בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף

הוא חשב על אצבעות רטובות. הוא ישב במכונית שלו, כף ידו הימנית מכסה על פיו ואפו, ונשם לאט ועמוק ובשקט. הוא חשב שבעצם כמו מאומה לא קרה, ועל ריח המלוח של שליטה ופחד, יודע שבחוץ כבר חושך. הוא חשב על שקרים, על הבהובים של אור מרחוק ועל למה אף אחד לא מדבר על זה אם כולם לא מפסיקים לדבר על זה. הוא ישב בחושך במכונית שקיבל מהחברה, הז'קט והתיק והנייד והפאלם מוטלים על המושב לידו, ולא רצה להתקשר לאשתו, כמה שהתגעגע אליה כשהיה שם. הוא נשם מהר יותר ויותר את האוויר החמים מכף ידו, לפני שהריח הקר של מזגן ועור ומכונית חדשה ישתלט סופית. יש עוד שעה עד הזמן שבו הוא אמור לנחות. איריס בטח עוד לא בבית.

רון הוריד את היד מפניו. לרגע לא היה בזה טעם, רק ריח נעים של סבון. אז זהו. אין גם וגם. רק או-או. זה כל מה שיש. שצריך. הכימיה הנכונה. הניחוח של זה. הזיכרון שלו. המחשבה על הזיכרון שלו.

רגע רגע רגע, ברצינות, זה לוקח? זה כל זה? זה, זה זה? רק זה?

לילה קודם הם הלכו לבארים של הזונות בנמל של מארסיי. איך רון שמח שהם יצאו לשם. יותר משהוא רצה לבלות עם שלושת העובדים שיצאו איתו לנסיעה הזו, הוא רצה שיהיה לו ברזומה לילה של שתיה בבארים של הזונות בנמל של מארסיי. כמיהה לטעם של פעם שאבא שלו, ואפילו אבא של איריס, יוכלו להבין. תיכף יסיימו בלגימה אחת את הפאסטיס שלהם, ייטיבו את צווארוני הגולפים השחורים, ירכסו את המעיל ויצאו לשדוד מחסן אספקה של הצבא הגרמני.

איך שנכנסו לבאר, הודפים את ידית הפליז של הדלת, רון אמר לחבורה שנדחסה במעבר הקטן לחלל פנימה, שתיכף יראו בפנים את עמוס קינן שובר בקבוק על הראש של המלצר או משהו, והזוטר בהה בו כמה שניות, והחליט לוותר. ארבעה עובדים יצאו לנסיעה הזו. אחד שתיכף נולד לו תינוק ורק רצה שיחזרו כבר, שניים עם משפחה ממש, שני ילדים ותחת וכרס, והוא. הם נפלטו לחלל הבאר, שהיה ריק פרט לגבר יפאני שרקד שיכור במרכז עם כמה מארחות וחיוך. הזוטר שבין שני המנהלים טפח על כתפו של ההוא שתיכף נולד לו, אחרי שזיהה שהוא הגבול בין ערב שתיה תיירותי בבארים של הזונות בנמל של מארסיי, לבין ללכת לזונות בנמל של מארסיי. היו לזוטר עניבות עם ציורים של סנופי ווודי וודפקר והוא נהג לדבר על אופציות באותה שפה בה דיבר על הנשים במחלקה שלו. רון סמך על ההוא שתיכף נולד לו שיעמוד בפרץ בשבילו, כמו שדאג לסדר להם קונקשן מוקדם בדרך חזרה. מילא ללכת לזונות, אבל איתם? החבורה הזו, גם כשהשתכרה לאיטה ושחררה עניבות סביב שולחן פינתי בבאר זונות בנמל, גם כשמארחת מאחד מאותם איים צרפתיים שנותרו בעולם צמודה לכל אחד, נראתה כמו מגרש החניה האפור הגדול בעת שהוא מתמלא בבוקר בצי של מכוניות לבנות, זהות. הם לא נראו כאילו אפשר לשדוד איתם מחסן אספקה של הצבא הגרמני. או משהו ששווה.

היפאני צחקק כלפיהם והזמין אותם לבירה על חשבונו, בזמן שזרועות שתי מארחות התלפפו מצדדיו, כמו שיחים מטפסים עדינים. מה היינו עושים בלי אלכוהול, איך היינו מרשים לעצמנו להיות מגוחכים בלעדיו, אמר רון להוא שתיכף נולד לו שישב לידו, שלא שמע כי היה עסוק, בחיוך נבוך מאוד, לנסות להתחמק מלשונה של המארחת שחיפשה את אוזנו, אבל בעדינות, בלי להעליב אותה. הם שתו בירות ולא וויסקי, המחירים כאלה מטורפים, ורון רוקן את השלישית בתקוה להגיע מהר למקום שבו לא יהיה אכפת לו שהיפאני רואה אותו כחלק מחבורת השולחן, כמו שהזונות רואות את כולם.

השניים שיש להם משפחה צחקו על ההוא שתיכף נולד לו תינוק, שהמשיך להתחמק מהמארחת. הזוטר אמר שינצל הזדמנות עכשיו, כי אף אחד לא יודע מה יהיה אחר כך, חוץ מזה שלא יהיה לו סקס. במיוחד הצחיק אותם כשהוא הסביר, כמתפלא עליהם, שעוד כמה שבועות, התפרים יתמוססו, ויהיה בסדר. זה ממש השכיב אותם על השולחן, ועלה להם בעוד סיבוב שמפניה במחיר מופקע למארחות. הזוטר פנה לרון ואמר לו תחשוב טוב, תחשוב טוב, ילדים זה שמחה אבל זהו, הגבר לא נמצא יותר, רק הבעל, אין זיונים. ורון, שהניע מדי פעם את ראשו כדי לסמן למארחת מקום אחר בעורפו להעביר עליו את הציפורניים, אמר ממילא אין זיונים אחרי כמה זמן בקושי מקיימים יחסי מין, והם אמרו אז זהו, אז גם זה אין יותר, וטפחו שוב על כתפיו של ההוא שתיכף נולד לו.

בשנתיים האחרונות, מאז שנכנס לתוך החיים האחרים של ננסה להסתדר בחיים, איריס לא דיברה איתו על איך שפעם יהיו להם גורים. תמיד הוא צריך להבין ממנה מה יש, שתעדכן אותו. אלו החיים, ואצל רוב האנשים זה כנראה הרבה יותר חרא, אז תשמח בחלקך. נכון שעכשיו אין להם הזדמנות להיות ביחד. השנה היא תהיה בת שלושים וזה קצת מלחיץ אותה, אבל זו בטח מין תקופה כזו.

לך תדע כמה היא באמת רצתה את זה בהתחלה. היתה אומרת שכן, נצמדת כשהיה דוחף ידיים. בניסוי וטעיה זהירים למד שברגע שיוצאים מהמיטה, מארץ שם, הכל פלישה עוינת. הוא מספיק מתגעגע עכשיו כדי לזכור את הנגיעה השקטה והמדוייקת ביניהם שהייתה לא רק במעשה האהבה, גם במלאכת התקיעה. בין אם עשו את זה קשה או כשהאצבע שלו עלתה על הנקודה ההיא.. הוא חייך לעצמו, הרי אי אפשר שלא, מה שעלה לו בהשקת כוסות קולנית, זו הרביעית שלו, עם הזוטר. איריס, הוא אמר לעצמו בקצב הנגיעות של המארחת, זוכרת שהיינו עומדים במטבח וסתם הייתי מחליק פתאום את היד לתוך התחתונים שלך, והיית נצמדת אליה? תראי כמה יופי היה בזה. איך הגבר שלך רצה אותך. כמו שגבר רוצה אשה. איך עברנו לאש קטנה. בדיוק כמו כולם. ועזבי אותך מהזיונים, מותק, את עוד חברה שלי בכלל, תגידי.

להוא שתיכף נולד לו היתה הבעה של מבוכה מוטרדת. הוא טרם החליט אם הזוטר משתעשע על חשבונו להנאת הבכיר, או מגלה לו סודות שחשוב שידע. הזוטר השיק עוד כוס שמפניה מופקעת מחיר עם צמודתו, הסביר לה בעברית שאשתו לא מבינה אותו, הלהיב את רון והבכיר בקטעים שיהיו כשיעביר בהנהלת החשבונות את החשבונית של הזונות שאפילו לא מזדיינות, והדגים להוא שתיכף נולד לו תינוק את הצליל העמום שיישמע כשזקפת הבוקר שלו תיחבט בקירות בדרכו להרתיח מים למטרנה ולעשות קפה. ועוד קפה בשבילה.

איריס צלצלה אליו לסלולרי עוד לפני שהגיעו בחזרה למלון, שואלת מה קורה. הוא מאט קצת, הולך מאחוריהם. הם משתמשים בכינויי החיבה הכי ותיקים שלהם, היא קוראת לו "בוגי", הוא קורא לה "עכברונת", על שם אחת הדלמטיות מהספר המקורי, לא הגירסה של דיסני. אלו כינויי חיבה של נסיעה באוטו בשבת חורפית אל ההורים, לא כאלה של סקס. אולי של אחרי, אם מישהו עוזר לשני עם שמיכה שנפלה. היא אומרת שהחברה ההיא שלך, דפנה, ובעלה, "הם בהריון", שיצלצל אליה באמת. אומרת שמחר בערב כשהוא יחזור אם הוא לא יהיה גמור אולי יצאו לאכול בחוץ. באמת מזמן לא יצא להם לבלות ביחד. הוא אומר שהוא מתגעגע לגעת בה. היא צוחקת בנעימות שבגללה כולם כל כך אוהבים אותה, נעימות באמת נעימה רוב הזמן, שוקו ונעלי בית וחיבוקים כל היום, שמסתירה את האשמה שמזמן באה, טופפת בהדרת כבוד ומתיישבת להם על הווריד, נעימות שמארגנת הרגלים של איך הם מדברים, מה הם אוכלים ואיזה תנוחה היא ברירת המחדל המועדפת.

דפנה הדגימה לו איך עוד לא רואים שום בטן, ובזמן שעשתה קפה תיארה כמה רגוע לה עכשיו עם אלכס. כמה הוא אוהב אותה וכל כך מבין אותה. הדברים שנדמה לו שגם איריס יודעת לומר. אחר כך עברו לספה, בדרך הוא הספיק לזעזע אותה כשהדגים על המחשב שלה את הפציעות הריאליסטיות שדמויות המחשב שלו יודעות לעשות. הן לא היו סתם מאוירות, הדמויות, הן היו מלאכת מחשב עדינה, שכבות תלת מימדיות של עצמות וכלי דם ובשר וציפוי עור דיגיטליים, ואפילו הבעות, יכולת לעשות איתן מה שתרצה. הצרפתים השתגעו עליהן.

"אז זה מה שנהיה ממך?"

"כן. אהה. ממש. את לא רואה שהחיים שלי יותר טובים עכשיו? הכי גרוע היה בשנים שחיפשתי את עצמי, ממש אחרי שנפרדתי ממך.."

"רגע רגע רגע", דפנה קוטעת אותו, "מה זאת אומרת אתה נפרדת ממני? נפלת על הראש, זאת אני שזרקתי אותך".

הוא לא מאמין. מה היא מדברת, איך היא לא זוכרת אותם על שתי הכורסאות בסלון, עם האמא של כל הלא בנוי לקשר אני לא טוב בשבילך עכשיו, חופר תוך כדי דיבור תירוץ לברוח ממנה, ורחוק. לפני שיתחיל לשנוא. איך היא לא זוכרת.

"מה את מדברת, איך את לא זוכרת אותנו על שתי הכורסאות בסלון, שאני לא בנוי לקשר וכל זה, ואני לא טוב בשבילך, במקום לומר לך כמה שבאמת רציתי אותך. איך את לא זוכרת".

"כ-ן, נכון", היא אומרת, מרגיעה לשניה את החשש מהתנכלות לעבר הפרטי שלו, "אבל אחרי זה נפגשנו כמה פעמים עד שאני הודעתי לך שנמאס לי". ויש לה את החיוך המתוק הזה שנשאר עוד מאז.

"בסדר, בסדר". אבל דפנה לא מרפה. הם כבר בעצם ממש שרועים על הספה, והיא מתרוממת ומשעינה את הראש על היד, סימן שלמה שהיא אומרת כדאי להתייחס ברצינות, "אתה, איך היית אומר כל הזמן את המשפט המפגר שלך, 'עוד זה אף פעם לא מספיק'. לא השארת לי אוויר".

מפסיקה שניה, כי כמו כולם היא לא אוהבת להרגיש בנאלית, ואז בקול נמוך יותר, "רציתי אותך אז. טיפש. חשבת שאני מנהלת לך רומנים מאחורי הגב".

האוויר בחדר מאט עוד יותר, רון מסייר כמו תייר, בלי נוסטלגיה, במקום שפעם הם חיו בו. המרחק בין שתי הכורסאות בסלון, לפני שפשוט התבקש שהוא יקום וישים בעיטה בארונית הספרים הסטודנטיאלית-רגישה שלה, בשולחן הכתיבה, בדפים שעפו בחדר כמו קונפטי, כשהיא יבבה "אני לא מנהלת שום רומן מאחורי הגב שלך תאמין לי יא טומטום", כשהוא אמר בפה הכי מדויק ויבש שהוא מצא, אז היה לו קל מאוד למצוא, "תיכף אני יוצא מפה ואני לא אצטרך לשמוע אותך מדברת אלי כמו ממערכת יחסים זובי מעיתון לאשה, זה לא אנחנו, זה לא מה שהיינו יכולים, אנחנו לא בני שלושים עם מערכות יחסים, לא חשבתי שאת עלק מנהלת רומן, חשבתי שאת מנהלת את הכוס שלך על הזין שלו".

כוכב דפנה, פעם אזור זמן עצמאי ורע לתפארת, מתרחק. רון שובר שניה, מסיט מבט ומחזיר ורק אז קצת מחייך, רגע לפני שהיא תפנה את העיניים ממנו, טקטיקה שעבדה כמעט תמיד. גם הפעם.

הוא מדבר עם דפנה, ואומר לה שהיא הרי יודעת שהוא תמיד יאמין, ומה זה משנה היום, הם ילדים גדולים, ולה אפילו יש אחד בבטן, והיא יודעת שהוא מת עליה, שתמיד הוא מת עליה, עובדה שחידשו את הקשר, והיא משעינה את הראש בתנועה מתמכרת. בדיוק מתחיל שיר חדש בתקליט והיא אומרת לו תשמע איזה יופי, רוני, תקשיב, בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף, Who will love me now של פולי ג'ין הארווי, תשמע, והיא זזה עוד קצת אליו והיד שלו נשמטת ומלטפת את ראשה.

הם מניחים לרעב שלהם להתגלות. ואז היא אומרת שנכון הם ילדים גדולים ויזהרו לא לעשות שטויות, ולא מדגישה סימן שאלה כי הטון שלה כבר מתפנק, והוא אומר ברור והיד שלו יורדת מהעורף שלה על עמוד השדרה לפי קצב המכות האיטי של השיר, והם מגרגרים קצת האחד עם השניה, כמה טוב שיש מוסיקה. המקצב האיטי והקול הצלול והנשבר לאט של הארווי, / בתוך היער / ישנה מפלצת / שעשתה / דברים איומים / לכן בחורש / היא מסתתרת, והיד שלו כבר בין רגליה, מעל הטרנינג, והיא מניעה את עצמה אליה ואז מפנה את הראש, צריכה אישור שזה הוא שלוקח, ואומרת מה אתה עושה, והוא מחייך את יודעת בדיוק, והיא אומרת תמיד אתה מפתה אותי, והוא אומר לה הרי חסר לי שלא לנסות, והם מתנשקים והיא כבר רוצה להסתובב כולה אליו אבל הוא לא מניח לה, והיא מתרצה, ורק זזה עם ואל היד שלו. / מי יאהב אותי עכשיו / מי אי פעם יאהב אותי/. כמה נעים העור שלה, הוא מחליק יד מתחת למכנסיה. וכמה נוח שהגומי הזה רפוי, ודפנה ממלמלת בן זונה אף פעם אי אפשר אתך בלי, והוא אומר דווקא כן, נראה אותך מילה אחת אני מפסיק ורק נשתה עוד קפה, והיא אומרת מילה אחת נו מילה אחת יאללה זוז, והוא אומר אה, אבל לא בא לי קפה, ושתי האצבעות שלו כבר מרפרפות, נוגעות ולא נוגעות, כל אחת במקומה, ומחכות.

/ מי יגיד לי / את התשוקה שלי / אני אשחרר אותך / הפנים שלו קרוב לשלה והוא אומר לה תגידי שאת רוצה, אבל היא לא אומרת ורק מרימה את עצמה למעלה, כמעט על הברכיים, נושמת עד ששתי האצבעות שלו עד הסוף בפנים, והוא נשכב לידה ומכניס את היד השניה מתחתיה, מלפנים, מכיר את הדרך, והיא נותנת לו נשיקות קטנות ותיכף היא מתחילה לרעוד, ואומרת כל מיני דברים לא ברורים שהשם שלו חוזר בהם, ומנסה לחבק אותו למרות שהוא לא נותן לה לזוז מאיך שהיא על הבטן, וגומרת כל כך מהר וכבר צוחקת מרוב תסכול ועוד לא נרגעת, באמת יותר מדי זמן מאז שעשינו את זה, ומתקרבת אליו שוב ואומרת לו כמה מהר יא בן זונה כמה מהר איך לא זכרתי אפילו השיר לא נגמר, וכבר חשבתי שאם כבר אז כבר יהיה נחמד אם תרד לי, והוא עושה פרצוף מורעב ושואל בתנועת ראש והיא אומרת לא, לא עכשיו טמבל, שלא תעיז, קישטא, אחר כך אולי.

היא מסתובבת אליו והוא מניח לה והיד בתוך השערות שלה כשהם מתנשקים. ועכשיו יש לזה את הטעם של פעם. / מי יסלח / ויגרום לי לחיות שוב / מי יחזיר אותי / לעולם שוב / והוא שואל אותה תגידי עד היום לא הבנתי איך כל התיכון ולא עשינו את זה, והיא אומרת לו נו נו זה כי לא רציתי, ומעבירה יד חטופה על המכנסיים שלו, ועוד פעם, ולוקחת אותה משם, עד שהיא שומעת שהוא אומר תגעי.

כן כן, אנשים מבוגרים עושים את מה שהם רוצים מבחירה, מילניום ופוסט פוסט ושחרור האשה והכל, וזה בדיוק מה שהם בוחרים. שייקח, שיאמר לה תיכנעי לי. שהיא תגיד לו לא, ורק אז תבוא. ככה, כמו שכו-לם נגד אלימות פוליטית ובכל זאת הכדורים עפים תמיד מכיוון אחד, ככה עכשיו היא באה, בהריון מאיש טוב שהיא אוהבת, מאוד אוהבת, אבל עכשיו היא באה ככה, אתה רוצה לקחת מותק, היא אומרת, והיד שלה מועכת לו בכתף והיא מכווצת את שפתיים ושואפת אוויר ברעש דרך השיניים, ואומרת דרכן, לקחת לי, נכון, זה מה שאתה רוצה ומועכת לו את הכתף עם כל מילה, והוא אומר לה בדיוק והיד שלו נסגרת קלות על עורפה, הם מסתכלים זה בזו עד שהוא אומר את מה שהם מחכים שיאמר, תקחי אוויר, והיא עוד קצת מנסה להתפתל בצורה לא משכנעת, כי זה עמוק לתוך היד שבשערותיה, שמקיפות את פניה, היפות, והוא אומר לה היי ובדיוק גם היא אומרת לו, כמו בימים שהיא העיפה לו את הראש מהמקום, והוא מוציא אותו החוצה ועובר עליו פעם פעמיים, ומוריד אותה למטה ומכוון אותו, עם אותה יד חלקלקה שהיתה בתוכה, והיא נראית פחות נואשת עם פה מלא, מורעבת, והוא מחזיק את היד חזק על הראש שלה כל התנועות, כל הזמן, עד ממש לפני שהוא גומר ורק אז מרחיק, שתחליט לבד. ואז הוא שוב רוצה לירות בה, והיא שותה אותו.

 

(2001, סיפור קצר. פורסם בבמה חדשה).

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גָּאוֹן וְאַכְזָר  On 6 ביוני 2007 at 12:09

    איזה טוב אתה כותב. אינעל אבוק

  • לירון תאני  On 6 ביוני 2007 at 13:41

    שכתוב נפלא

  • אלינור  On 6 ביוני 2007 at 15:49

    מי יאהב אותי עכשיו / מי אי פעם יאהב אותי?

    איזה שיר שובר של פי ג'יי הארוי…

    ופה הוידיאו

  • ענת מ  On 6 ביוני 2007 at 18:09

    תיאורים מרטיטים. זה כתוב מצוין, גדי. מצוין

  • עידית  On 6 ביוני 2007 at 20:02

    שקראתי לא הבנתי אז מיד קראתי עוד פעם
    והבנתי קצת ואז קראתי פעם נוספת ועוד אחת ובפעם הרביעית זה נכנס לי לבטן..
    אז זה ממש טוב!

  • His master's Voice  On 9 ביוני 2007 at 14:52

    Marvelous!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: