עונג שליז

 

פרבר של העיר הגדולה, שנות השבעים. מכונית חונה ליד שורת חנויות. נמלה עמלנית חוצה את הכביש, מחוש תיקן באמתחתה, ופתע נדרסת בידי כרמל דוכס חולפת. אבל אנו ננסה להתעלם מהטרגדיה הזו. במכונית, חלונה פתוח חלקית, יושב ילד. הוא שומע את אבא שלו ואת שני האחים שלו מתווכחים עם מישהו באיזו חנות. ההוא צועק לכיוון שלו משהו מלוכלך על ילד מסכן, שקרנים במשפחה שלך. אחד האחים, היפה, אומר לו לפתוח רדיו. שתי נמלות נוספות צועדות בעקבות המעדן הסיני שעל הכביש, מושכות אותו בחזרה כשהנמלה המעוכה צמודה אליו. הן מתייעצות אם להסיר אותה מהמחוש או לקחת את כולו לקן, ואז טובעות ממוחטה של ערס עובר. היה זה מעוף הפרפר שהביא למהפך במדינה מספר שנים אחורי זה, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו. הילד מעביר תחנות עד רשת גימל. שוש עטרי חדש חדיש ומחודש מציגה בצהלה את הצמד המדהים (אז עוד היו ערכים וידעו לבטא ה' במדאים) החדש, עם השיר הגזעי החדש. הילד שומע את השיר, בזמן שהאיש בחנות משתכנע בסוף לתת לאחים שלו את הכסף שהוא חייב להם, וכולם מחליקים כאפות בסבבה. גזעיים כאלה, לכולם פאות בלחיים. הוא מסתכל על מעבר החציה, יש שם נמלים עמלניות וג'וקים עמלנים וערסים חולפים בלארקים שצבועים באדום בספריי צבע, והצבע של השמיים כאילו איננו, למרות שיום יפה. והצלילים של השיר הגזעי החדש משקרים לו כל כך בחן, למרות שלא מבין מילה אחת, ולא מבין בפלסטיק, שיש מקום אחר, אפשרות אחרת, תמיד. ועד שהם חוזרים לאוטו ונוסעים, השיר נגמר והוא כבר אחר.

 

Yes Sir, I Can Boogie / Baccara

Mister / Your eyes are Full of hesitation / You make me
wonder / If you know what You're looking for /

Maybe / I wanna keep My reputation /
I'm a sensation / You try me once, You'll beg for more, /

Oh / Yes Sir, / I can boogie / But I need / A certain song /
I can boogie / Boogie woogie / All night long // Yes Sir, /
I can boogie / If you stay, you Can't go wrong / I can
boogie / Boogie woogie / All night long

No Sir / I don't feel very / Much like talking / No, neither
walking / You wanna know / If I can dance // Yes Sir
Already told you / In the first verse / And in the chorus /
But I will give you / One more chance, / Oh

Yes Sir, / I can boogie…

Yes Sir, / I can boogie If you stay, you / Can't go wrong /
I can boogie / Boogie boogie / All night long //

Yes Sir, / I can boogie… 

(*) פורסם במקור כהודעת פורום לפני כשנתיים

 

אני יודע שכאן יש פרויקטים מוסיקליים מתוחכמים, ושרוב המשתתפים באכסניה המכובדת הזו גילו את מיניותם לצלילי, נגיד, ניק דרייק, וגם כן רק עם השיר שלא כולם אוהבים מהתקליט כי הם לא בנאלים, ועשו זאת בפעם הראשונה מינימום עם מוריסי בראש, אבל פאק איט. אני יצאתי מהחביון (הא!) לצלילי שתי שרמוטות במבטא גרמני מגוחך – למרות שהן ספרדיות. פלא שעד היום בורח לי לפעמים "שנל! שנל!" כשאני מגיע לקרבה במצב אינטימי? פאדיחה, השירים שילווו אותך עד הקבר, לא? ואיך שידעו פעם לכתוב באמת, מהלב.

