הכתבה הראשונה שלי: חיות הבר של תל אביב

 

לפני 14 שנה ניסיתי לעבור לעולם העיתונות המודפסת. כתבת המגזין הראשונה שכתבתי הייתה למגזין "קונטקסט", ועסקה בחיות הבר של תל אביב. כצפוי, אין שום אריות בין החיות העירוניות

למען הדיוק, זו לא ממש כתבת המגזין הראשונה-ראשונה שלי. קדמה לה כתבה קצרצרה יותר, על האנשים שכתבו בעילום שם את סדרת "פטריק קים". הכתבה ההיא הייתה אמורה להתפרסם ב"כותרת ראשית", אבל איך שהסכימו לקבל אותה הוא נסגר. לבסוף היא פורסמה ב"קונטקסט", וזכתה לביקורת קוטלת (ומוצדקת, ראוי להודות היום) מצד אוהד פישוף, שהיה לו מדור ביקורת תקשורת ב"כל העיר". "קונטקסט" היה מגזין כרום אה-לה-אינטרוויו שהקדים את זמנו, שערך והוציא לאור יובל סיגלר (כיום המו"ל של "טיים אאוט", "42 מעלות" ואחרים). כמה הקדים את זמנו? המגזין יצא לאור ב-89', ועל שער הגיליון הראשון התנוססה תמונתו של אחד, ביבי נתניהו, שאף אחד לא הימר שיש לו סיכוי להגיע לאן שהוא.

לגיליון השני כתבתי כתבה שכל-כולה רעיון מופרך, מהסוג שהיה חביב במיוחד בסוף שנות השמונים: בואו נחבר בין כמה דברים, נוסיף תזה, ונראה מה יוצא. החיבור נעשה בין חיות הבר של תל אביב (ויש כמה כאלו), ובין כמה מהטיפוסים האנושיים המסתובבים בה. עכשיו, בעזרת האפשרות הטכנולוגית להעביר דיגיטציה לתכנים ישנים, ניצלתי את ההזדמנות וקראתי אותה שוב. אהבתי אותה, למרות שברור לי שהיום לא הייתי מנסה בכלל לכתוב דבר שכזה. קצת חבל.

 

חיות הבר של תל אביב

(פורסם בגיליון 2 של "קונטקסט", 1989)

 

לשטעטל-בלי הפסקה יש תדמית גבוהה בהרבה מקו הרקיע שלה, ותל אביב שבפה מכסה על עפולה שבלב. אוהבים להתייחס לעיר כאל ג'ונגל אורבני שבו נמצאות חיות אנושיות מכל הסוגים. החיות המעניינות יותר, בכל אופן, הן אלו ששמרו על צביונן המקורי והסתגלו לחיים לצד האדם, על חיות הבר האמיתיות של תל אביב, וגם מקומן של חיות הבארים לא נפקד

מקרוב מתגלות יללות זאבי הבארים כציוצם של עכברי הבר. חיות גדולות אינן מתקיימות בשטח אורבני, ונראה כי הכלל שריר וקיים גם לגבי ה"הומוס תל אביבוס". למרות שלמת הבטון והמלט שנפרשה בשמונים שנות קיומה של העיר, לא נעלמו מינים רבים של חיות בר שחיו באזור קודם לכן, ומינים נוספים השתקעו בשטח השיפוט של תל אביב. עטלפים היו ברחוב קינג ג'ורג' הרבה לפני "באטמן". בשעות הערב, בקמפוס האוניברסיטה, מגיחות מבין השיחים ארנבות המרחרחות פה ושם, נמיות חוצות את השבילים המרוצפים ולהקות של חוגלות מהדסות בנחת על הדשאים.

כתל אביבי אופייני, גם הדורבן יוצא לסיורים ליליים במסלולים קבועים מראש. כמו הדורבן, גם התנהגותו של התל אביבי כוללת טקסים ומתכונת החוזרת על עצמה וניתנת לניבוי. פרט לסיס הלילה, שנעלם מהעיר, נשארו יתר מיני העופות באיזור עם בוא האדם, ומינים שונים של ציפורים, כגון עורבנים, נקרים וצופיות הגיעו לעיר והשתקעו בה. למרות זאת, החיה היחידה הזכאית לתואר "תל אביבית" היא אותו עוף הקרוי ציפורה המקנן בעיתון חדשות.

האדם הוא חיה אנרואקית. הוא
מותאם לחיים בסביבות שונות ואף
מסוכנות, מכיפת הקרח האופטית ועד
מדרחוב נחלת בנימין

"התל אביבים הם טיפשים, וכבה הם יתייחסו לזה. אז אני שם זין על התל אביבים" (רון כחלילי, פרסומאי, ראיון בהעיר)

"תל אביבי הוא כל מי שחי ומתגורר בתל אביב". לא נכון. בעצם כן, אבל לא סביר שכחלילי התכוון לכלל מאות אלפי האנשים המתגוררים בעיר. אז למי כן? מי הוא ה"תל אביבי"? מי שאמו תל אביבית, מי שנהג ללבוש שחור והיום לובש כתום, כמו שכתוב בעיתון? מי שמדבר בכאילו וכזה וכאלה ואפעס? הניסיון להגדיר את התל אביביות דומה לנסיון להגדיר אהבה או פוסט מודרניזם. כולם חושבים שהם יודעים מה זה, כולם מדברים על זה וכולם מסתבכים כשהם מנסים להגדיר את זה בצורה פשוטה וברורה.

נבי ניצן, במאמר ב"פוליטיקה", ציין שהתל אביבים אינם מהווים רוב בין תושבי תל אביב. למעשה, רובם אף לא נולדו וגדלו בעיר העברית הראשונה. התל אביביות כמושג הוגדרה לראשונה על ידי עולים חדשים שהגיעו לתל אביב מכל הארץ, ורצו בסך הכל להרגיש את עצמם שייכים, ובלשונו של ניצן : ייבאנו לתל אביב כדי להיות עירוניים, כדי להיות תל אביבים. ואם אין כזה דבר, אנחנו כבר נמציא אותו".

 

נסיון להגדרה : חלק מאוכלוסיה של אנשים, העוסקים על פי רוב במדיה ובתחומים הקשורים אליה, כמו פרסום, תקשורת ואמנות על כל סוגיה. יש גם קבלני שיפוצים. אז אפילו זה לא אוכל. אולי בקושי. ההגדרה אמורה להתייחס גם לניק קייבים מאיזור בלפור מצד אחד, ולמיכל בקר מצד שני (מי שיודע מה זה, יקבל פרס כספי במערכת). גם אותה מוטציה הקרויה "יאפי תל אביבי" כלולה איך שהוא בהגדרה, למרות שזהו למעשה כינוי לועזי לפולנים מבית טוב.

 

לא פולני אבל די יאפי הוא עטלף הפירות. הוא, אחד מחמשת מיני העטלפים החיים בתל אביב, גר בעיר ויוצא לאכול בחוץ. כמו יאפי מנוסח היטב הסועד בזליג או בזנזיבר, גם העטלף אנין טעם ומוצא את מזונו במקומות מוגדרים. הוא, אגב, אוכל רק פירות בשלים. העטלף שוכן בעצי השקמה, בכנסיות ובמנזרים נטושים ביפו, בתחנה המרכזית החדשה, והיתה אף מושבה שסולקה מבית התפוצות. רוב העטלפים נאמנים למקום קבוע, אולם נצפו כאלו הלנים בכל פעם במקום אחר. העטלפים זריזים, בעלי כשרון למציאת אתרים חדשים, יכולת הרביה שלהם גבוהה והם שורדים ושומרים על מספרם למרות ניסיונות להשמידם עקב הנזקים שהם גורמים למטעים.

פרופ' פול רוזין, מאוניברסיטת פנסילבניה
מצא כי החולדות מעדיפות במובהק מזון
כשר על טרף. המאכל האהוב ביותר
עליהן, אגב, הוא גפילטע פיש

נזק למטעים? זהו שקר, כמובן. רוב הפירות נקטפים כיום בעודם בוסר, ומבשילים אחר כך בתהליך המכונה הבחלה. והעטלף הרי לא ייגע במה שלא עומד בקריטריונים שלו. רוב העטלפים חיים בקבוצות קבועות. לעתים יהיו אלו קבוצות של זכרים או של נקבות בלבד. 

 

קבוצות האנוש בתל אביב מכונות "חבר'ה" או "בראנז'ות". הניגוד בין השאיפה האנושית הפשוטה למשהו קרוב, מוכר (וטוב מסריח וחם, אמר חנוך לוין) לבין האינדיווידואליזם (של כולם, אבל כולם) מוליד את המושג. לתל אביבי יש תמיד איזושהי בראנן'ה שהוא חבר בה או מקורב אליה, ויש מספיק לכולם. נוהגים לומר שבישראל שלושה מיליון יהודים ושש מיליון דעות. לתל אביבי כשלוש-ארבע דעות, וכמספר הזה בראנז'ות.

בהכללה, הבראנז'ות, כמו הגילדות בימי הביניים, מחולקות על פי מפתה מקצועי, כך נמצא, למשל, את בראנו'ת העיתונאים, בראנוית הפרסומאים, בראנז'ת השחקנים. לעתים מאופיינת הבראנז'ה במקום מפגש קבוע, בזהות מינית או בעיר מוצא משותפת. כמו התל אביביות עצמה, גם לבראנז'ה מתקבל אדם על ידי שהוא מצהיר על עצמו כחבר באותה בראנז'ה. הבראנז'ה היא הסביבה האנושית בה נפגוש את הקונקורנציה המקצועית, את אותם חלאות שבאמת, אבל באמת, אי אפשר להבין איך הם באותו מקצוע/פאב/חברה כמונו, את אותם שניים-שלושה חברים טובים מהבראנז'ה (שבאמת, איננו יודעים מה הסיפור שלהם בכלל), ואת עצמנו. סימן ההיכר המקובל בעיר כששני חברי בראנז'ה נפגשים ומזהים זה את זה, הוא תנועת ראש קלה ופליטת "אהלן" חרישי. הבראנז'ות עצמן מתחלקות לתת מחלקות עם עשרות סעיפי משנה, כך שכל תל אביבי יכול למצוא את עצמו בתוכן. יכול אדם להיות שייך, בוא נאמר, לבראנז'ת השחקנים, החבר'ה בוגרי ניסן נתיב, תת קבוצת בעלי החוזה בקאמרי עם שייכות בדרג שני ושלישי לפאב טאבו של אורה ולשחיינים של בריכת גורדון.

החולדה הנורווגית שייכת לבראנז'ת בעלי החוליות, החבר'ה מהיונקים, למין הספציפי קוראיםRattus Norvegicus, "חולדת התוף". הנחה מקובלת גורסת שמספר החולדות בעיר כלשהי זהה למספר תושביה. נראה, עם זאת, שבתל אביב (ובחיפה) עולה מספר החולדות על מספר התושבים האנושיים, ובעיר שורצות מאות אלפי חולדות. בתל אביב חולדות משני מינים: החולדה המצויה וחולדת החוף. זו המצויה חיה בחבורות טריטוריאליות המונהגות על ידי זכר דומיננטי אחד. רוב המגיפות הידועות בהיסטוריה, כמו מגיפת המוות השחור בימי הביניים, נגרמו על ידו חולדה זו, הנושאת את הפשפשים המעבירים את המחלה.

חולדת המעבדה הלבנה פותחה מחולדת החוף, השונה מן החולדה המצויה באורך הזנב ובפרופורציות הגוף. שני הזנים אינם מכליאים ביניהם. חולדת החוף, כמו האדם, היא אומניבורית, אוכלת כל, והיו מקרים שחולדות ממין זה כרסמו בעלי חיים הגדולים מהן ואף בני אדם שלא היו מסוגלים להתגונן מפניהן, כגון שיכורים, זקנים או תינוקות. ב"ניסוי המנזה" המפורסם שנערך, נתגלה כי המזונות המועדפים על החולדה הם גפילטע פיש וטובלרון. פרופ' פול רווין, יהודי יקי ומטורף מעט מאוניברסיטת פנסילבניה, מצא כי החולדות יעדיפו במובהק אוכל כשר כמו עוף מכובס על פני שיקוצים כמו בייקון. לחולדותיו, אגב, קרא בשמות כמו יוסל'ה, חיימק'ה ומוישל'ה. מוצאה של החולדה המצויה הוא המזרח התיכון, וכנראה שזו חיה ישראלית מקורית. חולדת החוף הגיעה לתל אביב על סיפון אוניות בשנות השלושים. בתל אביב היא חיה בעיקר בלב העיר, ואילו החולדה המצויה מתגוררת בעיקר בפרברים.

[X=nextPage=X]

אחת התחושות הברורות אצל התל אביבי היא תחושת העליונות כלפי חגורת ערי השינה מסביב לעיר. "חולון בת ים" היא ההגדרה לכל מה שממזרח לאיילון או מצפון לירקון, ממש כמו התל אביבים עצמם, אם נזכור. בהעיר התפרסמה פעם קריקטורה של דודו גבע, ותחת הכיתוב "גבולות הטעם הטוב" הופיעו תל אביב הצבועה לבן וערי השינה שלה צבועות בשחור. כצפוי, בגיליון הבא הופיע מכתב תגובה נזעם של תושבת חולונית כבודה.

דינמיקה מעניינת מתרחשת כאשר האוכלוסיה מאזור הפריפריה מאמצת לעצמה מקומות ואתרי פנאי בעיר, וגורמת לתל אביבים עצמם להתחבא במחילותיהם. תל אביבים, זה ידוע, יוצאים בשישבת רק להורים. התל אביבי ינסה תמיד לברוח מן הפלבאי, ואותו פלבאי ינסה תמיד להגיע לאותה תל אביב בלתי מושגת (ואין כאן שיפוט ערכי. זוהי הגישה השלטת). מפעילי "שישי בשינקין" סיפרו שהפסיקו את ההרקדה ההמונית כשהתבהר להם שהסטייל באשדוד הוא להגיע לשם בשישי בצהרים.

 

לחלק מן התל אביבים יש הרגשה באילו עירם היא חלק מלונדון או ניו יורק. ה"שוקחתן" של העיר הוקם, לפי עדות הנר רם, אחת המארגנות, כניסיון להביא ראש לונדוני לתל אביב, אבל בהייד פארק דיברו על יהודה ושומרון ולא על איי פוקלנד. יש בריחה ומכל דבר שהוא לא תל אביבי, כאשר הכוונה בעצם למדינת ישראל עצמה. זה לא מצליח כל כך. יהודה המכבי אינו באפר איסט סייד, העיר עצמה נוסדה בימי העות'מאנים, רחובותיה קרויים על שמות גדולי האומה העברית והדולר הוא הילך לא חוקי אך מועדף, כמו ביתר חלקי מדינת ישראל. ההבדל המהותי בין תל אביב לשכנותיה הוא בעצם העובדה שבנקודה מסוימת נפסקת תל אביב ומתחילה, למשל, גבעתיים, כמו ברחוב עמק הברכה בעיר. ריצוף האקרשטיין נפוץ יותר בתל אביב, אומנם, אבל זהו אינו שינוי סביבתי של ממש. הרוח התל אביבית השונה, אולי, מנשבת בעיקר בין דפי כמה עיתונים ובראשיהם של אותם שהחליטו להיות תל אביבים, פחות מכך בסביבה האורבנית עצמה.

האדם הוא חיה אנרואקית, כלומר, הוא מותאם לחיים בסביבות שונות ואף מסוכנות, מכיפת הקרח הארקטית ועד מדרחוב נחלת בנימין. אותן חיות בר שנותרו בעיר ובסביבותיה הן ברובן חיות אנרואקיות, המסתגלות לסביבות מחיה שונות. גם בעלי החיים שהגיעו לעיר בעקבות האדם הם חיות אנרואקיות, שלא היו מסוגלות לחיות ביזור החולות הטבעי שהיה כאן (לפני היות תל אביב היה האזור דומה לשטח פלמחים של היום). חיות סטנואקיות, המותאמות לחיים רק בסביבה צרה וספציפית, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם האדם, כי סביבתו של זה נוצרת במו ידיו. יוצא מכלל וה הוא החולד, ועוד נשוב אליו.

הנמיה, למשל, אחד מבעלי החיים היפים ביותר, היא חיה אנרואקית. היא חיה בטבע בחולות, באדמת חמרה, טרה רוסה, במדבר ובחורש טבעי. אז מה זה בשבילה תל אביב? וכך היא היה גם בקמפוס האוניברסיטאי, כאמור, וגם באיזורי הבור הנושקים לשולי העיר. הנמיה היא טורף בעל מבנה נמוך וצר, פרווה סמיכה בבסיס זנבה יוצרת את הרושם שהוא חלק בלתי נפרד מן הגוף. היא חיה חברתית החיה בקבוצות הכוללות זכר, מספר נקבות וגוריהן. במצרים העתיקה גודלו נמיות כחיות שעשועים, ותרמו לשמירת סביבה נקיה ממזיקים. הנמיה משמידה נחשים ומכרסמים קטנים. ניתן לגדל גור נמיה כחיית בית. היא נאמנה לאדם ויוצרת עמו תקשורת טובה, כמו כלב או חתול. בטבע הן מתקשרות ביניהן במיוחד באמצעות חוש הריח. לנמיה בלוטות המפרישות חומר ריחני, הממוקמות בסביבת פי הטבעת. בעזרת החומר הן מסמנות את עצמן ואת סביבתן.

התקשורת והסימון בתל אביב מתנהלים במוסף "חדשות", בעיתון "תל אביב" של ידיעות אחרונות וכמובן בשבועון שהוא יותר מעוד מקומון, העיר. העיתון משתדל, ומצליח, להיות גורם דומיננטי בתל אביב. מורה דרך, מכוון ומטפח אופנות, ממליך ומפיל. בתחום חיי הרוח, העיר אינו מסתפק בדיווח אלא יוצר בעצמו חלק מן ההתרחשויות, כנושא דגל התל אביביות העכשווית. די להזכיר טקסטים מעמודו הראשון, כמו "שוקחתן, תל אביב מצטרפת לבירות העולם", ועד לעובדה שזה העיתון שאמר לכולנו לנעול דוקטור מרטין ולהתחיל (או להפסיק) ללבוש שחור.

בעיתון טור קבוע לוילוז'ני, שהקן וחבר מועצה, ובו הוא מספר על מלחמתו התקיפה בצ'יץ'. בתל אביב, הכוונה לראש העיריה. וילוז'ני גם הנחה את מופע ההייד פארק בשוקחתן, אירוע תל אביבי שהוא פשפשוק מתחכם. רשימתו של וילוז'ני, "תל אביב יש רק אחת", היא דוגמה מוחצת לנצחון הרוח המקומית על העובדה המצערת שתל אביב שוכנת לגדות הירקון ולא ההדסון. למסיבה השנתית של העיתון מוזמנים "כולם": משרדי פרסום, קולנוענים, בליינים, הקונקורנציה התקשורתית, מוזיקאים, כל מי שמכיר את האחות של מזכירת מחלקת המודעות, ומאושר מי שקיבל הומנה למסיבת העיר. קיבלת, משמע אתה קיים. היתה תקופה שניסיון העיר לשייך את תל אביב למנהטן היה יותר מבוטה. העיר אינו הווילג' וויס (ולאותו עניין, גם קונטקסט איננו אינטרוויו).

אפרופו תקשורת, עד לא מומן הסתובבו באיזור רמת אביב וקריית שאול אחד עשר דורבנים שהוצמדו להם משדרים, כחלק מעבודת דוקטורט באוניברסיטה, הדורבן, אותו מכרסם לילי בעל קוצים שחורים ולבנים, נפוץ בכל הארץ ומצוי במספרים מעטים גס בתל אביב. לדורבנים, כמו גם לכמה תל אביבים, תחומי מחיה קבועים למדי. אזור הסיור הלילי של דורבנים זכרים בתל אביב עשוי להגיע לשמונה קילומטרים (להשוואה, כמו הדרך מקפה בגדד לזמן אמיתי, דרך השופטים ובלפור, עם עצירת רענון קצרה בנרגילה חמליבך). משום שהוא אינו צופה בפרקליטי אל.איי, הרי ששעת היציאה של הדורבן לסיורו היא כשעתיים לאחר השקיעה בחורף, וכעשרים דקות לאחריה בקיץ. מסלולם של זוגות דורבנים קצר, והוא מגיע עד שלושה קילומטרים לכל היותר. הדורבן חוזר בשעות הקטנות של הלילה בהילוך מתנודד, לא עקב אלכוהול חלילה. פשוט, כך הוא הולך. הוא נצוד הרבה בארץ, אך עדיין לא בתל אביב. צחי בוקששתר, הבעלים של מסעדת התרווד הוורוד (מסעדה נחשבת. כולם הולכים אליה. היא קטנה מאוד) סיפר באחד המקומונים על ציד דורבנים ועד כמה טעים בשרו של הדורבן. נקווה שאם יחליט להגיש ממנו, יהיה זה מדורבנים פרובינציאליים ולא מאלו שברמת אביב.

מחזה מרנין מתרחש כאשר שני יצורים קוצניים כאלה מחליטים להזדווג. הדבר קורה לרוב בחודשים ינואר-מרס. הוכר מתקרב לנקבה (בזהירות, בזהירות) ומציב את כפותיו הקדמיות בין קוצי הגב שלה. הוא אינו יכול להיצמד אליה, והחדירה מתרחשת ממרחק בטוח. הדבר אפשרי הודות לאיבר המין הארוך של הדורבן, כ-40 (במילים: ארבעים) סנטי
טרים אורכו.

איפה הדורבן ואיפה אותם תל אביבים המתרברבים בגודלם, כאותו אחד שפרסם בשער האחורי של העיר מודעה בה ציין את אורך איברו (רק 27 סנטימטר) ומספר תא דואר להתקשרות. גם ציפורה כתבה בחדשות שהגודל הוא "אין" כיום, כנראה לאחר מפגש עם דורבן, נראה שהקשר בין התדמית התל אביבית לבין הדורבן הוא בעיקר בשיטה של לזיין מבלי לגעת באמת. "התל אביבים מזיינים הרבה", ציטוט מפי עוף ירושלמי קפוא בקריקטורה של דודו גבע. נחמן אינגבר, בביקורתו על "סקס, שקרים ווידאו טייפ" כתב שצעיר תל אביבי ממוצע, היושב בפאבים, השכיב לפחות שלוש בחורות הנמצאות בסביבתו המיידית באותו פאב.

איפה, לעזאזל, הפאב הזה.
[X=nextPage=X]

הארנבת, הקרויה בטעות גם שפן, בהחלט מקיימת הרבה יחסי מין. היא מפורסמת בנושר רבייתה הגבוה, וידועים מקרים של ארנבות שקיבלו תזונה נאותה ונכנסו להריון חדש בסוף ההריון הקודם. הארנבת פעילה בשטחים החשופים סביב תל אביב, ופרטים מסוימים, כפי שנכתב כאן, מוצאים את דרכם גם לקמפוס התל אביבי. הארנבת היא חיה סוליטרית (יחידאית). אם יוחזק זוג ארנבות יחד בתנאי שבי, תהיה הנקבה דומיננטית, והיא מסוגלת אף להרוג את הוכר. הארנבת משמיעה בהיפגעה צווחה רמה, והיא נחשבת לחיה פחדנית. "משתפן" הוא כינוי נפוץ לאדם מפוחד (והכוונה, כמובן, לארנבת), וגם הביטוי מזדיינים כמו שפנים" אינו טעון הסברים.

"אבל החיים זה לא רק זיונים ובירה" (נואם אלמוני בהייד פארק של שוקחתן, נוזף בקהל)

ישנם תל אביבים המנסים לשבור את שיאי הארנבת, והמוביל הוא רפי שאולי, שטען פעם שלזכות איברו נזקפות לא פחות מ-2600 נשים. בהערכה גסה מאוד של 20 שנות פעילות פורה, מדובר ב-2.5 נערות לשבוע. הוא, כנראה, ממציא המונח "חצי זיון".

שיאן מיני אחר הוא החולד, המסוגל לעתים לקיים יחסי מין שישים פעם במשך שעה וחצי. בתחילת המפגש מתקיפים בני הזוג זה את זו ונסוגים, וחוזר חלילה, אך בסופו הם מסוגלים לרבוץ זמן ארוך, ללקק וללטף זה את זו, מה שמראה שלעתים בא הרגש אחרי הפוזה. החולד הוא חיה סטנואקית, והסיבה שהוא שורד בסביבה האורבנית של תל אביב היא שהוא ניתק מגע מכל מה שמעל לראשו. החולד מבלה את כל ימיו מתחת לפני הקרקע, ומוצא את מזונו בשורשים ובפקעות. גופו גלילי וצר, ומותאם לחלוטין לסביבתו. עיניו מנוונות לחלוטין ואינן נראות מבחוץ, מעטה קרני עוטף ומגן על אפו. ישנם מספר זנים של חולד, וסמוך לצפון תל אביב עובר הגבול בין שניים מהם, זה בעל 58 הכרומוזומים וזה בעל ה-60. הם, אגב, מסוגלים להכליא ביניהם, ולצאצא יהיו 59 כרומוזומים.

כשם שלחיות הבר בתל אביב יש את החולד המחתרתי, כך גם לתרבות התל אביבית יש את צדדי המחתרת שלה. בניגוד לבעלי החיים, מידת החשיפה לה זוכות המחתרות השונות בתל אביב עומדת בהיפוך פרופורציה גמור למשקלן הסגולי. השאיפה היא לייחוד בכל מחיר, לשונות. כך מגיעות להקות מהתרת, שנמאס להן להפריע לשכנים בפריפריה, לעיר, וזוכות לעתים לכתבות של אלפי מילים. לפעמים מתגלה משהו מצוין באמת, כמו החברים של נטאשה, אבל בדרך כלל הן נעלמות כשם שהופיעו. הקהל התל אביבי נחשב לקהל האנין ביותר בארץ. בהקרנה של קומדיה בסינמטק, למשל, יפרוץ הקהל בצחוק רק לאחר שהשחקן יאמר את הרפליקה הקובעת, גם אם התרגום הופיע על המסך חצי דקה קודם. הכלל שריר גם אם הסרט דובר ניב של סווהילית הררית. צד נוסף לצפיה בסרט בתל אביב הוא הסיכוי שמאחוריך יתיישב סטודנט לקולנוע, שלאורך כל הסרט יספר לחברה שלו איך צילמו את השוט.

"1998. בשנה זו מתחיל לשלוט הצבע השחור, שמבאן והלאה משתלט על כל חלקה טובה ומגיע, בסופו של תהליך, גם לרחוב שינקין בתל אביב" (שירה ברויאר, מוסף סגול של חדשות לסיכום שנות השמונים)

הדוגמא המובאת תמיד להוכחת האבולוציה מספרת על זן מסוים של עש בצבע בהיר שחי באנגליה על גזעי עצים בהירים. היו עשים בודדים מן הזן שצבעם היה שחור, והם נטרפו בדרך כלל משום שלציפורים הניזונות מהם היה קל לגלותם. עם המהפכה התעשייתית כוסתה סביבת הערים בפיח שחור, ולפתע היה העש הכהה מוסווה טוב יותר והלבן בלט לעין. בהתאמה לחוק הברירה הטבעית, הפכו תוך מספר שנים העשים השחורים לרוב. זהו המקרה המתועד היחיד של אבולוציה שהתרחשה לעד עינינו. כיום, אגב, עם התגברות המודעות האקולוגית למניעת זיהומים, שוב חוזרים העשים הבהירים להיות דומיננטיים.

גם לתל אביב היתה מהפכה תעשייתית משלה, שבשיאה צצו מועדונים שונים והאנשים החלו להסוות עצמם בשחור. כולם. לא שהיית מבחין ביותר ממספר נקודות כהות אפילו בשינקין, ממרומי אחד העם, אבל "כולם" זה לא רק מספר. היום נחשב השחור כ"פאסה" (גם המילה "פאסה" עצמה, כמוה כ"אין" ו"אאוט", נדחפת החוצה). בתהליך שבו המרדף התל אביבי הופך לאבסורדי, הכי סטייל זה להיות לא בסטייל. הכי אין זה להיות אאוט. אאוט עצמה היא מילה גסה. מסובך? בכלל לא. אפילו כיף. עובדה, כולם נוהגים כך. כנראה בשל המודעות לאקולוגיה.

לעתים מגיעים אנשים מפוחדים למכון הזואולוגי בתל אביב עם סיפורים על רוח נוראה שבאה אליהם בלילה. תנשמות. הן באמת מצמררות, במראה המומיה שלהן. זהו דורס לילי הניזון ממכרסמים ומצוי במספרים מועטים יחסית בתל אביב. עוף אחר, שהגיע לעיר בעקבות האדם והסתגל אליו, היא הצופית. צוף פרח המלוויסקוס, הנפוץ בגינות, אהוב עליה, רק שמקורה קצר מכדי להגיע לבסיס הפרח. הצופית מנקבת את הפרח ויונקת מן הצוף. גם הבולבולים, מין אפריקאי במקור, התרבו מאוד בתל אביב בשל הגינון והנוי. בז העצים הגיע גם הוא, והוא חי בעיקר בקיניהם של אחרים. הוא נוהג לפלוש לקיני עורבנים אפורים כשהם מסיימים את תקופת הקינון, ולעתים קרובות מתפתחים ביניהם מאבקי שליטה. הבן המצוי נפוץ יותר בתל אביב, והוא מקנן במרזבים ובגגות בתים. הבז המצוי ובז העצים הינם הדורסים היומיים היחידים בעיר, פרט לתל אביבי.
[X=nextPage=X]

"גרה בשינקין/ שותה בקפה תמר/ רוצה לעשות גם סרט קצר" (יאיר לפיד, "גרה בשינקין")

הסטריאוטיפים התל אביביים שתוארו כאן מעוררים אנטגוניזם, גם בקרב המל אביבים עצמם. אולי זה מוכיח שהתל אביבי הוא באמת מה שאומרים עליו, נהנתן חסר מוסר ואכול שנאה עצמית. תל אביבים מסוימים, כאלו ששיחות הנפש שלהם רוויות "כאילו" ו"כזה" אגב לגימה במידבר או בכל פאב איני אחר, נהנו להצטרף למקהלה שהשתלחה באמיר קמינר אחרי הופעתו בטלוויזיה בכתבה ההיא של מוטי קירשנבאום. והוא דיבר בסך הכל על תחושות שעלו רק אצלו, ובאירוניה די ברורה. 

 

חלק מן ההוויה התל אביבית הוא החיפוש אחר הקורבן הפוטנציאלי הבא, שבו יוכלו כולם (ואלו שוב אותם "כולם" ספורים) להתעמר בהנאה. תרנגולות, שאינן חיות בר בתל אביב, נוהגות להתנפל על תרנגולת פצועה ומדממת ולנקר בה עד מוות. לא מזמן נודע על המשבר והסכסוך, המוצדקים כנראה, בין עובדי מוזיאון תל אביב לבין מנהלם, מרק שפס. תוך פחות משבועיים ידעו כולם ששפס חסר כשרון ניהולי, שמתחת למסיכה מסתתרת בהמה גסה, ועוד השמצות. אם רק חלק מהמידע שפורסם עליו נכון, כנראה שהם צודקים בתביעתם, אבל מעניין למה לא שמענו על זה קודם. שפס עצמו, לטענת יודעי דבר, לא ייזרק לרחוב כל כך מהר.

חתולי האשפתות התל אביביים הנם חתולי בית שהתפקרו. חתול הבר, אביו הביולוגי של חתול הבית (והרחוב), הי בשטחים לא מיושבים מחוץ לעיר. ניתן לזהותו לפי צבעו האפור (הגוונים השונים של חתול הבית הנם פרי הכלאה שיטתית של האדם במשך דורות), ושלוש הטבעות שעל זנבו. אם נראה חתול דומה בעיר עצמה, כנראה שמדובר במתחזה. חתול בר המכבד את עצמו לא יתקרב לשטה הבנוי. הסכנה המיידית לקיום חתולי הבר הינם חתולי הרחוב. הם מכליאים ביניהס בחופשיות (ואיזו חתולה גזעית לא תתאווה לחתול בר אמיתי, לא סתם מהרחוב), וכך מאבד חתול הבר את הייחוד שלו.

קירבה מסוימת, הקיימת בכל זאת בין תל אביב לניו יורק, מתבטאת בחסרי הבית. הם גרים ברחובות העיר, מדי פעם כותבים עליהם באחד המקומונים, ומדי פעם משיבות הרשויות המוסמכות שאין מה לעשות בדבר. תוכלו לראותם על ספסלים בשדרות רוטשילד, בגן מאיר, ברחוב אלנבי ובתחנות האוטובוס. עצוב, אבל הם הפכו כבר לחלק מהנוף. כאותה ישישה המתנהלת בשינקין עם שקיה, כאותו אומלל המכוון לעתים את התנועה ליד קולנוע פריז.

החרדון חי בחורי העצים או בסלעים, ומוצא את מזונו בחרקים המתרבים סביב האשפה שמייצרים בני האדם. הוא אולי המין היחיד מבין הזוחלים שנותר ואף התרבה באיזור עם בוא האדם. לא שלא מוצאים מדי פעם צפעוני באפקה או משהו: אבל ככלל, הזוחלים בעלי הדם הקר החיים על הקרקע אינם מסתדרים עם הריצוף והבניה. אתר נוסף בו נמצאים כמה מיני זוחלים הוא מובלת חיריה, המשמשת גם כמעון חורף לשחף האגמים (להבדיל מהשחף הלספי, החי בחוף עצמו).

"החיים בזבל" הוא ביטוי שהומצא על ידי מתרגם סרטים, שחיפש ביטוי הולם ל"Life Sucks", והתאזרח בהנאה בתל אביב, כמו גם הרעיון המופרך ש"אין מה לעשות פה". בתל אביב קרוב לארבעים מסכי קולנוע, לא כולל הקרנות מיוחדות, עשרות רבות של פאבים ומסעדות, מקומות בילוי מגוונים, שווים לכל נפש ולכל כיס, אולמות תיאטרון, גלריות, מופעי בידור ומוזיקה, חוגים שונים, דינמיקות ומרתונים ודיונים לסוגיהם בכל נושא כמעט שניתן להעלות על הדעת, ואין מה לעשות פה. דיכאון אמיתי.

חלק חשוב מן השעמום התל אביבי הוא המרדף אחר האירוע המשעמם הבא וקטילת הקודם. "ממש משעמם, אני אומר לכם, ובכלל, ראינו/ניסינו/שמענו את זה קודם". כש"זה" יכול להיות כל דבר. הצגת סיום מחזור של בית ספר למשהק, תערוכת צילום חדשה, סרט קצר שרוצה לגדול או כתבה בירחון בעל מקדם יומרה גבוה. אותן פנים, אגב, נראות בכל אותם אירועים מדוברים. בסך הכל, מדובר בכפר קטן שאנשיו מצאו תחליפים מתוחכמים למפגש השבועי עם שכניהם בכיכר השוק. כפי שנאמר כבר, היחס המספרי בין התל אביבים בכוח (הגרים בעיר) לבין אותם תל אביבים בפועל, הוא גבוה מאוד.

הדו חיים הם סיפור עצוב בפני עצמו. מה שגרם להשמדתם היו; בראש ובראשונה היעלמותן של השלוליות. כל אזור החוף בנוי מעמקים הנמשכים מצפון לדרום, וביניהם עמקים הקרויים מרזבות. בעמקים אלו היו שלוליות שנוצרו בשל קרקע החרסית, העמידה יותר למים. ןמרזבון הטבעי העובר ליד אפקה, בונים כיום את המשך נתיבי איילון. עד לפני כשנתיים היתה שם שלולית גדולה, ובה סוג של צפרדע הנקראת חפרית. פיתחו את האזור, ואין יותר חפריות בתל אביב. בכל הארץ רק שישה מינים של דו חיים (היו שבעה), ומתוכם חיו חמישה בשלולית הענק ליד משרד הרישוי בחולון. ייבשו את רוב השלולית, ולחלקים הנותרים שפכו שמנים וזיהומים אחרים, וכל האוכלוסייה הושמדה.

עוד לא אבדה תקוותנו. בן מאיר ניתן לצפות בדו חיים שונים (צפרדעים וקרפדות) בבריית המזרקה, וילדים, כמו בכל כפר מצוי, משחקים ב"תפוס את הצפרדע". ביום משתלטים על המקום בני האדם וכלביהם, אולם בלילות נשמעים קרקורים נוגים עד רחוב קינג ג'ורג' עצמו.

ההקשרים בין המידע על חיות הבר האחרונות של תל אביב ואורחות חייהם של התל אביבים הנם, כמובן, שרירותיים (שלא לומר שטותיים) למדי. אל לנו לשכוח שבתל אביב, נוסף על המגוון האנושי והפוזאי שלה, גם אוכלוסיה גדולה ומתרבה של בעלי חיים, המנהלים את חייהם במקביל לנו וצמוד אלינו. הם פה בכל פינה, צריך רק להביט.

תודות לפרופ' יורם יום-טוב, המנהל המדעי של הגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב. קוראים שירצו להעמיק את הידע שלהם על חיות הבר, מוזמנים לעיין באנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל.

(פורסם במגזין "קונטקסט", 1989)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Xslf  On 9 ביוני 2003 at 11:20

    ברצינות- אם יש משהו שווה קריאה, אל תהסס להעלות אותו, גם אם הוא לא חדש. אין חוק שאומר שבלוג חייב להכיל תכנים חדשים בלבד.

    רק בקשה קטנה- תעבור על התוצאה של הדיגיטציה ותעשה הגהה. נתקלתי במאמר הזה בכמה שגיאות דיגיטציה (נ במקום כ, ה במקום ח וכו')

  • אביבה  On 9 ביוני 2003 at 14:11

    לראשון הלכתי לראות מה זה, ובהזדמנות גם מכרתי תקליטים וספרים מיותרים (חזרתי הביתה עם 7.5 שקלים). לשני כבר באתי עם ערימת בגדים ישנים.

    לקראת השלישי אני ומישהו בישלנו ריבת תפוחים, לפי מתכון של סבתא שלו, שמנו בצנצנות "כפריות" יפות והלכנו למכור. הלך לא רע והיה טעים.

    ברביעי הוא אמר שלא מתאים לו למכור, הוא אוהב רק לעשות את הריבות. העסק נסגר.

    כמה חודשים אחרי זה מצאתי את עצמי עומדת לעזור לחברה שמכרה חולצות עם אפליקציות ובאטיק. היא קנתה חולצה בשלושה שקלים ("עם פגמים בלתי נראים") ומכרה ב- 25 שקל. זה היה סימן שכבר סוף הקחתן. ובאמת היה סוף.

  • רות  On 14 ביולי 2004 at 19:29

    האם אתה הבנתה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: