Monthly Archives: יוני 2003

הגברת העירומה

הגברת העירומה

"הגברת העירומה", ספר חדש של חברה נורא טובה שלי, דקלה קידר, יוצא לאור בימים אלו בספריית פועלים. אני חשוד לגמרי בכל מה שקשור במחמאות, בטח בנוגע לכתיבה של נשים – עניין שתמיד הייתי בעל חולשה אליו – ובמיוחד באשר לכתיבתה של דקלה. אז את הביקורת תקבלו במקום אחר, אני אתן כאן שני קטעים אחרים.

עטיפת הספר. זו דקלה על העטיפה, במסיבת פורים, שם התחפשה לפרידה קאלו

הראשון, קטע קצר מהסיפור "בשר ודם":

"נירה התעוררה מהשינה לתוך אפלולית החדר. השעון על פרק ידה הראה שש. היא לא הצליחה להחליט האם השעה היא שש בערב והיא התעוררה מתרדמת צהריים או השעה היא שש בבוקר והיא הקדימה את השעון המעורר. הרצפה שלחה דוקרני קור לכפות רגליה החשופות כשהתקרבה לחלון. שוב הביטה בשמיים המתעתעים. האם זה עתה התעורר היום משנתו, או שמא הוא נערך לקראת הלילה. האם דמדומי בוקר הם אלה, או דמדומי ערב. דקה ארוכה התבוננה ברחוב הריק. רק כשמשאית האשפה החלה להזדחל בקרן הרחוב, נשמה לרווחה. "עכשיו בוקר", אמרה לעצמה בקול רם, "ואולי את מתחילה להשתגע, נירה תמרי, וזה לא מפני שאינך זוכרת אם עכשיו בוקר או ערב, אלא מפני שאין לך את מי לשאול".

הקטע השני נלקח (ברשות) מהתכתבות ארוכה ונעימה שהייתה לנו לפני כמה שנים, והוא עוסק, איך לא, בכתיבה:

"אי אפשר לקבל הכל, ובעיקר לא שלושה ימי חופש תמימים בשבוע, שאני יכולה גם לעבוד בהם, גם ללמוד בהם, וגם, לכתוב. לכתוב? לכתוב? מאז ג'פרסון לא נגעתי במקלדת. מצד שני, אין לי מטרד שלא מרפה ממני. וככה אני כותבת, רק כשיש לי מטרד על הנפש. הרבה פעמים, בעיקר אחרי שאני כותבת משהו טוב, יש רגע מזוכך של אושר ומיד אחריו נפילה רבתי, שהסיבה לו נעוצה בפחד שנגמרו המטרדים."

אז לבינתיים, לפחות, נגמרו המטרדים. ויש יופי של ספר. סיבה קטנה לאופטימיות, לא?

האם עיתון "הצופה" יכול להופיע ליד תחת?

 

התמונה הזו פורסמה בפורום הרלוונטי באתר "הייד פארק", תחת הכותרת "ניסיון לאחד ימין ושמאל". כן ירבה קירוב הלבבות! (ונקווה שעורך הארץ לא ישלח מכתב זועם גם הוא)

אם לשפוט על פי מכתבו המקומם של עורך עיתון "הצופה" למערכת הפורומים של הייד פארק, ברור שכן. זו פרשייה כל כך מעצבנת, ועד שלא יבוא בית משפט ויקבע באופן ברור (בהנחה ש, אהם אהם, יהיה שופט שיבין עניין), הרי שחופש הביטוי – כן, גם חופש הביטוי לצלם אשה עירומה כאשר כתב הקודש "הצופה" נמצא איתה באותו חדר – יהיה בסכנה.

 

הפרשייה כבר מעוררת לא מעט גלים, אבל הגל המרתק ביותר, לעניות דעתי, הוא של הצביק, שמחפש בנרות כבר כמה ימים עיתון "הצופה" באזור תל אביב, וזאת כדי להצטלם עימו באופן בלתי מהוגן בעליל. אם אי פעם היה טרנד מחאה מתאים למזג האוויר למען חופש הביטוי, הרי הוא זה.

 

וכאן נשלח קול קורא נרגש לאברכי ובתולות ישראל: טלו לידיכם את הצופה, הצטלמו עימו בפוזה שובבית (אפשר גם סתם בבגד ים, אפשר גם עם סנדביץ' טל העמק וסלמי) ופרסמו את התמונה הזו ברשת. אתם יכולים לפרסם אותה גם כאן. את חופש הביטוי מגדירים לא על פי מה שכולנו מסכימים לו, אלא על פי מה שאיננו מסכימים לו, שהוא בטעם רע, שהוא מקומם אותנו לגמרי. גם אם זו תמונה של עיתון מהוגן וחסוד כמו הצופה, ליד (אבוי) תחת עברי חשוף וגאה.

 

תמונה נוספת הופצה ברשת על ידי משה הלוי, "הלמו". היא משעשעת, היא מצחיקה, ונדמה שהיא מסמנת טרנד שראוי שיימשך ברשת. כמה זה כבר עולה לכם, לצרף את הלוגו של "הצופה" לתמונות של הערומות?

 

סוף עונת החתונות

 

אתמול התחתנו לילך ודן (מיליון מזל טוב!) ובזאת בא אל קיצו חודש עמוס חתונות, חמש בסך הכל. בחודש הבא יישאר כסף בבנק, וגם אפסיק להשוות בין רבנים. הרב של דבירסקי ומייטול היה הכי סבבה: עם אינטונציות של הבאבא בובה הוא פרץ חמש פעמים בשירה תימנית תוך כדי הטקס, כשדבירסקי נותן לו קול ב'.

 

תרבות החתונות בימינו מחייבת באר קטן הפתוח בזמן קבלת הפנים. לפעמים יש שם בארמנים שיודעים את העבודה, ואז זה תענוג (אתמול=6 מוחיטו + 2 מרגריטה). כמו שאמר שמחה ארליך, מקצת התחנפות אף אחד עוד לא קיבל סטירת לחי. שווה להיות נחמדים לבארמן, הוא בדרך כלל יודע איפה אבא של הכלה החביא את הבקבוקים השווים יותר.

 

אה, חברים יקרים, בקרוב אצלכם.

לפויר יש שָׂפָם

 

היום לקחתי הפסקת צהריים בחומוסיה חדשה ששמעתי עליה טובות, באמצע העיר, שד' חן פינת כיכר רבין. גם דודו גבע, חומוסאי בכיר, השתפך עליה בעיתון, וגם י', חבר טוב היודע דבר או שניים בהילכות ניגוב ומתי החומוס באמת משמח. פויר היה אונליין, וכתמיד שמח להתנסות בדברים חדשים. עכשיו, אני יודע שלא חשבתם ככה ובטח לא האמנתם (ואף לא תיארתם לעצמכם), אבל מתברר שהוא גידל שפם, וואן-דאם היה לוקח אחורה פנה אם היה רואה אותו. הרס"ר שלי בצבא היה מסתגר ולא יוצא מהחדר מרוב קנאה.

 

החומוסיה עצמה משובחת מאוד, זולה, סבבית, רק שבזמן שהיינו השירות היה בקצב של סיני. מצד שני, אני לא מכיר אפשרות לשבת עם פויר לנגב משהו בלי להיכנס לקצב של סיני. בהחלט שווה ניגוב אם אתם בטווח רחוק מדי מעלי קרוואן מיפו או מבהדונס ברמת גן. יש כנאפה מתוקה, יש טחינה גמל משכם, יש חומוס סביר, יש שיק של סברס עם הל, למשל, שהיה מצויין למרות שהורגשה חולשה בסיומת. שווה בהחלט.

יום יבוא

 

יום יבוא, ואז, תתפרסם עוד כתבה דומה לזו, ובאותה נימה ממש, והעיתונאי יונתן יבין יהיה מוכן לתת את מנת הפירה והתרד המרוסק היומית שלו כדי להיכלל בה. מאחר וחילוף החומרים בתקשורת רק מואץ והולך, הרי שכולנו עוד נזכה לראות את זה.

 

(במדור המשעשע "מלח הארץ" התפרסם היום קטע המספר על עיתונאים בדימוס ששמם עוד רשום, נבעך, בדפי זהב)

 

הכי גבוהה, הכי נמוכה

 

הכי נמוכה

 

לשתי המסעדות בהן אכלתי החודש, 2C שבמרומי מגדל עזריאלי וכוכב הים האדום, בעומק של שישה מטרים מתחת לפני הים באילת, נוף מרהיב הנובע מהייחוד של מיקומן. ובשתיהן הנוף הזה מעורר, על אף שהוא מרהיב לפי כל הקריטריונים, תחושה של דריכות. משהו מטריד ואפל כאילו נחבא במקומות האסקפיסטיים לעילא הללו, דווקא מכיוון שהם כל כך אחרים. בקשר למרומי מגדלי עזריאלי, נדמה לי שאני פטור מלציין את מקור התחושה, מה גם שהם ידעו להעריך את ההומור כשאני וש' נכנסנו למסעדה המעט ריקה בשעת הצהרים, השקפנו דרך החלון ותהינו בקול רם מה זה לעזאזל המטוס הזה שם.

אולי זה מה שקוראים לו "המצב", שגרם לנו לנהל דיון ער במסעדה התת-מימית באילת, על מה יקרה אם חלונות הזכוכית הגדולים שלה ייסדקו, והאם נספיק להימלט לפיר המעלית בטרם נטבע. מצד שני, יכול להיות שאנחנו פשוט רואים יותר מדי אקשן על חשבון דרמות אפגניות מלנכוליות. בכל אופן, בטרם נפנה להמלצות – החמות, בהחלט חמות – על שתי המסעדות הללו, נזהיר שוב: הנוף מרהיב, אבל לא מרגיע.

אילת, ויסלחו לי פרנסיה, משיטי הקזינו שבה ונערות הליווי שמודעותיהן מנמרות את עיתוניה, וגם אזרחיה העמלים, השלווים, הישרים והשזופים, היא הטיחואנה שלנו. טיילת אילת, לפני שנים מקומם של פריקים, נוודים בורחים שדפקו נפקדות ומתקני עולם, מייצגת היום את העירוב הבלתי אפשרי והישראלי כל כך של חיבור בין ניגודים באופן הכי חסר חן שאפשר. מהקניון שהוא ספק בזאר (והמצליח בארץ), דרך מסעדת מק-דיויד האחרונה בישראל, ועבור לישבנים המפורכסים והנאים של מלונות הפאר, שמתחתם יש שיפודיות וגלידריות ומקומות טראנס בעשרים שקל. והתיירות הסובבות במקום הגיעו מנתניה, לא מאופסלה.

מצד שני, יש כנס של מיקרוסופט. מלא אנשים עם חולצות של חברת ההי-טק שלהם בתוך המכנסיים, בתוך החום, לא מעט עיתונאים והמון המון הרצאות מעניינות על נושאים מרתקים בנוסח "מבטים אינטרדיסצפלינריים במנעד הרגשי של הפנטיום". ברור שהתפלחנו, שלושה עיתונאים מוכי חום, כדי לאכול בכוכב הים האדום.

קצת דרומית לקניון, הממוקם בברך של מפרץ אילת, מתנשא מבנה מתוך המים שרציף עץ מוליך אליו. זוהי המסעדה התת-מימית באילת, שלטענת בעליה היא היחידה בעולם. המבנה כולו שוקל 6,000 טונות, ויש בו 62 חלונות שיובאו מיפן, בעובי 12 סנטימטר. העיצוב הפנימי – המרהיב – הוא של איילה צרפתי, וזכה להכרה בינלאומית. דרך החלונות נראים אלמוגים – שגודלו במיוחד – ושלל דגים טרופיים, שמסתכלים עליך כשאתה מפרק את החברים שלהם.

והאוכל מצויין.

למנה ראשונה הזמנו סלט של עלים ירוקים עם גבינת רוקפור, וטוסטים קטנים מעורבים בו. הגבינה לא היתה רוקפור, אלא קשקבל מגוררת, אבל זה לא קלקל את איכות המנה. שלושה גברים (טוב, עיתונאים), שאינם אמונים על מזון-בנות בדרך כלל, ניהלו מלחמת מזלגות על העלעלים האחרונים. טריים, פריכים, עם רוטב שהוא איזו וריאציה על ויניגרט.

"אני רוצה להיות וטרינרית ולדאוג לשלום עולמי"

כשנרגענו מהעימות (חיפה ניצחה), פתחנו בקבוק של קברנה ריזרב של ברקן ובדקנו את הנוף מהחלונות הגדולים. דגים גדולים עם פרצוף טיפש, דגים קטנים עם פרצוף תחמן ודג אחד, דקיק וארוך כמו פגיון סטילטו, שזכה מייד לכינוי "דג מסוג דוגמנית", על שום המבע העמוק בפניו. הזמנו את החברים שלו לשולחן.

ש' לקח פרפר דניס בגריל, ג' לקח קדירת פירות ים (שרימפס וקלמארי) ברוטב שמנת, עגבניות ופטריות עץ תאילנדיות, ואני ניצלתי את התפקיד כדי לחמוס מהם. המנה שלי, דג לברק מאודה וממולא בפטריות וסלמון מעושן, מגודלת בחוות התת-ימיות שבמפרץ אילת, המהוות לטענת שוחרי איכות הסביבה מפגע מהסוג המאפיין – תודו שמאפיין – את ארצנו. כולי תקווה שיימצא פתרון שיספק את מה שנשאר מהאלמוגים באילת, רק אם אפשר, בלי לוותר על הלברק. בשרו השמנמן והעובדה המרהיבה שגם יש לו טעם וגם זה לא טעם של דגים, הופכים אותו לאחד החביבים המוגשים בצלחותינו. למרות מליחות גבוהה מדי במילוי, הלברק הזה נדוג – כמו יתר המנות העיקריות – בשביל סיבה טובה.

אבל מעבר לנוף ולאוכל הטוב, יש עוד סיבה שתגרום לכם להגיע. אצטט מאתר האינטרנט של המסעדה: "מדובר באחד מהמקומות הרומנטיים ביותר בעולם, שבו מראה הדגים והאלמוגים הצבעוניים באור הרך שולח חיצי קופידון לעבר היושבים במקום… עובדי ה"כוכב" רואים מדי ערב כיצד זוגות, המתחילים את הערב ישובים במרחק ניכר זו מול זה, מתקרבים במהלך הערב זה לזו לאט לאט, עד שבסיום הערב הם צמודים ומחובקים".

בהתבסס על ניסיוני מפעם אחרת שהייתי באילת, וזה של חברים שנשלחו לשם, מדובר באמת בפרסום: אולי בגלל המראה המעוגל והמיוחד, והשהות בתוך רחם הפלדה מוקף המים, ושמא הליריות הענוגה של העיצוב הפנימי והמנות המעודנות, שלא לדבר על הנימוחות של האוכל והאווירה מלאת הדקויות הרומנטיות, המסעדה הזו מוציאה זיונים. באחריות. שמתי לב שאפילו ש' ו-ג', בעת ששירכנו את דרכנו חזרה למלון אחרי סיבוב מסכם של אספרסו וסורבה בכמה טעמים, הסתכלו עלי במבט משונה.

חשבון לשלושה אנשים, כולל יין: 453 שקלים. כוכב הים האדום, חוף מרידיאן, אילת. טל' – 08-634-7777. אתר האינטרנט של המסעדה: http://www.redseastar.com

 

הכי גבוהה

העסקית במסעדת 2C, הנמצאת במרומי מגדל עזריאלי, היא אחת השוות בעיר. הנוף מהמגדל, שעולים אליו ממעלית בקומה השלישית של הקניון, ליד מסעדת "ברונו" של אייל שני, נאה בהחלט. תל אביב נראית מסבירת פנים מהקומה העליונה, שלא לדבר על מראה החיילים המסודרים במסדר במגרש הכדורסל בקריה למטה, שתי אצבעות למטה מביתו של המרגל קלינברג, שמייד גרמו לתחושת ביטחון. פאק, העיר הזו באמת יפה.

"גם אני רוצה לדאוג לשלום עולמי"

פחות יפה הוא התפריט העסקי של המסעדה. לא שההצעות אינן נאות – מ-69 שקלים עד 89, עם תמורה יותר מנאותה עבור ההצעה, אלא שחבל שלא עשו לו הגהה: מכירים את דג הסלומון, הנפוץ בתפריטי מסעדות? הוא לא היה כאן, למזלנו, אלא הסלמון. אבל כאחד מארבעת הקינוחים האפשריים הציעו לנו קרם בורלה, מן הסתם המנה האהובה על הסופר יהודה בורלה. במסעדה כל כך ייחודית, עם תמחור שגורם לזה שבשעות הערב תלכו לשם רק לדייט עם שרי אריסון, אי אפשר להסתפק בתפריט מצועצע עם פריטים כמו "על מצע פירה נטורל" בלי לעשות הגהה.

כלומר, מסתבר, אפשר. מזל שהאוכל לא היה מחופף.

למנה ראשונה הזמנו פטה כבדים משמש ומוסקט, שהתנהג כצפוי אל עורקינו האומללים, ו"אראג'יני פומודורו", כדורי ריזוטו עם גבינה מטוגנים ברוטב שהכיל שמן זית, פסטו, עגבניות ופלפלים. מנה פחות פשוטה להכנה משהיא נראית במבט ראשון. עד שהמנות יגיעו, הרגענו את חרדת פקחי הטיסה שלנו בעזרת הלחמניות, החמאה וטפנאד הזיתים שהוגשו לשולחן. שף המסעדה הוא מייקל רנטיסי, לשעבר ממסעדת "כחול", ועם כל הרצון הטוב, לא הצלחנו למצוא דבר רע באוכל שהוא הגיש לנו.

"אני כבר דאגתי לשלום עולמי"

למנה עיקרית הזמין ש' את הסלמון המאודה, ברוטב לבן על מצע פירה נטורל. זה הרבה יותר טעים מאיך שזה נשמע. אני קיבלתי אנטריקוט, שלמרות שנעשה טיפה יותר ממדיום-רייר היה טעים למדי, על – התוספת הזו נמצאת בשלב שאחרי החדשנות, בטרם תהפוך לקלאסית או מעצבנת – תפוחי אדמה מטוגנים פעמיים, ברוטב פלפל עדין. מנות אחרות מהתפריט נראות מעניינות, כמו קציצות אנטריקוט ואגוזים, ולמרות שטרם נערך מחקר אמפירי בסוגיה, עושה רושם שהמסעדה תוכל למלא את יעודה הקופידוני גם בעקבות ארוחות צהרים חפוזות וממתיקות סוד, שם בקומה העליונה של עזריאלי.

2C, הקומה העליונה של המגדל העגול במרכז עזריאלי. חשבון: שתי עסקיות ב-89 שקלים כל אחת, כולל הקרם בורלה בסיום וסורבה פירות, פלוס קפה ושתיה נוספת – 218 שקלים.

 

פורסם ב"בלייזר"

 

הקינקסטר חזר

 

 

יש תענוגות קטנים בחיים. למשל, הופעה בעברית של תרגום לספר בלשי נוסף (ספר טיסה שלא מעליב) של קינקי פרידמן. הזדמנות טובה לאוורר שוב את מה שכתבתי על הספר הראשון שלו בעברית. זה אותו בלש, אותם גיבורים, אותן נשים פאטליות – והטקסט מתאים בדיוק. אה, וכמובן, ממליץ על החדש. "מועדון השחקים", כשהכוונה לאותו מועדון מופלא של אנשים שקיימו יחסי מין במטוס (תהיה לא קשורה: להביא ביד בטיסה של אמריקן אירליינס מעל קנזס סיטי גם נחשב?).

 

ריצ'ארד "קינקי" פרידמן, כיום בלש פרטי חובב מטקסס, הוא מלך. ככה, איך שאתם שומעים. מחברו של המותחן המרענן "שיר אהבה לג'יי אדגר הובר", חי היום בקרוואן בטקסס וזכה למעריצים כג'וזף הלר (ז"ל) וביל קלינטון (שהתראיין בסרט תיעודי שנעשה עליו והוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון). אבל לפני שהתחיל לכתוב מותחנים ציניים ומושחזים (ולפני שחי בבורניאו כחבר בחיל השלום הבינלאומי), עוד בשנות השבעים, היה קינקי המוביל של להקת קאנטרי טקסנית שנקראה "יהודוני טקסס". לשירים שלהם היו שמות כמו "חור-תחת מאל פאסו" או "כבר לא מייצרים היום יהודים כמו ישו". מלים אופייניות? "לדוד בן הזקן היה הרבה סמארק באף".

ווילי נלסון טען שהוא לא יודע לנגן באמת, ואף אחד לא היה מסוגל לקחת אותו ברצינות. עם הדאחקות ששיחרר בכל פינה ושנאת טהרני התקינות הפוליטית והפמיניסטיות, לא ממש הצליחה הקריירה המוסיקלית שלו להמריא. אין בעיה, קינקי חזר לטקסס והתחיל לכתוב מותחנים, שהגיבור שלהם, אחד קינקי פרידמן, הוא בלש ניו יורקי ציני ושנון, החובש כובע סטטסון טקסני במקום מגבעת הבורסלינו המוכרת מספרי הבלש הפרטי של האמט וצ'נדלר, מעשן סיגרים (וגם מעט חומרים אסורים) ללא הרף (לפרידמן יש מותג סיגרים על שמו, אותו הוא משווק למעריציו), שותה ויסקי אירי ומגדל חתולה וזעם מובנה כלפי הממסד. ספריו זכו להצלחה ותורגמו ברוב העולם המערבי.

אישה יפה נכנסת למשרדי

רק שבפלשתינה, מדינת הקינקים שיש בה לא מעט פרידמנים, לא זכה המותחן המשובח שלו, "שיר האהבה לג'יי אדגר הובר", להצלחה המקווה. אבל אולי טוב שכך – אתם יכולים לקנות אותו באינטרנט ב-29 שקלים. בסגנון הזה לא רק העלילה חשובה, אלא גם הסגנון, ולפרידמן יש טונות משניהם, ומשובחים במיוחד. להלן ציטוט קצר המאפיין את כתיבתו:

"בעלה, ככל הידוע לי, אולי יצא לקנות סיגריות לפני שבוע, ולאחר מכן, בלא שידווח למשרד ההגנה, החליט לנסוע לצפון מדינת ניו-יורק, כדי להשתתף בסמינר אמבט-חם כדי למצוא את הילד הפנימי שבתוכו. 'אנו חיים בעולם של נעדרים', אמרתי לחתולה, כשמזגתי מנה גדולה להבהיל של ויסקי ג'ימסון אירי לקרן השור הנושנה. החתולה לא ענתה. היא ישנה שנת ישרים על השולחן במטבח, ומן הסתם חלמה שהיא נמצאת באפגניסטן ומחפשת אחר הגור הפנימי שבתוכה".

הסיפור מתחיל כמו כל עלילת בלש גברי טיפוסית: אישה יפה נכנסת למשרדו של פרידמן, ומבקשת ממנו לחפש אחר בעלה. בו בזמן, ידיד ותיק שלו, מייק מקאוורן האירי, מתחרפן ומבקש את עזרתו. כמובן ששני הסיפורים קשורים זה בזה, ובדרך אליהם אנו נחשפים לכמה תעלולים נבזיים של הבולשת הפדרלית, מפגשים עם זקני המאפיה של אל קאפונה, בלש יהודי חובב ישראל בשם רמבם, כתב טלוויזיה ערבי המסמפט יהודים וכמה שמועות נלוזות ומשעשעות להפליא על חייו של ג'יי אדגר הובר המיתולוגי, לשעבר ראש האף.בי.איי. כיאה לז'אנר, הספר משופע בטוויסטים עלילתיים שאותם, כמובן, לא נגלה. רק נאמר שהצדק הפואטי אכן נעשה בסוף, ועד שם החיוך לא מש מהפרצוף. כשנסגר הספר נותרת רק שאלה אחת פתוחה: מתי יתרגמו עוד פרידמן אחד לעברית?

 

"מועדון השחקים" של קינקי פרידמן, עכשיו בעברית

האתר של קינקי פרידמן

שירי קאנטרי של קינקי פרידמן, להורדה חינם

דבירסקי התחתן

 

שישי, 20 יוני, דביר ומיטל התחתנו ברעננה. מימין החתן, משמאל הדי.ג'י

יש מתכון! של מיקה שרון!

במסגרת הפרויקט המתמשך, בו יחצנ"י המזון מזמינים אותי לאירועים מתוך מטרה שאכתוב עליהם בבלייזר, אם יסתייע, ואני כותב עליהם כאן (כזכור לפני שבועיים היה מדובר בתפריט הקיץ של "ברונו", הראוי בהחלט), הוזמנתי על ידי יחצ"ני פידן סחר לאירוע השקת אורז חדש, "נשיקי" שמו, שעכשיו החלו לייבא לישראל. את הסכנה שכלב מת לא יבוא לאירוע החגיגי נטרלו בחברה בכך שערכו אותו במסעדת "מיקה", של השפית מיקה שרון, שהכינה את כל המנות המגוונות שהוכנו מהאורז החדש.

 

 

היה טעים. באמת. אפילו מאוד. לצער כולם, המאכלים שהכינה מיקה לערב הזה לא אמורים לעלות על שולחן המסעדה. מצד שני – חילקו את המתכונים. הדבר המוצלח ביותר שם היה ריזוטו עירית ולימון, שהוגש כמצע לפילה בס שנצרב קלות במחבת ותו לא. זה אחד המצעים היותר ראויים לצלחת משל עצמו שטעמתי לאחרונה, והמתכון (יחד עם חבילה מהאורז ואיזו קערה מהודרת שתיתרם לחתונה המשפחתית הקרובה) נמסר לנו ביציאה.

אתם יכולים לראות את הריזוטו בתמונה הגדולה מבין התמונות (שצולמו, כמובן, על ידי. תמונות היחצ"נות הציגו מנות גדולות יותר מאלו שהוגשו לנו בסופו של דבר). שווה ניסיון, ולא בטוח שחייבים את האורז החדש כדי שזה יצליח.

ריזוטו עירית ולימון

 

מתכון בסיסי לאורז סושי

מצרכים: 1/2 2 כוסות אורז, 1/2 2 כוסות מים

הכנה: לשטוף את האורז היטב במים קרים כ-4-5 פעמים. להרתיח בסיר כבד לדקה, להוריד מהאש ולהמשיך לבשל עוד 5-10 דקות. לתת לאורז לנוח עוד כ-15 דקות, ולערבב בעדינות את הרוטב.
לרוטב: 1/2 כוס חומץ אורז, 1/2 1 כף מלח, 1 כף מירין, 5 כפות סוכר. לבשל הכל יחד עד שהסוכר והמלח נמסים, לצנן.

מצרכים: 1 חבילה עירית חלוטה במים רותחים ושטופה במי קרח, 1 כפית מלח, 1/2 כוס שמן זית, 2 כפות גרדת לימון. את ארבעת המצרכים הללו יש לערבב לכדי פירה.

2 כוסות אורז סושי מוכן, 3/4 כוס שמנת מתוקה, 1/4 כוס גבינת פרמזן מגוררת, 1/4 כוס ציר עוף או ירקות.

הכנה: בסיר כבד לקפל לתוך האורז המוכן את פירה העירית, גרדת הלימון וכל הנוזלים בתנועות קיפול איטיות. לחמם עד שהנוזלים נספקים באורז לקבלת טקסטורה של ריזוטו.

הריזוטו הזה, גם אם מניחים עליו סתם קבבים מהמקפיא שחוממו במיקרוגל יש לו טעם של, טוב, בעצם, אל תניחו עליו קבבים מהמקפיא שחיממתם במיקרוגל. בכל מקרה, הדבר הסמיך, הירקרק והטעים הזה מקבל בכבוד את התואר "טעם של עוד".

ימי אוקטובר

בפרפראזה על צ'ארלס ברקלי, הרי שבימים טרופים אלו, בהם הראפר הטוב ביותר בעולם הוא לבן, שחקן הגולף הטוב ביותר הוא שחור, גרמניה מתנגדת למלחמות ומכבי ת"א לוקחת אליפות, ראוי לחזור לימי הסדר העולמי הישן. ימים בהם הדרכון לא זז מהכיס האחורי של הג'ינס, ולאלה ששיחקנו מולנו קראו גיגסי ולוסיו, ולא נגיד עידן מליחי ואורי אוזן. בקיצור, בואו נמזוג לנו משהו ונזכר בעונה שאותה התחלנו כמו מלחמת ששת הימים וסיימנו אותה כמו שני הרובאים האחרונים במוצב בודפשט ב73. ליגת אלופות, חבר'ה.

 בסתיו 2002 השתתפה מכבי חיפה בליגת האלופות האירופית. הכתבה הבאה (שנכתבה יחד עם יגאל צלאל) הופיעה בבלייזר לסיכום הקמפיין.

 

"ימי אוקטובר"

מאת: גדי שמשון ויגאל צלאל
ייעוץ פילוסופי: צפריר בשן
תמיכה רוחנית: אמיר הספרי

 

רגע מכונן: י' נזכר בשידור הישיר של משחקי מכבי חיפה בשנות השבעים, היישר מקריית אליעזר לסטלה מאריס. הגעת ליברפול לארץ נמנעת בשל המורכבות הטכנולוגית שהפריע להנהלת מכבי חיפה לקבל פקס באנגלית ולהבין מה כתוב בו.

ארצו של הצורר: בקרב גבורה מול שטורם גראץ מנצחת מכבי חיפה ועולה לליגת האלופות. וואליד באדיר שומע בפעם הראשונה בחיים את הקריאה "יהודי מלוכלך".

הרבעים בהם מתרחשת עלילת "המפצח": הגול הראשון העונה בליגת האלופות היה בין רגליו של בארטז, מנעלו של אחד, יניב קטן מהקריות.

חריזה מלאה רבדים ודקויות: על שירי האוהדים בירוק, על הניצחון על אולימפיאקוס והעובדה המצערת שהעולם אולי משתנה, אבל הגרמנים תמיד מנצחים.

ריו פרדיננד זה נבחרת הנוער? מנצ'סטר יונייטד באה וקיבלה בראש. תגידו מה שתגידו, אבל זה אחד ההישגים הגדולים ביותר של קבוצה ישראלית, לא כולל רבע הגמר בגביע המחזיקות לפני כמה שנים.

אולימפיאקוס מי? המשחק האחרון, כשכבר בטוח שלא עולים, מול קהל יווני אלים ועוין. ועכשיו הביתה, בחזרה אל האצטדיונים המפוארים של ליגת העל, המפוארת לא פחות.

[X=nextPage=X]

רגע מכונן

 

"כן מותק, חורף 74 היה באמת נורא גשום. לא קרו בו יותר מדי דברים, וגם אלו שקרו לא היו נורא מעניינים. ילדות נינוחה, נעימה ובעיקר פדגוגית ציפתה לך אם במקרה גדלת בחיפה, בכרמל צרפתי. הרבה עצים, מעט כבישים, אנשים מחייכים בנימוס, אקדמאים, עולים חדשים, מעט מאוד פועלי יצור. לא עושים רעש בין שתיים לארבע. כן. ומכבי חיפה".
(י' מסביר ב"דיניץ" על הבר 5 שעות לפני הטיסה לגראץ)

זה אולי נחות ופרימיטיבי, אבל כמו כל עניין שבין גברים לבין עצמם, גם בנושא אהדת הכדורגל ההיררכיה ניתנת למדידה. זה מתחיל בזמן האהדה, עם עדיפות לאלה שאיך שיצאו מתעלת הלידה הונח על צווארם הצעיף הנכון, וממשיך ברמת המחויבות לקבוצה על חשבון מה שנהוג לכנות "חיים" בקרב אנשים מן הישוב (אתם יודעים, איך תעזו לקרוא לעצמכם אוהדים כשלא הייתם באימון של הנוער ביום שלישי?).

קשה לדעת איפה בדיוק מתחילה מערכת יחסים עם קבוצת כדורגל, אבל בהיררכיה הזו, יוד ותיק הרבה יותר מגימל, שנולד בכלל בקרית גת. יוד הוא אמנם יליד אוקראינה, אבל כבר בינקותו הגיע לכרמל. את הגולים הראשונים של חיפה חווה יוד ממעוף הציפור, בקו אווירי של 2 קילומטר. למרות הוריו התרבותיים, מצא עצמו יוד הולך לסטלה מאריס בכל שבת שניה, כשהוא מצויד בכסא וטרנזיסטור. משם היה העלם משקיף על קריית אליעזר, משל הייתה הארץ המובטחת. אז נכון, חצי מהשער הקרוב לא כל כך רואים בגלל העצים, אבל למה להתלונן? כשחיפה הייתה מבקיעה – וזה קרה אחת לחודש בערך, וגם אז ב"דחיקה פנימה מתוך הערבוביה" – היה רואה יוד את הגול (או שלא), סופר 21, 22, 23 – ואז שומע את השאגה של הקהל. שאגת האושר הקולקטיבי הזו תלווה אותו לשארית חייו, כל שבת בין אוגוסט למאי.

מכבי חיפה של אותם ימים הייתה קבוצה צנועה, שהתנדנדה בין הלאומית לליגה א' צפון. לרוב, אחרי המחזור העשירי היינו כבר אחרי שישה הפסדים, שלושה משחקי רדיוס, מאמן מפוטר, אין סוף ישיבות חירום ליליות ואוהדים על הגדרות. ובכל זאת, לכל משחק היו מגיעים שמונת אלפים איש לאצטדיון. וזה כשמשחקים נגד הפועל חדרה והפועל קריית שמונה, לא התל אביביות מדושנות העונג והשנואות, שאיכשהו כל שבוע היית מוצא שחקן אחר שלהן עם תספורת אופנתית וחיוך מעצבן בפוסטר האמצע של "פנדל".

קצת קשה להאמין היום, אבל בחיפה הייתה באותם ימים עוד קבוצת כדורגל. הפועל חיפה קראו לה. אופציה מוצלחת בהרבה לאהבת ילדות, אם אתה מאלו שחושבים שאהבות צריכות להתבסס על הגיון. הם היו יותר טובים, יותר מצליחים, גמרו מעל מכבי בכל שנה נתונה, ולרוב גם פירקו אותנו בדרבי. האוהדים שלהם הגיעו מהכרמל, מאחוזה, מנווה שאנן. האוהדים שלנו באו מרומן של אלי עמיר.

אבל אהבה, מי שאהד יודע, מגיעה ממקומות של תשוקה ולהט. מול קבוצת הממסד הבולטת ביותר שסיפק הכדורגל הישראלי אי פעם עמדה חבורה של שחקנים ירוקים נטולי מיומנות ויכולת שהתפוצצה כל שבת על המגרש, שתקפה עם שישה, שבעה ושמונה שחקנים, שניסתה לשחק כדורגל, שתקפה 90 דקות, שהאמינה שכדורגל הוא טעם החיים. היה לנו הכל, חוץ ממיומנות בסיסית של בעיטה. אז התבגרנו ככה, בלי הגיון, שנה אחר שנה, בנסיעות ברחבי ישראל בטנדר פז'ו הדפוק של אח של בִּיטָס, בחולצות ירוקות עם הלוגו של "זכריה דרוקר" ועם תקווה שיהיה יותר טוב, למרות שעמוק בלב ידעת כבר אז שתקווה, כמו אהבה, הכי חזקה כשהיא נכזבת.

 

לעולם לא תצעדי

 

"You will never find a job"

(י' וג' שרים מול הטלוויזיה יחד עם אוהדי היונייטד לליברפול, העיר היחידה באנגליה שהאבטלה בה חמורה יותר ממנצ'סטר)

מאז השתנו כמה דברים. החיים לקחו אותנו לכל מיני מקומות, אבל תמיד חזרנו לבטונדות של יציע גימל בקריית אליעזר. לקחנו אליפויות וגביעים, ניצחנו את פארמה ופ.ס.ז', השחקנים כבר לא יושבים עם כפכפים ומרלבורו על קפה שחור אצל טורקו בשוק, אח של ביטס דופק בוכטות באמריקה, ואף אחד מהחברים לא גר יותר בחיפה. הדברים היחידים שלא השתנו מאז הם הלהט והכוונה לתת חמישיה בכל משחק.

המילניום התחיל לא רע. אליפות אחרי שבע שנים רעות, וניצחון על האקה מפינלנד, שהבטיח לנו מפגש חלומי עם ליברפול בואכה ליגת האלופות. עכשיו אנחנו מחייכים (טוב, לא ממש מחייכים) כשאנחנו נזכרים איך השקנו כוסות ומלמלנו שהנה אנחנו, יוד וגימל מפלשתינה, נכנסים בזאת בשערך הו אנפילד, תוך שירת "עשר שנים בלי אליפות", כפי שנוהגים אחינו שבק"ק מנצ'סטר הרחוקה.

ובדיוק אז צלצל הטלפון, ועל הקו היה אחד מאותם חברי נפש תל אביבים אדומים שאספנו עם השנים, שבקול שבור בישר לנו שלא ניסע לאנפילד, ולא נזמר על האמביוולנטיות המינית של מייקל אואן. התברר שהגויים האנטישמיים ימ"ש מהנהלת אופ"א נהגו בערמומיות לפני המשחק, ולא שלחו גרסה עברית לפקס עם רשימת השחקנים האסורים בשיתוף. מכבי חיפה נשארה בבית, ואנחנו הסתפקנו בווינסטון מהדיוטי פרי שטרחו להביא לנו חברינו האדומים, בדרכם למשחקים במפעל ההוא, איך קוראים לו, אוף משהו.

[X=nextPage=X]

ארצו של הצורר 
 

"יסלחו לי לוחמי מצדה האמיצים. להבדיל אלפי הבדלות מקרב הגבורה שלהם, היום חיפה לא נפלה שנית"
(יצחק הברמן, באתר הרשמי של מכבי חיפה, שם את הדברים בפרופורציה אחרי משחק העלייה מול שטורם גראץ)

קרב העליה מול שטורם גראץ. במשחק הראשון בבולגריה הסתפק יעקובו "הוא נשאר בן עשרים" איגביני בצמד. משחק הגומלין בגראץ היה כל שהפריד בין מכבי חיפה לבין ההיסטוריה, ויוד החליט שהוא ממשכן את החתול ויוצא לדרך. במטוס יוד מוצא את עצמו מאחורי יניב קטן ואריק בנדו, ולפני דודו אוואט, מה נאמר ומה נדבר, למרות שהגענו לגיל שבו שחקני כדורגל מתחילים לשקול ברצינות קורס מאמנים בווינגייט ורק פרויקטים לשימור כדיויד סימן עוד נמצאים על מגרשים בינלאומיים, ובלי קשר למעמד אישי, ניסיון מקצועי ומצב משפחתי, פגישה של אוהד עם שחקני הקבוצה שלו זורקת אותו בשניה בחזרה לילד האינפנטילי שהיה פעם.

יוד עוד מספר על הנסיעה ברזולוציה של אחד לאחד (סיפור של שלוש שעות וחצי): מלחמת הכריות באויר, ג'ובאני בשיא הכושר, החיוך הגדול (סוף סוף) על הפנים של יניב קטן כששום עוצר לידו ואומר, כמי שכבר ראה מספיק בחייו: "יניב, אל תשכח, האהבה הורגת". גימל מעריך שהעובדה שליניב יש חברה – על כל המשתמע מכך – היא אחת הסיבות העיקריות ליכולתו המופלאה העונה.

יניב יחייך עוד הרבה במהלך החודש הכי גדול בחיים שלו.

 

אלה היו יומיים מאושרים מאוד, ודווקא במולדתו של הצורר (כן. בדיוק. אולי יש גרמניה אחרת, אבל אוסטריה יש רק אחת). אתה מרגיש איך הלחץ מטפס ככל שהמשחק מתקרב, איך למרות כוסות הויסקי בבר של המלון הגרון שלך יבש. ואתה מת שזה יתחיל כבר. שנגמור עם כל זה ונגיע – גוד-דם-איט – לליגת האלופות. כמה שעות לפני המשחק אתה רואה את אבישי ז'אנו (אוהבים אותך יעיש נשמה) הולך לבדו במסדרונות המלון ומלמל "ווי, ווי, ווי". וזאת אכן התחושה: ווי ווי ווי. זהו. אין מחר.

אצטדיון ארנולד שוורצנאגר. שעה לפני המשחק, אתה מפסיק להיות פרט וחובר לקולקטיב. המקהלה הירוקה משתלטת על העניינים. גברת אוסטרית מבוגרת מסתובבת ביציע ומוכרת בירה לכל דורש. אתה דורש.

על משחקים כאלה נוהגים לומר שזה היופי שבכדורגל. מתהומות הייאוש לפסגות האושר, מ"ידעתי" ל"אני לא מאמין", מ"עוד פעם זה כמעט" ל"דווקא כאן על אדמת אוסטריה". במצב של שלוש אחת לגראץ, בעשרה שחקנים, מול שיפוט עוין ואצטדיון מלא אוסטרים הלומי בירה שגם שירי חדוות האביב התמימים ביותר שלהם נשמעים כמו אתם-יודעים-מה, הוכחנו שיש לנו את מה שצריך. שלא נשברים. שזה לא נגמר עד שהגברת הזקנה שרה, או לפחות מביאה את כוס הבירה האחרונה.

אחרי הגול של קייסי זה כבר ברור לכולם. אוהד אחד פותח את השקית שהביא מהבית, מוציא את החולצות הירוקות עם הכתובת "ליגת אלופות 2003" והלוגו של חנות האלקטרוניקה שלו, ומחלק לאוהדים. עוד אחד של באדיר, שבפעם הראשונה בחיים שמע שקוראים לו "יהודי מלוכלך". וזהו.
מכבי חיפה בליגת האלופות. יש!

[X=nextPage=X]

יוד מוכר כליה

 

"אסור לזלזל בהם. ראינו אותם לפני שנה מול צ`לסי. הם הודחו מגביע אופ"א רק הודות לשער מאוחר שכבשה מילאן".
(סר אלכס פרגוסון לא מזלזל במכבי חיפה)

 

והנה, מכבי חיפה שלנו, מוזמנת אחר כבוד להגרלת ליגת האלופות. והשיחות הנעימות האלה (רצוי עם אותם חברים באדום) של מה עדיף, ריאל או מילאן, באיירן או ברצלונה. סבר הפנים של הכספרים בבנק מקבל תפנית מסוכנת, אבל ההגרלה מעוורת. "מכבי האיפה" תשחק מול מנצ'סטר יונייטד, אולימפיאקוס פיראוס ובאייר לברקוזן בבית F של ליגת האלופות. כן כן, ליגת האלופות.

יוד מוכר כליה ונוסע למנצ'סטר, להגשים את חלומו של עלי מוהר החביב, ולצפות במשחק בין שתי הקבוצות שלו. טיסת הלילה נעשית בצ'ארטר רעוע דרך טורקיה. האוהד במושב ליד מספר ש"הלוויתי כסף לנסיעה מגרושתי לשעבר". כשהמטוס נוחת במנצ'סטר, החבר'ה נעמדים כאיש אחד לשירת "תאכלו ת'לב יה בני זונות, יש לנו ליגת אלופות" עוד בטרם נגע הגלגל הקדמי של המטוס בקרקע.

אם מתעקשים, אפשר למצוא קווי דמיון בין חיפה למנצ'סטר. ערי תעשיה צפוניות שבניגוד ללונדון, מדריד או ת"א, יותר משהן ערים שיש להן קבוצות כדורגל, הן קבוצות כדורגל שיש להן ערים. מקומות שהכדורגל הוא לא רק בילוי לשעות הפנאי אלא חלק מהזהות העצמית. לא לחינם שרים באולד טרפורד "אנחנו שונאים את לונדון", לא לחינם שרים ביציע גימל "תל אביב עולה באש". מקומות בהם הכדורגל הוא לא אלגוריה על החיים, אלא החיים עצמם.

יש, כמובן, גם הבדל אחד או שניים.

 

בכל מקרה, אם נגזר עליך לאבד את בתוליך בליגת האלופות מחוץ לקריית אליעזר, טוב שזה בקודש הקודשים של הכדורגל העולמי, באצטדיון הרומנטי ביותר בחצי הכדור המערבי. באולד טראפורד.

8000 ירוקים מסתובבים בעיר עם הבעה של "כוס אמק, אני לא מאמין", שירת "הדם שלנו ירוק" פולחת את הכיכרות, "נה נה נה נה נה נה, דיויד באקהם בן זונה" מתפייטים האוהדים במרפסות בתי המלון, זמר "אוי אוי אוי אוי ליגת אלופות" נשמע תחת כל פסל בריטי רענן, כשדגלים ירוקים מחליפים את אלה של פרשי הברונזה מעל. מבוקר עד ערב אתה יושב בפאב עם אזרחי מנצ'סטר מסבירי הפנים, מרוקן פאיינט אחר פאיינט של גינס ומבהיר לאחינו העמלים כמה שפר גורלם שיעקובו וז'וטא לא ישחקו.

בדרך למגרש, בין השכונות האפורות והקסומות של ה"מפצח", בלב מעמד הפועלים האנגלי, אתה מבין שלמרות שזאת לא הפעם הראשונה שלך באולד טרפורד, זאת הפעם הראשונה שאתה תשב באיצטדיון, תראה את גיגסי ובקהאם ותרצה שהיונייטד תפסיד. לא עניין פשוט, אבל עניי עירך לשעבר קודמים.

אם אין ברירה, וצריך לבחור מה הייתה השניה המרגשת ביותר בקמפיין הזה, יותר מהגול ההוא של קייסי בגראץ, יותר מהשלישיה של יעקובו, יותר מטיל הקאסם-3 של ז'וטא – זו השניה בה סיימת לעלות במדרגות, צעיף של חיפה על צווארך, ופתאום נפרש האולד טראפורד במלוא תפארתו לנגד עיניך, והוא צבוע ירוק. 30 מטר מתחתיך מתחממים יניב קטן ואדורם קייסי. התמונה של חיפה על עמוד השער בגיליון הרשמי של המשחק, נקניקיה חמה עם בצל שרוף ביד, ושירה שלא תיפסק בשום מגרש, בשום תוצאה ובשום תנאי.

זאת גם השנייה שהיה ברור שנפסיד. זה היה גדול מדי, חזק מדי, רחוק מדי. הסתכלת על השחקנים וידעת שגם הם יודעים. מכל מאות המשחקים שהיינו בהם, זה היה האחד שלתוצאה שלו היתה החשיבות המועטה ביותר. ראינו את חיפה מנסה ללחוץ את היונייטד, מבקיעה פעמיים באולד טראפורד במשחק הראשון שלה אי פעם בליגה הטובה ביותר בעולם. הנשר נחת. אתה רץ להחליף חולצות עם שיכורים בריטים ועדיין משפשף את העיניים. יניב קטן הביא לבארטז בין הרגליים באולד טרפורד.

[X=nextPage=X]

 

מכבי מי?

 

"אנחנו נכניס לכם רביעיה!"
(מלצר קפריסאי משופם מברך אוהדים ירוקים)

ניקוסיה, קפריסין. ממש כמונו בפלשתינה, עוד חלק מהאימפריה שהשמש מעולם לא זרחה בו. הפעם נסענו שנינו. מתחילים להתרגל לדגל העגול עם הכוכבים במרכז המגרש, לנעימה מהרמקולים, לליגה שהופכת להיות חלק משגרת חיינו. האוהדים של אולימפיאקוס פורסים שלט: "MACCABI WHO?". זה לקח להם בדיוק 90 דקות לדעת. אחר כך הם כבר לא ישכחו. ה"פאנאתניקוס, פאנאתנייקוס אולה אולה אולה" מתחלף ב "הו, תכניסו טוב לראש, לאולימפיאקוס אנחנו נתנו שלוש בראש". אנחנו מתים על החריזה המתוחכמת, מרובת הרבדים ומלאת הדקויות בשירי האוהדים שלנו. את אוהדי רילקה תמצאו ביציעים אחרים.

 

הגרמנים תמיד מנצחים

 

"לא אבישי, למה אבישי, אל תבעט, לא אבישי!"
(ג' רואה את הנולד לפני הפנדל של ז'אנו)

בעצה משותפת עם מנהל סניף הבנק שלנו, הוחלט שאת המשחקים מול לברקוזן נראה מהבית. בראשון הפסד שתיים אפס. הדקה שניקח משם היא כמובן הדקה ה-44. הפנדל של ז'אנו, השוער ימינה, הכדור שמאלה, פעם ראשונה לקורה, פעם שניה ללימסול. מה גדול היגון, מה גדול הכאב, עד מתי ערלים יעלוזו.

המשחק השני מול לברקוזן היה אפילו עוד יותר מעצבן. הצגנו את המשחק הטוב ביותר שלנו בליגת האלופות. לחצנו את סגנית אלופת אירופה בביתה, הכתבנו את הקצב, המגינים לא ירדו מקו האמצע, הכדורים שרקו ליד הקורות. לא נכנס. אחרי ככלות הכל, גם יעקובו הוא רק בשר ודם, ואותה "אלילת מזל בוגדנית" מסרבת לדרוך עבורנו על האדמה ההיא. ואם להיתפס לקלישאות, הרי אמר כבר ליניקר קשישא: "כדורגל משחקים תשעים דקות, ובדקה התשעים וארבע ישראלביץ בועט לידיים של השוער הגרמני".

אבל עכשיו כבר ברור לאירופה כולה שאנחנו בליגה הזאת לא כדי להחליף חולצות עם באקהם, אלא כחלק מהעניין. שומי שלנו מכפר סבא מסתכל לטופמולר בלבן של העיניים, ולא ממצמץ.

[X=nextPage=X]

אושר מזוקק

 

"כל פעם שאני מגיע ללידס, דבר ראשון אני פותח את העיתון המקומי בעמוד מודעות האבל, כדי להיכנס למצב רוח"
(ג'רום, אוהד יונייטד, מגלה בפני לי' ו-ג' בטברנה בניקוסיה מהי אחוות אוהדים)

למשחק מול מנצ'סטר יונייטד, עוד אחד בהיסטוריה הירוקה, הגענו מוכנים להתפוצץ. לא רק השחקנים, אלא גם יותר מרבבה של אוהדים בוערים שכבשו והוריקו את האי השכן והמעט צחיח. יוד הגדיל לעשות וחמק במעבר הגבול למרות צו איסור היציאה מהארץ שהוצא לבקשת נושיו. הכלכל במטוס אל על ברך: "בהצלחה לכל אוהדי הפועל חיפה!", וקיבל בתגובה ברכות חמות לארקיע. ובאמת, אחרי כמה ימים ראינו בערוץ הספורט את כל אוהדי הפועל חיפה (כלומר, את ניר קיפניס), קבוצה ההולכת ומשילה ממשקלה ונעלמת מהנוף ממש כמוהו, שהגיעו כדי לעודד את היונייטד. אנו משוכנעים שהחוויה הייתה שווה את ההוצאה הכספית, חברים, ושעוד נותרו בצקלונכם כמה מעות לנסיעות לסכנין.

לדייט השני שלנו עם היונייטד אנחנו באים רעבים. רעבים מאוד. היונייטד מצידה, מגיעה עם קבוצת נערים ב' שלה: ריו פרנדיננד, פול סקולס, האחים נוויל, סולסקיאר, ריקרדו וכל היתר. לנו יש עבודה לעשות. אנחנו הולכים לנצח. זאת התחושה. המג"בניקים הקפריסאים במעבר הגבול עם החלק התורכי כבר יודעים לזמזם את המוזיקה שלנו, אנחנו כבר אומרים "כרגיל" למלצרים אצל יאניס בסופלקייה. יש לנו כבר את המושב שלנו באצטדיון.

היינו בהופעות רוק, משחקי גמר גביע, מערכות יחסים עם נשים חדשות וטקסי קקטוס הזהב – ומעולם לא הגענו למקומות האלה. אקסטזה של אושר מזוקק שגרמה לאוויר שמעל הגבעה העלובה בניקוסיה לרצד כמו כביש מדברי בשרב. "רגע שבו פתאום הכל נעצר והופך לתסריט קסום שבעת ובעונה אחת הוא דמיוני ומציאותי, רציונלי ואמוציונאלי, והוא גדול, והוא ענק, והוא עולה לתפארה. ואת כל זה אתה רואה ומבין בזמן אמיתי, בהווה".

ז'וטא לא מתעסק בלהגדיר את הרגע. הוא הולך לעבודה, ושולח את כדור הרעם לבין החיבורים. פורלאן מניד רעמה בלונדינית, וכמונו, לא מאמין. יניב קטן מקריית אתא דואג שפרגוסון הגדול יזכור את השם שלו (ואם הוא ישכח, העורכים של ה"סאן" יזכירו לו), ז'אנו וקייסי שורפים את הקווים, רוסו נותן את כל מה שיש לו, ואז נותן עוד קצת, ריו פרנדינד לא מבין מה קורה, אוהדי היונייטד מתחילים לעזוב את האצטדיון רבע שעה לסיום כשקריאות ה"אולה" עולות באויר עם כל מסירה ירוקה. ועל זה אמר אחד מאתנו, שאם לא היינו שיכורים בשמחה היינו זוכרים מי, "באמא שלי, אף אחת מהשלישיות שהיו לי בחיים לא מתקרבת לשלישיה הזאת".

[X=nextPage=X]

 

אולימפיאקוס מי?

 

"זהו בערך מותק. ככה זה היה. בטח שאני מת לראות את התסריט ששלחת לקרן. עוד כמה דקות. מה יהיה עכשיו את שואלת? הצרידות בטח תעבור תוך יומיים שלושה. עוד כמה שבועות נפסיק לאותת במחלף נתב"ג כשניסע לירושלים, או לחפש את קארמבו ופול סקולס במגרשה צר המידות של עירוני אשדוד. החיוך? טוב, זה ייקח קצת יותר זמן".
(יוד מסכם את החלום, הברמנית מוזגת לו עוד אחת)

בינתיים היוונים הפסידו ללברקוזן והשלב הבא נדחה עבורנו לשנה הבאה. אנחנו באתונה, במשחק שבו אנחנו יכולים להפסיד בהפרש של שלושה שערים ועדיין להגיע לגביע אופ"א. אבל חיפה לא מתכוונת להפסיד. לא בהפרש של שער, לא בשניים ובוודאי לא בשלושה. מובילים שלוש אחת במחצית, שלוש – שלוש בסוף, ונגמרה ליגת האלופות. יושבים שלושה אוהדים בסלון באמצע תל אביב, אחרי חודש ומשהו של חלום, ומתקשים להתעורר. "גם אופ"א מפעל מכובד" מבטא בעגמומיות את דעת כולנו הקפטן אריק בנדו בטלוויזיה.

אז מה היה לנו? בואו נשחזר: חזרה מהקבר בגראץ, בית עם שתי קבוצות פיינל פור מהשנה שעברה פלוס פעילי זכויות האדם משער 7 באולימפיאקוס, שני גולים באולד טראפורד משחקנים שמגיל 6 לובשים מדים ירוקים, אולימפיאקוס מושפלת, יונייטד מובסת בתוצאה הגבוהה ביותר מאז 94, מקום שלישי, עלייה לאופ"א ו-7 נקודות היסטוריות.

הכוח משחית, וכוח מוחלט זה סבבה של דבר – מי שטעם פעם אחת פיש אנד צ'יפס מפוחמים בטראפורד בר, כבר לא יכול להיגמל. אז גם בשנה הבאה אנחנו רוצים ככה. שיגיע יום שלישי, ואתו עוד משחק שלנו בליגת האלופות. הכי רחוק שאפשר מהמשחקים על 4 נקודות בתיאטרון החלומות של הפועל עכו, ומהיכל הכדורגל ע"ש גאון ביפו.