נהייתי דוד, דוד בגופיה

זהו כנראה הטקסט הארכיוני העתיק ביותר שהועלה ב"רשימות". במסגרת העבודה, אני בודק סקאנר. במסגרת הסקאנר, התקנתי תוכנת OCR, המשמשת לזיהוי כתב סרוק. ועם אחוזי דיוק לא מעטים. והנה, קטעים שמזמן חשבתי שאין אפשרות לשחזר – שנכתבו על מעבדי תמלילים כמו איינשטיין או "תמר" של ידיעות אחרונות (מעבד התמלילים התמוה ביותר שנוצר אי פעם. רוצים לדעת איך עושים שמירה? לוחצים Esc).

 

 

אז אין מה לעשות, בין הרשומות הרגילות יהיו בזמן הקרוב כמה קטעי ארכיון שמצאתי בארגזים שהושארו ארוזים כבר שלוש דירות אחורה. למשל, הקטע הבא, שפורסם ב"עיתון תל אביב" לפני כמעט עשר שנים, כשעברתי דירה צפונה יותר ממרכז העיר. הקטע משעשע אותי היום, מעבר לתחושת הזמן העובר (לא היו "פיצוציות", היתה "פיצוציה", וגם זה היה לא קל) כי ממש לא מזמן חזרתי לגור שני בלוקים ורבע מהמקום שעזבתי בזעם. טוב, לא ממש זעם.

 

נהייתי דוד, דוד בגופיה

 

היריקה לבאר ששתיתי ממנה לא משנה כלום. יותר מדי צעירים שעברו לשינקין כי צריך לעבור לשינקין עשו פיפי במים

בשבוע שעבר, בימי ההפסקה שבין שמינית לרבע הגמר, עברנו דירה לרחוב קטן וחמוד המקביל לדיזנגוף. היתה תחושה קלה של בגידה כשהמשאית סבה באלנבי ופנתה צפונה, נוטשת מאחוריה עשר שנים בארץ הפלאות והפלאוורה, אבל גם הרגשה בריאה ומלהיבה של שחרור. אני יודע שדברי נשמעים כמלמוליו המטורללים של חוזר בתשובה, אבל הייתי בהחלט מאושר לעבור לסביבת דיזנגוף, מקום שגם אם יעשו עליו גליון נושא במקומון, זה לא יגרום לך אותה הרגשה שמתעוררת בעקבות צפייה בסצינות רומנטיות בסרטים ישראליים משנות ה-70'.

עלי מוהר, נדמה לי, כתב פעם על הרגע הנורא שבו אתה מגלה את עצמך בתור הדוד בגופיה, שעומר על המרפסת וצורח "שקט!" על הילדים. ברחתי משינקין כשהרחוב איים להפוך אותי למוטציה דפוקה של הדוד הזה: בשתיים בלילה, כשהמקלדת לא מניעה, בכבלים יש את הזבל הרגיל וברחוב למטה מתווכחים העוללים על האיות הנכון של הגרפיטי שילכלך את חזית ביתי, מצאתי את עצמי מחפש בקריז את הערך "מסור שרשרת" בדפי זהב.

כמה מידידי הטובים ביותר גרים בשכונה, וסביר שבאתרי הבירה והחסה המסולסלת שלאורך הרחוב, אלו שבהם פיזרתי את מיטב כספי בשנים האחרונות, אוכל להמשיך ולשבת בלי לשמוע את המלה "יורד". אני לא חושב שהיריקה הזו, לבאר ששתיתי ממנה, תשנה משהו. יותר מדי צעירים, שעברו לשינקין כי צריך לעבור לשינקין, עשו פיפי במים האלה. אז הנה, הפכתי לדוד נרגן, אבל אני מעדיף לברוח לדיזנגוף עם הגופיה מאשר להישאר בשכונה שעשתה לעצמה מסע פרסום כל כך מוצלח, עד שהתחילה להאמין בו בעצמה. הבדיחה הכי עצובה היא שהשיר שיאיר לפיד כתב למנגו נכון. כל מלה.

דיזנגוף עבר כבר מזמן את השלבים האלה. ברחוב השקט שבו אני גר, מרחק דקה מאתרי היסוד שלו, אומרת לי השכנה החדשה ברוכים הבאים, עוד לפני שפועלי ההובלה פורקים את המשאית. זה לא שבשינקין לא יברכו דיירים חדשים, רק ששם מעונינים להבין אם יש לך משהו לעשן. לשכנתי כאן אביא כוס סוכר ונצא פיטים.

לקח ארבעה חודשים של חיפושים, עד שהבנתי שכדי לשבת עם חברים לקפה במתחמי השכונה, אני לא חייב לגור שם. שלוש לפנות בוקר, המקלדת מגרגרת חרישית והמזגן מאוושש. יציאה לסיגריות מחייבת התרחקות מהשיכון החדש, ומאנשיו הקמים בבוקר לעבודה, עד הפיצוציה. עשר דקות טיול עם הכלב, זה הכל. כל כך קרוב, כל כך רחוק.

(פורסם ב"עיתון תל אביב", 1994)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוקי  On 8 ביוני 2003 at 0:14

    כמה הם מופלאים הרמזים המטרימים. עוד לפני שנולד הסבא, במצב צבירה של דוד, וכבר נרגן. אבל יודע לכתוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: