ארכיון חודשי: יולי 2003

הבאתי ביד עם הרב של מדונה

 

ללא מעט עיתונאים שוכנות בירכתי המוח אותן כתבות שהם היו מתים לעשות, ועוד מקווים שפעם יסתייע. אצלי באותה תיקיה נפשית שלרוב מוכחשת, במקום טוב באמצע, ממש בצד התחקיר המעמיק על "שנה על יאכטה בקריביים" והראיון הבלעדי עם משה קצב באנפילאותיו, תמצאו את הראיון המקיף שאערוך עם הרב של מדונה. 

איתן ירדני, כפי שהופיע בשבעה ימים השבוע

השבוע, למי שפספס, התפרסם בשבעה ימים הראיון שערך אבנר הופשטיין עם איתן ירדני, הרב של מדונה והחבר הטוב שלי בחטיבה ובתיכון (הקישור למסמך PDF באדיבות סוכנות הלמו). שיט, מילא שהלכה הכתבה, כבר שעה שהשתכנה בי אותה תחושה חמצמצה, שלא זרה לשום איש תקשורת, שיכולתי לעשות את זה יותר טוב.
ולא רק בגלל היכולת להביא אנקדוטות התבגרות כמו שאעשה בהמשך הטור, קיבלתי את התקף הקנאה הזה (אל תצפו לוידויים לוהטים, רק עבור שער במוסף הארץ או שבעה ימים אולי הייתי מוכר חבר ומספר מה בדיוק קרה בתחרות הכיתתית בגמירה למרחק בזמן הטיול השנתי בנחל עין-גדי, בשביל הבלוג תקבלו דברים יותר רוחניים). קיבלתי אותו גם כי הופשטיין הניח למשנה הרוחנית המעט מטורללת והמסוכנת של ירדני לדבר, וסיפק לו מספיק חבל לתליה עצמית. אם כי, כמו שלמדנו בשבוע שעבר, לפחות שליש מהקוראים לא הבינו את זה.

הדברים מדברים בעד עצמם, אבל לצערנו רק עבור מי שיודע לקרוא. הופשטיין לא נוקט עמדה או מבהיר את הדברים, מה שנראה לי שהייתי מחוייב לעשות במקומו, גם אם ירדני לא היה חולק עמי שולחן בכיתה משך שש שנים). אולי כדי לא להסתבך עם מרכז הקבלה של הרב ברג, ואולי כי העיקר בסיפור, אין ספק, הוא לא איתן ירדני ומדיניות קבלת הכספים של המרכז לקבלה, אלא העובדה שאלילת פופ מחפשת משמעות אחת מבקרת אצלו שלוש פעמים בשבוע. ואם מדונה קונה את זה, אתם לא תקנו?

הרב איתן ירדני, כמו שמכנה אותו ידיעות אחרונות, למרות שהוא רב כמו שאני תנא, אומר בכתבה כמה דברים מקוממים, עטופים בשמן רוחניות זך. השואה היתה באשמתנו, הוא נגד הערצה והתבטלות אבל הביטוי "אסקופה נדרסת" הומצא לתאר אותו בעת שהוא מדבר על הרב ברג, מנהיג כת הקבלה (בזמנו התפרסם תחקיר ענק של עינת פישביין ב"עיתון תל אביב" על פעילותו המיסיונרית של הרב ברג). בואו נאמר שמספיק לקרוא על מדיניות עידוד התרומות בכתבה בשבעה ימים כדי להבין איך העסק עובד.

לא לעניין להתווכח עם מישהו שנמצא רבע מאה שנים וחצי כדור ארץ ממני. גם אם בספר המחזור של כיתה י' הופענו שנינו באותה תמונה, בפוזה שנלקחה מהפוסטר של סטארסקי והאץ': איתן יושב על כיסא במבע קורקטי, ידיו על הברכיים,

פעם הן היו הכי נוצצות בשכבה

אני עומד לידו בזווית, נשען על הכיסא בידיים שלובות. חבל מאוד שאין לי עותק מהתמונה הזו – אלו היו ימים עתיקים ומוזרים, וספר המחזור שלנו הוכן בעותק אחד, גזור ביד, ונמסר למחנכת במסיבת סוף השנה (פריט טריוויה מרענן: אין שיר אחד שהושמע באותה מסיבה שלא נמצא בפלייליסט של גלגל"צ). אולי, אם הייתי יכול, הייתם מבינים למה נכנסתי גם קצת להלם מהעיניים של איתן ירדני בתמונה.

איתן היה אחד האנשים הכריזמטיים שפגשתי בחיים, ויצא לי לפגוש כמה. היתה לו היכולת לשכנע אותי להבריז מבית הספר, להיתפס על ידי המורה מצידה השני של הגדר ובכל זאת לצאת מזה. העיניים שלו נצנצו גם באמצע שיעור מייבש במיוחד בתנ"ך, ולא כי העמיק בפסוקים. הוא היה מוצלח כמעט בכל דבר שעשה והיה יכול להיות כמעט כל דבר שרצה בו. והוא בחר לדחוס תבן רוחני המתומחר כאילו היה זהב לראשים הוליבודיים משועממים. מצד שני, הוא מופיע בשבעה ימים ולי כבר אין כתבה למכור להם.

 

הבני זונות החדשים

 

בני הזונות החדשים בתחום פרסומות האינטרנט הם האוניברסיטה הפתוחה. הבאנר שלהם כולל איור של מישהו קופץ בקלאס, כשכל קפיצה נשמעת היטב – ובלופ בלתי נגמר. קופץ וקופץ וקופץ. מתערב בתוך המוסיקה שאתה שומע – וקופץ. מאחר וזה באנר, אי אפשר לסגור אותו עם שום איקס. עד מתי ימשיכו מפרסמי האינטרנט לא לשים לב מתי הם יורים לעצמם ברגל, חופריםלעצמם קבר, משליכים את עצמם פנימה, ואז יוצאים ומשתינים על הקבר? אוף.

 

 

 

בדולח נוזלי

 

וזה אורי ברוכין, ליד מחשב נייד עם צג בדולח נוזלי

בימים האחרונים התפרסמו במדיה כמה דיווחים מהעולם, של חברות מחקר הטוענות שבחודש מאי עברו מכירות המחשבים הניידים בעולם את מכירות המחשבים השולחניים הרגילים. אני לא יודע עד כמה זה מדוייק, אם כי מגמת התחזקות המחשב הנייד אכן ניכרת (בגיליון הקרוב של Netמגזין יש כתבה שלי הממליצה למי ששוקל לרכוש מחשב חדש ללכת על מחשב שאפשר איתו ללכת). בכל מקרה, במסגרת סקירת סוף היום, נתקלתי באותה ידיעה כפי שהיא מופיעה בגלובס. שימו לב איך מכנים שם צג LCD: "צגי הבדולח הנוזלי". ונותר רק לתהות: האם ידה של בבילון במעל, או שמא המילון של תוכנת וורד?

 

אוונטי פופולו

 

הבלוגים מיגרו את האתרים האישיים נוסח גיאוסיטיז מהתודעה ויצרו זירה דמוקרטית של שיח חופשי ו – אם להשתמש במילה מהפרסומות הוותיקות של "לאשה" – תוססגוני למדי. אבל למרות שיש שיסברו אחרת, המיטב בעצם רעיון הבלוגים הוא לא היכולת המבורכת של אבייתן וסתוונית לכתוב על חוויותיהם מצחצוח השיניים של הבוקר. הדבר הבאמת מגניב הוא היכולת להציף למעלה מידע ודעות נוספות למה שמספקת מכונת הבידור של הזרם המרכזי. במאמר של צביקה בשור ב"נענע", שבעקבותיו החל התהליך שהביא להקמת אתר "רשימות", מסופר איך בלוגרים הציפו סיפור טוב על מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, טרנט לוט, לתקשורת הממוסדת.

 

תזיזו את עצמכם

נפתחת קבוצת מתחילים לתרגול אשטנגה יוגה. שיטת התרגול דינמית מאוד ומתמקדת בשילוב בין התנועה לנשימה. השיעורים יועברו על ידי מורה מוסמכת, בשעות הבוקר והערב בסטודיו בלב תל אביב. לפרטים אפשר לפנות לנילי בדואר אלקטרוני.

(מ)

זה לא טרנט לוט, בסך הכל סברת כרס מלומדת שפורסמה ב-ynet והעלתה לצביקה בשור את הסעיף. כחלק מגישת הבוקר-טוב-אליהו של התקשורת המיינסטרימית, כתב גבע קרא-עוז ב-ynet שהעובדה שמערכת החינוך עסקה ועוסקת אך ורק בעצמנו ובגורלנו ולא בעולם שבחוץ, היא שהפכה את המדינה שלנו למלאה באידיוטים (פרשנות שלי. ג.ש.).

 

הצביק כתב מאמר תגובה מאלף ומשעשע, עם קישורים לארבעה מאמרים של הכלכלן ד"ר דן בן-דוד, וגרם לי סוף סוף להודות: האתר הזה הוא לא רק "אתר אישי" המהווה "חלק מפרויקט רשימות ידה ידה ידה", אלא בלוג. עובדה – אני מקשר למאמר בבלוג אחר, כדי שלא תפספסו משהו טוב.

 

אתר זה אינו מסחרי. המודעה לכאורה בעמוד זה היא רק עוד אחת מהטובות לחברים שאני עושה לפעמים.

ככה זה. בלוגים. תפנימו.

 

התועבה נחשפת (ותפוז עושה בלוגים)

"הלמו", הלא הוא משה הלוי מעכו, הוא אחד החברים הפוריים ברשימת הדיוור "דואר זבל". כשהוא לא עסוק בלריב איתי ולהמציא עלי שמות ("דיקטטור מטורף" הוא פחות הערך שבהם), הוא נוהג להביא שלל קישורים מרתקים לטובת החברים. מי שעוד לא מכיר את האתר שלו, מוזמן לקפוץ.

 

התמונה המגונה: בעיגול האדום הראשון: תועבה שטושטשה כדי למנוע פגיעה ברגשות. בעיגול השני: עילה לגיטימית למכתב איום כלפי אתר אינטרנט, ישראל 2003

היום הביא הלמו שני סיפורים טובים. הראשון הוא שאתר "תפוז אנשים" פותח אתר בלוגים שיאפשר לכל אחד לפתוח לעצמו בלוג. נשאר רק להיווכח מה יקרה ל"ישראבלוג" הוותיק, על מה ידברו בפורום הבלוגים ב"תפוז אנשים" והאם גם כתבני תפוז יקראו לכותבים ב"רשימות" סנובים.

 

הקטע השני – הלמו הביא קישורים ישירים לשתי התמונות שעליהן יצא קצפו של עורך "הצופה" המכובד, עיתון שיש לו גם ערכים וגם טעויות מביכות על השער האחורי, והפעם ללא הצנזורה שהופעלה כלפיהן באותו פורום ב"הייד פארק".

 

אחת התמונות מאוד מקוממת. להזכירכם, זו התמונה שבגללה "הצופה" מאיים בתביעה. קטונתי מלהבין איזו עילה לתביעה יש כאן, אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, טשטשתי מעט את הצילום המקורי (תחתונים, אבוי), ואני מביא לכם אותה לכאן: אשמח אם מישהו יאיר את עיני היכן נמצאת בתמונה דיבה כלשהי כלפי עיתון "הצופה", והאם למישהו יש מושג מהי עווית הבטן שפקדה, כנראה, את מערכת העיתון המכובד.

 

בתגובה לפוסט קודם בעניין, כתב צוף: "בטקסט (של העיתון) כתוב "ראלף שומאכר המפורסם". ראלף שומאכר אכן מפורסם, אבל זה כנראה רק בגלל האח שלו". עוד אני חוגג כאן על עוד פאדיחק'ה של "הצופה", והנה התגובה הראשונה למטה, מראה שקצת מיהרנו.

 

למותר לציין, הטקסט בפוסט הזה שונה מעט. תודה לאבים על המידע המחכים.

 

פוסטים קודמים בנושא:

טרנד חדש: לקרוא "הצופה" ללא בגדים

האם עיתון "הצופה" יכול להופיע ליד תחת?

 

 

טרנד חדש: לקרוא את "הצופה" ללא בגדים

 

כך קוראים את "הצופה" (צילום: גדי לה-שאפל)

המאבק בנושא עיתון "הצופה", עירום אנושי חשוף וחופש הביטוי הולך וצובר תאוצה. הצביק פרסם בבלוגו תמונה מרהיבה של עצמו קורא את העיתון בעירום, מה שיסמן, כולנו מקווים, את תחילתו של טרנד בו אזרחים קוראי "הצופה" בבגדים מינימליים יחשפו בפני הציבור הנאור את העדפתם זו, וראוי בתמונות.

 

זה לא דבר פשוט, לקרוא את "הצופה". ראשית, קשה מאוד להשיגו באזור תל-אביב (ואכן, אין ספק שנינווה שלנו תירש גיהינום). שנית, הוא עיתון, אם לשפוט לפי הגיליון שקראנו, מאוד משעמם. כמה מאמרים יותר ופחות טרחניים, שלל ידיעות מסוכנויות הידיעות שכבר קראנו קודם, ולא מעט שגיאות כתיב וטעויות הגהה מביכות.

 

מצב התקשורת העברית כל כך בכי רע, ובכל מקום מקצצים, ואין להלין יותר  מדי על כך שהמצוקה הזו לעתים ניכרת בתוצר הסופי. אז במקום להלין, להלן סריקה של תמונה וכיתוב מהשער האחורי של גיליון "הצופה" של אתמול. לזכותם ייאמר שאין ספק שזה יותר נאה והרבה פחות מתחסד מהתמונות נוסח "איילת החיילת מתקלחת בטיילת" של היומונים הצהבהבים:

 

"הצופה" (שם, שם)

 

י. זדונית (אילוסטרציה)

הקוראים חדי העין, המצפים לעוד דאחקה טובה שיוכלו להעביר ברשת לחברים, בוודאי שמו לב לפוסט מלפני יומיים, בו סיפרתי על הטרנד המתהווה ואף הבטחתי לפרסם תמונה תואמת שלי עצמי, בלבוש הג'ונגל האהוב עלי, כשאני מעיין בכובד ראש בעיתון "הצופה". צר לי לאכזב את הקוראים המחודדים, אבל יד זדונית בלשה במערכת "ערס פואטי אחזקות" ומחקה, לצערנו הרב, את התמונה המרהיבה. עם בעלי העיניים השפיציות הסליחה.