. והמבט שאחריו, הקצת נבוך ומעט בוש בעצמו, לא של הדודה שלא מאמינה איך אברם עשה לה את זה וכואב לה מכמה שהיא נהנית, אלא של ההן שלא נשכח, שהיו מספיק בטוחות בנשיותן איתנו כדי לאבד שליטה, להתמכר, להתמסר, שידעו איך להיכנע באסרטיביות ולהכניע בעדינות. ועכשיו, אפעס, בכל זאת, כמה שמתוק, זה קצת מביך. אז טיפה מתביישות. הנה כי כן, לא משנה על איזה אברים נספר סיפורים נועזים לחברים כדי לצאת תותחים, בסופו של דבר, זה מה שהעיניים שלכן אומרות שעושה לנו את זה.

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: