Monthly Archives: יולי 2003

כמה טוב שיש אינטרנט #1

 

ילד קנדי שמן בן 15, דחוי ולא מקובל, נכנס למעבדת הוידיאו בבית הספר ומשחק מול המצלמה עם מטאטא, כאילו הוא חרב האור של גיבורי מלחמת הכוכבים. החברים שלו מגלים את הקלטת למחרת, ממירים אותה לווידיאו ומעלים לרשת. כולכם ראיתם אותה, מן הסתם, ברשימות הדיוור המשרדיות. למשך איזה שבוע זו הייתה הדאחקה של הרשת. נורא מצחיק.

 

יובל דרור דיווח על המשך הסיפור: הנער אושפז במחלקה פסיכיאטרית, הוריו תובעים את הקונדסים מבית הספר. כמה חבל שילדים דחויים בני 15 לא יודעים לעשות לימונצ'לו מלימונים, כמו שעשתה בסופו של דבר, נניח, מוניקה לווינסקי. הוא גם לא מספיק בלתי מודע, כנראה, כדי לנצל את הבדיחה על חשבונו כדי להפוך לסלב רשת אמיתי שמנצל את זה, כמו מאהיר קאגרי (ומי שנכנס לרשת אחרי שנת 2,000, מוזמן לקרוא על הזמיר מאיזמיר).

 

מודעות פרסומת

בריונים בחוף אשדוד

 

חנן כהן, חבר קיבוץ עירוני בבית שמש, הוא בחור נחמד ותם, המשוטט בעולם ובאינטרנט עם קסקט ותפיסות הומניסטיות לעילא. בין היתר, הוא מפעיל את אתר האינטרנט "לא רלוונטי" המוקדש להפרכת אותם אימיילים מטורללים שכולם, כך נראה, מפרוודים לכולם. בשבוע שעבר הוא נסע, עם הילדים שלו, לים באשדוד, שם העיפו "קשת עפיפונים" מרהיבה לשמיים, עליה נכתב בעברית ובערבית "מוות לא מצדיק מוות". לא משהו שמישהו מאיתנו יתווכח איתו ברצינות, נכון?

 

את הסיפור המלא של מה שקרה שם תוכלו לקרוא כאן. שני אנשים התנכלו לעפיפונים שלו, ואחד מהם, המכונה "האבא" (הוא היה עם הילדים) מופיע בתמונה משמאל. הוא הרביץ לחנן. האיש השני, שתמונתו מופיעה למטה, מכונה "הצרפתי", והוא כנראה תייר (לדעת חנן). חנן ביקש למסור שהוא מחפש אחר שני האנשים הללו, בתקווה שהם ירצו להתנצל – ואם לא, כדי (אני מניח) להגיש תלונה.

 

הסיפור נשלח ברשימת הדיוור "דואר זבל". ברגע הראשון זה היה משעשע – באת לים, חטפת מכות, הלכת לאכול גלידה. ברגע השני (ותודה לברוכין על ההארה המתבקשת) תפסנו את עצמנו. ככה סתם, אנחנו עוברים לסדר היום על כל מקרה, קיצוני או לא, של אלימות. אפשר אולי קצת לעצור וקצת לשנות. אם יש לכם בלוג, קשרו לעמוד של תיאור המקרה שחנן פרסם. אם יש לכם חברים, שלחו אליהם מייל (בתקווה שזה לא יהפוך לדואר שיסתובב שנים ברשת). אם אתם מאשדוד, ומכירים את האנשים המצולמים כאן, אנא מסרו להם שחנן כהן (את פרטיו אפשר למצוא כאן) מעוניין לדבר איתם.

 

וגם, שזה מאוד לא יפה להרביץ.

 

 

 

 

מישהו בידיעות מאוד מבסוט מהשער היום

 

בלי קשר למציאת גופתו של אולג שייחט ז"ל, בידיעות לא עוברים לסדר היום על האפשרות לחלץ תגובה רגשית מהקוראים. הסריקה שלהלן מהעיתון של הבוקר הועברה מסוכנות הידיעות של הגברת העירומה:

 

 

המנון למורידי הקבצים / דורון אביגד

"כֹּל אוֹתָּם אָנְשֶי אָפְלוּלִית
שֶיוֹשְבִים בְּבִטְחַה
מוּחְלֶטֶת בְּבָתֶיהֵם
וּבִמְקוֹמוֹת הַעֲבוֹדָה,
וּמוֹרִידִים קְבָצִים כְּאִילוּ אֵין מָחָר"

