Monthly Archives: ספטמבר 2003

מערכת ynet מתנצלת שעניין זה לא היה ברור מלכתחילה

 

 

הכותרת החדשה היא "שופטים באדום: דיון סוער בוועדת הכנסת".

 

וואלה, החבר'ה נעלמו

ולפני הכל, לפני החיטוט העגמומי בעיי החורבות של התוכן באינטרנט בישראל, שסכר אסואן בחלומות של ליברמן נראה טוב ממנו, לפני הצער על אנשים טובים, רובם צעירים מאוד, שהופתעו ונעלבו לגלות עד כמה הם מיותרים בשניה שנאסד"ק שוב הזיזה את הגבינה לתאגידים שמחזיקים את המדינה איפה שכואב, לפני הנוסטלגיה והדמעות, חייבים לומר: זה התחיל הכי נקי שאפשר.

 

אנשים באו מאהבה כנה, פרועה ומשתובבת, עם הלסת שנשמטה מטה בפעם הראשונה שעלו אונליין ולא נסגרה, עם שמחה מלאה תום ופליאה למראה המדיום האחד שמאלף את אלו שעובדים בו, ולא להיפך. היה כאן קסם, והרבה, לפני האופציות והבאזזוורדס של אנליסטים ומוספי כלכלה-לה וורודים, לפני שהאהבה הסתאבה להרגל והתשוקה לתאוות בצע, שעליה אומר היום עיתונאי אינטרנט אחד, "בדיעבד, היה מגעיל יותר לחוות אותה קורית מאשר עצוב להסתכל עליה קורסת".

ביום שרבין נרצח התחילו עסקי התוכן באינטרנט בישראל. כשלוש שעות אחרי שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, נפתח האתר הישראלי המסחרי הראשון, נטקינג, על ידי משרד הפרסום טמיר כהן, כעמוד 'הדלק נר לזכר רבין', מה שהפך למסורת-רשת בכל אירוע טראגי. חודש אחר כך עלה וואלה! לאוויר, עם לוגו בצורת ג'וק סגול, כפרויקט צדדי שמדי פעם הפילו על איזה מתכנת שעבר במסדרון והתבקש לסקור אתרים. בחודשים שאחר כך פתחה קבוצת שוקן את IOL, "יואל" בפי הבראנז'ה, כמערכת סגורה שלא מקושרת לרשת. גם ביל גייטס, אגב, עשה אז את אותו דבר, והצהיר שאין עתיד לרשת הפתוחה. עידו אמין החל לפרסם את טורו "אתר השבוע", בהתחלה באנגלית, שם טען שאין עתיד בלי הרשת הפתוחה. גלובס פתחו את "הזירה", בניסיון ליצור מקום מפגש לקהילה העסקית העולמית. והיו כמה דברים יותר קטנים אפילו, אבל מבטיחים. במוסף הארץ החל להופיע טור קבוע של קשיש נרגן אחד, קפטן אינטרנט (דב אלפון), שהביא לינקים וטרוניות על נכדו תומר. חברות מסחריות התחילו לפתוח אתרים, בקצב של אחד או שניים ביום. עוד לא היו בנות ברשת ונאלצנו להעביר את הזמן בלהתחזות לבחורות ולהתחיל האחד עם השני, אף אחד לא ידע מאיפה יבוא הכסף, וצחוק צחוק, האמנו שהוא יגיע מתי שהוא כי איך אפשר שלא, כו-לם יהיו מוכרחים לעבור לרשת. לא היה משעמם לרגע. איך אומרים שם, באינטרנט הזה של הצעירים, מ-ה-פ-כ-ה!

"והנה, דווקא כשכבר חשבתם שתבלו את שארית חייכם בשיממון של סקס בדלת אמותיכם, גלולות נגד דיכאון במרשם והאזנה בלתי פוסקת ללהיטים הגדולים של ה-Eagles, נאפסטר הושיעה את כולנו על ידי החזרתה של הפעילות האסורה לחיינו. פתאום אנחנו פיראטים! ויכול להיות שחברות התקליטים יתבעו אותנו אחד אחד, וינפנפו בנו כאזהרה למורידי חינם אחרים. שוב הפכנו למורדי רוק'נ'רול!" (מטה ואגנר, סלון.קום)

הנפילה של נטקינג היתה צפויה מראש. לאורך יותר מדי שנים הוא לא מצא לעצמו שום זהות תקשורתית. מימיו הראשונים ניסה האתר להיות "אתר ישראלי אחת ולתמיד", עם הקצנה של כל התופעות המטורללות שמצאת בכל אתרי התוכן הישראליים הגדולים האחרים. התיאוריה הנפוצה היתה שזה בגלל שהוא בבעלות משרד פרסום – בנטקינג היו אנשי מקצוע לא פחות טובים או רעים מאשר באתרים אחרים, ואם כואב היום על משהו שם זה רק עליהם. לזכותם יאמר שאת מה שהם עשו, הם עשו בנחישות. החל מימי התום הראשונים של האינטרנט בישראל, כשמעל הלוגו הגאה של מלך הרשת התנוססה התחינה מכמירת הלב, "בבקשה בבקשה תעשה בוקמארק על האתר שלנו". המשך בשיא התפרעות בועת הפלאברה, כשתמונתו של גדי סוקניק התנוססה בכל עמוד באגף החדשות באתר, למרות שנוכחותו הפיזית במערכת היתה מצומצמת בהרבה. וכלה בשנה האחרונה, כשהתעשיה זוטא כאן התחילה להריח את הסוף, אפשר לקרוא לזה תהליך השרינקג', ובנטקינג שרפו את יתרת הכסף שגויס על מיזמים שלא היה להם הרבה סיכוי בסביבת האינטרנט של השנה האחרונה (לא היה סיכוי לשום מיזם בלי אבא עשיר ולא קמצן בשנה האחרונה. כמעט ולא היו אבות כאלה בשנה האחרונה).

מיזם "העולם האמיתי" שלהם, ani1home, הוקם מלכתחילה רק כדי למשוך משקיעים לקראת עידן הפס הרחב, אי שם מעבר לקשת בענן (ונטקינג הצליחו למצוא כמה משקיעים כבדים ששמו עליהם כסף – דסק"ש, רשת ותאגיד WPP). פרויקט הרדיו התחיל, לכאורה, יותר טוב – המוצר התחבב על גולשים, ונטקינג פתחו אותו שניה אחת לפני שאקו"ם העלתה את התעריפים שהיא דורשת מאתרי אינטרנט, מה שהשאיר אותם לבד בשוק. אלא שברשת, כמו ברשת, התחרות של רדיו נטקינג לא היתה מול הרדיו העתידי של קשת, וואלה!, נענע, סמי או סוסו. התחרות שלהם היתה מול עשרות אלפי תחנות רדיו אחרות, ומול נאפסטר.

הסיפור של יואל יותר עצוב. היה להם הכל מהתחלה – ראשוניות, נגישות לתכנים איכותיים 

. מתוך קמפיין הטלוויזיה של IOL: תתחיל בוואלה, תתקדם ל-IOL. ובאמת, חודשיים אחר כך, וואלה התקדמה ולקחה את IOL.

ומגוונים, אנשי מקצוע טובים, בעלי בית שעוסקים בתקשורת ולא בשיווק מודמים, ניסיון מצטבר. הם עשו אתר טוב, עם כמה אתרים מצויינים ממש ומערכת פורומים מטורפת בגודלה – רוצים פורום לתה ירוק? אין בעיה. אבל בסופו של דבר, מה שדפק אותם הוא לא רק מה שכולם חטפו – מצב השוק, סוף הכסף וחוסר התקוה לראות מודלים של רווח שחייב להופיע, ומייד. מקור הבעיה, ומה שיעכב גם את Ynet, הוא החיבור לעיתונים דרך בעלי הבית. כל מי שעובד בהם עוין אוטומטית את האח הצעיר במשפחה, שלא מפסיק לבזבז כסף. ולך תנסה להתאים את התכנים של הארץ או המקומונים לרשת עם כל האהבה ההדדית הזו. יואל הולך להתמזג לתוך וואלה! כמו ארנבת שנתקלת בתנין, ברמה המולקולרית. אם יש מעובדי יואל שנותרו וטרם שיפץ את קורות החיים שלו, שישים לב שהסכם המיזוג של וואלה תקשורת הוא לא עם IOL, אלא עם קבוצת הארץ. הייתם מגש הכסף. אל תגידו שלא ידעתם.

 

"האינטרנט מתה" (כותרת על מסך הפלאפון של אחד מבכירי אנשי התוכן שנותרו באינטרנט בישראל)

איזה מתה. חיה ובועטת ופראית מתמיד. הכתובת על הפלאפון שלו, אומר הבכיר, מתייחסת לאינטרנט של הביזנס. לא לזו שאנחנו חיים בה. מדברים הרבה 'אנחנו' בימים אלו בבראנז'ה המצטמקת במהירות של אנשי התוכן. נגמר הטרנד לפרוץ לאתר מתחרה ולפרסם על זה כתבה, וכבר לא כיף לאף אחד להעביר דאחקות על נטקינג, נגיד, כשקורות החיים של עובדיו מגיעים לכל האתרים שעדיין מקרטעים. "הכי מעצבן" הוא אומר, "זה המשקיעים מבינים רק עכשיו את מה שהילדים היו יכולים להגיד להם כבר לפני חמש שנים. שזה מדיום אנרכי שנשלט על ידי המשתמשים שלו ולא על ידי מי שלא יהיה שינסה לשלוט בו".

דרור פויר, TheMarker: "כל 'הרשת מתה' הזה זה סתם הייפ של אנשי עסקים דמיקולו שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. הרשת מתה עבורם אולי, בגלל שהם חלמו על האינטרנט כעוד קניון, היא אולי לא הכלי לרווחים מהירים שעליו הם חלמו, אבל למי אכפת. כשהם אומרים שהרשת מתה, זה סימן שהרשת היא אחלה מקום". אכן, מאוד מהורהר בבראנז'ה בימים אלו. בחודשיים האחרונים פגשתי יותר קולגות מרשימת האיסיקיו שלי מאשר בכל השנה וחצי שלפני כן. ותמיד איכשהו יוצא שאנחנו שותים משהו, מהנהנים על המצב, שותים עוד משהו ומתלוננים שנגמר הכיף. בלשון המעטה. הקריסה בשוק היום היא לכל הרוחב, כמו נגיף אבולה שמתפרץ במהירות וגורם לגוף לדמם מכל פינה אפשרית. קשה אפילו להתנחם למראה מחיקת המיליונים ממאזני חברות השקעה בורסאיות, שהיו הראשונות לרייר דולרים על כל סטארט-אפ מצ'וקמק של פורטל ישראלי לחלבה. כולם חטפו כשבלון הכלכלה החדשה התנגש במציאות של הרשת עצמה.

מה, עלו עלינו? (תהיה נפוצה)

אי אפשר להשיג עכשיו תגובה אנושית לייחוס מאף אחד באונליין. כולם עדיין מתייעלים, מחפשים מודלים נכונים וסינרגיה מתאימה וכל הכסף-ספיק הנהדר וקצר המועד, שהתחיל אצלנו שנתיים אחרי אמריקה ונגמר יומיים אחרי שזה נגמר שם. אורך נשימה של ברחש היה פה, מה שלא הופך את הבומבה לפחות כואבת. לא היה זמן ליהנות, ועכשיו אנשים מקבלים מכתבי פיטורים. כואב אבל ממשיכים, ושיהיה לא לייחוס:

"אלו שנדפקו ממש, רוב האנשים שבתוכן, הרי לא עבדו מהתחלה בתנאים מי יודע מה. והם לא באו מתאוות בצע. הוותיקים הגיעו כי זה היה דבר מדהים עם אנרגיה. קודם התאהבו, ואז ניסו למצוא את הפראייר שישלם להם על זה, ופתאום התחיל הנאסדק והפראיירים התנדבו לשלם. והיו לך אתרים למסעודה ממלצ'ט ומסעודה מהרצליה פיתוח. וכן, היו הרבה לא מוכשרים שהגיעו לכאן כי הם לא הצליחו להשתלב במיין-סטרים, והיו הרבה שחשבו שהם ייהנו מפריחת עולם ההי-טק, רק שהם לא ידעו לתכנת אז הם רצו לכתוב".

דוט.כלום (כותרת נפוצה)

אף אחד מאלו שדיברתי איתם לא חושב שרשת האינטרנט נפלה. "להיפך", אומר עיתונאי רשת אחר, שגם הוא מעדיף לשמור על עילום שם, "מעולם לא היה מצבה טוב יותר. רשת האינטרנט טובה יותר לגולשים היום מאשר לפני שלוש שנים. לא צריך להתרגש מזה שכמה מיליונרים איבדו כמה מיליונים, ומתי שהוא נגמור לבכות על אלו שהלכו. אם נהיה ריאלים, עכשיו הזמן להפחתת ציפיות. שפחות נדבר על מקררים שיקשקשו בסוואהילית עם טוסטרים בטכנולוגיה של אריקסון, וקצת יותר מחשבה על מה האינטרנט יכול לעשות בשבילנו. כיוזרים, לא כאנשים שעובדים בה".

יוזרים, עוד מילה שהורדה לזנות בקרנבל הגדול. כשכבר ידענו שזו פיקציה, שהרשת באמת שייכת להם, למשתמשים, ולא לאנאליסטים ולמשקיעים, וגם לא לעורכים והכותבים והמתכנתים והמעצבים. כולנו דיברנו על

משרדי נענע, אזור, 2000

תוכן, אבל ה"יוזרים", אלו שהפעילות שלהם נמדדה בעזרת תוכנות מעקב וחרצה גורלות, התוכן היה שלהם. המילה הזו רוקנה מתוכן כי ניסו לכלול בה את כל מה שאנשים רוצים ובוחרים לקרוא, או לראות, או לשמוע. ובגלל שזו האינטרנט, זה תמיד יותר מה שהם עצמם רוצים לכתוב, או להראות, או להשמיע.

עיתונאי הרשת מסכים. מזמן לא שמעתי כזו הסכמה מאנשים על אפסותו של משהו שאמור להיות חלק מהגדרת הזהות שלהם. אולי גם זו דרך להתמודד. "הכי חשוב, אין דבר כזה – תוכן. כל האינטרנט הרי הוא תוכן – מסחר אלקטרוני, מולטימדיה, טקסטים, באנרים, קול. מי שמתכוון במלה תוכן לאתרים טקסטואליים – המלה ארכאית כמו התופעה שהיא מתיימרת לתאר. אם טל פרידמן היה צריך להגדיר מה זה תוכן באינטרנט, הוא היה אומר 'אל תאמר תוכן, תאמר, לחץ כאן לתצלום של בלונדיניות במקלחת משותפת, תאמר, הנה רק עוד קליק אחד לבלונדיניות קשורות במקלחת משותפת, תאמר, הנה כמעט הגעת, אנא מלא את הטופס שלמטה'".

"בעוד ישראל חוגגת את נצחונה במחיקת נוכחות החיזבאללה ברשת, הסתבר כי האתר הועלה מחדש בכתובת חדשה". מגזין מעריב און ליין מדווח מהחזית, אוקטובר 2000

רגע, והעיתונות און-ליין? והכתבות? הרי סוף סוף, נפילה נפילה, יש מה לקרוא באינטרנט בישראל. וימשיך להיות, יותר ממה שקודם. העובדה שדווקא המשתמשים והאתרים הפרטיים שמו את האינטרנט על מפת סדר היום החדשותי, ולא האתרים הממוסדים, היא בדיוק מה שמבדיל את האינטרנט מכל מדיום אחר, הכוח באמת נמצא אצל המשתמש, קלישאתי ככל שזה יישמע. נאפסטר, הפורום של רוטר, רשימת הדיוור במשרד שמספקת לכם פורנו, בדיחות ושמועות בשידור חי. זה הכל על אותו עקרון, ועכשיו יש באזוורד בשבילו -Peer to Peer והוא הוא המהות של הרשת. כל מה שכל האתרים עושים מגיע אחר כך. אביבה משמרי, גלובס: "בסופו של דבר, את הרייטינג לקחו אתרי השמועות. לא צריך הפקה מסובכת, רק קצת מידע עסיסי, והנה אתה מלך התוכן. אז איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על 'ייצור תוכן', כשבשיחת אייסיק אחת בין שני תלמידי תיכון עובר יותר מידע מרתק מאשר בשלושה מיזמים אינטראקטיביים של מיליון דולר, שלא נטענים ממילא?"

הבכיר בתוכן באינטרנט, עדיין ילד כמו רובם, אמצע שנות העשרים לחייו, סוגר את הפלאפון שלו. לפני שהיה כתוב שם שהאינטרנט מתה, היו שם ציטוטים של קונאן אובראי'ן. כמו עוד

מתוך אתר דוגמנות שפעל בוואלה ב-1998

כמה אנשים בתעשיה הזו הוא נאלץ לאחרונה להודיע לחלק מעובדיו, שקוראים כבר חודשים דיווחים על הקריסה שנכתבו בלא מעט שמחה לאיד, שאת חלקם כתבו בעצמם, שהגיע הזמן להצטרף לסטטיסטיקה הקטלנית. ואנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך. "אתה, באופן אישי, הרגשת את הבועה? ", אני שואל אותו. "אולי", הוא עונה, "אולי בשיא ההיסטריה, כשמי שבפנים ומבין כבר ידע שעוד דיבורים על פס רחב, ביזנס-טו-ביזנס וזובי-טו-ביזנס וכל אלו, זו כבר לא הדרך להביא אותה בהנפקה אלא רק להרוויח עוד קצת זמן לפני המכה. תערוכת אינטרנט וורלד של בדיוק לפני שנה, אתה יודע. פחד ותיעוב בביתן 29".

איפה גני התערוכה ואיפה לאס-וגאס. וגם הסמים שהסתובבו שם – שלא תחשבו לרגע שעוגיות גראס בקבלת שבת ואקסטות בסופי שבוע הם עניין שמוגבל למקומונים תל אביביים, כשכל האתרים מעסיקים אנשים צעירים עד צעירים מאוד – הם לא מה שתומפסון לקח. זו היתה אינטרנט וורלד 2000. אירוע נוצץ. הביטוי הפומפוזי, הלא וירטואלי, לרגע המתוק להבחיל האחרון של האגדה. כשהמרחק בין הרשת לבין מה שאמרו עליה, מה שאמרנו עליה, היה הגדול ביותר. הטירוף האלים ששם היה ישראלי לגמרי. תערוכות ההי-טק, פעם מקום מפגש למנהלי מערכות מידע שהיו מתנהלים לאט בין הביתנים, מתמלאים לאט בניירת טכנית ואיזה דמו של תוכנה על דיסקט נבעך, הפכו למפלצות התהילה. בנוסח הישראלי המחופף, המקמבן.

כך, למשל, תצוגת אופנה של "מחשוב לביש", נראתה כאילו לקחו כמה חלקי מחשבים ישנים, תפרו אותם לחתיכת בד כסוף וצילמו דוגמניות אומללות על הסט של "דוקטור האפבייקד" בטלוויזיה הלימודית בשנות השבעים. התמונות נשלחו לעיתונים היומיים, אגב, והתפרסמו. בטח שהתפרסמו. 200 חברות הציגו בתערוכה, 200 חברות שזרקו כסף בלי חשבון על ביתני תצוגה בוהקים, יותר גדולים משל המתחרים אם אפשר. לפחות שלושה אתרי אינטרנט, ששניים מהם כבר אינם עמנו עוד, שלחו אנשים שהסתובבו עם מצלמת וידיאו וכרטיסי ביקור שסיפרו איך הפורטל המתוחכם שלהם מוכן לעידן הפס הרחב. המון אנשים בקהל התראיינו בשמחה – אמא, תראי, יש לי עניבה ואני בהי-טק.

חברה אחת הביאה רקדנית בטן, אחרת שלוש זמרות חתונות לצלילי פלייבק. נטקינג הביא מיניבוס צבעוני עם מערכת הגברה אימתנית וחבורת נערים ונערות שקיפצו בחולצות בטן ושיער זוהר. תפוז הציעו לצלם אותך ולשים את התמונה שלך – לא להאמין – באינטרנט! והמוני דיילות קידום מכירות שנשכרו מהמשרדים הרלוונטיים, הולבשו בצבע שמשרד הפרסום טען שהוא האופי של החברה, ונשלחו למסדרונות להטריד את העוברים והשבים בפמפלטים.

עלה תאנה כלשהו, לפחות לגבי קהילת המחשבאים שהתערוכה הופקעה מהם לטובת הקונץ.קום, היה הצמדת כנס ההאקרים Y2Hack לתערוכה. חבורות קטנות של נערים וקומץ בחורות ביישניות, חלקם עוסקים בתכנות וחלקם מסתפקים בלדעת לצרוב עותק לא חוקי של פיפ"א, הסתובבו בינות למחשבים קלאסיים משנות השבעים, או ישבו באתר הקמפינג הזערורי. ביניהם הסתובב גם ג'ון "קפטן קראנץ'" דרייפר, ההאקר הראשון בהיסטוריה וגיק-סלבריטי ברמה הגבוהה ביותר, עם שן אחת בפה, שיער מדובלל, בגדים מהוהים ומצב רוח טוב עד טוב מאוד.

אבל שמורת חסמב"ה הנוגעת ללב, עם כל הרצון הטוב של המארגנים, היתה מחוץ לאזורים בהם התרחש האקשן. כשפמליות הבכירים מהחברות השונות נעות לאיטן במסדרונות, לכל אחת מהן עולם ביזנטיני משלה,

לוגו לסדרת כתבות ב"קפטן אינטרנט" שהשוו בין נענע לוואלה. וואלה

כולם ממלמלים את הבאזוורדס הנכונים. התערוכה עמדה בסימן האינטרנט המהיר, וכולם אמרו שרשת האינטרנט תתחיל להיות רווחית רק ברגע שכולם יחוברו לשם. זה נכון, האמת, אבל כולנו ידענו שיעברו עוד שנים עד האינטרנט המהיר, גם אם הפוליטיקאים יעבירו את תיקוני החקיקה הדרושים (רק היום מדברים על כך שכנראה בסוף מאי הכנסת תצביע בנושא). איזה כיף היה לפנטז עם הפרסומות על טיסה לניו-יורק בשתיים וחצי דקות, ועל גלישה בגלשני רוח ברחוב נורא אלגנטי-מגניב כזה בניו-אורלינס. זה היה מוזר לנהל שיחות מסדרון בתערוכה, כששני הצדדים יודעים שכולם פה בוערים לגייס, לנפק, לקחת ולברוח. לפני שזה ייגמר. אופס. מי שהיה קצת בפנים, כולל התקשורת, ידע שהתשתית בארץ לא מוכנה. שאם כולם יתחברו בקווים מהירים, כולם יעשו פול-רייס בחניה, והארץ תהיה פקק אחד גדול. בתצוגות האינטרנט המהיר בתערוכה אנשים הורידו קבצים במהירות הבזק, מדיסק אחד לשני באותו מחשב. אבל הי, כל מה שהראינו לכם פה, זה רק הדמו.

מפזמוני התקופה:
"מונופול הכבלים מתנגד לתחרות בצורה שיטתית /
הם עשו את זה לטלוויזיה בלוויין /
עכשיו הם עושים את זה לאינטרנט המהיר /
בזק בעד תחרות חופשית לכולם"

(בזק, 2000)
"זוכרים כמה עלתה שיחה לחו"ל לפני התחרות? /
אסור לתת לבזק להשתלט על האינטרנט המהיר /
חברות הכבלים מוכנות לתחרות בבזק"

(חברות הכבלים, 2000)

תחום שלם כמעט המתמוטט לגמרי, ושלח חלק לא קטן מעובדיו לרחוב. לא שהיתה למישהו ברירה. אלו לא העובדים שכתבו עליהם במוספים כשהבועה התרוממה. רובם הרוויחו מעט ועבדו מאוד קשה, בתחום שניסה להתרומם גבוה מדי ומהר מדי. תהיו בטוחים שהלקח לא נלמד במלואו. בסך הכל, בעלי הבית יחסכו יותר בפעם הבאה.

הרשת עצמה, במובן הבסיסי ביותר שלה, החוויה של כל גולש לעצמו, רק התחזקה. היא שם, מרחק תנועת עכבר אחת, מורכבת מסך כל האנשים שמחוברים אליה באותו רגע, ולא היקף ההון של החברות שפועלות בה. נתוני המניות הם רק מידע שזורם דרכה, לא מה שהיא.

מה, נגמר?
עוד לא התחיל.

(פורסם בעיתון "העיר", מרץ 2001)

 

אם לא תבצע את הפעולות הנדרשות באתר תוך שעתיים ממועד קבלת מכתב זה

 

עדכון ממאבקו (הצודק, בטח צודק) של שמוליק לדרמן בבזק, המציגה את התעריפים החדשים שלה בצורה הנוחה לה. עורכת הדין בשמת שלוש שלחה ללדרמן מכתב אתראה (אני מת על מכתבי אתראה של עורכי דין) תקיף. את מכתב התשובה, התקיף לא פחות של עו"דו של לדרמן, תקראו כאן. והקליפ עבר גם הוא תיקון ושיפוץ קל. המשיכו להפיץ (חיבור מהיר או חיבור איטי).

עופי עופי יא מז… (*)

 

הדיונים ב"דואר זבל" הביאו את הלינק הבא, למאמר מרתק של העיתונאי לוי מורב על הפיטורים בבנק הפועלים. מצויין לכל מי שעדיין חושב שהאריסונית באמת הוציאה איזה גרוש מסריח מהארנק שלה כדי לקנות את הבנק, או שמניעי הפיטורים היו משהו שקשור לטובת הבנק עצמו. פשוט תקראו, ותעבירו הלאה את הלינק הזה.

 

(*) הכותרת שלהלן הינה פראפרזה על שורת המחץ של בדיחה ישנה, שמייצגת נאמנה את חוסר הפרגון וההערכה של הישראלי המצוי כלפי מי שנחמד אליו. למען הסר ספק, כל מטרת הכותרת היא לעורר עניין ולמשוך קוראים, ואין בה שום דבר שמתכוון אפילו לרמוז כאילו מי מהאנשים/גופים עליהם מדובר בפוסט הזה הם "מזדיינים", או יודעים לעוף, או כל דבר אחר המתרמז ממנה לכאורה. יתירה מכך: במידה והכותרת נתפסת בעיני מאן דהו כעולבת וכמיותרת, הרייני להצהיר מראש כי ידי לא היתה במעל, לא ישירות בכל אופן, וכי יש מה לדבר על שינוי של הכותרת. אני משוכנע שמי שלא מכיר את הבדיחה (הידועה גם כ"ברוק שילדס"), כולל עורכי דין המייצגים את אריסון השקעות ובני ביתם וטפם ושורם וחמורם והיחצ"נים שלהם, יכולים לשאול כאן מישהו בנושא. בעצם, הבה ונחסוך להם את השאלה ואת אי ההבנה ונספר את הבדיחה, בגירסת הסבנטיז-רטרו שלה. הנה אנו מתחילים. שימו לב, עו"דים, זו בדיחה. ברוק שילדס באה לארץ לצלם סרט עם מנחם גולן. היא שמה לב שמישהו תמיד דואג שיהיו לה פרחים רעננים בקראוון, שוקולד בחדר כשהיא חוזרת, להשתיק את המעריצים מחוץ לחלון. היא שואלת בהפקה ואומרים לה שז'וז'ו, עוזר ההפקה החרוץ והנאמן, הוא מעריץ שלה מתמיד. היא מביעה רצון לפגוש אותו, והפגישה אמנם מתרחשת. היא מאוד נעימה ומרגשת – הוא בחור חמוד ובהחלט מעריץ עדין נפש. היא שואלת אותו מה היא יכולה לעשות בשבילו. אומר לה ז'וז'ו – "תראי, כשאת עוזבת אותנו ונוסעת, לפני שאת נכנסת למטוס, תעשי סיבוב ותקראי "להתראות ז'וז'ו", כדי שאמא שלי הטובה והזקנה תדע שאת מכבדת אותי". מסכימה ברוק שילדס הטובה, וכך היה. ביום טיסתה מגיע ז'וז'ו עם כל השכונה לנתב"ג ועולים למרפסת (בדיחת סבנטיז, אמרנו). מסתובבת ברוק שילדס מפתח המטוס, מנופפת בידה וזועקת: "להתראות ז'וז'ו!". אומר ז'וז'ו בקול רם: יאללה, עופי עופי יא מזדיינת. סוף הבדיחה. כמו שתראו, עו"דים יקרים של אריסון השקעות, זו בדיחה המציגה את כפיות הטובה הישראלית, שלא לומר של התקשורת הישראלית (ז'וז'ו צועק לכל השכונה), שלא לומר המחשבה הישראלית האנינה שיש ב"מזדיינת" משום הקללה, כך שלמעשה היא, במובן מסויים, הכותרת מעבירה שוב את נקודת המבט של אריסון כפי שהיא משתקפת בתקשורת – שכולנו אומה של קטנים חסרי תודה שלא יודעים באמת לכבד את מי שעוזר לנו. ואם אנחנו כבר כאן, אז תקראו גם אתם את המאמר של לוי מורב, כי באמת לא נעים לשמוע על ההשקעות הגדולות של אריסון בנו ולגלות שזה נעשה בכסף שלנו. כפויי טובה כולנו. מזל שאיננו ז'וז'ו, ושאלו כבר לא הסבנטיז. ואין בדברים הנאמרים גם בדיסקליימר זה כדי לרמוז וגו'. וכו'. וכיוב'.

 

הפארודיה על פרסומת בזק, וגברת עירומה מתחתנת

 

שמוליק לדרמן, איש תמיכה במערכות מחשב, העלה לאתר שלו פארודיה משעשעת על פרסומת המספרים המקפצים של בזק (לחצו כאן לצפיה בחיבור מהיר או חיבור איטי). לטענתו, לה הקדיש דף מיוחד באתר הכולל גרף מאיר עיניים וקובץ Excell, הרי שמחירי בזק לא ממש ירדו, אלא להיפך. לדרמן וצוותו לקחו את הפרסומת המוכרת ותפרו לה פס קול חדש, ומשעשע הרבה יותר. קצת מזכיר את מה שעושים "מכסחי הפרסומות" האמריקניים, אם כי שם, כמובן, אין חשש לבעיה של זכויות יוצרים כמו שיש כאן. בכל מקרה, שאפו.

 

 

בהמשך למדיניות פרסום פוסטים אישיים רק על החברים שלי, הרי שביום חמישי האחרון התחתנה הסופרת דקלה קידר עב"ל רמי. החתונה היתה סבבה, הרב ניגן בגיטרה ודקלה הקריאה מכתב שכתבה לדקלה הכלה כשהיתה בת שמונה ("שלום דקלה הכלה. מה נשמע?"). היה מצויין.

 

שתי הפניות בנושא המדיה החדשה

 

הראשונה לכתבה של ענת באלינט בהארץ על הטלוויזיה האינטראקטיבית, השיטות להשיג הענות רגשית גבוהה יותר מהצופים והשאלות האתיות שהטלוויזיה הזו מעוררת. השניה לידיעה בוואלה מחשבים על המחטף שביצעה חברת וריסיין – מהיום, כשטועים בהקלדת שם האתר (תנסו לבד), לא מקבלים את עמוד השגיאה הרגיל, אלא עמוד חיפוש מיוחד שיצרה וריסיין.

 

השאלות הנוכחיות על סדר היום בשני סוגי המדיה מדגימים שוב שלמרות הכוח הכלכלי הגלום בה, הטלוויזיה האינטראקטיבית די מפגרת מבחינה אינטראקטיבית. מילולית. המקום המעניין יותר שבו מתרחש אותו Convergence בין הרשת והמחשבים לעולם הביתי הבידורי לא מגיע דרך הגופים המשדרים. זה עניין אחד להצביע לנינט בסלולרי (או בעתיד באמצעות השלט), ועניין אחר לגמרי  כשספריית המוסיקה שתשמע במערכת שלך בסלון, וספריית הסרטים שאתה רואה על הטלוויזיה שלך, כולם נמצאים במחשב שלך. או על האינטרנט. לא תלויים בהחלטות השיבוץ של טלעד, או מדיניות השיווק של הליקון. המהפכה בכלל לא נגמרה, היא פשוט עברה לסלון.

 

אני מקווה להביא לכאן בקרוב קטעים בנושא שכתבתי לאחרונה ב-Net מגזין.

.

כמו בפאריס, בניו יורק

 

 

קראתי על זה פעם, לא זוכר איפה. יכול להיות שבהעיר? בכל מקרה, אתמול בלילה נתקלתי בהם, בנסיעה נינוחה אחר חצות לתוך העיר. ליד שדה דב הם הופיעו, מכיוון תחנת הכוח רידינג, ובלי לנסות להשתלב בתנועה פשוט כבשו את הכביש. לפחות שישים איש על רולרבליידס גלשו במורד אבן גבירול באמצע הלילה, כשהם משתדלים להתעלם מהרמזורים, מהמכוניות ומהאנשים שסביבם. לא ביחד הם גלשו, אלא בנחש ארוך שברווחים בין חוליותיו הצליחו כמה מכוניות להסתנן. למעטים מהם היו מחזירי אור, למעטים אחרים היו גלגלים שזהרו. הרוב פשוט גלשו, מיוזעים, עם תרמילים קטנים על הגב.

 

אני לא יודע מה הם לוקחים, אבל אני רוצה גם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הלהיט החם של ילדי הרשת

 

גלעד נס, האיש והדאחקה, העביר לי את הלינק הזה. זהו אחד מאתרי ה-warez (תוכנות וקבצי מדיה לא חוקיים) של ילדוני הרשת העבריים. לא יעזור להליקון להילחם בעיתונים שמעזים לספר שאפשר להוריד מהרשת מוסיקה וסרטים. אם באתרי הבריטני ספירס של הרשת מתגאים בבלעדיות על גבי ברלין, חברים, הגיע הזמן להתעורר למציאות החדשה.

 

 

יוֹמוּלֶדֶת לגוגל, הצעד הקטן של מאירסון

 

גוגל חוגג חמש שנים לתקומתו. איך שהזמן רץ כשנהנים. חיים ברשת, אגף הטכנולוגייה המתלהב של נענע, הקדיש לו את היום והפיק מוסף שיעניין את העכבר שלכם.

 

ביום שישי הייתי בהקרנת הסרט "צעד קטן", שכתב גיא מאירסון, שכני לאתר. גלבפיש היקרה כבר כתבה על הסרט, הראוי מאוד בעיני, ואני אוסיף הערה אחת בנוגע לנצחון התסריט על הבמאי. או, אולי יותר נכון, כי אין כאן בהכרח מאבק ביניהם, על כך שתסריט טוב יוציא רגש אפילו ממקצוענים קרים.

 

שחר סגל, הבמאי, הוא בכיר במאי הפרסומות בארץ (גילוי נאות: למדנו באותה כיתה ב"בית צבי", כבר שם הוא היה המבריק בכיתה וסומן לגדולות). בתעשייה מתייחסים אליו כמי שמקצוען ב"להביא רגש". כלומר, כשהילדה מווניל מגישה לקלושאר ממרציפן את הדובי שלה, והאב מתמוגג בטלפון הסלולרי – לזה קוראים "רגש" בפרסומות.

 

 

אחרי ההקרנה גררתי את גיא וכמה אנשים אחרים ל"אלימלך" בדרום תל-אביב. גיא התגלה כאוכל גפילטע בכל מצב צבירה וז'אנר קיימים, מן הסתם תכונה הכרחית לתסריטאי. בתמונה: גיא מאירסון ואחיו הצעיר

 

והשטיקים המקצועיים לעילא של סגל ושל מנו קדוש, הצלם, אכן עוטפים את הסרט באריזה מבריקה. המצלמה לא מפסיקה לזוז, גם במקום שאפילו האחים וואשבסקי היו משתמשים בחצובה (הילדים מסתכלים על הילדות מעבר למגרש, בסצינת הפתיחה). זה מה שנקרא לדגמן רגש, ללחוץ על הבלוטות של הדמעות, לעבוד הכי ממוקד וממוצה שאפשר – עניין הכרחי בסרטונים של 30 שניות, ומעיק בסרטים יותר ארוכים, שבהם צליל הזיוף שיש באמצעים הסינמטיים הללו בולט לעין.

 

רגש הוא לא מנוף שמוריד מצלמה לילדה שהולכת עם בובה של דובי לקלושאר, רגש בקולנוע צריך יותר מזה. למשל, תסריט עם דמויות שמעניינות אותנו. והנה, כשמצרפים למיומנות המרהיבה של סגל את התסריט של מאירסון, יש לנו בובה של סרט. תלכו לראות, למרות שהוא יהיה גם בטלוויזיה מתי שהוא (רק בכבלים).

 

טלוויזיית החוצות של מיקרוסופט, חלק ב'

 

טרי טרי מ"דואר זבל": עוד טלווזיית חוצות נפלה קרבן למערכת ההפעלה "חלזונות".