עונת יובש צהובה (א): מייק באסט, מנהל אנגליה

 

 

(זהירות: הסרט מהנה גם בצפיה שלישית, אבל מי שחושש מספוילרים – יירד למטה, יקליק על הלינק, יוריד את הסרט, יראה ואז יחזור (ותודה למיכלי))

 

"ליידיס אנד ג'נטלמן, אינגלנד וויל בי פליינג פור, פור, פאקינג טו"

 

איך, איך פספסתי את הסרט הזה. אני אפילו לא זוכר איך קראו לו בגירסה העברית, ל"Mike Bassett, England Manager", אבל נדמה לי שהוא הוקרן שבועיים ורבע בקולנוע לב (מאמר מוסגר: בזמן החיפוש אחר מידע בעברית על הסרט, מצאתי טור ביקורת ישן של יובל נתן, מעיתון תל אביב, שבו הוא מטיל ספק ביכולתו של מודי בר-און לשדר ספורט. אח, הארכיונים האלו של האינטרנט, זה משהו). בכל מקרה, לרגל העונה השחונה המצפה לנו, יידגמו וייצפו סרטי כדורגל בתדירות שבועית (או בערך שבועית. בכל זאת, זה בלוג) (כן, הודיתי בזה), בתקווה שהדבר ייקל במעט על שלושת החודשים הקרובים. אתם מוזמנים, כמובן, להציע סרטי כדורגל שייסקרו במיני מדור החדש.

 

מדובר במוקומנטרי, אותו סוג סרטים תיעודיים כביכול אליו שייכים סרטים כמו "זליג", "ספיינל טאפ" והסרט החמוד ההוא של צ'יקי על מלך המתיחות הישראלי הפיקטיבי, טונה שרייבר. הפורמט הזה, כידוע מאפשר השתוללות מרובת חדווה כשהוא בידיים הנכונות, והידיים של סטיב בארון, במאי הסרט, בהחלט הידיים הנכונות. לפחות מנקודת ראותו של חובב הכדורגל.

 

בוודאי חובבי כדורגל המאוכזבים מתוצאות מאבק האליפות על הליגה, כמו החבר האדום, שבא אלי למעט התרגעות בטרם יתפנה להתאכזב מביצועי הנבחרת, וטרח לעצור בדרך ליד בלומפילד ולזעוק את קריאות הקרב של הפועל "נראטיב" תל אביב אל מול ההיכל הריק, רק כי זה כל כך חסר לו. שמנו את הסרט, התחלנו לראות, ונשפכנו מצחוק.

 

 

המשלחות של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד למונדיאל נפגשות במקרה בשדה התעופה. כמה זמן עד שהם מתחילים ללכת מכות? 25 שניות, טוען הסרט, אם כי אפשר להניח שהוא מגזים ושתעבור לפחות דקה שלמה של הקנטות בטרם יועפו פחי האשפה מצד אחד של הטרמינל לצד השני. כשהאוהדים האנגלים מתפרעים ושותים במשחקי חוץ, מי מארגן אותם? אם להאמין לסרט, מדובר בקפטן נבחרת אנגליה, כמו שמצופה ממנהיג.

 

ריקי טומלינסון, קומיקאי בריטי שאתם אולי זוכרים כנהג המונית שלוקח את אדם (ג'יימס נסביט) בסדרה "רגליים קרות" אחרי שמתברר שיש לו סרטן באשכים ושאחד מהם חייב ללכת, הוא מייק באסט, כדורגלן עבר כושל ובהווה מנג'ר של קבוצת נוריץ' מהליגה השניה, שכנגד כל הסיכויים זוכה בגביע. הוא מבוגר, הוא שמרן, הוא מהדור הישן, מאמין רק ב-4-4-2, אבל כשצריך הוא גונב לשופט הרביעי את לוח הסימון ומשדר למשחק שאין צורך בדקות הארכה.

