אתמול התחתנו לילך ודן (מיליון מזל טוב!) ובזאת בא אל קיצו חודש עמוס חתונות, חמש בסך הכל. בחודש הבא יישאר כסף בבנק, וגם אפסיק להשוות בין רבנים. הרב של דבירסקי ומייטול היה הכי סבבה: עם אינטונציות של הבאבא בובה הוא פרץ חמש פעמים בשירה תימנית תוך כדי הטקס, כשדבירסקי נותן לו קול ב'.
תרבות החתונות בימינו מחייבת באר קטן הפתוח בזמן קבלת הפנים. לפעמים יש שם בארמנים שיודעים את העבודה, ואז זה תענוג (אתמול=6 מוחיטו + 2 מרגריטה). כמו שאמר שמחה ארליך, מקצת התחנפות אף אחד עוד לא קיבל סטירת לחי. שווה להיות נחמדים לבארמן, הוא בדרך כלל יודע איפה אבא של הכלה החביא את הבקבוקים השווים יותר.
אה, חברים יקרים, בקרוב אצלכם.
מודעות פרסומת
תגובות
החתונות בארץ הן ג'יפה. כלומר רובן. כמו התמונה ששמת למעלה. אולם גן יער גינה פרקט ים. כל החתונות אותו דבר. מוחיטו בכולן. אקטיבי ברחבה לחלקן וריינינג מן כמעט לכולן.
צריך לשנות את המנהג האווילי הזה שאנשים מוציאים ים כסף על אירוע. מבקשים מהאורחים לממן להם אותו (כלומר לממן את התעשייה שחיה מזה) ולהשאיר את האישי בצד.
תראה מה זה – 5 חתונות היית – ושום דבר אישי אין לך לכתוב על האירועים.
לכתוב בפומבי, התכוונת.
חתונות ולוויות הם אירועים הכי פרטיים
שהפכו אצלנו למיצג כאילו נורמטיבי,
אבל זה מזה מעוות
עם התשובה הזו.
עוני רוחני
מי הצלמת השווה בפריים?
ואגב, יופי של קומפוזיציה הוצאת מהטלפון.
העונה שלי עוד לא התחילה, ולקראת ספטמבר תתחיל החגיגה הגדולה, כולל של ההכי טובה. ועוד לא מצאתי מה ללבוש. נו.
אז למה הבלוג הזה? יאללה ביי.
שהוזמנתי אליהן תערב, ואני מניח שלא בהכרח בשמחה גדולה, את ענייניהם הפרטיים של אנשים אחרים שיקרים לי.
זה פרסונלי.