אל תגע בטחינה ירוקה. לפחות לא בזו עם אגוזי המלך של צביקה. במינימרקט ליד הבית שלי יש מדף ובו כמה מוצרים "ביתיים", שהם כביכול יותר משובחים מהקונפקציה התעשייתית, ומיועדים לקהילת שואפי-היאפיות המקומית (הקהילה המקומית רק שואפת יאפיות, האמיתיים גרים בתל-אביב איחוד, לא במאוחד). היום התפתיתי לקחת את המוצר המצ"ב, טחינה ירוקה עם אגוזים של "הטעם של צביקה". פתחתי. טעמתי. מה אומר לכם, יצא לי פעם לטעום קופסת שימורים של שעועית תוצרת גרמניה המזרחית (הסיפור בהזדמנות). להיא היה טעם פחות תעשייתי מהטחינה דמיקולו הזו. לא לגעת.
(תגיד, שמשון, אין לך משהו יותר מעניין לספר לנו?
כן.
מה?
אני מכין שוקרוט).
מודעות פרסומת
תגובות
אנחנו קנינו את החומוס החריף ואת ממרח הזיתים של אותו צביקה, ושניהם דוחים עד בחילה.
מה עוד יש בליין של צביקה?
חומוס עם פקאנים?
ערן (שהוא השותף השקט) מחדיר מקלוני קינמון דחוסות לתוך כדוריות הלבנה. זה קצת כואב להן, האמת, אבל ערן אומר שהוא מבין בזה, והן דווקא נהנות.
אני חוזרת, שוקרוט?
as נקניקיות עם כרוב… באמצע יולי
מה, לא הצלחת לבזבז את זמנך על אוכל פחות מגעיל?
חיבה לאכול גרמני, היא כבר תמוהה בעיני, ואם כבר אז להסתפק בבירה.
הייניקן (או קרלסברג)
קרה
ליד הים ב- 7 בערב בואכה השקיעה
מוזיקה ברזילאית ברקע ומת העולם.
את הקופסא האחת שטרם נוגעה: חלקת אלוהים קטנה של טחינה ירוקה וצביקאית. זה היה הבוקר בתל מונד.
רוצה ביס, גדי?
הו, הזוועה
אני מסכים, בתור נפגע החומוס החריף של צביקה, אלק טרי, אלק חריף אלק טעים.