דורון אביגד, גלובס

את השיר האלגי והיפה הזה כתב עורך אתר האינטרנט של גלובס, דורון אביגד, במאמר שכותרתו "הולכים על הקצה". המאמר דן בתביעות האחרונות שהגיש איגוד חברות התקליטים (RIAA) כנגד גולשים משתפי קבצים. אנא לחצו על Shift בזמן ההקלקה על הלינק, כדי לפתוח אותו בחלון חדש, וקחו את הזמן לקרוא ולחזור לפה.

ההשוואה בפתיחת המאמר, בין החלפת קבצים באינטרנט ושימוש בסמים קלים, מזכירה את זו של שוקי גלילי שקישר בעבר בין שני הנושאים השנויים במחלוקת. גלילי הסיק מההשוואה שכמו "המלחמה בסמים", גם מלחמה בהורדת הקבצים היא בזבוז משאבים ללא תוצאות. אביגד משתמש בהשוואה כאביזר-במה כדי לשוות חזות דמונית למורידי הקבצים. חשבתם הורדת קבצים, חשבתם אנשים ששותים חשיש.

להלן כמה קטעים מוערים מתוך המאמר. הטקסט המקורי מופיע באות מודגשת.

 

בשבוע שעבר, קובעים נתוני נילסן נט-רייטינג, צנח מספר הקבצים שהוחלפו ברשת ב-%15. מדובר בירידה משמעותית מאוד, בפרמטר שהכיר עד כה רק כיוון אחד – למעלה, מהר וחזק. אז איך, לכל הרוחות, זה קרה? (איך זה קרה? נחפור חצי מילימטר לעומק, נקרא את הדיווח של נילסן נט-רייטינג ונגלה שהנתונים הפרוביזורים למדי של גוף המחקר מתייחסים לשבוע שבו חל יום העצמאות האמריקני, ה-4 ביולי. באותו יום שישי לא הלכו האמריקנים לעבודה כדי להוריד קבצים במשרד, וגם לא טרחו להוריד מהבית. הם היו עסוקים במנגל, סליחה, בר-בי-קיו). כאן אנו שבים ל- RIAA ולניצחון-הענק שקצר, עם הגשת תביעות משפטיות נגד כמה סטודנטים שהקימו רשת עצמאית להחלפת קבצים. (מספרים על פנחס ספיר המנוח, ושמא היה זה לוי אשכול, שנהג לסמן בנאומיו את המקומות בהם הנימוקים לא משכנעים, שאז צריך להגביר את הקול).

 

אביגד טוען שהגולשים בוגדים במותג. טפט שולחן עבודה שהופץ בנענע בשנת 2,000, בזמן משפט נאפסטר

 

ב-RIAA,
וזה ברור
כמעט כמו אהבה חדשה,
הבינו כי אין ברירה אלא להכות במסמר
בדיוק
על
ראשו

אם היתה התרשמות שאביגד לא מכיר כלל בעובדה שמוסיקה היא בראש וראשונה אמנות, ולא מצב המניות של סוני או פצעי הלחץ של גדודי הפרקליטים ומנהלי החשבונות של RIAA, או שמהפכת הנאפסטריזציה של הרשת היא עניין תרבותי לא פחות משהוא פלילי, עכשיו

פעם, בימי הבועה, לא העזתי לפספס טור של אביגד. ברגעים כמו עכשיו אני תוהה האם זה אביגד שהשתנה ועכשיו מציע לתקוף בלוגרית שכותבת על עבודתה ב-144, או, כמו במאמר הזה, נדמה כלא מבין דבר בנושא עליו הוא מדבר, או שפשוט הייתי עיוור מדי אז. מעבר לחוסר ההבנה, השפה במאמר הזה מזכירה – מבחינת נקודת ההשקפה שלה – את רני רהב, וכל כולה מכוונת להערצת העושר וניאוץ הפוגעים בו.

מתגלה הצד הענוג יותר. לא רק ששון הדק מאחורי הכוונה לכלוא להלכה רוב הגולשים בעולם, אלא קטע מטרים להמנון למוריד הקבצים שצוטט קודם. שאפו.

אלה משתמשי-הקצה שבטוחים עד רגע זה, (משתמשי קצה? משתמשי קצה? עורך אתר האינטרנט של גלובס לא יודע שמהפכת שיתוף הקבצים הוציאה את המונחים "מרכז" ו"קצה" מחוויית האינטרנט הספציפית הזו?) שאלוהים נתן בידיהם את הזכות הטבעית לגנוב זכויות יוצרים על בסיס יומי, ולא ממש מתעניינים איזה מחיר משלמים, למשל, האמנים והתעשייה המקדמת אותם. (חבל שאביגד לא ציין האם הכוונה לבריטני ספירס או אן-סינק).  

אותם משתמשי-קצה, כבר אמרנו, מתעניינים בעיקר בעצמם. (ודווקא עכשיו כשכולנו מנסים להיות ביחד למען האמנים ובריטני המסכנה, הזונות האלה מתעניינים רק בעצמם. אגב, האין זה חלק מהמבוא הבסיסי ביותר לכלכלה, העובדה שאנשים מתעניינים בעצמם?) הם בגדו בנאפסטר, ויבגדו גם בקאזה בבוא השעה. (מונדייה! לא הייתי רוצה שמישהו מאותם בוגדניים יצא עם קרובת משפחה שלי. כמובן, עצם הרעיון שלא מדובר במאבק בין סלקום לאורנג' אינו מתקרב לתודעה המשתקפת במאמר הזה. מעניין למי היה מבט יותר מופתע: לאביגד, או למנהלי ברטלסמן שרכשו את נאפסטר, ברגע שהבינו שהגולשים רוצים להחליף קבצים ולא לראות לוגו כזה או אחר בפינת המסך.) הדרך היחידה להפחיד אותם היא להסתער עליהם – ולגמור, ברגע האחרון, בדיל משפטי כואב מאוד מבחינתם. זה בדיוק מה שעשו עורכי הדין של RIAA.

גולשי IOL ברחו מפני וואלה, גולשי נאפסטר התאספו סביב עקרון שיתוף הקבצים, לא הזהות התאגידית של נאפסטר (שאם בכלל הייתה לה כזו, היא היתה של הוצאת לשון כנגד המונח "זהות תאגידית". לא פברוק גרובי מגנובי נוסח, נניח, הקמפיין של Esc). אותם "משתמשי קצה" דמוניים מסרבים לגלות נאמנות מותגית כמו צרכנים טובים, ונדמה שאביגד מצר על כך. אז מה אם מדובר בציבור ענק של גולשים, ש-RIAA לא מנסה להציג לו חלופה חוקית להורדת קבצים מהרשת, שההבדל בינה לבין הפצת מוסיקה בדיסקים לחנויות זה כמו ההבדל בין דיליג'נס רווחי מאוד לבעליו, למכונית. אבל אביגד לא מוכן שעגלה בלי סוסים תעבור ברחוב שלו, בלי איש עם דגל שילך וינופף לפניה. קודם כל נשמור על זכויות העגלונים, לא על העצמות של אנשי האפלולית.

 

מודל אפשרי לנאפסטריזציה חוקית של הרשת

 

הציטוטים מגלובס ברשומה זו נעשו במשורה ולצורך ביקורת וסאטירה עיתונאיים

 

לפעמים זה מרגיש כמו לדבר לעצמי (*)

רוני שוסטר כנערת הטרמפולינה ב"The Men Show", המשודרת ביס. התוכנית האנינה גרמה פוסט שיובא בהמשכים, בטורי צד וכיתובי תמונה בפוסטים שונים לגמרי. למה ככה? נו באמת.

תקראו את הטור של רוני שוסטר, לרוב השרלילה הצפונבונית של אתר הצעירים וואלה!. מאוד מצחיק, הקטע, רוני קיבלה לעשות "יומן קריאה" בחופש, מה שהביא אותה לתהות מה באמת היא קיבלה מבית ספר עד היום. קצת שונה מהטורים הרגילים שלה, בהם היא דווקא מספרת מה קיבלה בבית הספר.

 

"חשוב לשוב ולרמוס את מערכת החינוך העקומה הזאת, שמנוהלת על ידי אנשים בינוניים שמייצרים אנשים בינוניים פחות מהם. חשוב להגיד בכל הזדמנות, בכל פעם שאפשר, שנשבר הזין ואין כוח יותר לבולדוגים שמחלקים ציונים, לפודלים שרודפים אחריהם כדי ללקק להם, למגניבים ולליצנים של הכיתה, לעבריינים של בית-ספר, למזדיינת של השכבה, ולערס שממלא טוטו אצל הגזלן. לי, באופן אישי, נשבר מכולם. תארו לעצמכם למה היו הילדים האלה הופכים אם לא היו נזרקים לשבי? יכול להיות שהיו מוצאים משהו יותר מועיל לעשות בחיים מאשר לנפח בלוני מסטיק ולעשות קופה משותפת לביסלי-במבה בטיול השנתי. איזה שעמום, איזה מוות".

 

(*) בדיחה פרטית

סטיב משועמם

 

סטיב, כפי שקרוי שר החוץ שלכם בקרב אלו-שיודעים-מה-קורה-ואין-צ'אנס-שיהיו-מובטלים, שוב לא לקח את התרופות שלו, כנראה. בפעם הקודמת, כזכור למי שעוקב אחרי הבעל של האחות של ידיעות אחרונות, סטיב תהה אם לא כדאי שנתקבל כבר לאיחוד האירופי (רעיון מעניין, אך לצערנו בלתי ישים בטווח הנראה לעין). היום פורסם שסטיב אמר שעל אירן לפתוח את מתקני הגרעין שלה לפיקוח בינלאומי. אל תגיד את זה חזק מדי, סטיב. מישהו עוד ישים לב לעוד מדינה מגורענת במזרח התיכון שאינה מאפשרת ביקורת בינלאומית במתקניה.

 

 

פורנו להמונים

 

כדי לפתוח קישורים בחלון חדש יש ללחוץ על ה-Shift בזמן ההקלקה (עד שיאפשרו את זה טכנית ב"רשימות")

 

המאבק בפורנוגרפיה המשודרת בישראל העלה לפני השטח לא מעט דברים שהיו ראויים, עוד יותר מהפורנוגרפיה עצמה, להישאר מכוסים. הקואליציה הבלתי קדושה בין החרדים לבין חלק מהפמיניסטיות, שהובילה לתיקון הפתווה לחוק הבזק האוסרת על שידורים בעלי אופי מיני בטלוויזיה באופן גורף ( ולא משנה אם אתה אדם מבוגר שבחר לצפות). כמו הפורנוגרפיה עצמה – תעשייה נצלנית, דוחה ודביקה – גם החוק הזה נטול חמלה ואהבה, ואינו רואה כלל את האדם.

 

כתבתי "חלק מהפמיניסטיות", כי בניגוד ל"שדולת הנשים", למשל, המצטיירת לעתים כסניף ויצ"ו פעלתן במיוחד מאומסק, יש גם אחרות (דעתניות ותקיפות ופמיניסטיות לא פחות) המוחות נגד שיתוף הפעולה הגורף עם הדתיים, שהוביל לחוק כל כך מעורפל, עד ששהוא יכול בעתיד לשמש לאיסור כל שידור שיש בו ייצוג למיניות. לטענתן, כל הדיון בערוצים הפורנוגרפיים היה עלה תאנה המחפה על העדר דיון מהותי בסוגיות של סקסיזם ופורנוגרפיה.

 

כל כולו של החוק המיותר הזה נועד להפגנת כוח של קואליציית הצדיקים, שיקבעו מה מותר לנו לראות, לחשוב, להרגיש. מיותר, כי הרי כל אחד יכול לראות פורנו בכל מקום שירצה. ומהשבועות האחרונים, גם מי שאין ברשותו כרטיס אשראי, ואין לו אינטרנט, יכול להשביע את, אהם, רעבונו.

 

חברה המתקראת "גילמור סחר בע"מ" החלה להפיץ בפיצוציות באזור גוש-דן והצפון סרטי פורנו צרובים על דיסקים, במחיר נוח במיוחד של 10 שקלים: קנית סיגריות? תקנה בעודף פורנו כל כך זול, שאחר כך תוכל פשוט לזרוק אותו לפח, לפני שזוגתך החברה בשדולת הנשים או הילדים יחזרו הביתה ויגלו מה אתה רואה. אם יש אנשים שלא מגיעים לאינטרנט, האינטרנט מגיעה אליהם לפיצוציה.

 

זה מחופף באופן ישראלי ומלא חן בדרכו המיוזעת, הסטארטאפ הזה. הם כותבים בגדול שאסור לשכפל, להעתיק, לצלם ולמכור את החומר שבדיסק – למרות שמדובר בצריבת VCD רגילה (צריבה על CD "רגיל" הניתנת לצפיה במכשיר DVD), שלפי כל הסימנים פשוט הורדה מהרשת, פורמטה לדיסק מתאים ושוכפלה לתיאבון. על העטיפה האחורית יש תמונות פורנו מפורשות, כשלבבות ורודים (הולי הובי, היר ווי קאם) מסתירים את האזורים האסטרטגיים כמו, נניח, הפטמות (מצד שני, מישהו שכח לשים לב אמיץ על צילום החדירה המפורש).

 

שאלתי את בעל הפיצוציה מאיפה הדיסקים, והוא אמר שהמפיץ אפילו לא השאיר לו טלפון לחזרה. פשוט השאיר את הסחורה, והלך, ואמר שיבוא לעשות סיבוב עוד כמה ימים. על הדיסק מופיעה כתובת אינטרנט של שם תחום שטרם נרשם בידי מישהו (www.blueangel.co.il). כאלו הם, חיילים אלמונים הפועלים בצנעה למען הוכחת מופרכות אחד התיקונים האוויליים ביותר שנחקקו בכנסת ישראל. תקראו את הפרוטוקולים (וגם כאן וכאן וכאן), אם אתם רוצים להתייאש, שוב, מנבחרינו.

 

אה, ואיך הסרט? ככה.

גם אני מקשר לצביק

 

כי בכל פעם מחדש, הבלוג שלו מלמד ומזכיר לכולנו בשביל מה זה טוב – חוץ מהליטוף לאגו – העסק הזה, של בלוגים. אז הנה, לינק לפוסט שלו, תגובה לאותו דיון אצל גלוברמן (שבו טענתי בתוקף שאחות של איתן כספי זונה, טענה שמייד נסוגתי ממנה באצילות, וזו אכן הזדמנות לבקש שוב סליחה מאיתן ובכלל שהכנסתי מלים כאלה למקום הזה). ואם אנו כבר בעניין של לנקוקים הדדיים, הרי שגם אביבה הפנתה לצביק, בזמן שהייתי עסוק בפורנו, כמדומתני.

 

בקיצור – הפוסט הזה של הצביק שווה במיוחד. תרבחו ותקראו.

אודטה דנין, עיתונאית?

 

אודטה דנין, כמו שכונתה לפני שהפכה להיות אודטה שוורץ ואז רק "אודטה", כמו איזו "ג'יזל", היא עיתונאית בעיניכם? כי אם היא עיתונאית, הרי שהקמפיינים האחרונים שלה הם עוד שלב בהיתדרדרות התקשורת בישראל. זה כבר לא עיתונאי שמפרסם, זה עיתונאי שמפרסם בטור שלו "אייטם" לגיטימי לכאורה, ואז יוצא ומפרסם אותו בקמפיין פרסומי. 

אמנם, בניגוד למקרים המתרחשים כל הזמן, בהם יד רוחצת יד רוחצת תחת ממחלקת המודעות, יש כאן "גילוי נאות" ברור ומובחן. אבל זה לא פוטר מאחריות. לא רק בגלל שליש האהבלים שלא יבינו שזו פרסומת, כשם שהם אינם מבינים את הקשר בין סיבה לתוצאה, איך מזהים אירוניה ולמה יש שמאלנים שממש מוכנים למצוץ לערבים. והנה, עוד שלב באיבוד הגובה של התקשורת הישראלית. מתי בפעם האחרונה קראתם מוסף פצצה? ראיתם תוכנית טלוויזיה משובחת באמת? פתחתם רדיו וממש, אבל ממש, הופתעתם לטובה? הדברים הטובים הולכים ונעשים נדירים. וזה לא שאין אנשים שיודעים לעשות אותם, הם פשוט עסוקים בעשייה של הסטנדרט המינימלי בתקציבים מקוצצים, ואין להם פנאי להבריק.

הציצים של קמרון דיאז

 

אתר אייס סיפר אתמול על האוי ואבוי שיהיה מנת חלקו של צלם שניסה לסחוט את קמרון דיאז ואיים למכור תמונות עירום שלה. עזבו את התמיהות המרתקות שמעלה הידיעה, ותראו את התמונה שמסתובבת ברשת. דיאז אצל ג'י לנו, ממש לא מזמן