ארכיון חודשי: יולי 2003

שיירי אוכל

 

בבלייזר כבר צוחקים עלי שאני אוכל בשלוש מסעדות על כל ביקורת. אבל הלכתי לאודיאון אחרי שנאמר לי – בטעות – שטרם כתבנו עליה. לא תהיה ביקורת על אודיאון בבלייזר (וגם לא כאן, אבוי), אז רק אציין שמנת הבורי על פירה שלהם ראויה, ויותר מכך.

 

מודעות פרסומת

הגברת באה לבושה

 

אתמול בערב נערכה ב"תרצה 17" השקת ספרה של דקלה קידר, "הגברת העירומה". נתן שחם בירך, ועמי סמולרצ'יק, ארנה בן-דור, ליהי לפיד ויעקב איילי הקריאו קטעים. כבר יש ביקורות ראשונות

 

אין גביע, אין אירופה, אין לאס וגאס

 

בשל נסיבות טכניות מצערות איני נמצא בשעה זו – בדיוק בשעה זו, למען האמת – באחד משרוולי היציאה מהמטוס בנמל התעופה מק'קארן בלאס וגאס, בדרכי לכנס מחשבים משמים כשכל הוצאותי מכוסות על ידי קונגלומרט אימתני.

 

הפעם הראשונה בה נחתתי בארה"ב היתה בוגאס, בטיסה ישירה מלונדון. אין דבר יותר מטורלל מלקבל את אמריקה פעם ראשונה כשאתה יוצא מהמטוס במק'קארן ואת פניך מקבלים תמונה של רונלד ריגן ושורה של מכונות הימורים.

 

התמונה הזו היא מלפני תשע שנים, כשנסעתי לווגאס מ-LA יחד עם בן דודי האמריקני, בשברולט 1969 הירוקה והמדהימה שלו. אחרי הלילה הראשון בווגאס נסענו ל"Red Canyon", שזו שמורת טבע שנראית כמו עמודי תמנע, רק הרבה יותר גדולה ועם שלטים של סמוקי הדב בכל פינה שמזהירים נגד שריפות, למרות שאין בה דבר שנראה שהאש יכולה לו.

 

בדרך חזרה עצרנו בחנות בשמורת האינדיאנים וקנינו זיקוקים (שאסורים במכירה בכל מקום אחר בסביבה), והטסנו אותם לשמי הלילה של מדבר נבדה. המשכנו לנסוע ואחרי עיקול בדרך מהקניון האדום לכביש הראשי ראינו את אחד המראות המפורסמים של נבדה: זו לא שקיעה, חברים, אלו האורות של סדום סיטי קורצים לך מאמצע המדבר.

 

עלה לניידת

 

 

אל תגע בטחינה ירוקה

 

אל תגע בטחינה ירוקה. לפחות לא בזו עם אגוזי המלך של צביקה. במינימרקט ליד הבית שלי יש מדף ובו כמה מוצרים "ביתיים", שהם כביכול יותר משובחים מהקונפקציה התעשייתית, ומיועדים לקהילת שואפי-היאפיות המקומית (הקהילה המקומית רק שואפת יאפיות, האמיתיים גרים בתל-אביב איחוד, לא במאוחד). היום התפתיתי לקחת את המוצר המצ"ב, טחינה ירוקה עם אגוזים של "הטעם של צביקה". פתחתי. טעמתי. מה אומר לכם, יצא לי פעם לטעום קופסת שימורים של שעועית תוצרת גרמניה המזרחית (הסיפור בהזדמנות). להיא היה טעם פחות תעשייתי מהטחינה דמיקולו הזו. לא לגעת.

 

(תגיד, שמשון, אין לך משהו יותר מעניין לספר לנו?

כן.

מה?

אני מכין שוקרוט).

 

 

אמנות נוסח מיקרוסופט

 

מיקרוסופט ישראל עברה דירה לצומת רעננה, והזמינה את כל הענף. במשכן החדש יש סלון עתידני לדוגמא, המאובזר בטלוויזיית פלזמה ענקית התלויה על הקיר, שליטה ממוחשבת בכל כפתור ובדל וילון, וגם את הדבר הזה: זוהי מסגרת המכילה מסך שטוח, עליו מתחלפת מדי חצי דקה תמונה – בדרך כלל איזו קלאסיקה שמן הסתם הזכויות על שכפולה כבר פגו. וככה רוצים שנחיה בעתיד? איחס.

 

הבעיה באירועי מיקרוסופט היא שהם מוצפים בעיקר באנשי הי-טק – חולצת כפתורים במכנסיים ותג ה"מבקר" שקיבלו בכניסה מוצמד לכיס, לטיפוח הרגשת השייכות. איך אמר שכני גלוברמן כשהסביר למה לא יגיע הפעם? "באירועים הם טובים, אבל הנוכחים תמיד שיא הדורקייה". אז התמונה הזו בשבילך, דרור.

קיק ופיפ

 

 

אבל על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה. היום הושק מיזם שאפתני משעמם-תחת בשם KIK, שיעביר, תחזיקו חזק, טלוויזיה באינטרנט לבני הדור הצעיר המגניבים (מאחר ושליש מהם ממילא לא מבינים מהחיים שלהם, אולי יש קהל יעד). אני חושש שגם בשיא ימי הטירלול של הבועה לא נראה מיזם כה מיושן לזמנו ולעצמו. הם באמת מאמינים שמספיק בני תשחורת (מ"יוסי השולת" וצפונה) יוותרו על רוחב הפס שלהם להורדת סרטים בקאזה כדי לראות – תחזיקו חזק – כמה "טאלנטים" שמשעממים אפילו את עצמם, אבל בחלון נגן המדיה של חלונות במקום בערוץ 10?

 

שיואו, כמה יצאה כרמן אלקטרה במשאל? עמוד הבית הכושל של KIK

 

כל כך עצוב. עד שכבר נכנס כסף לשוק התוכן באינטרנט, ועוד תוכן לפס רחב, הוא נראה ככה. ללא מחשבה, ללא הבנה של המדיה, אבל עם פרסומות של המותג הכי זקן אשמאי שמשחק אותה צעיר, Esc. השאלון השובבי שלהם (תלכו למיטה עם פאמלה אנדרסון או כרמן אלקטרה?) הוא יותר בציר 1998 מאשר מוניקה לווינסקי, והצהרות היזמים נשמעות הכי טרום טראומת בועה שאפשר. תגידו, אתם בטוחים שזה לא איזה מקלט מס מתוחכם? כי בתור מוצר, הקיק הזה די קקה.

 

לעובדי KIK היקרים: ביום שתראו את המנהלים נעלמים לשעות ארוכות וחוזרים עצבניים להסתגר בחדר הישיבות, תתחילו להפיץ קורות חיים. אני משוכנע שכולכם מוכשרים אש, אבל המוצר שלכם כה לא שייך למדיום בו הוא נמצא, וכה לא למד מנסיונם של אחרים, שתרשו לי להיות סקפטי. מילא סקפטי, הרשו לי ללוות אתכם מעכשיו, מימי האופוריה ועד סגירת השאלטר האחרונה.

 

האופציה הגרעינית וצילומי מסכים

 

מסך, 2003 (פרט) [1]

עידית גיל-אשל-זבדה-השף-הלבן (מקורותינו מוסרים כי מאחורי הפסבדונים עומד עידו קינן) כתבה היום מצויין בנענע על הדוקטור סטריינג'לאבים שמנהלים לנו את החיים. לא חייבים לראות את מופע האיימים של מפקד חיל האוויר האלוף איתן "עמימות גרעינית – הברקה אמיתית!" בן-אליהו כדי להצטמרר (אני, למשל, במקום להשכיל ממנו, הלכתי אתמול ל"בלתי הפיך". שווה צפיה, לא לכל אחד). נותרה רק שאלה אחת: מה יעשו כל המבינים כשיתברר שמקור העמימות שלנו הוא בעובדה שאין לנו פצצות גרעיניות? [2]

 

מסך, 2003 (פֶּרֶץ) [1]

 

[1] אנא תתעלמו מצילומי המסכים המלווים את האייטם הזה. הם לא אילוסטרציה לכלום.

[2] לא לדאוג. על פי מקורות זרים, יש לנו קרוב למאתיים פצצות אטום, ומנהיגים שכולנו יכולים לסמוך עליהם.

 

 

 

המעודדות של מכבי

 

החיים הקשים במגזין "בלייזר". חוץ מביקורת מסעדות, ראיינתי עבור הגיליון הבא את נבחרת המעודדות של מכבי תל אביב. כולן, אגב, מראשון.

אימה במסדרונות Ynet

 

הסיסמה הכי מצחיקה בתולדות האינטרנט הישראלי היא לא רק סיסמה. היום בילינו שבע דקות במסדרונות Ynet עד שאיתרנו את היציאה (צילום: סי"צ)