 

מודעות פרסומת

תתבעי אותי, שרי? (*)

 

יפה הציעה היום הגברת עם הסלים, שנצטט את מאמרו של ניסן שור במעריב בנוגע למדיניות האיומים בתביעות דיבה של שרי אריסון. מעייף לחזור על כל הרשימה, ששור מפרט כל כך יפה. השורה התחתונה היא ששרי אריסון מנצלת את ההון המטורף בגודלו שלה כדי לנסות לסתום פיות של מי שלא ממש מתלהבים ממנה. השיטה היא הגשה, או איום בהגשה, של תביעות דיבה בסכומים גבוהים ומופרכים מיועד להפחיד, להרתיע, לסתום את הפה לכל מי שמביע דעה. והנה ציטוט קטן מהמאמר של ניסן שור:

 

כפי שביוזמה העלק-פילנטרופית שלה – כל אגורה שהיא משקיעה במפעלות "מהות החיים" היא רווח נטו לניקיון התדמית שלה – מתיימרת שרי אריסון לפתח אצל חברה שלמה מודעות מזויפת לשלום ואושר (בעזרת סדנאות בנוסח "באדולינה" וסיסמאות רוחניות דביקות הנראות כלקוחות מעולמם של דובוני איכפת-לי), כך האיומים בתביעות על ימין ועל שמאל, רק ממשיכים את הקו שלפיו כולנו צריכים לחיות בעולם ששרי אריסון מתעקשת לעצב בשבילנו כנכון ואופטימלי… הדיסוננס בין מבול התביעות המאד לא רגוע למסרים השלווים והנעימים זועק כמובן לשמיים…"

 

(*) מאחר ואנשי אריסון טרם נתפסו על חם עם עם חוש הומור, ראוי לציין שמעבר לכך שרק הבעתי כאן את דעתי. הכותרת, לטובת הצנוניות המשפטיות, היא מטאפורה בלבד ולא הזמנה. כן, גם העובדה שקראתי לכם צנוניות משפטיות זו מטאפורה. ולא, זה שיש לכם עניבה אחת אדומה לא אומר שאתם פרועים. אם נחזור לנושא, אז אנא בלי תביעות. האופציות של נטוויז'ן לא יצאו משהו (**)

(**) אם באמת התעצבנתם, אפשר לסגור על משהו יפה, מאמר תמיכה בשרי שהיא נאה וטובה ורוצה להביא רק טוב ושלום לאנשים, שלום שיבוא מתוכם, בלי להאשים אנשים אחרים טובים כל כך, שכל חטאם הוא שהם עשירים ורוצים שנעשה דברים חיובים יותר מלקרוא להם בשמות. אני אעשה לכם מחיר.

הפכתי לקארין ארד / דבירסקי בהופעה חיה

 

התקשורת אוהבת חיים קלים. יש משהו על ילדים? תביא את ד"ר קדמן לפרשנות. יש משהו שצריך חוות דעת מהעם? ז'וז'ו אבוטבול כבר זז מהמזנון להביא 250 מילה. יש איזה אייטם על הפצצת עירק? הנה איתן בן אליהו מתאפר. יש משהו על נושא בנים/בנות כזה? נביא את קארין ארד. רגע, ואם ארד כבר שם, אפשר להביא את חן נרדי, ההוא מהפסיכולוגים שמרגישים אשמים על זקפת הבוקר שלהם. ואולי גם את הגדי שמשון ההוא, שכתב פעם בהעיר ובבלייזר על הנושא. בקיצור, המהפך הושלם. אם לפני שש שנים היו עיתונאים מבקשים ממני מילה ורבע בנושא אינטרנט ו/או האקינג, היום זה כדי לתת קונטרה לקארין ארד. יאק שי מאש!

 

דבירסקי

ולנושאים משמחים יותר. דביר וולק (וולקונובסקי), העורך המרזה והולך של נענע, בעבר הרחוק סגני בעריכה של הפורט'ל ("דביר, אני הולך לנוח, תגמרו את היומי ותכינו את מה שצריך למחר. לא, אין צורך לעדכן אותי בפרטים"), שהוא גם ולפני הכל מוסיקאי (הפקה מוסיקלית של "פינג פונג", "קנאק פופ", "ביוניק"), עולה מחר בערב על הבמה, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן. תקראו פה כמה הוא מתרגש.

 

להרכב קוראים "פיל נפיל", ושותפים בו גם ג'ו רוזן, מיקו ברנר ואופיר ינקו, ודגימה מתוך השירים של דביר אפשר לשמוע כאן. השירים עוסקים באביו שנפל בפיגוע, בחברה שלו (ככה הוא כתב, כנראה מדחיק את זה שהם התחתנו לא מזמן), בהרגלי הכימיקלים שלו (האיש שותה אקונומיקה כאילו אין מחר) ובנושאים אחרים הקרובים לליבו. לצערי הרב, נראה ששיר על אותו מנטור רוחני, ריחני ונינוח שהכניס אותו לעולם האינטרנט טרם נכתב, מה שלא יפריע לכמה מוותיקי הבריגדה להגיע להופעה ולצעוק לו מילות עידוד ("דבירסקי האומו!") מהקהל. ההופעה תהיה מחר, מוצ"ש, ב-21:30 בג'ה-פאן, שזה חור חביב מאוד בפלורנטין. מעבר לזה שדביר ישמח אם יבואו כמה שיותר, נראה לי שגם אתם תהנו.

 

(ירדן, איך מסלקים את השוליים האפורים הללו מהתמונה?)

 

 

הידעת? מיקרוסופט רוצה להרוויח כסף

 

בזמן האחרון אני מקבל גירודים, ולא מהסוג הנעים, כשאני גולש לאתר הטכנולוגיה ותרבות האינטרנט של נענע, "חיים ברשת". גירודים כאלו, וגם אחרים, מופיעים אצלי אחרי חשיפה ללא מעט כלי תקשורת, אבל המקרה של "חיים ברשת" מטריד אותי באופן מיוחד. אולי כי זה גם עניין אישי – ערכתי בעבר את פורטל נענע, וכתבתי מדור קבוע ב"חיים ברשת" עד לפני כחצי שנה.

 

הוא הטוב מסוגו היום באינטרנט בישראל, ולו בגלל היקף הסיקור של התחום והעובדה שיושבים בו אנשים שנמצאים כמעט תמיד קליק אחד על הדופק לפני כולם. יש לו גם את מה שנהוג לכנות בשפה מקצועית "קוֹל" ייחודי ומובחן, עניין הכרחי בכל מוצר תקשורתי. הדעות שהקול הזה אומר ראויות מאוד בעיני, כמו למשל האמירות לגבי RIAA (התאחדות חברות התקליטים), או מדיניותה המונופוליסטית, חונקת התחרות והפוגעת בצרכנים של מיקרוסופט.

 

איור: ולדימיר (מוניטור)

אלא שדעות מלבבות ועכבר על דופק העניינים זה דבר אחד, ועיתונאות שיורה לעצמה ברגל זה דבר אחר. נראה יותר מדי פעמים כי דעותיהם של חברי מערכת "חיים ברשת", כמו גם, להערכתי, גילם הצעיר והרצון להוכיח שוב ושוב שהם הכי מאאגניבים בשכונה, פוגמים באיכות העבודה העיתונאית שלהם, שלא לדבר על זלזול באינטליגנציה של הקורא.

 

אני לא מתכוון לפובליציסטיקה, אלא לבסיס של הבסיס. הכרוניקה. מה קורה איפה, מי אומר למי, ולמה הם מתכוונים. לעתים קרובות, קרובות מדי, במקום פרשנות רלוונטית, הדעות מובעות כמילות תואר מיותרות ומעיקות. קחו לדוגמא את הידיעה הזו, העוסקת בערעור של חברות הסרטים והמוסיקה על פסיקה של בית המשפט בנושא תוכנות שיתוף קבצים. במקור, כללה הידיעה את הביטויים "סחטני מוסיקה" ו"ערפדי סרטים".

 

אחרי הודעה תוהה בפורום תרבות דיגיטלית בנענע, הוסרו הביטויים, ובתגובה של עורך "חיים ברשת" באותו פורום ניתן ההסבר: "כתבי חיים ברשת מסקרים תחום חם, תחום המחשבים והאינטרנט, שהקוראים שלו הם אנשים דעתנים ומגיבים. סיקור יבש של התחום יעשה לו עוול, ולא יחשוף את המורכבות, העניין והחשיבות שלו לחיים של הגיקים, של המשתמשים הממוצעים ושל כלל החברה האנושית. אנחנו צריכים להעביר לגולשים את הסיפור שמאחורי הסיפור, להסביר להם מי נגד מי, לתת רקע".

 

גם אחרי ההסרה, נשאר קצת יותר מדי רקע. החל מכינוי התובעים "קוזאקים נגזלים" (או קי, הבנו מי האנשים הרעים) וגמור בקטע הבא, שלא רק מגיש לנו דעות בכפית אלא טורח ללעוס היטב את החומר: "זה פשוט לא צודק" אמר קארי שרמן, נשיא RIAA (שמבין כנראה טוב יותר מהשופט בענייני חוסר צדק)".

 

נסו לנחש: אם השופט היה קובע אחרת, האם היו בחיים ברשת טורחים כל כך לייחס לו הבנה ביסודות הצדק? זה פשוט עלבון לקורא, ועוד מבלי לגעת כלל בעובדה שהקרדיט על הידיעה ניתן לסוכנות הידיעות רויטרס, למרות שעורבה בה (ונשארה גם אחרי הסרת הביטויים הציוריים) לא מעט דעה אישית של מערכת האתר. אתם כותבים משהו? תחתמו עליו. לא בטוח שרויטרס היו חותמים על זה.

 

דוגמא אחרונה היא הידיעה הזו, שקראתי הבוקר. מאוד הופתעתי מכך שמיקרוסופט רוצה להרוויח מלא כסף, אבל הבנתי ברגע שקראתי את המלים שנכתבו מייד אחרי "מיקרוסופט": "אשר לא וויתרה על רצונה להיות השליטה הבלתי מעורערת של האינטרנט (ככה זה, אם כבר שליטה עולמית, אז בכל תחום אפשרי),". אחרת, הרי, לא נבין מי נגד מי ולמה.

 

כמו בקריאת מגילת אסתר בית הכנסת, כשהקהל הקדוש מרעיש ברעשנים ומפוצץ פיקות כשנאמר השם "המן". לא כיף לקרוא טקסט כשאתה כבר מצפה מראש למקהלת תלמידי החכמים שירעישו כשאומרים "מיקרוסופט" או "RIAA". זה לא רק לא כיף – זה מעליב. אתם לא מביעים דעה, אתם מנסים לומר לי בכוח איך אני צריך לחשוב, אם אני רוצה להיות עדכני ומגניבני כמו "חיים ברשת". תגידו, הפכתם לאנשי שיווק + עניבות סנופי של מיקרוסופט בלי ששמנו לב?

 

זהה את המן האגגי (עיבוד מחשב: בצלאל בן-חיים, מוניטור)

כשגל מור כתב בוואלה לפני שש שנים על מהפכת הלינוקס, שבוע אחרי שבוע, גם כשהיה צריך לריב עם העורך הסקפטי שלו (שהיה אני. מודה בבושת) בעניין. הוא לא היה צריך להוסיף מילות תואר מלהיבות / מנמיכות לטקסט. ותסכימו איתי שלינוקס מייצגת הרבה דברים שהם גם מלהיבים וגם חשובים.

 

עיתונאים כותבים על אריק שרון בלי לכתוב "השמן" או "בעל האי היווני" או "האיש שאנחנו לא מסכימים לו, למה בחרתם בו" בכל פעם ששמו מופיע. לא קוראים לזה "חוסר גילוי נאות של דעות הכותב", אלא פשוט עיתונות טובה. לא צריך לשים טקסט אוטומטי בכל פעם שכותבים שם של משהו שיש לכם דעה לגביו. אתם די טובים, "חיים ברשת", תפסיקו להיות כאלה מאאגניבים ותהיו ממש מצויינים.

 

צל"ש למעריב

 

בניגוד למקובל ברוב העיתונים בשנים האחרונות, מעריב עושה מעשה יפה מאוד ומפרסם – על פני עמוד שלם במוסף היומי שלו – תוצאות החלטה של בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. כל המוסיף גורע.

זונות

 

אם זה נכון (רק לי נדמה שה"גורמים במשרד החוץ" זה שוב פעם זווילי?), אז שלא ייגמר להם הקיץ השנה.

יופי של משחק עכשיו

 

לפחות בינתיים, 15 דקות פנימה. ניוקאסל נגד מנצ'סטר, בספורט 5+. הליגה שלנו תתחיל לך תדע מתי בדיוק, אבל בינתיים ה"תחליף" הבריטי ממכר. הבנתי שצפויה אלימות במפגש המשעשע באצטדיון הרצליה הקטון והנאה בין אוהדי מכבי והפועל "נראטיב" תל אביב, המשחקות נגד קבוצות אחרות במסגרת גביע הטוטו. בתקווה שלא אצא אדיוט ושתהיה שם אלימות רצינית יותר מהקללות בלטינית של אוהדי הפועל, אומר להם רק זאת: אל תצאו פראיירים, אל תוותרו.

עם סגירת הפוסט: 1:0 לניוקאסל, שער של שירר הנהדר. השיפוט בעייתי, לפחות שתי בעיטות עונשין היו צריכות להיפסק ליונייטד. בתמונה גיגסי וסקולס מתמקחים עם השופט, ששלוש דקות אחרי זה הרחיק את פרגוסון מהמגרש (!).

 

 

הפויר צודק

 

פויר הביא את כולנו לשוקת, וכל הסוסים שתו. מניח שראיתם כבר את הפוסטים של חלק מהנוכחים שהיו בערב הקריוקי לרגל הולדת הפויר ונסיעת הכרמל.

 

ברלין. שנות השלושים. נמלה עמלנית חוצה את הכביש ונדרסת ברגלי מפגין קומוניסטי. במועדון קטן, טחוב ואפל, זמר חדש נותן קולו בשיר. עוד מעט, ושום דבר לא יהיה כמו שהיה. אבל הלילה הזה הוא שירים עד כאן, שירים ביחד, ופויר וגלית על הבמה

היה לי ברור שאעלה לשיר, בתנאי שאדאג לעזרים טקטיים מתאימים. היו עזרים טקטיים. ייגר אחד בבית, כמה כוסיות – חמש או שש לפחות – של ג'יימסון, אותו ויסקי עליו אמר קינקי פרידמן שהוא הסיבה היחידה שהאירים לא כבשו את העולם, ואודרוּבּ לבמה. על כל כוסית שניה אמרתי למלצר שזה של איתן כספי, ואני רק מקווה שהוא לא נפל כשקיבל את החשבון. בעצם, אני לא זוכר על החשבון של מי ניסיתי לגלגל את הוויסקי, אני רק זוכר את החוויה המשחררת של העליה על הבמה (טוב, פּוֹדְיוּם). אתה שר בקול רם כדי להתגבר על הזמר שמזייף ברקע, ואז אתה מבין שזה לא כמו לשיר עם הרדיו, והזמר הוא אתה. איך אומר הצדוק? בשבילך הכוכב זה אתה.

 

אלמנט חשוב נוסף שהיה בערב, ולא יפורט כאן יותר מדי, הוא היותו פרק הסיום של עונת בברלי (הילס) מקושקשת במיוחד בקרב הבלוגריסטים ממשפחות קפולט ומונטגיו (רשימות וההם, נו, איך קוראים לאתר שלהם). ההוא בא עם ההיא, שרצתה את ההוא שיצא פעם עם ההיא שהיום היא לא מדברת עם ההוא של השלישית. ובכל זאת היה מגניף מאוד, במיוחד מכיוון שאנו, רוב פלצני האינטרנט שיצא לכם להתבעס מהם (חוץ מהצביק, שהתבעס שלא היה ברברה סטרייסנד) הסרנו את הפאסון. לא כאב.

 

האח, הידד, זיווגים נמצאת להורדה ברשת

 

סדרת המופת "זיווגים", המוקרנת מתי שהוא מדי פעם בערוץ הראשון (גם כשהם משדרים אותה, הם לא יודעים מתי) היא אחת הטובות ביותר שאולי פספסתם. ולהלן לינק לקטע קודם שפורסם פה בעניינה. למי שרוצה להכיר עוד, בשורה טובה: אתר BuckTv מפרסם קישורים להורדת פרקי הסדרה בתוכנת האימיול הקרובה אליכם (זו תוכנת קוד פתוח לשיתוף קבצים, והנה כאן, גרסה משובחת במיוחד שלה).

 

 

נדמה לי שהקהל יהנה במיוחד מהפרק החמישי בעונה הראשונה (קישור ישיר להורדת הקובץ באימיול), בו מתחיל ג'ף הדגול מרבבה עם בחורה ישראלית בבאר. להלן המשך תיאור הפרק באנגלית, מתוך האתר:

 

Jeff goes over to talk to her, only to discover that she doesn't speak a word of English, which to Jeff of course is quite a relief. Her interpreter, Alice, tells Jeff she's Israeli, then whisks her away. The next day the girl is back and Jeff attempts to chat her up. With neither speaking a word of the other's language, it is an utter disaster. The girl is led to believe that Jeff fancies Alice, not her. Jeff is led to believe that 'Shadayim' is the girl's name, when in fact it's Hebrew for 'breast'. The heartbroken girl reluctantly arranges for Alice to meet Jeff at the bar the next day. When Jeff says to Alice, 'I'm sorry, I was expecting Shadayim,'

תרבחו ותורידו.

 

אבסולוט כוסון

 

כמה סמוי הוא פרסום סמוי שמצהיר על כך בריש גלי? נראה שבעידן המטורלל הנוכחי, הדרישה המקדמית לפרסום סמוי היא שיהיה גלוי לעין, ולא סתם, אלא מוצהר וברור ככל האפשר. כבר היה ספר שבו הופיע תכשיט של בולגארי, ועכשיו זה: בפרק חדש של "סקס והעיר הגדולה" הופיעה הפרסומת הזו, הכוללת את החבר התורן של סמנתה, בהשתלה דיגיטלית על שלט בטיימס סקוור. הבנות גם שותות במרץ את קוקטייל ה"אבסולוט כוסון" לאורך הפרק (ואתם יכולים לנחש מה ואיך סמנתה שותה). הפרסומת הוכנה במיוחד לסדרה, ועכשיו, שבועיים אחרי הופעתה, שחררה אבסולוט מרשם לקוקטייל שהופיע בסדרה (משהו מגעיל עם וודקה ווניל, עוד עלול תפוס כמו הקוסמופוליטן) – וכמובן, את הפרסומת הזו, שתופיע במגזינים בזמן הקרוב.   הופעת מכשירים כמו ה-Tivo, ובכלל האפשרות של הקהל הרחב להתנתק מהפרסומות, שלא לדבר על לוחות המשדרים שמימן / CBS / כל רשת אחרת מכינים לו, גורמת לענף הפרסום להיות יצירתי, סליחה, קריאטיבי, יותר מתמיד. ומה הצעד הבא?

(מעוניינים לעשות את הצעד הבא? נגיד, הצבת המותג שלכם כמילה המופיעה כחלק מהתכנים בבלוג זה? תנאים טובים, באחריות, ולי זה עולה יותר)