 

לאחר דיון מעמיק מחליטה ההתאחדות האנגלית שהוא המועמד המתאים לאמן את נבחרת אנגליה, לקראת משחקי הגביע העולמי שיערכו בברזיל. פשוט, המועמדים מסקנדינביה כבר לא מעוניינים, ואלו מהפרמייר ליג הם או סקוטים, או שתיינים, או מדברים יותר מדי. מכאן מתחיל מסע הזוי ושיכור, בו נפרטות אחת לאחת כל השערוריות והאסוציאציות הקשורות בכדורגל הבריטי, ממגינים אלימים (הומאז' ברור לויני ג'ונס), קשרים מיופיפים (מי אמר באקהאם), שחקנים ששתו את הקריירה שלהם לדעת (מג'ורג'י בסט ועד גאזה) ובעיקר, הרבה הומור עצמי על מעצמת הכדורגל שהמציאה את המשחק, אבל לא הצליחה להשיג תואר עולמי משמעותי כבר יותר מדי זמן.

 

הבריטים בהנהגתו הקשוחה של באסט מצליחים לעלות למשחקי המונדיאל, למרות שהפסידו לפולין, אחרי שליכטנשטיין קורעת את בלגיה 6-0. בברזיל הרחוקה נלחמת הנבחרת כמו אריות בריטיים ישישים ומחלצת תיקו מאופס ממצרים. מצרים!. באסט מאבד את אשתו ואת כבודו כשהעיתונאים הבריטיים שותים את דמו, השחקנים שלו עומדים בתור ללכלך עליו בעילום שם, ונראה שדבר לא יציל את האנגלים מחזרה מבישה הביתה. באסט משתכר בפאב של המלון, רוקד על השולחן בתחתונים (עם יו"ר ההתאחדות, שמנסה להוריד אותו משם), מצולם על ידי הטבלואידים והופך לבדיחה הרשמית של המונדיאל. הסיכוי האחרון שלו הוא במשחק המכריע מול ארגנטינה, היריבה ההיסטורית של אנגליה, שרק ניצחון בו יעלה את הבחורים השיכורים לשלב הבא.

 

 

והניצחון הזה מושג, בצורה המתוקה ביותר האפשרית. דקה לסיום, החלוץ השיכור מועלה למגרש, פורץ את הקווים הארגנטינאים ובועט בעיטה מרהיבה, היישר אל הקורה. את הכדור החוזר הוא מעיף פנימה בעזרת יד ימין, ולמרות מחאות הארגנטינאים השער מאושר, אנגליה בפנים וארגנטינה בחוץ.

 

אין בסרט כמעט סצינה שלא תשעשע אוהדי כדורגל: מהניסיון של הכדורגלן הבריטי לחטוף כדור מחבורת ילדודס ברזילאים, דרך מרכז המחקר המדעי לחקר הכדורגל של ד"ר האנס שו-גארדן, שכמעט הורג את השחקנים בעזרת טכנולוגיה גבוהה, ועד פלה (בהופעת אורח), המוכן להמר (קוויקטיים) אפילו על יכולתה של ארה"ב להגיע לחצי הגמר, רק לא אנגליה. הסרט משובץ בציטוטים משובבים ממיטב ה"הוצא מהקשרו" הבריטי, וכולל הופעות אורח בתפקיד עצמם של פלה, רונאלדו, בנות אטומיק קיטן והעיתונאי הצהבהב מרטין באשיר (מייקל ג'קסון, דיאנה) בתפקיד עצמו, כיוצר הסרט הפיקטיבי. לחובב המתייבש אפשר רק להמליץ להתעלם מהידיעות החדשותיות המעניינות על מצב הרוח של הקרסול של ברוך דגו או הדיסק של שמעון גרשון, ולהוריד את הסרט באימיול (והנה הטריילר, בקוויקטיים).

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • michaly  On 8 ביוני 2003 at 20:05

    "מייק באסט מנהל את אנגליה" או רק מנהל אנגליה.

    ומוסרים לי פה שהביקורת הזאת שלך מלאה ספוילרים ולכן לא קראתי אותה. שים אזהרה בכותרת בביקורת הבאה.

  • צוף  On 11 ביוני 2003 at 0:59

    מיכלי! אהלן.

  • דקלון  On 13 ביוני 2003 at 18:18

    אבל הכותב המכובד שכח להוסיף שעל פי כל הסימנים המצויים בידינו, ריקי טומלינסון הוא כיום האדם ששולת בעולם. חוץ מזה, את תפקיד חייו הוא עשה בתור אב המשפחה ב"רויל פאמילי", ומי שלא ראה אותו אצל פרקינסון לפני עונה-שתיים, לא ראה הופעה מבריקה מימיו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: