מן הארכיון – למה שוקן סגר את חדשות, ולמה בצורה הזו

 

  • זה היה ברור

זה היה ברור. כל כך ברור, עד שהבעת ההפתעה על פני עובדי חדשות בכנס שנערך ביום שני בדן פנורמה, היתה יותר תוצא הברוטאליות המעליבה של האקט, מאשר המעשה עצמו. באותו בוקר קיבלו העיתונאים את ההודעה על סגירת העיתון דרך הקולר האלקטרוני שלהם, מכשירי הביפר. עמוס שוקן, שכונה על ידי עיתונאי שעבד עימו בעבר 'עמוס שוקר', הנחית מכת הלם מחשמלת על כל מי שעדיין האמין במה שעיתון חדשות ייצג, אולי, לפני קרוב לעשור. גן-שוקן נסגר, אין יותר שוקו.

היה עצוב מאד בדן פנורמה. נורית דרינגר מילאה בנוקשות את הוראתו הפסקנית של יואל אסתרון [1], האחרונה כעורך היומון חדשות, שלא לאפשר כניסה של עיתונאים מחוץ לרשת שוקן לאולם. בקרב העיתונאים שעמדו בחוץ הבליח מפעם לפעם חיוך קטן ועצבני של מי שלמרות הכל, גם אם הוא שייך לעיתון טרמינאלי כמו דבר או על המשמר, יש לו עדיין עבודה, גם אם היא מהסוג הלא נעים של תיעוד מותו של עיתון. מפעם לפעם יצא איש חדשות כלשהו מהאולם והוצף בכרכורים התובעניים של הכתבים. מריקי כהן [2], כתבת התקשורת במקומון זמן תל אביב ועד צוות הטלוויזיה של טלעד בפיקודו של דורון צברי [3], שטיווח, כמו בסיירת של ציידי טנקים, מצלמה ופרוז'קטור הישר לפני היוצאים. צברי עבד פעם בחדשות כרכז כתבים, וכשעזב כתב מכתב ארוך, כואב ומאשים ליואל אסתרון, שהתפרסם בראשית השנה בירחון "התקשורת".

דורון צברי

באחד ממטווחי הצילום האלה היה אירוע שמסמל, אולי, את מותו של סוג העיתונות והמחויבות שחדשות התיימר לייצג. חגי לוי [4], סוקר הסרטים של חדשות, הניף ידו והדף מעליו את מצלמת הטלוויזיה: "גם אם זו היתה הלוויה של אח שלו הוא היה רץ לכסות את זה? הוא לא בא להתאבל איתנו, הוא בא בתור מקצוען, לומר בפני האנשים: 'הנה אני צדקתי'. זה היה בוטה ומגונה". "הלוויה של האח שלו" הוא דימוי טעון, במיוחד כשהוא מגיע מצידו של עיתונאי ששכל את אחיו בצבא, ושכמו רבים בחדשות, ראה בעיתון יותר מעוד מקום עבודה.

חדשות הצליח לעורר אמוציות חזקות גם בקרב אלו שידעו היטב כי מדובר בעסק כושל, שיחסי העבודה בו, במיוחד בשנים האחרונות, התאפיינו גם בניצול לשמו. בבוקר יום שלישי הופיעו בידיעות ובמעריב דברי הספד נרגשים לעיתון. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן ידיעות ומעריב התייחסו מפורשות לעצם קיומו של עיתון אחר מלבדם. הפרשן המשפטי של מעריב, משה נגבי [5], מעוזבי חדשות אף הוא, הגדיל ותיאר את הסכנה לחופש העיתונות שעשויה לנבוע מכך ששתי משפחות יחזיקו בידיהן שליטה כל כך רבה על אמצעי התקשורת בישראל.

התמונה של אלכס ליבק שהופיעה בשער עיתון חדשות, ומוכיחה כי המחבלים שנשבו חיים בקו 300 נרצחו אחר כך. רגע מופת של העיתונות בישראל

שעתיים לאחר הכנס בדן פנורמה, נראתה מערכת חדשות ברח' יגאל אלון בתל אביב נטושה ושוממת. המחשבים פעלו, אך על הצג שלהם לא נרשם שום טקסט. באגף אחד עסק אהוד אשרי [6], עורך המוסף, באריזת חפציו. גיליונו החדש והורוד של ה"גאזטה דל ספורט" חיכה בתאו של אבי רצון [7]. בדסק התגוללו ניירות ללא סדר. על לוח המודעות נתלו שלושה פאקסים שהגיעו באותו יום, שניים מקוראי העיתון המבכים את סופו, ואחד מכתב בפריפריה, ממוען ישירות לעמוס שוקן, ומפציר בו שייקח את הכתב לעבוד בעיתון הארץ.

מי שטרח לקרוא את הסימנים, והיו מעט שהשכילו לעשות את זה, ראה היטב את העננים המתכנסים באופק. חדשות היה עיתון מפסיד מיומו הראשון, ובשנה האחרונה הוא הלך והתדרדר. חדשות הדפיס –  לא מכר, הדפיס – פחות משלושים אלף עותקים בימי חול. מספר המודעות בו הלך ופחת, גם כשאנשי השיווק הציעו אותן בדילים מפתים. היו ימים שפרט למודעה הקבועה מצד רשות מקומית בנושא חוקי מקרקעין בעמוד האחרון, ומודעות אמנסטי שפורסמו חינם כדי למלא חורים בעיתון, לא היתה בעיתון אף מודעה שתוכננה מראש להתפרסם בחדשות. פרסמת בהעיר, נכניס את זה גם לחדשות, מה איכפת לך, זה בחינם.

הסימן הברור ביותר היה הרכש החדש של עמוס שוקן, מערכת מחשוב חדישה שתייעל לבלי הכר את העבודה המערכתית. מוטי גלילי, איש המחשבים של הקבוצה, חזר מסקרמנטו לאחר שהשתלם שם בהפעלת המערכת. המערכת עתידה להיכנס לפעולה מלאה בקרוב מאד, והיא הותקנה בכל עיתוני קבוצת שוקן – פרט ליומון חדשות. אם ארגון אב, המוציא כמה מיליוני דולרים טובים כדי להביא את ילדיו למאה העשרים ואחת, לא מתקין את המערכת באחד מעיתוניו, כנראה שהילד הזה לא מוצא חן בעיניו יותר.

"איך הם לא ראו את המערכת שנפרשת בכל מקום חוץ מבבנין שלהם?" אמר השבוע עיתונאי שעזב מזמן את חדשות לטובת עיתון יומי אחר, "איך יכול להיות שהם לא חשדו?"

 

[1] כיום עורך המשנה של הארץ
[2] כיום מנהלת הקהילות של Ynet, כותבת ב"רשימות"
[3] כיום במאי קולנוע וטלוויזיה
[4] כיום מנהל מחלקת הדרמה באולפני הרצליה.
[5] נגבי פוטר ממעריב אחרי שסירב לכתוב על נושאים הקשורים לפרשת נמרודי. כיום הפרשן המשפטי של ראשות השידור (?)
[6] כיום עורך מוסף הארץ. פרסם כמה ספרים, הראשון שבהם "זה ייגמר בבכי" הוא סיפור מתח המתרחש במערכת עיתון המזכיר את עיתון חדשות, שגיבורו הוא עורך העשוי ללא חת
[7] כיום מגיש "בטריבונה" בערוץ 10.

[X=nextPage=X]

 

  • בית אבא

עיתונאים רבים מסבירים את ההחלטה על הוצאת היומון חדשות, כמו גם התמיכה בו לאורך עשר שנות הפסדים נצברים, בכך ש"עמוס שוקן היה חייב להראות לאבא שלו שהוא יכול". ההסבר הזה פשטני, נכון, אבל סביר להניח שלאישיותו המורכבת ורבת הפנים של אביו של עמוס שוקן, ולמערכת יחסיו עימו, יש חלק ניכר באופי ההחלטות האסטרטגיות העסקיות של הבן.

כמו אופרת סבון עסיסית, סיפור משפחת שוקן הוא סיפור של עושר, כוח, השפעה חברתית, תרבות, גאווה ויצרים.‏ גרשום שוקן ז"ל היה עורכו של 'הארץ' במשך עשרות שנים, עד מותו. הוא נשא לאישה את שולמית לבית פרסיץ, שהיתה אישה טמפרמנטית וחמה, ונישואיהם נחשבו לאירוע החברתי של העיר. גרשום היה ההיפך הגמור ממנה, אדם קשה וסגור שלא הראה חמימות לילדיו. בנו, הלל שוקן [8], אמר שאינו זוכר ולו פעם אחת בה אביו החזיק אותו על הידיים. "הוא בחר לחיות בתוך בועה חברתית" הגדיר אותו.‏

יאיר קוטלר [9] מספר בספרו 'כוח להשחית' כיצד אחזו בגרשום שוקן התרגשות ופחד כל אימת שבא אביו שלו, זלמן, למערכת. ספרו של קוטלר, שהיה עורך המשנה של 'הארץ', זכה להתעלמות כללית מצד העיתונות כאשר יצא, פרט לשבועון 'העולם הזה', והוא תיאר בו את גרשום שוקן כאדם מרושע ושואף נקם.‏

גרשום שוקן (מתוך אתר הכנסת)

גרשום שוקן שאף לעצב את 'הארץ', שנרכש על ידי אביו כמתנה לחתונתו, עפ"י מודל ה'ניו יורק טיימס' שבו השתלם. הארץ הפך להיות עיתון אליטיסטי, לא מתפשר ובעל קוים מערכתיים נוקשים, ששאף להגדיר את עצמו כנמצא הרחק מעל ההמון המתהולל. גם כיום נחשב 'הארץ' לעיתון האיכות של ישראל, ולא רק בעיני אלו העושים אותו.

גרשום שוקן, שהיה ח"כ בכנסת השלישית, בנו של זלמן שוקן, שדאג לתת לש"י עגנון משכורת קבועה כל חייו כדי שיתפנה לכתיבה, עיצב את העיתון בצלמו ובדמותו. אלא שצלמו ודמותו של גרשום שוקן היו לא רק אוסף שכיות האמנות היקרות, או אנינות הטעם שלו, או עיתון הבוקר היוקרתי ובו המאמרים בהם התריע, הזעיק והתפלמס עם מנהיגי האומה, מבן גוריון ועד בגין. היו בו גם צדדים אפלים יותר שבאו לידי ביטוי ביחסיו עם ילדיו, אשתו, ונשים רבות נוספות ובראשן הידועה בציבור שלו, יהודית יונה, עמה חי כבעל ואישה. הוא היה לא רק איש הספרא, אלא גם הסייפא: קוטלר מספר על מקרה בו היה מעורב גרשום שוקן בקטטה עם בעל קנאי בפתח מלון בהרצליה.

בראיון נדיר לבילי מוסקונה לרמן ממעריב, אמר גרשום שוקן: "קשה לי לקיים יחסים שוטפים עם אנשים חיים. חברים לא היו לי כמעט. זה אולי מה שיצר קירבה ביני לבין משה דיין. לדיין היו רק הבחורות, זה גם אולי היה קצת אצלי. עם נשים היה לי תמיד יותר קל. גברים לא עניינו אותי". דבר נוסף שהיה משותף לו ולדיין היה ההערצה לסילבי קשת [10]. גרשום שוקן היה מאוהב בסילבי קשת, חברת מערכת הארץ. הוא נהג להזמינה לשיחות נפש אינטימיות בחדרו, וכתב לה מכתבי אהבה. כאשר התגלה הדבר ליהודית יונה, הידועה בציבור שלו, פיטר שוקן את קשת. קשת הפגועה פרסמה חץ מטווח היטב ב'ידיעות אחרונות' בשם "הרוזנת דרקולה", סיפור דמיוני על "גמד מרושע, עכבר המפחד מאישתו השתלטנית, המנהל רומן עם מזכירתו".

עמוס שוקן הגדיר בעבר את מערכת יחסיו עם אביו כ"מסגרת בעייתית" והוסיף ש"אני בטוח שיום אחד אצטער שהיחסים בינינו לא היו חבריים, ויהיה מאוחר לתקן את זה".‏ כאשר ייסד עמוס שוקן את עיתון חדשות ב-1983, כהמשך לשלושת המקומונים הראשונים שהיו הגרעין של הרשת העתידית, הגיב גרשום שוקן בביטול. הוא לא האמין בעיתון מתחילתו והיה סרקסטי כלפי רצונותיו של הבן להטביע חותם בר קיימא משלו על מפת העיתונות: "אני חושב שהשאיפה של עמוס היא בסדר. הוא היה רוצה להיות מקסוול [11] הישראלי. אולי הוא עוד ישיג את זה".

עם צאת 'חדשות' הפך עמוס שוקן לכמעט פרסונה נון-גראטה ב'הארץ'. מתי גולן [12], עורך המשנה של היומון, טען כנגד הבזבוז ופנה לרחל אידלמן, אחותו של עמוס, והציע לה לרשת את מקומו של עמוס כמנכ"לית. עמוס שוקן גילה את הקונספירציה באקראי, והסכסוך שפרץ עם אביו לווה, בנוסח שוקני אופייני, במכתבים זועמים בין כל המעורבים בפרשה.‏ באותה תקופה ישב עמוס שוקן בבנין חדשות ברחוב יגאל אלון, ובמערכת הסתובבו סיפורים שעמוס איים בתביעה משפטית נגד האב, ושאביו ויתר לו כיון שלא רצה לגרור את עסקי המשפחה לבית המשפט. לבסוף יושרו ההדורים, רחל אידלמן נשארה בהוצאת הספרים, עמוס שוקן נותר מנכ"ל קבוצת הארץ ומתי גולן פרש מהעיתון. עמוס שוקן הכחיש בעבר מכל וכל את סיפור האיום בתביעה המשפטית.‏

לאחר מותו של גרשום שוקן נפתחה צוואתו ובה התברר ששוקן הוריש את כל הונו ליהודית יונה ובנותיה, ולשלושת ילדיו. לאשתו, ממנה מעולם לא התגרש, לא השאיר מאומה. שולמית שוקן הפגועה נלחמה על כבודה בבית המשפט. הדיונים, שמשפחת שוקן ניסתה לעשותם חסויים מעיני התקשורת, חשפו מעט מהאיבה רבת השנים בין האישה לידועה בציבור, כמו גם טפח מהיחסים בין כלל בני המשפחה. גרשום שוקן יצר תלות מוחלטת בין יהודית יונה לבין ילדיו, בסעיפים מפותלים שהוכנסו לצוואה וגרמו לכל ניסיון של ילדיו לערער על תקפותה לאבד את זכויותיהם בה. שולמית שוקן, למרות הכל, הגישה את התביעה.‏

 

[8] הלל שוקן הוא אדריכל (שבבחירות האחרונות הטיל פתק לבן)
[9] עיתונאי-סופר, מוותיקי עיתון הארץ. הסתכסך עם גרשום שוקן, פרש מהעיתון וכתב עליו את הספר.  פרסם גם בעבר את הספר "הנחש" על יוסי שריד (לא נמצא לרכישה באינטרנט), ולפני כשש שנים זכה ב-50,000 שקלים בתביעת דיבה שהגיש נגד שריד.
[10] כותבת טור ותיקה בידיעות אחרונות
[11] איל עיתונות בריטי שרכש בעבר את עיתון "מעריב". מת בנסיבות מסתוריות על היאכטה שלו.
[12] הגיש את "דוקומדיה" בערוץ הראשון. כיום בעל טור ב"גלובס".

[X=nextPage=X]

 

  • כל אנשי שוקן

גם לעמוס שוקן, כמו לרבים אחרים בענף העיתונות, יש קליקה משלו. קבוצה מצומצמת זו זכתה לכינוי "חבורת הלוטוס", על שם המסעדה הסינית בה בילו חבריה. אלו הם האנשים שאותם הוא מעריך, ושאיתם הוא באמת מרגיש בנוח: חיים אינזלברג, יו"ר קבוצת שוקן; יוסי קליין, מייסדם ועורכם הראשון של 'כל העיר' ו'חדשות', כיום עורך 'העיר' [13]; חנוך מרמרי, עורכו בפועל של הארץ, ואולי האדם שבו בוטח עמוס שוקן יותר מכולם; יואל אסתרון, עורך עיתון חדשות עד השבוע האחרון וערן וולקובסקי, מעצבו הגראפי השני של חדשות וכיום 'העורך הטיפוגרפי' של העיר. מאיר שניצר היה בעבר אף הוא חלק מהקליקה, עד שסר חינו והוא הורחק ממנה. שניצר כותב כיום ביקורות טלויזיה עבור מעריב.

עמוס שוקן

אלו האנשים שאיתם עמוס שוקן מתייעץ לגבי צעדיו הבאים, שאיתם הוא מבלה גם לאחר שעות העבודה, שיוזמנו אליו מדי פעם לצ'ולנט עם אשתו אירית ושני ילדיו בשבת אחר הצהריים. 'ראשי ביצה', חבורה של אנשים הדומים לו מבחינת טעמם והעדפותיהם, שאיתם הוא מתקשר על בסיס בלתי אמצעי. כולם מחזיקים בידיהם את העוצמה הרבה ביותר ברשת, ובניגוד למשכורות המקובלות בדרך כלל ברשת שוקן, הם לא צריכים להסמיק כשהם משווים את שכרם למה שמקבלים אנשים במעמדם המקצועי בעיתונים אחרים.

חיים אינזלברג מנהל למעשה את עסקי קבוצת הארץ. שוקן הפקיד בידיו סמכויות כה נרחבות, עד שמנכ"ל חדשות הראשון, רוני ארן, עזב את הרשת ועבר לנהל את השיווק בעלית, מכיוון שרוב סמכויותיו הועברו לאינזלברג.

יוסי קליין שב לפני כמה חודשים מארצות הברית, שם השתלם בטלוויזיה, כשבקבוצת שוקן עוד חשבו שתהיה להם דריסת רגל בערוץ השני. קליין, עורך מוכשר המיומן בזיהוי וטיפוח כותבים-כוכבים, מנסה בחודשים האחרונים להציל את העיר מעצמו, עיתון שדורדר, כך אומרים ברשת שוקן, בידי שני עורכיו הקודמים, דוני ענבר [14] וגל אוחובסקי [15]. בואו של קליין, מוסיפים בהעיר, הפיח בהם תקוה חדשה. השינוי לטובה שהביא קליין ניכר בעיתון, גם אם בינתיים הוא טרם גילה יגאל סרנה [16] חדש.

חנוך מרמרי, עורכו בפועל של הארץ, הוא אולי האיש הקרוב ביותר לעמוס שוקן במערכת הארץ, ושוקן מעריץ ואוהב אותו, כמעט עד כדי התבטלות. חדרו של שוקן בבנין הארץ נמצא מול חדרו של מרמרי, והוא גם זה שעורך את המאמרים המזדמנים ששוקן משגר מדי פעם מעל דפי הארץ. הארץ בעריכתו הוא העיתון שנחשב בעיני עיתונאים רבים, במיוחד כאלה מעיתונים אחרים, כ'עיתון הטוב ביותר בארץ', עם כל הבעייתיות שיש בהגדרה הגורפת הזו.

יואל אסתרון, עורכם לשעבר של המקומונים העיר וכל-העיר, הוא האיש שערך אחרון את חדשות. ב"מסמך" שפרסם כינה אותו דורון צברי 'שלפן יהיר ומנותק'. בחודשים האחרונים חל פיחות מסוים במעמדו של אסתרון, שנחשב פעם לבעל השפעה מאגית על שוקן. לפני כשנה מנע אסתרון בגופו ממש את סגירת חדשות.

במפגש בדן פנורמה התבטא שוקן כנגד ה'מהפכה' המובטחת שאסתרון אמור היה לחולל בחדשות, ולא הצליח. אסתרון מלמד עיתונות בבית הספר כותרת – ואף הזמין לשם כמה עורכים מחדשות לצורך השתלמות אצל דב יודקובסקי [17], עורכו האגדי לשעבר של ידיעות אחרונות. על ערן ערן וולקובסקי נאמר על ידי קולגות לשעבר ש"הוא נופח לממדים מפלצתיים ברשת שוקן". אין עוררין על רמתו המקצועית כמעצב, על הדרך הבוטחת והמדויקת בה הוא מניח טכסט לצד חומר ויזואלי. וולקובסקי, הנושא כיום בתואר 'עורך טיפוגרפי' של העיר, הפך להיות 'מעצב הבית' של הקבוצה. מעמדו ברשת הוא כזה שהוא יכול להיכנס לחדר הגרפיקה ולומר לעורך 'הכותרת הזו ארוכה מדי', ופשוט לקצץ בה כרצונו. יש לו סמכויות עריכה לכל דבר, ודבריו כאילו מגיעים הישר מפיו של עמוס, המו"ל.‏ וולקובסקי הסתכסך בעבר עם לא מעט אנשים, בעיקר עם רינו צרור [18], רון מיברג [19] ודני דור [20]. הוא ניצח בכל ההתמודדויות ומשחקי הכוח שהשתתף בהם בתוך קבוצת הארץ.

עיתון טוב, שמתפקד ומצליח מבחינה עסקית ותוכנית, חייב שכל מרכיביו יעבדו בהרמוניה, או לפחות קרוב לכך. עורכים, כתבים, שווק, הפצה, מודעות ומנהלה. בעיתוני שוקן היו חריקות לא מעטות בכמה מן התחומים האלה. יחסי העבודה ברשת של עמוס שוקן, שהפך את רעיון החוזה האישי למקודש, היו, כמעט לאורך כל השנים, רעועים במקרה הטוב. שוקן נוהג להסס ולהתלבט ארוכות לפני שהוא לוקח החלטות אסטרטגיות. הוא מתייעץ עם חברי הגוורדיה שלו, חושב, מברר שוב, לא משנה שבינתיים בעיה מקומית יכולה להתנפח לכדי מורסה דלקתית שמאיימת על רכושו.

שוקן, יאמר לזכותו, הוא באמת מו"ל ליברלי שאינו מתערב בעבודת העורכים שמינה. חופש העיתונות הוא נר לרגליו, גם אם זה עולה לו בלהפסיד את העיתונות. בראיון שנתן ליונתן שם-אור [21] מ"התקשורת", שכותרתו היתה "עמוס שוקן – מפסידן", התגאה שוקן בעובדה שביום בו הוחלט מי הן החברות שיזכו במכרז להפעלת הערוץ השני, פרסם עיתון הארץ כתבה נגד משה שחל ומינויו הפוליטיים. עמוס שוקן מאמין שהגישה הזו טובה בסופו של דבר גם לעסק. הידיעה עצמה, יכלה להתפרסם גם יום אחד מאוחר יותר בלא שיגרם כל נזק לרוח החופש. אבל לא. הידיעה התפרסמה כאילו, להכעיס, במין התרסה ילדותית, דווקא באותו יום בו נסתם הגולל על אופציית ההתרחבות התקשורתית של קבוצת הארץ. אז הנה, חופש העיתונות עמד מעל לכל מצד אחד, ומהצד השני קיבלו השבוע ארבע מאות איש הודעה בשמונה בבוקר שאין להם יותר מקום עבודה.

זו משוואה מקוממת במכוון, לא ממש מדויקת, אבל גם אם היא היתה נכונה, גם אם באמת היתה דווקא הידיעה ההיא על המינוי של שחל הסיבה לכך שרשת שוקן הפסידה, ובגדול, את הזכות להיכנס לשדה המערכה העיקרי של התקשורת בשנים הקרובות, ולאו דווקא, כפי הנראה, אצבעו הבלתי-מונפת של דני בלוך [22] מהעיתון דבר – גם אז היה עמוס שוקן מגן על החלטת מערכתו העצמאית לחלוטין של הארץ לפרסם ידיעה שהיא מצאה לנכון, אפילו אם היא דופקת בתוך כך את סיכויי ההישרדות  שלה עצמה. שוקן, וקשה למצוא מישהו שיאמר אחרת, הפנים עד תום את רעיון חופש העיתונות. הרבה יותר מאבא שלו, למשל, שידע לשכתב קשות ראיון של יאיר קוטלר עם יגאל ידין, בו תקף ידין את אמנון רובינשטיין, אז חבר הנהלת מערכת הארץ ושותפו לשעבר לסיעה, וכיום שר החינוך.

אבל רגע לפני תרועות החצוצרות, כדאי לשים לב לצידה השני של מדליית הזהב המוזהבת בתחום החופש והחרות. ובצד השני אין לא שוויון ולא אחווה. בצידה השני יש יחסי עבודה רעועים במקרה הטוב, עבדים כי ימלכו בכל רחבי האימפריה המצטמקת של שוקן ושורה ארוכה, ארוכה מדי, של כותבים מוכשרים יותר ופחות שנפלטו מקבוצת הארץ לאחר שמוצה מהם כל מה שהקבוצה רצתה מהם באותו זמן.

 

[13] כיום בהארץ
[14] ענבר היה העורך הראשון של IOL, המיזם המקוון של קבוצת הארץ. כיום משמש כנספח התרבות של ישראל בסן פרנסיסקו.
[15] כיום בעל טור במעריב. עפ"י השמועות, מעורב גם בפרויקט האינטרנט של העיתון.
[16] כתב-כוכב שהתגלה ב"חדשות". כיום בידיעות אחרונות. פרסם כמה ספרים, בין היתר את הביוגרפיה של המשוררת יונה וולך
 [17] חתן פרס ישראל, עורכו לשעבר של ידיעות אחרונות. נחשב לאיש שהמציא את "הנוסחה" שכיוונה לטעם הקהל, בעזרתה הפך העיתון למוביל בישראל ברמה שאינה מוכרת בעולם המערבי. כיום הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של בית הספר לתקשורת "כותרת" אותו ייסד.
[18] כיום מגיש תוכנית אקטואליה מהשטח בערוץ 10
[19] עבר לאחרונה לעיתון העיר, עם סדרת כתבות מדהימה על התמכרותו לפרקודן
[20] שימש כעורך מעריב אינטרנט. כיום בספריית מעריב. 
[21] עיתונאי ומחזאי. כותב בין היתר ב"בלייזר"
[22] עיתונאי ב"דבר", שהיה בוועדה שהחליטה מי מהקבוצות המתמודדות יקבלו את רישיון עשיית הכסף – זכיינות בערוץ 2. כנראה שהצביע נגד הקבוצה ששוקן היה שותף בה. כיום מנחה מרתונים של פסטיבל מספרי הסיפורים

[X=nextPage=X]

 

  • חופש העיתונות וחופש המו"ל

בשלושת המקרים שיפורטו להלן, נפטר שוקן מעורכים שהפסיקו לשאת חן בעיניו בשיטות הנראות כמתאימות יותר לגילדה סיציליאנית מאשר לקבוצה המצהירה על עצמה כנוטרת המקומות המקודשים לחופש העיתונות. גל אוחובסקי קיבל את עריכת מקומון העיר לאחר שרינו צרור לקח עימו את בכירי המערכת – ציפה קמפינסקי [23], אביב הברון [24], אורנה קדוש [25], אם למנות אחדים – ועבר לבית אסיה ולקבוצת 'מירור', שלמשך זמן קצר זהרה כהבטחת מוכספת וגדולה בשמי התקשורת הישראלית. כמעט כמו עזיבתו של אמנון רבי [26] את העיתון הזה לפני חודשים אחדים לטובת מעריב, תוך סחיפת חלק לא מבוטל מבכירי המערכת איתו.

תרשה לי להשתמש בתשובה של נוני מוזס

 

עמוס שוקן: "עיתון תל אביב? של ידיעות? אבל הבטחתי בלעדיות ל"זמן תל אביב"… לא, אני צוחק. תשמעו, התראיינתי כבר ל"כל העיר", כל העיתונים היום מלאים איתי, ואין לי עניין להתראיין עוד".

הכתבה תעסוק בך, בחבריך ובעסקיך.

"אז תרשה לי להשתמש בתשובה של נוני מוזס, שהוא לא מתראיין".

המוצר שעשה אוחובסקי לא נחשב כטוב מספיק בעיני הדרג הקובע, קרי 'חבורת הלוטוס' והמעגל השני של המקורבים לשוקן. וולקובסקי טרפד את ההצעה להחליף את אוחובסקי ברון מיברג. אוחובסקי, היה מיודד עם אירית שוקן ומהמיליה החברתי של אנשי הלוטוס. מעבר לכך, כולם ידעו שהמקומון היה במצב רעוע כשהוא נכנס אליו. כך ששוקן הרגיע את אנשיו ואמר ש"חייבים לתת לגל זמן". מעבר לזאת, לאחר שנפסל רון מיברג, לא היה להם שום תחליף מתאים לאוחובסקי. היחיד שהתאים באותה תקופה היה דורון גלעזר [27], שערך את כל-העיר (היום העורך הראשי של רשת שוקן, תפקיד המקביל לזה שממלא שמואל שם-טוב בידיעות תקשורת). כמה פעמים הוצעה לגלעזר עריכת העיר, והוא סירב. אוחובסקי נשאר זמן ארוך בתפקידו.

בוקר שישי אחד התקשר רוני קליינפלד, מנכ"ל רשת המקומונים שהפכה בניהולו למכונת כסף המכניסה קרוב ל-20 מיליון שקלים בשנה, די והותר כדי לחפות גם על חדשות המפסיד, לעמוס שוקן ואמר לו: "עכשיו אתה מעיף אותו". שוקן, שאולי חיכה בתוך תוכו לרגע בו יבוא מישהו ויעזור לו להחליט, שאל רק את מי ייקחו במקומו. קלינפלד אמר שיציעו פעם נוספת לגלעזר, ושאם הוא יסרב ילכו לדוני ענבר, שישב אז בגלות וערך את כלבו בחיפה, לאחר שהסתכסך עם מרמרי בהארץ. וכך היה. ביום ראשון בבוקר זימן אליו שוקן את אוחובסקי, הודיע לו שהוחלט לסיים את תפקידו כעורך, והבטיח לו שהוא ימשיך להיות מועסק בחדשות. אוחובסקי ביקש מעמוס שוקן שהדבר יוצג כאילו הוא סיים את תפקידו מרצונו. היות ורק רוני קלינפלד ושוקן ידעו מזה בזמנו, הניח שוקן שהסיפור לא ייוודע לעולם. וכך התפטר אוחובסקי כביכול, והודיע לאנשי העיר כי הוא עוזב. במהלך אותו יום ראשון סרב דורון גלעזר לכל ההפצרות, ודוני ענבר שמח לבוא במקומו.

כמו שהועף עורך אחד, בדחף אימפולסיבי של סוף שבוע פרוע, כך גם העורך שהחליפו. ענבר עשה את הזמן שלו בעיתון העיר, שנה מאד אומללה וקשה. העיר הוא עיתון מורכב, בעייתי לשליטה, בעל פינות אפלוליות רבות שקשה לנקות אותן. וענבר, שלא השכיל לזכות בהערכת כתביו למודי הסבל של המקומון, עשה כמה משגים שהרחיקו את העיתון עוד יותר מקהלו, כמו, למשל, הדרך בה גרם לעוזי וייל [28], עורך השער האחורי ואביו של שלום טוקשה להתפטר. שוקן הבין תוך שלושה חודשים, מספרים במערכת, שדוני זה לא זה. אבל הוא העדיף להניח בינתיים את המצב כמות שהוא, כשהעיר מוסיף לרדת במוניטין ובתפוצה. וכמו במקרה אוחובסקי, העורך הקודם, גם כאן התמהמה שוקן זמן ארוך, ארוך עד כדי כאב לעיתון הנאבק על זהותו.

בוקר בהיר אחד התעורר דוני ענבר ואוושת השמועות על שובו של יוסי קליין האגדי מחלחלת באוזניו. ויום אחר, לא הרבה זמן אחר כך, זימן אליו שוקן את ענבר והודיע לו ביובשנות מנומסת שהוא מפסיק את עבודתו. ולא רק, שוקן עוד הגדיל והציע לו להישאר בעיתון העיר, הפעם כסגנו של יוסי קליין. ענבר כמובן סירב, ונשלח לחו"ל לכמה חודשים במימון המו"ל.

בסוף שנות השמונים התעייף יוסי קליין מעריכת עיתון חדשות. במערכת נהגו לומר שקליין ישן. הוא היה מגיע למערכת בשמונה, יוצא באחת עשרה וחצי כדי לקחת את הילד מהגן, וחוזר למערכת בשש בערב. מעין 'עורך-נשיא', לא עורך שבא להטיס עבודה. קליין לא רצה לזוז מעריכת העיתון, ושוקן זכר לו את זכות הראשונים, למרות שהיה מודע היטב לכך שקליין, אחד העורכים היצירתיים ביותר שצמחו ברשת, שהפך את חדשות למה שהוא בשנותיו הראשונות, בעצם ישן. וקליין, צריך לזכור, הוא חבר כבוד באחוות הלוטוס והצ'ולנט של שבת בצהריים על המרפסת עם אירית והילדים. כך ששוקן לא פיטר אותו, חס וחלילה. הוא פשוט הכניס לחדשות את יואל אסתרון כעורך אחראי, ונתן להם להקיז דם לבד. למרות הפסאדה ההרמונית שהוצגה שם, בחדרי חדרים החלו התגוששויות. אסתרון כינה את קליין, עורך מוכשר ואדם הגון שבסופו של דבר התברר שלא היה זקוק ליותר מאשר רענון מצברים, 'הבטלן הזה'. זה נמשך ארבעה חודשים כאשר אסתרון לומד את המערכת כעורך משנה מאחורי גבו של קליין. ואז נכנס עמוס שוקן להרפתקת מעריב שלו. הכוונה היתה שחדשות ייסגר. אסתרון הוכיח כושר עמידה וחסם בגופו את האפשרות הזו. בנוסף לכך, יעקב נמרודי לא רצה באסתרון כעורך ראשי. הוכנה תוכנית חומש על ידי אסתרון, אינזלברג ושוקן, ובה קוצץ שכר העובדים ביותר מעשרה אחוזים, וגובשו תכניות לחסכון בעלויות ובנייר. כך רפתה מעט העניבה מעל צווארו של חדשות והוא הצליח לגסוס עוד זמן. קליין, שלא הסכים לכל מהלך הקיצוצים ומחול השדים שנלווה אליו, הודיע על התפטרותו ונסע לארה"ב ללמוד טלוויזיה.

[23] קמפינסקי היתה העורכת של "סופשבוע" במעריב, פוטרה על ידי דנקנר והוחלפה על ידי אוריה שביט הצעיר.
[24] עורך הספורט של מעריב.
[25] כיום עיתונאית במעריב (?).
[26] הקים את רשת "ידיעות תקשורת", שימש כעורך משנה של מעריב, כיום עורך העיר.
[27] גלעזר שימש אחר כך כעורך 7ימים, כיום עורך "עובדה"
[28] וייל חזר אחר כך להעיר, ולא מזמן עזב שוב. תוכנית הטלוויזיה שלו "שמונה דקות ביום" שודרה עד לא מזמן בערוץ הראשון

 

[X=nextPage=X]

 

  • נובמבר השחור

חודש נובמבר 93' עוד יילמד בבתי הספר לתקשורת. ברביעי לחודש החל הערוץ המסחרי לשדר באופן סדיר. בתוך שלושה שבועות, ובהפרש של יום אחד זה מזה, טובעו שתי ישויות תקשורתיות שכשלו במאבק הקיום הדרווינסטי על ידי בעליהן. הן בחדשות והן בקול השלום הושקעו אמוציות מעל ומעבר לקיים בכל ארגון תקשורתי אחר. "אני אחראי" הצהיר עמוס שוקן ביום בו עקד את חדשות, בנו האהוב. והוא צודק.

כמו שטען אביו בבדיחות הדעת, עמוס שוקן אינו מקסוול. חדשות שלו הפסיד כמיליון שקל לחודש משך רוב זמן פעילותו. עם הידוק החגורה צומצם הנזק לבין חמש מאות לשבע מאות אלף שקל בחודש. מאחר והמקומונים מביאים רווח של כעשרים מליון שקל בשנה, היה באפשרות שוקן להמשיך ולערות כספים לוורידי חדשות. אז הקבוצה הרוויחה קצת פחות. לא מעט עיתונאים, כמו מתי גולן, תהו בקול רם לגבי ההיגיון העסקי מאחורי חדשות.

עמוס שוקן סיפר ליונתן שם-אור שהוא קורא את הארץ, לא את חדשות. ולעמוס שוקן, שויתר על הטלוויזיה בכבלים ונפל בערוץ המסחרי, שסגר את חדשות, שהוא לא מקסוול ולא מרדוק ולא טרנר, קשה לייצר עיתון שהוא לא אוהב לקרוא. כנראה ששוקן, אדם עם טעם ואפיונים תרבותיים מובהקים, יכול לעשות טוב רק את העיתון שהוא עצמו יקרא. המהלך העסקי החכם ביותר שעשה בעשור האחרון היה סגירת חדשות, וגם זה לקח לו הרבה זמן. היה לו קשה להחליט, אולי, אם הוא איל תקשורת או אידיאולוג של עיתונות חופשית.

בפעם הראשונה בה חשב שוקן לסגור את חדשות, באו לעזרתו חיים בר-און [29] ומיקי אלבין [30], שהיה בן כיתתו, ונתנו לו את החמצן שהיה צריך. אף פעם לא היה יותר מדי כסף בחדשות, אבל בשנותיו הראשונות, לפחות, היתה בו איכות חמקמקה וממזרית שהצליחה למגנט אליה קוראים. חדשות לא היה ולא התכוון להיות העיתון של המדינה. ביום העצמאות הארבעים למדינה חילק העיתון תמונת ברווז חגיגית פרי עטו של דודו גבע [31]. העיתון הזדגזג ושינה את אופיו כמה פעמים. מצהובון מחליא שפרסם פרטים אינטימיים ושגויים על חיי המין של קרבן האונס והרצח הדס קדמי, ועד לעיתון בעל הילה אינטליגנטית/פרח'ית. מ'יש לנו חדשות בשבילך' ועד 'ביקורת התבונה הטהורה'. ועם כל הניסיונות האלו, כולל האחרון, של אסתרון, לעשות 'הארץ לצעירים', פספסו מו"ל חדשות ועורכיו את מה שהלך והשתנה לנגד עיניהם. לחדשות תמיד היו כותבים טובים יותר מאלו שערכו אותו. עיתון, כמו קבוצת כדורגל או להקת תיאטרון, צריך הדרכה נבונה והנהגה היודעת לאן היא הולכת. שחקנים יש מספיק.
עופר נמרודי [32] נכנס למעריב ויצר את הראשונה במערבולות הביצה בתקשורת הישראלית. מאז ועד סופו השבוע, לא השכיל חדשות לנצל את העובדה שידיעות ומעריב החלו סובבים אט אט בזירה. בחדשות מילאו אחרי אותו חוק מרפי הקובע שאין בעיה כל כך קשה עד שאי אפשר להתעלם ממנה. הם היו בטוחים עדיין שהם "אנשים חושבים מהר". חלק נרחב ממכתבו של צברי מוקדש לתיאור מפח הנפש שהיה לו בנסיונו לצעוק להנהלה 'זאב זאב'. אבל תדמית? אחלה של תדמית היתה לעיתון. תדמית של דביבון קטן, רקון, הנאבק בדובי גריזלי אכזרים וטורפניים ויכול להם. טוב, לא ממש.

אין חלל ריק בטבע. במקום שבו יש צורך, יהיה מי שיספק אותו. מעבר לשני העיתונים הגדולים, ידיעות והחיקוי המודע והמוצהר שלו מעריב, קיים הצורך שעורר חדשות בקרב קבוצה של קוראים לעיתונות מעט שונה, מעט חצופה, מעט מעזה יותר. הקבוצה הזו הלכה וקטנה בשנים האחרונות, אבל לא בהכרח מפני שחבריה נעלמו. חדשות הוא שהתרחק. לא כל הכותבים בחדשות לא ילכו לאיבוד. הכוכבים שבהם יכתבו מהר מאד במקומות אחרים, אלו שתמיד מצליחים לצוף למעלה יצופו גם הפעם, ואחרים יתחילו מחדש את המסלול בעיתונים אחרים, שאולי לא מצהירים על משמעויות גבוהות אבל משלמים בזמן. 'ציפורה' הועברה כמות שהיא למקומון העיר. עמוס שוקן הודיע שיעסיק כמה אקס – עובדי חדשות שיוכל בעיתוניו האחרים. ירחון התקשורת הודיע שיקלוט מספר עובדים, וסביר שאפילו זהר ליבליך [32], אם תתאמץ, תמצא לעצמה חיק חדש להתכרבל בו. ואם באמת נותר בור פעור אחרי מות חדשות, הרי שמתי שהוא הוא יתמלא. אין חללים ריקים בטבע. עיצובה מחדש של מפת התקשורת בישראל עוד לא הגיע לשיאו. יהיה מעניין.

 

[29] חיים בר-און ז"ל היה מו"ל גלובס
[30] מבעלי מוניטין. התאבד בשנות השמונים אחרי חקירה משטרתית.
[31] שונא אווזים.
[32] משורר.
[33] שם בדוי של כותבת טור על על מין מנקודת מבט נשית, לפני שזה נהיה טרנד תל אביבי. הכותבת היא עטרה אופק, כיום עיתונאית הארץ ומנהלת, בין היתר, את פורום השפה העברית ב-Ynet.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On 30 בנובמבר 2003 at 21:31

    שלושה עיתונים שעבדתי בהם נסגרו. "כותרת ראשית" (שבועון) "מוניטין" (ירחון) ו"חדשות" (יומון).
    אני חושב שעל "חדשות" הצטערתי יותר מכל. אני מהדור שחש שסגרו לו את העיתון שלו.

    אז קראתי את מאמרה של אריאנה מלמד ב-ווינט
    וקראתי בעיון גם את תגובתה של בירנית גורן.

    ומה אומר? כל מה שאכתוב הרי יהיה נגוע בקיטש ובנוסטלגיה. הרי זה גם אני שהייתי – שיט! – צעיר ב-15 שנה, כשהתחלתי לכתוב שם…

    אישית, צר לי מאוד על סגירת חדשות, גם 10 שנים אחרי ולמרות שעזבתי את העיתון באכזבה מרה ובטריקת דלת – היה זה כמו לעזוב אהובה שאתה משקיע בה את כל מה שיש לך וכל מה שיש בך, ואילו היא סרבנית, ממאנת להשיב לך כגמולך

    שילמו לנו חרא, ב"חדשות". התנאים היו על הפנים. הייתי עני אז, כשכתבתי שם (1989-1990), אבל הייתי גאה ומאושר.

    אני מתגעגע בעיקר לתחושת הסיפוק והגאווה ההיא, שמעולם לא חוויתי שוב בעיתונות. זו האמת. כשסגרו את העיתון הייתי עמוק בתוך משרה נאה ב"ידיעות אחרונות", ובכל זאת הרגשתי שסגרו את "העיתון שלי"…

    הוא לא היה עיתון מושלם, ובחלקיו אף היה נגוע בכל מיני תחלואים של גונזו ג'ורנליזם ששנאתי ואני מתעב גם היום. כל מיני חקייני האנטר תומפסון סוג ג' שחשבו שהשמש זורחת להם מהתחת, קיבלו מנדט חופשי לפרוש את משנתם הלא ממש מרתקת על עמודים שלמים ב"חדשות". אבל רון מיברג יש רק אחד וגם לשלשל מלים צריך לדעת. את זה שכחו (או מעולם לא ידעו) החקיינים.

  • עידו קינן  On 30 בנובמבר 2003 at 22:02

    "ואז נכנס עמוס שוקן להרפתקת מעריב שלו" — אתה מוכן להרחיב, לטובת הקוראים הצעירים?

    "עופר נמרודי (32)" — חשבתי שזו בדיחה, שאתה כותב שהוא משורר, אבל אז גיליתי שפשוט דילגת על מספר אחד. אתה מוזמן לתקן.

  • גדי  On 30 בנובמבר 2003 at 22:10

    על איזה מספר דילגתי?

    בראשית שנות התשעים היה תכנון לשותפות בין נמרודי לשוקן במעריב. כן כן. וזה לא הסתייע – ושוקן קיבל את העזרה הפיננסית שהיה זקוק לה מנוני מוזס.

  • halemo  On 30 בנובמבר 2003 at 22:13

    עמוס שוקן הוביל את החשיפה בעיתון הארץ על האזנות הסתר שביצעו הנמרודים. באותה תקופה שוקן גם קיבל הלוואה גדולה ממוזס ומידיעות אחרונות…

  • גיא  On 30 בנובמבר 2003 at 23:18

    שגם מעביר פה ושם כמה אמוציות ומעורר נוסטלגיה גם אצל מי שקצת צעיר כדי לחוש אותה באמת. חומר טוב, מה שהלך שם בתוך המשפחה. מפתיעה גם העוצמה של העורך הגרפי.

    ובכלל, יפה שקבוצת ידיעות פרסמה את כל זה בזמנו.

    ובכלל2, העיתונאים עובדים בכאלה-מין-תנאים והקוראים קוראים, זהו? יש בכלל מודעות צרכנית סטייל עבדות נייקי בקטע הזה?

    שואל את עצמי אם היו לך כתבות המשך על מפת התקשורת, משהו בסדר הגודל הזה?

    (נמתין לסופ"ש, לראות מה יביא גיליון העשור למותו, מה? אם כי, אני מניח, שבית אריאלה הוא המקום לכל מי שרוצה לחוש משהו מכל זה..)

  • דורי  On 30 בנובמבר 2003 at 23:40

    כנראה שגם אני נמנה עם זקני השבט
    שכתבה כזאת מצליחה להפעיל אצלם
    את אנזים הנוסטלגיה

    אהבתי את העתון
    אהבתי את האנשים
    אהבתי את התקופה

    אה, גם סבי עליו השלום היה מדבר ככה על
    איזשהו צייטונג שהוא כילה בו את ימי בחרותו

  • גיא  On 30 בנובמבר 2003 at 23:44

    האם "חדשות" לא היה אלא שלב מעבר, שמיצה עצמו עד מהרה, שכמה מפיתוחיו הראויים נמצאים איתנו מאז ועד היום? או לפחות זכו להזדמנות שנייה ואז מתו מוות טבעי שכזה. האם, למעשה, לא תמה זכות קיומו לאחר עשור פעילות?

    לא יודע, באיזשהו מקום, נדמה לי, שמהכתבה עולה שחלק מהותי של הבעיה הוא בריחוק מקהל היעד. השאלה אם מראש קהל יעד כזה מצדיק יומון. ועד כמה מוגדר קהל יעד כזה כמשהו מוגדר באשר הוא. אם כי, גם המוני הקוראים של ידיעות אינם יחידה אחת. אבל שם לא מתבססים על התמקדות-קהל של ממש.

    ויצא לי גם לחשוב לאחרונה על האפשרות להפעיל את חדשות כאופרציית אינטרנט. נניח ששוקן היה ממתין קצת. איכשהו. מה היה קורה אז?

    ועוד משהו – TheMarker בא לעולם לאחר שהופקו לקחים כאלה ואחרים, ועוד קודם לכן – IOL. או שאולי, שוקן ממשיך וימשיך לשכפל את מודל היזמות שהפגין ב"חדשות". מה זה נותן לו?

  • חנן כהן  On 1 בדצמבר 2003 at 1:05

    תגידו, רוני קליינפלד הוא לא "הרב קליינפלד ואשתו" מהברווז של דוד גבע?

  • רוני  On 1 בדצמבר 2003 at 9:02

    זה הוא. דודו גבע בחור נקמן.
    יופי של כתבה גדי, אח, הגעגועים. אני הסתובבתי בחדשות בין הרגליים של אנשי הכלכלה בתור הבת של אבא.
    היו שם פחות או יותר כל העורכים הכלכליים דהיום בארץ, וזה היה מרתק.
    ואני זוכרת שהייתי מתגנבת למרכזיה לראות את הזמרים. בלי ספק מקום העבודה הקולי ביותר בארץ עד כה.

  • אורי  On 1 בדצמבר 2003 at 11:52

    חדשות עלה ונפל בתקופה שעדיין לא עסקתי בעצמי בעיתונות. ובכל זאת, אני זוכר את הציפיה שהייתה לי בהיותי נער לראות את הדבר הזה שכולם דיברו עליו – עיתון יומי עם תמונות צבעוניות. נדמה לי שזה הזכרון הראשון שלי ממנו – אולי בגלל שזה היה אחד הגימיקים בהם השתמש שוקן כשהחליט להקים אותו.

    היה לחדשות פלוס אחד גדול, שהיה גם המינוס שלו. חלק גדול מכתבות התחקיר – שהיו מפורטות הרבה מעבר למה שהכרתי קודם לכן – לא היו ערוכות כלל. חירות הכתיבה של העיתונאים הייתה אולי ערך מכובד בשנותיו הראשונות של העתון, אבל במקביל היא גם גרמה לבעייה: רמת הטקסט לא הייתה תמיד אחידה, ולצד הברקות נאות ניכרו גם לא מעט נפילות.

    אבל מעבר לכל, חדשות הוא הניאו-ג'ורנליזם על כל מגרעותיו ויתרונותיו. לצד הכתיבה הביקורתית, המחודדת, ניכרו גם רצון לייצר את הסנסציה במקום שהיא אינה נמצאת. קשה לומר שזה לא חילחל על העיתונות דהיום.

  • נתי דבוש  On 1 בדצמבר 2003 at 21:10

    גדי,
    כתבת שהיה מאבק ירושה בין ילדיו של גרשום שוקן לאהובתו. איך זה נגמר? עמוס באמת שולט בכל האימפריה?

    ועוד שאלה קטנה: איזה מפלגה ייצג האב? אתה יודע אם העיתון התייחס לפועלו?

  • נתי דבוש  On 1 בדצמבר 2003 at 21:17

    כתבה מעולה. אין סיכוי למצוא אותך בקרוב בדה מרקר או בהארץ, אה?

  • כלשהו  On 3 בדצמבר 2003 at 23:40

    זה אכן אותו קליינפלד, אלא שגבע נתקל בו גם מאוחר יותר כשהיה (קליינפלד) מנכ"ל מעריב של עופר נמרודי.

  • נמרוד ברנע  On 4 בדצמבר 2003 at 21:39

    נחמד ללמוד כ"כ הרבה על האנשים שאתה קורא כמה שנים.
    עד לפני לא הרבה זמן לא ידעתי בכלל איך נראה יואל מרקוס מ"הארץ", ואני קורא אותו כבר המון שנים.

    לא ידעתי שבמשפחת שוקן רעשו הרוחות כ"כ, חשבתי שזוהי נחלתם של משפחות אחרות שעסוקות בלנהל את המדינה.

    את חדשות לא קראתי מפעט גילי הצעיר, אבל ברטרוספקט מתברר שזה עיתון שעשה הרבה רעש.

    ואם יורשה לי להעיר בתור קורא, אני הרבה יותר נהניתי מהכתבה המפורטת והארוכה הזו מאשר מכל הפיקנטריה שאתה מוצא ברשימות אי-מייל שונות ומשונות ומחליט לכתוב עליהן פוסט.

  • chicky  On 6 בדצמבר 2003 at 18:55

    The party is "zionim klali'im" I think – The liberal party with the Capitalistic agenda, What was called "Ba'alei Batim".

  • שוקי  On 8 בדצמבר 2003 at 10:52

    כמה אתה מדבר?
    לא, האמת היא שזה באמת היה טוב מאד. רק מתאים יותר לנייר מאשר להטמל.
    קראתי ולבי סף דמעה. טוב, לא ממש סף דמעה, אבל היה כתוב טוב.

  • נעמה  On 13 בדצמבר 2003 at 0:18

    אפשר לעדכן:
    אוחובסקי עבר לעיתון"העיר".
    אורנה קדוש כבר לא ב"מעריב".

  • דני בלוך  On 9 בפברואר 2008 at 8:02

    רק עתה ראיתי את אזכור שמי בהקשר למכרזים הראשונים של הערוץ ה- 2. לצערי, הדיווח אינו נכון:
    אני הצבעתי בעד שוקן וזה היה סילוף שפרסמה בירנית גורן בכל העיר. יש פרוטוקולים המתעדים את הצבעתי.
    בזמנו הכחשתי את הפרסום בפני עמוס שוקן אך הוא טען שהכתבת שלו עומדת על דעתה והוא סומך עליה. באותו זמן נחשבו דיוני ועדת המכרזים כסודיים ולא יכולתי לפרט את הצבעתי בפומבי אלא שצלם של העולם הזה צילם במסיבת עיתונאים את השר משה שחל מחזיק בידיו דף עם תוצאות ההצבעה ושם נראה ברור בעד מי הצבעתי – רשת, קשת וקבוצת שוקן בניהולו של נסים משעל. לאחר מכן, ברשות יו"ר הרשות דאז, יוסי פלד, העברתי לשוקן את הדף עם הצבעתי. אך הדבר לא תוקן אף פעם בפומבי . אני שמח שאני יכול עכשיו לתקן זאת כאן, למען ההיסטוריה.

  • נדב  On 29 בדצמבר 2009 at 20:02

    כפי שאמר לי ליוי מורב ביום שסגרו את עיתון דבר
    : – "יש חיים גם אחרי המילה הכתובה" -תודה על הכתבה

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: