ארכיון חודשי: מאי 2003

מצלמה לכל פועל

החלפתי את הפלאפון הישן שלי, סטאר-טק עם בטריה שנהגה לנפוח נשמתה אחרי 7 שעות, בדגם הסלולרי עם מצלמה החדש של נוקיה, 7650 (משווק בארץ על ידי סלקום ואורנג'). הוא יעיל, פשוט ומתוק, יש בו מצלמת סטילס לא רעה, ואפשרות לצילום קליפים בני 15 שניות בווידיאו. ההתמכרות שלי לגאדג'טים מתונה יותר מהמצטייר, נשבע, אבל במסלול עסקי באורנג', ובהנחה שלא רוצים את אחד הדגמים החינמיים של סמסונג (להיכנס לרשימת הטלפונים שם זה כמו לחפש לינק החוצה במעריב), הרי שהדגם הזה הוא אחד הזולים המוצעים (ארבע מאות שקלים פחות מהדגם המוארך, בלי הקשקושים המיותרים, של נוקיה).

 

אני לא מתכוון להשתמש בנוקיה לצורכי עבודה. אבל קשה להניח אותו מהיד. ברוב הרשימות שיתפרסמו מכאן להבא באתר הזה יופיעו תמונות שצילמתי בעזרת הגאדג'ט הזה. בלי קשר לתוכן הכתוב עצמו. למשל, ככה:

 

10 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

חידושי המדיה יוצרים מהפכות תודעתיות שאפשר לכתוב עליהן הרבה, אבל אי אפשר להפנים אותן עד שלא מתנסים מכלי ראשון. בימים הקרובים אעלה לכאן מאמר מ-Net מגזין שעוסק בנושא הזה אפרופו מהפכת הטלוויזיה ברשת, בהמשך למהפכת המוסיקה (אני כבר בפרק 23 של העונה השניה של 24, למשל).

 

וגם כאן, עד שלא התנסיתי, וזה כבר שבוע כמעט, בקלות וביעילות של מצלמה דיגיטלית שצמודה אליך, לא הבנתי. מן הסתם עוד אכתוב על זה ארוכות, ובמקומות שמשלמים לי (ואחר כך אעביר לכאן), אבל בינתיים, אפשר לקרוא את בעל הטור סטיב אאוטינג, שכותב מדוע סיקור החדשות בעולם בכלל, ובאתרי האינטרנט החדשותיים בפרט, עתיד להשתנות עם כניסת המכשירים הללו לשוק.

(2003 © לתגובות לחצו כאן)

מודעות פרסומת

צריך לספר להם

 

להלן חלק מהנקודות שהועלו בטורו של גל מור ב-Ynet (באות מודגשת), ותגובתי להן.

 

"'רשימות' הוא פרויקט מרשים מבחינה עיצובית הצפוי להעשיר את הרשת בתכנים איכותיים בעברית (על אף שלדעתנו, יש לא מעט תכנים בלתי מסחריים איכותיים: האייל הקורא, אינדימדיה, בלוגים מובחרים ב"ישראבלוג" ובמקומות אחרים, אתר האגודה למדע בדיוני ולפנטזיה ועוד)". הדרך היחידה בה אני מבין את הכתוב היא שאין צורך באתר כמו "רשימות" ("על אף"), כי יש מספיק תכנים בלתי מסחריים איכותיים. הטענה הזו מעט מוזרה, הרי גם לו היו די והותר תכנים בלתי מסחריים איכותיים ברשת (וזה לא המצב), עדיין אין זה מונע מאתרים לקום ומתכנים נוספים להתפרסם און-ליין.

 

בעניין היות "רשימות" אתר שאינו מקבל לשורותיו כל כותב, אומר מור: "אמת מידה זו לגיטימית לחלוטין, אף כי הדבר מעורר מחשבה. אתרי תוכן איכותיים שפועלים באנגלית כמו "סלאשדוט" או "מטה פילטר" ובמידה רבה גם "האייל הקורא" בעברית חייבים את איכותם לקהילת הגולשים שלהם". איזו מחשבה בדיוק מתעוררת מכך? שאין דרך ליצור אתרים איכותיים לבד מאתרים קהילתיים נוסח מסלאשדוט ומטה פילטר? מור ממשיך לשבח את האתרים הללו, וההיקש העולה מדבריו הוא שכותבים מנוסים ומוכשרים לא יכולים ליצור תכנים איכותיים באתרים שאינם פתוחים לקהל הרחב. לא מסקנה מעודדת. אלוהים, אני מקווה שהוא טועה.

 

"להשקפת היזמים, יש הרבה תכנים טובים וכותבים מוכשרים ברשת הישראלית, אבל הם נעלמים בים של גרפומניה במקרה הטוב, ונאצות וגידופים במקרה הרע". אני מצטרף ל"השקפת היזמים", ומשוכנע שיש ב"במה חדשה" או ב"ישרא-בלוג" יותר כותבים טובים משיש כאן. מישהו יודע איך למצוא אותם?

 

15 במאי. התמונות אין קשורות למאמרים

 

"על אף ש"רשימות" הוא פרויקט אינטרנטי מובהק, יש בו משהו זר לרשת המבטא כמיהה מובנת ואנושית של יוצריו, לעשות סדר בכל "הבלגן" הזה של האינטרנט…" לא ברור מהיכן הידע על כמיהותיהם של יוצרי האתר. ישנם שלושה יוצרים, ומספר כותבים המתארחים באתר שמספרם עוד ילך ויגדל. נדמה לי שאין דבר משותף בכמיהות של כולנו, לבד ממקום נעים ומסביר פנים לכתוב בו. מכאן ועד הרצון לעשות סדר – תנו מבט באתר, הוא פתוח רק כמה שעות וכבר רואים איזה כאוס חינני יש בתוך הסדר לכאורה שלו – המרחק רב. אין שום חיבור הגיוני בין הרצון של יוצר לחדר וירטואלי משלו, לרצון לסדר את האינטרנט.

 

"צריך לספר להם שהאליטות הישנות מתו". מור מכיר את יוצרי האתר וחלק ניכר מכותביו. האמינו לי, לאף אחד מהאנשים הללו אין צורך להסביר על אינטרנט, משל היה רזי ברקאי. ובטח שאין צורך לזרוק להם סיסמאות: "האינטרנט נולד בכאוס וימות בכאוס וסדר לא יהיה עוד". כאוס, כל עוד עושים אותו בסגנון של סלאשדוט, כמובן. אחרת זה לא נקרא.

 

אין כאוס ברשת. גם לא בסלאשדוט, שמה שיש בו זו דמוקרטיה אמיתית. אותה סוג של דמוקרטיה שמאפשרת לאתרים שונים בתפיסה שלהם, להיות קיימים זה לצד זה. החל מרמת התשתית שלה, הרשת פועלת לפי סט חוקים ברור מאוד. רעיון הקישורים עצמו הוא ניסיון ליצור סדר בתוך מערכת כאוטית. העובדה שדואר אלקטרוני תמיד מגיע, היא רק אחד האפיונים בהם הדבר ניכר לעין. "גוגל" הפך למנוע החיפוש המוביל לא בגלל מזל בלבד, ומאמרים שזוכים לקידום בסלאשדוט אינם עושים זאת על פי גחמה כאוטית, אלא על פי שקלול של העדפות הציבור.

 

גל מור הבהיר לבקשתי שבמילה "כאוס", כוונתו הייתה לכך שברשת אין היררכיה, זה חלק מהטבע שלה. ושכשמדובר באתרים עצמאיים ולא מסחריים, ככל שהם יהיו יותר מבוזרים הם יהיו יותר טבעיים למדיום. נדמה לי שהוא הלך קצת רחוק עם הגישה הבריאה הזו: האינטרנט היא מדיום תקשורת שמשקף את המציאות הרבה יותר טוב מאשר המדיה הישנה, כי היא מסננת פחות. וכך משקפת טוב יותר את העובדה שהחברה האנושית היא מערכת מורכבת בעלת מאפיינים כאוטיים. ועדיין, ישנם דפוסים של סדר. יש מדינות, יש מוסדות, יש לאומים ויש קבוצות – לא רק פרטים. אפילו האנרכיסטים שאומרים שאפשר לוותר על רוב הדברים האלה, מאמינים שישרור כאן איזה סוג של סדר טבעי. יש Ynet, יש סלאשדוט, יש מקום לכולם. לא היה מקום לפרויקט כמו "רשימות", אם לא היו פרויקטים פתוחים. אבל משישנם כאלו, גם "צריך לספר" שאי אפשר לסדר הכל בקופסאות קטנות שכתוב עליהן "סלאשדוט".

 

(2003 © לתגובות לחצו כאן)

(תגובתו של רוני ש. (זכר) הועברה לאזור התגובות של האתר) 

זה הסתיו, עם האג'נדל'ה

אלוהים, כמה שאנו הגברים פאתטיים. במיוחד לקראת גיל 40, בו ניתן לחוש את צינת הפרש הדוהר לקראתנו עם גלימה שחורה, חרמש וחיוך מעוקל. למשל יואב, אמן מוכר יחסית. לא מזמן, לאחר עשר שנות נישואין ושני ילדים, הוא עזב את הבית "כדי לחשוב". עיקר המחשבה היוצרת כללה שכירת דירה קטנה בלב הקיבוץ העירוני, שינוי קונספטואלי עמוק ביצירתו ורומן מהוסס עם עדית.

 

עדית בת 23, הבטחה תקשורתית כבר שנתיים לפחות וסתוונית למופת. הסתווניות הן מפיקות / כתבות / תחקירניות צעירות, המתקשרות לאנשים מהישוב בעליצות מקוממת: "ש-לום! אני סתוונית מההפקה של [הכנס שם מוכר כאן]!! ואתה חייב לעזור לי!". צעירה עד כאב, אופנתית עד מחנק ומחזיקה באג'נדל'ה פמיניסטית רהוטה. בניגוד לפמיניזם, שמטרתו העצמת הנשים בסביבה העויינת להן – המציאות המסריחה שלנו – האג'נדל'ה היא השימוש באותם רעיונות כדי להצדיק אגואיזם.

 

יואב ואני ישבנו בקפה, ואחרי שסיימנו לפצח את האטום ולנסח מבוא לתיאוריית השדה המאוחד, נשען יואב לפנים, שלא ישמעו, ואמר ברגש: "רציתי לשפד אמש את עדית, ולא זו בלבד שלא הסתייע, נאלצתי לראות את זה שעושה לה את זה עכשיו. נפגשנו פה בקפה, שאלתי אם נלך אליה, והיא אמרה 'לא, ידיד טוב שלי צריך לבוא'".

 

"והוא הגיע", הוסיף יואב, ובעיניו היה הענן, המצוי בדרך כלל במבטן של בנות השלושים ומשהו כשצעירונת חטובה עוברת בסביבה, "מאלה עם הזיפים, הצעירים, הרזים. נראה טוב, אין מה להגיד. בגילה, ביצועיסט גרפי במשרד פרסום. עם גופיה אופנתית, אול-סטאר כחולות, ג'ינס. הרגשתי זקן. ועלוב. תשמע, אתה רואה אותה. אתה יודע. הבחורצ'יק הולך לנעוץ. ישבנו, דיבורים, והלכתי. וכל הדרך לאוטו נהייתי עצוב – אני יודע שהוא זיין אתמול, ואני לא. וקוראים לו, תחזיק חזק… סתיו".

 

"סת-יו?", אמרתי בטון נחות במיוחד, לעודד את חברי המקשיש, "אחי, אתה מפגר? ילד שעושה מודעות קקה למקררים ומת להכרה אמנותית? רק מה הקטע הבהמי להפגיש ביניכם?"

 

"היא לא בן אדם חרא. יש לה חרדות מאינטימיות. אני מת עליה… צרה צרורה. היא לא כזאת יפה. בכלל לא, אבל עושה לי. העלומים? זה שהיא אומרת לי "תמשיך לדפוק אותי, יואב, זה כואב לי, אבל אל תפסיק"? תפסיק לחייך, אני לא צוחק, אני רציני להחריד. מרגיש איתה כמו כוכב רוק. היא מדליקה בטירוף ובכוחנות ובפמיניזם ובילדותיות המטופשת שלה. מה אני אעשה?"

 

באותו ערב, יואב עולה מולי ברשת. עוד אנו דנים במשנתו של לייבניץ, ועדית בטלפון. לבקשתי, הוא מתמלל את שיחתם. להלן עיקריה:

 

"נכון שסתיו מקסים? אבל הוא צעיר מדי, לא בנוי לקשר. כן, סתיו ישן אצלי. לא, לא שכבנו. הוא רצה. אני לא רציתי ללכת עד הסוף. זה ביני ובינו, למה אתה שואל? הוא מאוד עדין אם לא שמת לב, יואב. לא בהמה ישראלית טיפוסית. הוא לא לחץ עלי להזדיין, אבל רצה מאוד. אמרתי שאני מוכנה שישן בסלון".

 

"לא היו לו הרבה בנות. הוא לא עושה עם כל אחת. לא כמוך. אני לא יודעת אם סתיו הוא האיש הנכון. אני רק יודעת שאתה לא האיש הנכון, יואב. אתה נשוי, יואב, בוא לא נשכח את זה. ואני לא מפרקת משפחות. אסתי חברה שלי אמרה לי שאני עושה דבר מאוד מאוד חמור שאני מזדיינת עם נשוי, שאני פוגעת ככה בסיסטרהוד, יואב, במרקם הסולידריות הנשית".

 

"אני לא מבינה, מה זה חשוב אם מצצתי לו? לא. לא מצצתי לו. אוף, גברים. אני בחיים לא אבין למה זה כזה חשוב אם בחורה עשתה או לא עם בן! הוא מקסים, יואב, ואם היה בא לי אתמול הייתי שוכבת איתו. אבל לא בא לי. ואולי גם רק הייתי מוצצת לו, אבל זה לא אישיו כזה גדול. שאתם דפוקים, גברים. ואם דיברתי איתו, ושמענו רדיוהד והיתה אינטימיות של אנשים, זה לא מפריע לך בכלל, מה?"

 

"את מסיימת קשרים בעדינות של פיל בבית קפה של כוסיות".

 

"זה לא היה מתוכנן, יואב. רציתי לראות אותך. כיף לי איתך. האמת, רציתי שהוא יראה אותך. הוא ידיד טוב. אתה נעלב, יואב. אל תעלב. אני מתגאה בך, אבל אתה עושה לי בלבלות בחיים. אני רוצה – ולא רוצה – להיות בקשר איתך".

 

"אתה שומע, אחי? אמרה שסיפרה לו בדיוק כל מה שעשינו, שהוא נטרף לגמרי מזה. כל דבר בשם זה שהיא חופשייה ומשוחררת. אתה תראה את סתיו, סתיו יראה אותך, אני אספר לסתיו בדיוק מה עשית לי בתחת, סתיו יקנא, אתה תתבאס, אתה תחשוב שהוא מזיין אותי, הוא יחשוב איך זיינת אותי, אני אתמזמז איתו אך לא ארד לו, הוא יישן לבד בסלון ויפחד להביא ביד אפילו. כמה דברים פארש בשם העצמאות שלה עלק. והיא ניתקה, בטרוניה נשית זועפת, אחרי שאמרתי: 'אז מה יצא בסוף? לא סתיו, לא עדית ולא יואב גמרו אתמול. אף אחד לא הזדיין. בשביל מה זה טוב?'"

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

עגלה עם סוסה לקחה אותי לבזק

 

בימים אלו, אחרי הרבה שנים כלקוח של חברות הכבלים, החלטתי לעבור לקומבינציה הנגדית: טלוויזיה בלווין ואינטרנט ב-ADSL. בצירוף מקרים שיכול היה להיחשב תמוה, אם לא היה מתרחש אחת לשבועיים שלושה, איך שפתחתי קובץ חדש כדי לכתוב לכם על זה, נפלו לי הכבלים. חלק מכם בוודאי מכיר את זה: הודעת שגיאה על מסך הטלוויזיה (הממליצה לבדוק את החיבור לקיר, אולי כדי שלא נחבוט בתסכול בממיר), ונורות החיבור במודם האינטרנט של הכבלים – שלא לומר החיבור עצמו – מפסיקות לעבוד. לפני שלושה שבועות זו הייתה תקלה שנמשכה שלוש שעות. הפעם – במהלך כתיבת הפסקה הזו, כאמור – העסק הסתדר תוך שלוש דקות. לא נעים, לא נורא? בהחלט לא קביל.

אסייג מראש: זה לא שבבזק וביס יושבים צדיקים, המספקים שירות באיכות כה מרהיבה ומשופרת שאין מה לדבר על תחרות. רמת האכפתיות מאיתנו של שני המונופולים הגדולים, השמנמנים וערלי הלב הנתונים בתחרות, שואפת לזו שיש לדונאלד ראמספלד כלפי אזרחי עיראק: ההצהרות יפות, אבל אין מים בברזים.

האם זו רק איכות הטלוויזיה בלווין לעומת זו שבכבלים שגרמה לי לוותר עליהם? ואולי איכות החיבור הבעייתית של הכבלים (מספיק שמסתכלים על הכבל של המודם קצת עקום והוא מאבד סינק והרשת נופלת. זה לפחות מה שטענו חמישה טכנאים רצוף משך חודש, עד ששכנעתי אותם שפשוט יחליפו את הגוד-דאם מודם)? לא ולא. החלטתי לעבור אחרי קמפיין הרשת האחרון של האינטרנט המהיר בכבלים.

תשדיר הטלוויזיה היה חביב ויותר מכך – אתה רוצה לגלוש כמו מעפן בים המזוהם של תל אביב לצלילי "עגלה עם סוסה", או כמו באמריקה עם גלי הענק? רק שאז הופיעה פרסומת האינטרנט של הכבלים, שבתחרות ראש מול ראש עם הפרסומת הזדונית של "מגזין אוביקטיבי" הצליחה לקחת, ולו רק בגלל שהיא לא רק גסת רוח, פולשנית ומטרידה בסטנדרטים שלא היכרנו, אלא שהיא גם מטומטמת.

בטח נתקלתם כבר בתפלצת: אתם גולשים באינטרנט העברי באמצע הלילה, ופתאום מתחיל להתנגן, בווליום רב, שיר הילדים העתיק "עגלה עם סוסה". חיפוש מהיר בין חלונות הדפדפן הפתוחים מגלה פרסומת צפה וזוחלת של עגלה עם סוסה בתחתית המסך. ה-"X" לסגירה מופיע מצידה הימני, רק אחרי שהעגלה התקדמה למרכז המסך, תוך שהיא מצליחה להעיר את כל הבית בשמחה וששון.

עכשיו, שלא יובן לא נכון. אני לא טהרן וצדקן המוחה נגד מסחור הרשת. אני בעד כל דבר שיתמוך באינטרנט הישראלי. ומאחר ואותה תפיסה של "אינטרנט בתשלום" נסעה לה מכאן יחד עם מנכל MSN לשעבר שקידם אותה (בעיקר בראיונות בעיתונות), נראה שאין ברירה ונגזר עלינו לקבל תוכן איכותי בחינם – יחד עם פרסומות שלעתים מטרידות.

רק שהפרסומת הזו של חברות הכבלים לא סתם הטרידה. היא הייתה זדונית. היא נתנה לך לחכות נצח ארוך ובלתי נגמר עד שהאיקס הופיע, והכל כדי שבשתיים וחצי בלילה תיזכר בליפא העגלון. כשקולגות כתבו במעריב במחאה על הפרסומת, הזדרזו יוצריה, משרד הפרסום האינטראקטיבי Y&R ישראל, לטעון כנגדם "מדוע לא ביקשתם מאתנו תגובה". נעזוב את נושא לימוד אתיקה עיתונאית מפרסומאים (עניין המזכיר במופרכותו את מיליוני הקתולים בעולם, הלומדים על מין מאנשים המצהירים על פרישות), ואענה להם כאן ועכשיו למה לא חלמתי לבקש מהם תגובה על ביקורת: אני לא זוכר שהם ביקשו ממני תגובה בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשהשתלטו על המוסיקה שהמחשב שלי ניגן מיקס מזעזע של "עגלה עם סוסה", שאי אפשר היה לעצור בשום דרך בלי לסגור את הדפדפן.

אז מה עושים? לרגל מעבר לדירה חדשה, שכמובן מקל על החלטות פרוצדורליות כאלו, החלטתי פשוט להתנתק מהם. לעבור לטלוויזיה בלווין ולאינטרנט מהיר של בזק ב-ADSL. וכדי שהחגיגה תהיה שלמה, להלן הודעה למנהלי חברות הכבלים: לקוח שלכם במשך עשור עובר עכשיו למתחרים שלכם לא בגלל כל הסיבות האחרות שמגיע לכם, אלא רק בגלל הדרך בה הפכה הפרסומת החביבה שלכם מהטלוויזיה לפשע כנגד האנושות הגולשת.

ובפעם הבאה שמשרד Y&R יספר לכם איך הוא זכה בכל כך הרבה פרסים בתחרות "קקטוס הזהב" השנתית של הפרסומאים (והוא המשרד המוביל השנה בתחום האינטראקטיב), תוכלו לספר לו איך הפסדתם בגללו לקוח שעשר שנים שילם לכם, לפעמים בשמחה ולפעמים בעצב, כמו פראייר. וזה לא בגלל יצפאן, ולא בגלל גיא פינס, וגם לא בגלל חמשת הביקורים של הטכנאי: זה רק בגלל פרסומת האינטרנט הזו. איך אומר ליפא העגלון? קצת פחות זה קצת יותר, צריך למתוח המושכה והופ – לקחת חזרה. אז לקחתי.

אה, ולמה הפרסומת לא רק מעצבנת אלא גם מטומטמת? כי שידרו לי אותה בשתיים וחצי לפנות בוקר בעודי מחובר לאינטרנט המהיר… בכבלים. לייק, הלו?

 

(Net מגזין, מאי 2003 © לתגובות לחצו כאן)

 

המדיה החדשה

 

קישורים שהתווספו לעמוד זה לאחר פתיחת האתר

– אין קישורים נוספים

 

 המדיה הוותיקה מתחילה לגלוש

ידיעות בשטח, האינטרנט במתח

"סוף סוף אפשר יהיה לנחש איך פיגורות תקשורתיות, ברמה של עופר שלח, ירגישו בפעם הראשונה שתופיע תגובה מנומקת למאמר חוצב להבות שלהם בפורום פרטי של נער בן 16, תחת הכותרת המלבבת "אופר שלח ההומו".
נכתב עם יוני שדמי. פורסם לקראת עליית Ynet לרשת

(נענע, 24/05/2000 ©)


הראשון באינטרנט

"קשה לחשוב על קמפיין עם כל כך הרבה בורות: "אם התרגלת לדלג כל שניה מאתר לאתר, ב-Ynet עושים הכל כדי לשנות את זה". אתם יודעים מה, יש לי הצעה: בואו נראה את עובדי Ynet המסורים, ועובדי שלמור אבנון עמיחי, משרד הפרסום של Ynet, המסורים לא פחות, גולשים ולו ליום אחד בלבד כשמחשביהם חסומים לגישה לכל אתר שהוא לא Ynet"
(נענע, 28/07/2000 ©)

 

יותר מבאס לגלוש מעריב

"כבר שלושה שבועות שאני מנסה להשיג את אמנון דנקנר, שאחד הדברים שיש לו עכשיו על הראש הוא שדרוג אתר האינטרנט של "מעריב". האתר הוא ערוץ 10 של האינטרנט הישראלי; הפער בין הפוטנציאל לחוסר המימוש אדיר, ואנשי המקצוע משתמשים בו תדיר כדוגמא שלילית".
(הזקן והלינק, נענע, 25/07/2002 ©)

ואם מעריב יקפוץ מהגג?

"מעריב העלה ביום שני את האתר שלו לאוויר (עם שלל בעיות טכניות וקונספט מיושן). עכשיו נשאלת השאלה – האם ידיעות ילך כהרגלו בעקבותיו וייתן קונטרה אחרי יומיים? על זה היתה הסבתא שלי נוהגת לומר – "ואם הוא היה קופץ מהגג, גם כן היית קופץ?"
פורסם עם עליית אתר מעריב לרשת
(נענע, 26/10/1999 ©)

"האם לא הגיע הזמן לצנזר את האינטרנט?" (רזי ברקאי)

"ת'אמת, לא כדאי להלחין את דבריו של רזי ברקאי? חודשיים לפני המילניום, וכאן אנשי תקשורת בכירים חיים בימי הדיליג`נס. האינטרנט היא האיום הגדול ביותר על העיתונות הקיימת, כי כל היררכית הכוח של העברת המידע, שזה אומר היכולת של מעטים לעשות בו (ובנו) מניפולציות, מתהפכת".
(נענע, 25/10/1999 ©)

 

השקט שלפני המהפכה באינטרנט

"יצא לכם פעם לקרוא ידיעה בעיתון על אירוע שקרה בשכונה שלכם או שהייתם עדים להתרחשותו? מכירים את התחושה הזאת, טיפה מרוגשת, טיפה מרירה, שבה אתם קוראים איך המציאות מתעוותת קלות ברגע שהיא מטופלת על ידי התקשורת? ככה אנחנו מרגישים כשאומרים לנו שהיתה פה השנה מהפכה".
נכתב עם דביר וולק
(נענע, 27/09/2000 ©)

 

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

"עיתונאי בתקשורת המודפסת לא יודע, וגם העורך שלו לא יודע, כמה אנשים קראו אותו, ומה הם חשבו על זה. ברשת אלמנט תפיסת התחת של על הציבור יורד משמעותית, כי אין מה לדאוג, הגולשים ידאגו שכל הזמן תישאר מודע".
(אינטרנט פזיז, נענע, 06/10/2000 ©)

האיש שנולד עם פסיק ביד 

"המקשים הכי שחוקים במקלדת של אבישי מתיה, מייד אחרי אותיות אהו"י, הם הפסיק והנקודה. נראה שהוא לא בנוי נפשית לומר משהו בלי לקשט אותו באיזה דימוי, רצוי עם פסיקים, ונקודות, שמפוזרים במשפט בלי. קשר לכלום. אם אתם. מבינים. למה אני. מתכוון".
עיתונאי לקח מלחמת פורומים לעיתון
(הזקן והלינק, נענע, 30/08/2002  ©)


משחקים בשלולית האחורית   
"הביקורת על תפוזינה כללה שורה של עקיצות אישיות כלפי הבמאית נירית ירון, אשתו לשעבר של המוסיקאי שלמה גרוניך. לטענת פזית בניזרי / דנה ספקטור, ירון מדחיקה את קיומו של האקס בעברה. בכל פעם (ולא מעט פעמים) שאוזכרה ירון בביקורת היה זה בנוסח 'נירית ירון-גרוניך'"
אודי פרידן ונירית ירון תבעו את וואלה! ופזית בניזרי (דנה ספקטור)
(הזקן והלינק, נענע, 13/09/2002  ©)

בואו נשחק במונופול

המאבק בין חברות הכבלים לבזק על לב הציבור בנושא התחרות, המונופול והאינטרנט המהיר אבוד מראש. לציבור פשוט לא איכפת, הוא רק רוצה שהרשת תפסיק לזחול. ויש כאן רגע היסטורי – שני מונופולים יוצאים בקמפיין נגד עצם הווייתם – כפי שהיא מתבטאת אצל המתחרה
(נענע, 25/09/2000 ©)

 

עושים באינטרנט

חייבים לינקים?

"בתחילת הרשת, שמו לינק עם כל דבר. בנטקינג, למי שזוכר, כתבו פעם ידיעה עם שמונה מילים שונות שהיוו לינק – לאותו אתר מיקרוסופט. אחר כך הגיע שלב ההתחכמות – שהמייצג הרהוט ביותר שלו היה אתר suck.com ז"ל – שבו שימשו הלינקים לחידוד האמירה, להסברת הבדיחה או להעשרת הטקסט המקורי. בלי להעיף עכבר לכיוון הקישורים שבטקסט, לא יכולת לרדת באמת לסוף דעתו של הכותב".
(הזקן והלינק, נענע, 15/02/2003 ©)

 קודם הציצים 

"ניקח לדוגמא את מעריב, הארץ ו-Ynet. עיצוב שלושת האתרים הללו מאוד שונה, רמת ההשקעה והגימור של כל ידיעת חדשות שונה – אבל מרגע שנכנסת לתוך דיווח אחד, אתה בעולם בעל חוקים אחידים. אפשר בהחלט לקרוא לו, כהומאז' לבעלי הבית של שלושת האתרים המובילים הללו, "עולם הנייר". במעריב קיימת עדיין האופציה (האתר אמור לעבור עיצוב-מחדש מחדש בימים אלו) לדפדף בנחת ל"עמוד הבא". יותר דפוס מזה – אין".
(הזקן והלינק, נענע, 21/09/2002  ©)

האינטרנט מת (וחי באי-מייל)

"הסנובית מכל רשימות הדיוור הישראליות היא "אפעס". השיווק שלו מנצל את העובדה שרובינו קטנים, קטנוניים ורודפי כבוד. בכל רשימת דיוור, נזהרים שלא לחשוף את שמות המנויים. לא באפעס. ברשימה המסודרת, במעבה שמם המפורש של עורך העיתון ההוא, המגישה הזו והפרשן הבכיר שלהלן, נמצא ציטוט קטן של דורון רוזנבלום: "לא נתתי את הסכמתי שתכניסו את שמי לרשימה כלשהי, המופיעה דרך קבע באשגרכם, והיוצרת אפעס את הרושם הדביק כאילו הנני שותף להידברויותיכם או לאתרכם. דורון רוזנבלום"."
(הזקן והלינק, נענע, 18/07/2002 ©)

מי, לעזאזל, גולש ב-MSN?

"זוכרים את מהדק העזרה של אופיס? זה האופי שיש ל-MSN. כמו שגברים מסוימים שרוצים רק דבר אחד (פוי!) לא ישקיעו בך שניה אחרי שיסיימו את מעשה האהבהבים הזריז, גם MSN לא מתאמצים בשביל הפראיירים ש"פותחים את האינטרנט" ומגלים את הגיבוב המטורף שהוא עמוד הפתיחה של המגה-פורטל. מילא להידפק ולהיזרק, אבל מכזה מהדק קוקסינל?"
(הזקן והלינק, נענע, 08/08/2002 ©)

שיגרה זה רע 

"זה נורא כיף לערוך פורטל, באמת, אני עושה את זה כבר כמה שנים, רק שאת העבודה הזו אי אפשר לעשות בלי תשוקה אמיתית. ואחרי ההתלהבות וההופה היי של ההתחלה, בגילי כבר יודעים, השגרה גומרת את הלהט. רק כשנפרדים מאהבה ראשונה נדמה שהעולם מת, אחר כך לומדים שלא. וכשאי אפשר להעיר את התשוקה, צריך להמשיך."
טור הפרידה מתפקיד עורך נענע.
(אינטרנט פזיז, נענע, 27/11/2000 ©)

 

 

תרבות? דיגיטלית?

הגולש שהתפכח (ל"ת)

"אין היום ריטינג באינטרנט בישראל. פעם, האתרים היו מחשבים את מספר הימים עד עיד אל-פיטר, מכפילים בשמונה ומשחררים הודעה לעיתונות. היום משחררים את הרסן בתגובות. הן הפסיקו להיות "קול ההמון", והפכו למצעד האיוולת. הכל בשם זכות הציבור להוציא את הקריזה. זה לא עוזר לאף אחד, למעט התפיסה העצמית של גודל הבולבול של מנהלי האתר".
(הזקן והלינק, נענע, 01/08/2002 ©)

לתרבות הישראלית יש אימייל

לא רק לתחת, כמאמר המשורר, יש היגד תרבותי משל עצמו, גם הרשת הישראלית מנסה. זה יצליח. פעם
(נענע, 08/03/2003 ©)

רוחב הפס של סטיב ג`ובס 

"הו", לחששה, "איזה בחור ברמה גבוהה. תגיד, הוא נשוי? נכון שהוא הגבר שנועד להיות בעלי? למה אף פעם לא סיפרת לי שהוא כזה חתיך?"
מה לעשות כשהבחורה שלך רוצה לקנפג את סטיב ג'ובס
(אינטרנט פזיז, נענע, 10/11/2000 ©)

 

שהאחרון יכבה את האינטרנט 

"ימים אפלים עוברים על החברים – אחד מעסיק את עצמו בלילות בתכנות אפליקציות סודיות במיוחד, אחר מתחרפן ימים שלמים ממישהי חדשה באיסיקיו, שעושה לו זיון שכל ארוך ואיטי כנגד הקיר, אחרת מציקה לכולנו בחיפוש אחר סמים קלים, מישהו אחר הצליח להתקמבן ככה שלונדון כן מחכה לו"
הבועה מתפוצצת, זמן אמת.
(אינטרנט פזיז, נענע, 21/11/2000 ©)

חברים טובים באמצע הרשת

"טור זה של סבא לינק מוקדש לאותם אנשים שעבורי הם "חברים מהרשת". גם אם לא נפגשנו מעולם, לא דיברנו או צ'יטטנו ברשת ואפילו – שומו שמיים – איננו סובלים זה את זה. נוכחותם בחיי האונליין שלי מספיקה כדי להעלות אותם מעל דרגת מגיבי וויינט, נערי ג'נענע, כתבו החרוץ של אתר רמי יצהר ויתר יזיזי-רשת חולפים אחרים".
(הזקן והלינק, נענע, 08/02/2003 ©)

סקס, שקרים ואיסיקיו

 אין דבר שמח ומפדח כמו טעויות באייסיקיו. חיזרתם אחרי האקסית בטעות? קיללתם מישהו ובמקרה שלחתם את ההודעה אליו? אל תדאגו, זה קורה לכולם. ומי שזה לא קורה לו, דואג שזה יקרה לאחרים
(אינטרנט פזיז, נענע, 30/10/2000 ©)

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו לוחצים delete 

"מי באמת רוצה לזכור הכל, ועוד בצורה כל כך מדוייקת? הניחו להולכים, חיו את הרגע, רק אל תשכחו לעשות גיבוי. מתי שהוא, נגיד כשעוברים דירה או מחשב, זה יכול להיות נחמד להסתכל שוב בכל מה ששמרנו, ואז לסגור באנחה את התיקיה מעלת האבק, ולחזור לחיים, שמתרחשים כאן ועכשיו. ברחובות – וגם על הדסקטופ שלנו".
(אינטרנט פזיז, נענע, 25/10/2000 ©)

 

טכנופובידיליה

קרוסלת החלומות

בינתיים, הדבר הכי אינטראקטיבי בטלוויזיה זה כשאתה לוחץ על השלט ועובר תחנה. ההבדל בין מערכת המאפשרת שליטה אינטראקטיבית מלאה בשידורי טלוויזיה לבין מה שאפשרי וקיים היום, הוא כמו ההבדל בין האילוסטרציות של הטלוויזיה הלימודית בשנות השבעים למה שאפשר למצוא בקלות באינטרנט".
(הזקן והלינק, נענע, 22/08/2002 ©)

מי הזיז את העכבר שלי

זה היה אצלה בידיים, והיא ויתרה על זה. חברת זירוקס, זו ממכונות השכפול, פיתחה את כל מה שאנו מכירים במחשב המודרני כבר בשנות השבעים, אבל כשלה לראות את הפוטנציאל. אפל העתיקה ממנה, מיקרוסופט העתיקה מאפל, ולזירוקס המסכנה בקושי נשאר הקרדיט. משל סיליקון קדום
(נענע, 03/07/2000 ©)

 

משבר דיפלומטי

בניגוד לדיפלומטיה ברוטאלית של ספינות תותחים, דיפלומטיה שקטה היא אמנות האפשרי. לפעמים יש לשני הצדדים אינטרסים משותפים. לרוב, כל אחד מהם יודע מה הוא יכול לתת, מה הוא רוצה לקבל ובאיזה דרך ינסה להערים על משנהו. לרוב, אחד מהם טועה, אבל מגלה את זה מאוחר מדי. אותם חוקי על המנחים את שירות החוץ הבריטי, כמו גם רועי זונות וגנבים בכל קצווי הגלובוס, פעלו גם על שחר ונעמי. שניהם רצו להיפגש, ושניהם היו נמנעים מכך לו רק יכלו. רק שלא הייתה להם ברירה.
 
חוקי המשחק היו ברורים. הפרידה אינה שלמה כל עוד לא הוחלפו החפצים, אותן מזכרות מיותרות בעלות ערך שנשארו. אם כך, שיהא כך: הם ייפגשו, ישתדלו לא להידבר במרירות רבה מדי ויחזירו זה לזה את אוצרותיהם. משלוח באמצעות חברים – לשחר היה חבר שהזמין פעם שליחות מהמשרד במקרה דומה – היה נראה מלודרמטי, הודאה ברורה זה לזו בכך שעוד אכפת להם, דבר המנוגד לחלוטין לטעם הטוב.
 
אחרי משא ומתן מקדמי קצר, הסכים שחר למועד השני שהציעה. בהסכמה אילמת היה ברור שהפגישה חייבת להיות רק באור יום, איפה שישנם עוד אנשים. ז'נווה של חילופי השבויים נקבעה לשבת אחר הצהרים, בבית קפה שנמצא פחות או יותר במרחק שווה מדירותיהם, בשולי השטחים שהושארו לכל אחד במפה הבלתי נראית שהתוותה בעיר שביניהם.
 
שחר הקדים בארבע עשרה דקות, לא מגולח במתכוון, וראה את נעמי יושבת בפנים, מתעסקת בעיתון השבת. נעמי היא בחורה שמתעסקת – ועיתון השבת, לצורך העניין, אינו שונה מדברים אחרים. או משחר. לפניה היו מונחים המוסף השבועי והמקומון, והיא הסתכלה קצת בזה, עלעלה מעט בשני, העבירה שוב דף בראשון, ועוד פעם, ועוד פעם, מזרימה את תשומת ליבה מצד לצד באלגנטיות.
 
"אהלן, יש לי כאן פגישה עוד עשרים דקות, מקווה שלא מפריע לך", הופיע מולה ונטל את המוסף הכלכלי. מייד היא ביקשה אותו, והציעה במקומה את שני העיתונים שאך לפני רגע התחרו על מגעה. ואז הציצה בשעונה, פינתה את הבמה שביניהם מערימות הניירת, ומבחינתה אפשר היה להתחיל בטכס. הם קמו, אמרו שלום שוב, התנשקו על הלחיים כאילו שהם באירופה – לחי אחת, שניה, ושוב הראשונה, למרות שהנוף מהחלון הצרפתי של בית הקפה כלל סמטת פחי אשפה עירונית מוזנחת, והתיישבו שוב.
 
שחר לא היה צריך, למען האמת, דבר ממה שהחזירה לו. מברשת שיניים וכלי גילוח דרג ב' – הסנסור הישן, דוגמית אפטר שייב וקצף גילוח מהסוג שכבר לא עושים היום, ובצדק. בזמנים שהיה בא אליה, היה מתקלח ומתארגן היטב קודם. היא פשפשה במשלוח המנות שהביא.
 
"איפה השיסיידו?"
"ה-מה?"
"היה לי כאן שפופרת Skincare של שיסיידו".
"הכחול ההוא?"
"כן".
"אין לי מושג".
"אתה לא נורמלי. זה שבע מאות שקל. בטח נתת את זה לאחת מהזונות שלך מהאינטרנט".
 
הוא שם לב שהיא מנסה להשתלט על עצמה, שלא יהפכו את הקפה ומסירת שברי העבר שלהם לאחד מאותם ריבים אחרונים, מטופשים, כשכל צד היה עסוק פחות בהתקפה ויותר בנסיגה איטית לאחור, לפני שהשני יצליח לתפוס אותו בורח. הוא רצה לריב אתה, הוא רצה לעשות אתה עוד הרבה דברים. כן, גם את זה הוא רצה. בייחוד את זה. למזלו, בדיוק כמו שנדברו קודם, צלצל אליו יואב, החבר המחלץ. ומאחר וההזדמנות להתלהט בריב כבר עברה, סיימו את הקפה ברכילות קצרצרה ולא מזיקה על אנשים שהם מכירים בצורה שטחית.
 
ביציאה מהקפה, עצר לקנות גרעינים בפיצוציה ומיהר ליואב, תיכף מתחיל המשחק. במחצית הם הובילו, והיו די מאושרים יחד. "אחי, רוצה לשמוע קטע?" אמר לו, כשיואב הביא עוד בירות מהמקרר וצנח על הכורסה שליד הספה, עליה הסתרח שחר איך שהגיע, באיחור של ארבע עשרה דקות מפתיחת המשחק, "הבאתי ביד בשבע מאות שקל".

 

(סופשבוע נענע, 2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

לאן הולך הזיכרון אחרי שעומד לנו?

ב"תקוה ותהילה", סרטו האוטוביוגרפי של ג'ון בורמן, יש סצינה נפלאה של מסיבת ראש השנה בכפר. שיא החגיגה הוא טקס קבוע, בו קם סבו של הילד, גיבור הסרט, ומרים כוסית שרי לחיי כל אחת מהנערות שהיו לו בחייו. עיניו מצטעפות בדוק נוסטלגי, והחיוך מתחת לשפמו הלבן מתרחב והולך חרף מחאותיה של אשתו ומבטה הנרגן של אחת מבנותיו. הילד מסתכל עליו, ולומד מה ראוי ומה נכון. עם כל הציניות וארומת "הג'ינג'י מהטברנה שותה לחייו של חוליו איגלסיאס", יש משהו קסום במחוות הוקרה שכזו, שנים אחרי שוך כל הסערות.

בעמודים אלו מנסים ללא הרף להגדיר מהן "הבנות הנכונות". יש הטוענות שצריך לגרוס סביח עם כל העמבה, ויש הגורסות שראוי להעריץ את בלם-המחמד העירוני ("אדום זה צבע שבאמת הולם כל אחת", בנות העיר 11). האמת, כמובן, פשוטה וצוננת הרבה יותר: הבנות הנכונות הן אלו שאין סיכוי שנשכח גם בגיל שמונים, בין אם היתה זו מערכת יחסים של זוגיות קרובה ועמוקה בת יומיים, או סטוץ אינטנסיבי שגרר אתכם לקאדי או לרבנות, לארוחות ליל שבת אצל ההורים ורכישות משותפות באיקאה.

טנק המחשבה הזכרי, שמגויסיו נבחרו בקפידה לפי מדגם מייצג מבין אלו שהם גם חברים שלי וגם היו אונליין בזמן הכתיבה, הסכים על שני עקרונות: את הנכונות נזכור גם בגיל שמונים, ושכבר היום אפשר לשער מי יהיו אלו שישובו, כספינות הרפאים של העבר, עמוסות זהב פרוויים ואבני זיכרון יקרות. בלי משחקונים, ציניות וטורים מרירים על תספורות ערווה מודרניות: הן מופלאות, ויודעות את האלכימיה שמחברת בין הראש, הלב וחבר האמת שבין רגלינו. הן אלו שלא נשכח גם בעוד עשרות שנים, כששום ויאגרה לא תעזור. 

בעתיד על פי "בלייד ראנר", מבחן הצב ההפוך הוא הדרך היחידה להבדיל בין בני אנוש לבין רפליקנטים: "אתה הולך במדבר, פתאום רואה צב הפוך על גבו. תהפוך אותו כדי שיחיה, או שתמשיך ללכת הלאה ותשאיר אותו למות?". רק שלהבדיל, ההבדל בין בני תמותה לבין רובוטים משוכללים שנראים כמו דריל האנה נדמה כמשימה קלה יותר מלשרטט את המרחב שבין "הבנוץ הנכונוץ", לבין הנערות שכל גבר רוצה להיות להן למאהב, וכל אשה רוצה לפרק להן את הצורה. ובצדק.

הצוות הבין-תחומי הרב-משימתי ישב רבות על מדוכת מבחן הצבה ההפוכה, העלה רעיונות, הציג הצעות, דרש במקורות והניח תנוחות. בסופו של היום התברר שחוץ מאלו שאמרו לנו לא, נזכור במיוחד את אלו שגרמו לנו להרגיש – אנא הסתירו מילים אלו ממשטרת הפוליטקלי קורקט של הגברים החדשים – כמו גברים. רצוי גדולים.

בתוך עירנו אנו נמצאים, ועל מדרכותיה מרובבות צואת הכלבים אנו מהלכים, מקום בו כולן שנונות וחכמות וכולן יודעות מה זה "נראטיב". הרגע המכונן, שבו מתרחב האישון וניתן לדעת האם רפליקנטית לפניך או אשה שלעולם לא תשכח, אינו תלוי בתנוחה אקזוטית או זווית ההשתלשלות מהנברשת – אל תנסו זאת! תל אביב אינה זלצבורג, השנדלירים הפולניים בדירותיה מחוברים לתקרה באופן רופף וזה מאוד כואב ליפול מהם – הרגע המכונן הוא בדיוק זה. התרחבות האישון. המבט. שאחרי. 

סקס, כידוע, יותר משהוא מפגש בין הו-מרגנית ענוגה והית'קליף לירי שאשכיו מתבדרים ברוח הערב הסתווית, הוא עניין לא ממש מהוגן, כוחני, מטונף ומחפיר, בתנאי שעושים אותו כראוי. והמבט שאחריו, הקצת נבוך ומעט בוש בעצמו, לא של הדודה שלא מאמינה איך אברם עשה לה את זה וכואב לה מכמה שהיא נהנית, אלא של ההן שלא נשכח, שהיו מספיק בטוחות בנשיותן איתנו כדי לאבד שליטה, להתמכר, להתמסר, שידעו איך להיכנע באסרטיביות ולהכניע בעדינות. ועכשיו, אפעס, בכל זאת, כמה שמתוק, זה קצת מביך. אז טיפה מתביישות. הנה כי כן, לא משנה על איזה אברים נספר סיפורים נועזים לחברים כדי לצאת תותחים, בסופו של דבר, זה מה שהעיניים שלכן אומרות שעושה לנו את זה.

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

אשטנגה!

 

"קראתי בעיון את המדור האחרון ב"העיר" על אשטנגה יוגה ונדלקתי. גם אני רוצה להיות יותר רזה, יותר חטובה ויותר רוחנית".

(הודעת פורום באינטרנט)

 

זהו זה. העניין סגור ונעול כמו תנוחת יוגה קשה, מחטבת ורוחנית לעילא. אשטנגה, טכניקת יוגה אינטנסיבית במיוחד, היא הטרנד המוביל החדש של 'הבנות הנכונות' ונספחותיהן, שם הוא ידוע כ'יוגה של מדונה'. הנה, דנה מודן הפליגה בשבחי האשטנגה-יוגה בעת שהתראיינה ל'רייטינג' לאחרונה, וסיפרה כמה שהשיטה קשה אבל מלמדת המון דברים, כמו שצריך להסתכל על עצמך ולא אם אתה פחות או יותר טוב מאחרים.

 

השיטה פותחה על ידי פאטבי-ג'ויס, תלמידו של קרישמנצ'ריה, שהעמיד כמה מורי יוגה ידועים. השיטה של אחד מהם, איינגר, היתה הנפוצה בקרב הקהל הרלוונטי, אך ללא הילת הקוּליוּת הנוכחית של האשטנגה. למה עברה האשטנגה את האיינגר? לא סביר שבגלל הפמפלטים הניו-אייג'יים – "שילוב עתיק, רב עוצמה ומנצח של פעילות פיזית דינמית, תרגול נשימתי והגנה על הגוף".

 

רמז אפשרי למהות הויכוח בין שני תלמידיו המלומדים של קרישמנצ'ריה נמצא בדברי פאטבי-ג'ויס, באחד הראיונות עמו הנמצאים באינטרנט. מסתבר (ויסלחו המוארים על הבורות הממארת) שעיקר התרגילים מכוונים לטיהור "צ'אקרת" ה"מולאדהארה", השוכנת בבסיס עמוד השדרה, ובמילותיו של המורה הרוחני, "הכי חשוב זה להיות בקונטרול על פי הטבעת".  והעיקרון הזה, כמו שיודע כל מי שצופה בסדרת בית הכלא 'אוז', בהחלט ראוי לטרנד משל עצמו.

 

(2001 ©. לתגובות לחצו כאן)

עידן הפס הצר

 

מנגנון הדיכוי הגברי, טוענות הפמיניסטיות, גורם לנשים להתעסק מסביב לשעון וללא הרף בהופעתן החיצונית. מחד, מה רע? אתן משקיעות, ועוד בשבילנו. מאידך, נאור והומני ככל שיהיה, הכיבוש האסתטי הזה הופך אתכן למטורללות לחלוטין. רוב הזמן מתנהל מנגנון החושך בנחת מחוץ לטווח המצפון הזכרי הרגיש: אתן מתמרחות בקרמים, קונות בגדי מותגים ומנהלות טקסים משונים, ולמעט נפיחה אקראית פה ושם, אין סיבה לחשוד שאתן לא ככה מהטבע, מושלמות ורעננות, אביביות וחלקות רגליים.

 

טרנד ותיק שחזר לאחרונה לעיר, מאיים להרים את מכסה המנוע מעל ההסכמה שבשתיקה. יותר ויותר בחורות קוצצות, מסדרות או אף מגלחות לחלוטין את שיער הערווה. מספרה מיוחדת נפתחה לעניין, שמות של קוסמטיקאיות מיומנות עוברים מפה לאוזן, ולא רחוק היום שבו תל אביביות מעודכנות במיוחד יבקשו מ"התולשת" לשרטט בעדינות את הלוגו של לואי ויטון מעל הנרתיק.

 

אם עד עכשיו נשארו ענייני הטיפוח והחן הנשי מחוץ לטווח המודעות שלנו (גבות? אתן עושות גבות? באמת? כבר שנים? מעניין מאוד), הרי שעכשיו, כשהאמת הדוקרנית מוטחת בפרצופנו, אין דרך להימלט מהסוגיה. שלוש פריזורות נפוצות בעיר: המראה המדולל, כלומר הפחתה של מסת השיער ללא שינויים עיצובים למעט משהו המכונה "קו הביקיני". "ברזיליאן", פס צר ואויב, מוהיקן על גבעת ונוס (ידוע גם כ"כוס-מוסוליני" על שם שפמפמו של הרודן האיטלקי) והזוועה הגדולה מכולן – ספיחס מלא.

 

עידן הפס הצר לאשה הגיע, כמובן, מהאסתטיקה של סרטי הפורנו של השנים האחרונות. כמו אלמנטים נוספים באופנה ובתרבות המועדונים, הוויתור על צורת המשולש – הנוחה, הידידותית והעוזרת מאוד לכוון בתנאי סער – לטובת הפס החד והברור היא מסימני העידן הפוסט מודרני. נותרה רק השאלה מדוע, אם כבר החלטתן להתחבר לדמות כוכבנית הפורנו, הלכתן על הרמה השטחית והחיצונית במקום ללמוד, למשל, להיזהר עם השיניים.

 

הספיחס המלא מיועד למחפשות הפדופילים. ויתור על כל דבר מאיים, בוגר ובחירה במראה חשוף, פגיע וילדי. לא, זה לא כזה קינקי ושובבי, זה בעיקר מכוער. ללא הכיסוי הרך ממעל, הקפלים הנעימים דומים יותר מדי לפצע, ומעוררים בעיקר את הרצון לזעוק "חובש!". בנות, זה סקסי כמו תחבושת אישית, ואתן לא באמת רוצות שהגן המטופח שלכן יעורר אסוציאציות של הקרב על רמאללה, נכון?

 

סכינים רבות נשחקו בערוות מאז הימים התמימים של פעם, עת שרו בתנועות הנוער את השיר החביב "למה יש לזין כובע / למה יש לכוס זקן". נשים אמיתיות, ולו גם מעט עבדקניות, הועלמו על ידי המכבש האופנתי, שכבר הספיק להפוך את מבנה הגוף הגרום של נער המקהלה הכנוע, לאידיאל הנשי החדש. ובכל זאת ראוי להעיר – לטובת קירוב הלבבות והדיאלוג הבין מגדרי של פנים אל פות, במיוחד בתנאי האקלים הקשים של ארצנו – שהטיפוח הנכון הוא מים וסבון.

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

תגובות, מישהו?

 

"גדי שמשון בן זונה"

 

זו היתה ההודעה הראשונה שפורסמה במערכת הפורומים של וואלה! ב-1998. זה היה, בעיקר, משעשע. כבר כתבתי מספיק (חפשו את הלינקים באגפי ה"אינטרנט" וה"מדיה" בארכיון) על תופעת הטוקבקים.

 

עוזי וייל אמר בנושא שהאינטרנט היא כיכר ציבורית, וכמו בכל כיכר, מספיק אחד שזורק לכלוך כדי שהיא תהיה מלוכלכת. ואני מסכים – ורוצה, אם אפשר, שהפינה הקטנה הזו ברשת תישמר נקיה כמה שאפשר. אני מקווה שאותם קוראים שיגיעו לאתר ויגיעו לכאן, יבינו ויקבלו את הגישה הזו.  

 

אז הנה, כאן אפשר להחמיא או לנאץ, להפגין בלבול או תבונה מעמיקה – או סתם, לכתוב "אני ראשון" גם כשאתה שלישי בתור. ההודעות מכאן יימחקו לעתים רחוקות, ולרוב עפ"י פרמטרים של איכות/מצב רוח (הכוונה, כמובן, לאיכות מצב הרוח שלי כשאכנס לכאן).