משבר דיפלומטי

בניגוד לדיפלומטיה ברוטאלית של ספינות תותחים, דיפלומטיה שקטה היא אמנות האפשרי. לפעמים יש לשני הצדדים אינטרסים משותפים. לרוב, כל אחד מהם יודע מה הוא יכול לתת, מה הוא רוצה לקבל ובאיזה דרך ינסה להערים על משנהו. לרוב, אחד מהם טועה, אבל מגלה את זה מאוחר מדי. אותם חוקי על המנחים את שירות החוץ הבריטי, כמו גם רועי זונות וגנבים בכל קצווי הגלובוס, פעלו גם על שחר ונעמי. שניהם רצו להיפגש, ושניהם היו נמנעים מכך לו רק יכלו. רק שלא הייתה להם ברירה.
 
חוקי המשחק היו ברורים. הפרידה אינה שלמה כל עוד לא הוחלפו החפצים, אותן מזכרות מיותרות בעלות ערך שנשארו. אם כך, שיהא כך: הם ייפגשו, ישתדלו לא להידבר במרירות רבה מדי ויחזירו זה לזה את אוצרותיהם. משלוח באמצעות חברים – לשחר היה חבר שהזמין פעם שליחות מהמשרד במקרה דומה – היה נראה מלודרמטי, הודאה ברורה זה לזו בכך שעוד אכפת להם, דבר המנוגד לחלוטין לטעם הטוב.
 
אחרי משא ומתן מקדמי קצר, הסכים שחר למועד השני שהציעה. בהסכמה אילמת היה ברור שהפגישה חייבת להיות רק באור יום, איפה שישנם עוד אנשים. ז'נווה של חילופי השבויים נקבעה לשבת אחר הצהרים, בבית קפה שנמצא פחות או יותר במרחק שווה מדירותיהם, בשולי השטחים שהושארו לכל אחד במפה הבלתי נראית שהתוותה בעיר שביניהם.
 
שחר הקדים בארבע עשרה דקות, לא מגולח במתכוון, וראה את נעמי יושבת בפנים, מתעסקת בעיתון השבת. נעמי היא בחורה שמתעסקת – ועיתון השבת, לצורך העניין, אינו שונה מדברים אחרים. או משחר. לפניה היו מונחים המוסף השבועי והמקומון, והיא הסתכלה קצת בזה, עלעלה מעט בשני, העבירה שוב דף בראשון, ועוד פעם, ועוד פעם, מזרימה את תשומת ליבה מצד לצד באלגנטיות.
 
"אהלן, יש לי כאן פגישה עוד עשרים דקות, מקווה שלא מפריע לך", הופיע מולה ונטל את המוסף הכלכלי. מייד היא ביקשה אותו, והציעה במקומה את שני העיתונים שאך לפני רגע התחרו על מגעה. ואז הציצה בשעונה, פינתה את הבמה שביניהם מערימות הניירת, ומבחינתה אפשר היה להתחיל בטכס. הם קמו, אמרו שלום שוב, התנשקו על הלחיים כאילו שהם באירופה – לחי אחת, שניה, ושוב הראשונה, למרות שהנוף מהחלון הצרפתי של בית הקפה כלל סמטת פחי אשפה עירונית מוזנחת, והתיישבו שוב.
 
שחר לא היה צריך, למען האמת, דבר ממה שהחזירה לו. מברשת שיניים וכלי גילוח דרג ב' – הסנסור הישן, דוגמית אפטר שייב וקצף גילוח מהסוג שכבר לא עושים היום, ובצדק. בזמנים שהיה בא אליה, היה מתקלח ומתארגן היטב קודם. היא פשפשה במשלוח המנות שהביא.
 
"איפה השיסיידו?"
"ה-מה?"
"היה לי כאן שפופרת Skincare של שיסיידו".
"הכחול ההוא?"
"כן".
"אין לי מושג".
"אתה לא נורמלי. זה שבע מאות שקל. בטח נתת את זה לאחת מהזונות שלך מהאינטרנט".
 
הוא שם לב שהיא מנסה להשתלט על עצמה, שלא יהפכו את הקפה ומסירת שברי העבר שלהם לאחד מאותם ריבים אחרונים, מטופשים, כשכל צד היה עסוק פחות בהתקפה ויותר בנסיגה איטית לאחור, לפני שהשני יצליח לתפוס אותו בורח. הוא רצה לריב אתה, הוא רצה לעשות אתה עוד הרבה דברים. כן, גם את זה הוא רצה. בייחוד את זה. למזלו, בדיוק כמו שנדברו קודם, צלצל אליו יואב, החבר המחלץ. ומאחר וההזדמנות להתלהט בריב כבר עברה, סיימו את הקפה ברכילות קצרצרה ולא מזיקה על אנשים שהם מכירים בצורה שטחית.
 
ביציאה מהקפה, עצר לקנות גרעינים בפיצוציה ומיהר ליואב, תיכף מתחיל המשחק. במחצית הם הובילו, והיו די מאושרים יחד. "אחי, רוצה לשמוע קטע?" אמר לו, כשיואב הביא עוד בירות מהמקרר וצנח על הכורסה שליד הספה, עליה הסתרח שחר איך שהגיע, באיחור של ארבע עשרה דקות מפתיחת המשחק, "הבאתי ביד בשבע מאות שקל".

 

(סופשבוע נענע, 2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: