Monthly Archives: פברואר 2004

אנחנו לא חלק משום סטטיסטיקה, ולא נסכים להיות

בלוגים, הסבירו לנו לא פעם, יכולים להעלות נושא לתודעה. רק לאחרונה כופף תפוז במהירות (מברוק לאביבה). פרשת הפדופיל מגן הילדים באשקלון בדרך להיות מושתקת, טוענת המשפחה, שמנסה להשאיר את הנושא על סדר היום התקשורתי. אני מכיר אחת מקרובות המשפחה של הילדה, שהעבירה לי (ולמערכות העיתונים, ולכל מי שמוכן לפרסם) את המכתב הזה, שכתבו הסבא והסבתא של הילדה שהותקפה. כן, נכון, כל אדם זכאי עד שהוכחה אשמתו וכו', אבל הטענות כאן הן בעיקר נגד המשטרה. הטקסט הזה חופשי להעתקה, כלומר כל בלוגר שירצה בכך יוכל לפרסמו בבלוגו.

 

אנחנו מאשימים!

הנכדה הקטנה שלנו, עוד לא בת ארבע, נפלה קורבן למעשה זוועה. אנחנו אוהבים אותה: היא ואחיותיה הן המקור לשמחה בחיינו, הסיבה האמיתית לכך שאנו קמים כל בוקר עם חיוך ליום נוסף בג'ונגל בו אנו חיים. האם נמצא אי פעם את המילים שיביעו כיצד חרב עלינו עולמנו כאשר גילינו שהיא נפלה קורבן למעשה שטנה של פדופיל? 

"הילדה בת השלוש וחצי מאשקלון" היא הנכדה שלנו. הוריה העניקו לה חיים מתוך תקווה לגדל אותה, לחנך אותה, לצייד אותה בידע ובכלים ולהפריח אותה לחיים עצמאיים, לכשתגדל. לנכדה שלנו יש את הזכות הטבעית לחירות ולאושר. לצערנו, אלה נגזלו ממנה כאשר הותקפה בגן, כאשר אדם נלוז שלח אצבעות גדולות לתוך אבר המין הקטן שלה, כאשר פדופיל, שמקומו אינו בחברת בני אדם, ובוודאי שלא בחברת ילדי הגן, הקדים ביותר מדי שנים את החוויה המינית הראשונה שלה. 

החירות שלה נגזלה אז, אולם היא ממשיכה להיגזל ממנה בשבוע האחרון, יום יום, שעה שעה, בשל התנהלות בלתי מקצועית ובלתי הוגנת של משטרת אשקלון, של הגורמים המוסמכים בעיריית אשקלון, והגרוע מכל – של מערכת החוק במדינת ישראל. 

אנו מאשימים את המשטרה כי לא טיפלה בפרשה במקצועניות הראויה. כבר ביום ראשון נעצר טל דורות, החשוד העיקרי בפרשה, בעקבות התלונה שהגישו הוריה. נאמר להם כי ייערך מסדר זיהוי מהר ככל שניתן כדי לקדם את החקירה, אולם מסדר זיהוי לא נערך; לא באותו יום, לא למחרת, לא ביום שלישי ולא ביום רביעי. רק ביום חמישי, ארבעה ימים לאחר שהוגשה התלונה, ושעות ספורות לפני הדיון בהארכת המעצר של החשוד, נערך סוף סוף מסדר זיהוי. למרות שנאמר לנו כי ייערך מסדר זיהוי "חי", בו תוכל נכדתנו לראות את החשוד, חי ונושם ובגודל טבעי, נערך מסדר זיהוי "מצולם"; הנכדה שלנו הובאה אל שולחן גדול, עליו נפרשו תריסר תמונות. מתמונות לא יכול להשתקף החשוד במלוא הדרו וגודלו. תמונות הן רק שיקוף של מציאות, הן לא המציאות בכבודה ובעצמה. הובטח לנו הדבר האמיתי, וקיבלנו גירסה עמומה שלו.
 
הנכדה שלנו לא קיבלה כל תדרוך לפני מסדר הזיהוי המפוקפק הזה. היא נלקחה לחדר, יחד עם הוריה, והועמדה מול התמונה הראשונה. "זה הוא?", שאלו אותה החוקרים, והיא אמרה "כן". לא אמרו לה מה היא עומדת לראות. לא הכינו אותה. והאמת, היא, שקועה בעצמה, לא באמת הסתכלה על התמונה. אם היו שמים מולה תמונה של מיקי מאוס, סביר להניח שהיתה נותנת את אותה התשובה.
 
אם נגזר על ילדה בת שלוש וחצי לחרוץ גורלות, אנו דורשים שלכל הפחות יעמדו לרשותה התנאים הנאותים לכך. אנו מאמינים כי אילו הקטנה שלנו היתה מעומתת פנים אל פנים עם החשוד, אלפי רגשות וזיכרונות אפלים היו פורצים החוצה. היא לא היתה טועה, לא אם היה מדובר במהדורה החיה של החשוד.
 
כמו כן, איננו מבינים מדוע נדחה מסדר הזיהוי בארבעה ימים. מפקד משטרת מרחב לכיש, נצ"מ ניסים מור, שהתראיין הערב (21.2.04) ברשת ב' טען בגמגום כי המטרה היתה לבצע מסדר זיהוי חי, אבל השינוי בפורמט של מסדר הזיהוי נעשה כיוון ש"לא אותרו מספיק ניצבים". כאשר נשאל האם לא יכלה המשטרה לאתר במהלך הימים האלה מספיק אנשים שיוכלו להתייצב למסדר זיהוי, הוא התחמק ורק ענה כי החשוד שוחרר למעצר בית.
אנחנו טוענים שבכל יום שחולף מתערפל הזיכרון יותר ויותר, ומהימנותו של מסדר זיהוי הולכת ופוחתת. מכאן שעל המשטרה היה לערוך מסדר זיהוי מייד. כמה זמן לוקח לארגן מסדר זיהוי? האם זוהי מלאכה כה מסובכת? מדוע קיימה המשטרה את המסדר רק ביום חמישי, ברגע האחרון ובשיא הלחץ?
 
אנו מאשימים את המדינה בכך שלא השכילה לחוקק חוקים שישמרו על זכויותיהם של קטינים שהותקפו מינית. הובהר לנו כי גם אילו הצביעה הילדה על החשוד במהלך מסדר הזיהוי, עדיין החוק היה עומד לצדו. עדות של ילדה בת 3.5 אינה כבילה בבית משפט, ומכאן שהחשוד היה יכול להשתחרר בערבות מחוסר ראיות בכל מקרה.
 
אנחנו מאשימים את המשטרה כי אינה מעסיקה צוות האמון על חקירות ילדים לגיל הרך. החוקרת שליוותה את החקירה שלנו היא חוקרת ילדים ונוער, המטפלת במקרים של קטינים עד גיל 18. ידוע לנו כי לא היו לה הכלים והניסיון בדיבוב ילדה בגיל הרך. ברור לנו כי טיפול בבני נוער שונה לחלוטין מטיפול בילדים רכים.
 
אנחנו מאשימים את הגננת בגן הילדים שביום ראשון, טרם הגשת התלונה במשטרה, ענתה בשלילה לשאלתם של אימה ודודה של הילדה האם יש אדם זר המסתובב בגן במהלך החודש האחרון, ורק לאחר חקירה של המשטרה נאותה להיזכר בקיומו של החשוד.
אנחנו מאשימים את הנהלת הגן וקהילת "נצח ישראל" בכך שהעסיקו את החשוד בגן הילדים כחלק מתוכנית שיקום (שיל"ת), תוך התעלמות מגיליון ההרשאות שלו באילת ובערבה, ללא ידיעת הורי הילדים. התפטרותו של רב הקהילה הקונסרבטיבית  מהווה אישור לכך שנעשה כאן עוול לא-יתואר.
 
אנחנו יודעים שעתידה של הקטנטונת שלנו ייקבע לא מעט בזכות התמיכה הנפשית והטיפול הפסיכולוגי שתקבל, היא והוריה. מכאן שלא ברור לנו מדוע שום גורם רווחה עדיין לא פנה אלינו עד היום. אנו תוהים איך זה ששום עובד סוציאלי או פסיכולוג, מטעם העירייה, מטעם המדינה, מטעם ארגון גני הילדים, אפילו מטעם הקהילה הקונסרווטיבית, לא מצא לנכון לפנות אלינו. איפה שירותי הרווחה? לשם מה הם נועדו? אנחנו בעצמנו, ללא הכוונה, ללא ידע מקצועי, מנסים לגשש באפלה ולשקם את עצמנו. מי ערב לנו שאנו פועלים כפי שצריך? אנו צריכים עזרה מקצועית, ועושים את המיטב כדי למצוא אותה. כשנצא מהבוץ – וזאת רק שאלה של זמן מתי זה יקרה, אבל זה יקרה – נזכור שעשינו הכל לבד. אנחנו ועשר האצבעות שלנו. אנחנו והאינטואיציה שלנו. נזכור שהרשויות בחרו להתנהל מולנו כאילו היינו חלק מהסטטיסטיקה.

אנחנו לא חלק משום סטטיסטיקה, ולעולם לא נסכים להיות. 

מבחינת החוק היבש, כרגע אנחנו לא חלק מהסיפור. המדינה מתנהלת במישור הפלילי מול החשוד, ולנו לא נותר אלא לצפות מהצד בדרמה של החיים שלנו, כפי שמשתקפת בכלי התקשורת. אנחנו דורשים לקבל את מה שמגיע לנו. אנחנו דורשים צדק. 
 
סבא וסבתא של ##
lonishtok@walla.co.il

קרציות

לגורה של המנהיג יש אצבעות דקות מאוד, צעירות מאוד. היא מלקטת בתוך אזני, מפשילה אותה לאחור בידה השניה. זהו רגע מקודש. העיניים שלי עצומות, כמעט לגמרי, ואני יודע מה קורה בלי להסתכל. האצבעות הגוריות מאזנות את הקרצייה, בת-חתול קטנה ואפרפרה עד שכמעט לא רואים כמה שדוחה, על האגודל, ובנקישת אצבע מעיפות אותה למרחק. בערך מטר, ישר לפני על המדרכה.

הקרצייה נופלת ברווח שבין שתי מרצפות. היא עוד בשלב הנעורים שלה, כשיש לה שש רגליים ולא שמונה, עדיין חטובות ולא חזקות מי יודע מה. לגלגול הזה בחיי היצור קוראים, בעוד עיוות של השפה שלכם, שלב הנימפה. שם שהיה הולם יותר, בוודאי תסכימו, נקבת סטר-אירי צעירה וטיפשונת שעדיין לא מבינה מה מתפיח אותה בעונת הייחום הראשונה, ולמה אני מתעקש לקרוא מה כתוב על הקולר שלה מאחור. בלילות על השמיכה במרפסת, אלו שהמנהיג מתכוון לשחזר עכשיו כשאין יותר להקה, הסטר-אירית הייתה זו שבאה הכי הרבה. הייתי מנמנם ליד המנהיג, שישב ותיקן סיגריות עם החברים שלו, כשהם מדברים על מה שאין להם. רגע לפני שהייתי מתחיל להתנמנם, הייתי רואה אותה מגיעה, מתגנבת מתחת לשולחן הנמוך, חפופה בריח טחב אדמה רענן, אדמוני כמוה, עם עצם בקר בפיה. 

אף סטר-אירית לא הופיעה בגינה שליד הבית. הייתה הלברדורית המעורבת מהבניין ממול, הקוֹלי האהבלה מהפארק בשבת וריח מסוים מדי כמה חודשים בפינת הרחוב, שטרם הצלחתי לאתר בדיוק את מקורו אבל היה ברור וחד משמעי. ואולי זו הסיבה שהמנהיג הקים להקה לפני – לא באמת רציתי לחפש סטר-אירית כשיכולתי להיות חלק מהלהקה של המנהיג, ולחשוב עליה מדי פעם. בייתתם אותנו, ולרוב אנו מסתפקים בהרהורים על כרי דשא פתוחים שנקבות כלבים אדמוניות מדלגות בהם. 

תענוג, הרגעים הללו עם העיניים העצומות, כשאצבעות הגורה מטפלות בלי להכאיב. היא ממלמלת לעצמה ומדי פעם, בשקט מספיק שאף אחד חוץ ממני לא ישים לב, אומרת בסוף המלמול "אוּ. אוּ. אוּ". אני מנסה לדמיין מה יחשבו חבר הנימפות על צליל קרב הבלימה שלהן בתעלה. "אוּ. אוּ. אוּ". כבר הצטברו כמה מהן שם, ומבט עצל וזהיר מאשר שאמנם כן, הן התארגנו למבנה והחלו לטפס לגדות המרצפת. אני הכלב הראשון שלהן, והן עוד לא יודעות שלפעמים צריך לוותר. מולן מגיעה קרצייה בוגרת יותר, שמונה רגליים ובטן כבדה ורכה, מלאה בדם, שלי. נראה שהיא שכנעה אותן שעדיף לתפוס עמדה בעשב שממול, מאשר להתקדם על המדרכה המסוכנת עד אלי, כולל תעלה נוספת בדרך. "יש עוד הרבה כלבים במדרכה", אתם יודעים. הן פונות להדס הלאה, בכל חוסר החן והגמלוניות שיש לחתול בזמן שאתם לא מסתכלים עליו והוא משחק לכם כמה קוּל הוא. בריות נאלחות.

איפה הייתי? כן, באצבעות הגורה המנעימות בפרוותי ובנחיל הקרציות המובס העושה דרכו הלאה. לא, לא כולן. אחת חושקת לסתותיה, כל כולה לא יותר מלסתות ובטן שעדיין ריקה מדי, וממשיכה להתקדם אלי. אם הגורה לא תשים לב, ולמה שתשים לב אם עכשיו נטשה את מלאכת הניכוש הלא נעימה והיא מברישה את הרגל הקדמית שלי, היא תצליח להגיע לזנב או הרגל האחורית, ומשם, לך תתפוס אותה. הגירוד תמיד מגיע מאוחר מדי, והנשיכה הנמרצת משמשת רק להרגעה זמנית, לא לניסיון ציד שנדון לכישלון. איחלתי לקרציות המתרחקות מוות אלים ומעיך. לזו שהתקרבה היססתי מה לאחל. עם כל המטען השלילי, אתה חייב להעריך את הנחישות.

הגורה מסובבת את הראש שלי אליה, ואני שוכח שיש קרציות בעולם. לרוב, כלבים שמתפרקת להם הלהקה נשארים אצל מי שבאו אתו. בהתחלה באמת נשארתי עם המנהיג, אבל הוא כנראה איבד את הסמכות לגמרי. עובדה שאחרי השבועיים הראשונים, הפסקתי לחיות רק אתו. לא יכול להיות שהוא לא ירצה אותי אתו. לי הוא הסביר שהפסיכולוגית אמרה שזה עושה טוב מאוד לגורה להוציא לי קרציות ולקחת אותי לפארק, אז אני אהיה עם הגורה כל הזמן, ובקשר לחצי השבוע שנהיה אצל הבת כלבה – לפי הצעקות שהיו ביניהם לקראת הסוף לא חשבתי שהוא ככה יחמיא לה – אז שאחזיק מעמד, הוא ידאג לפנק אותי בימים שאהיה אצלו, ושלא משנה שאני לא מבין אותו, אני בטח אבין מזון כלבים מקופסה, רטוב, עם בשר אמיתי בפנים, צריך לחפש קצת אבל מוצאים.

הבת-כלבה הייתה הנקבה היחידה מאלו שהוא גרר למאורה בימים שלפני הלהקה, שלא כרכרה סביבי בפעם הראשונה שנכנסה לשם, כולה איזה חמודי הכלב, לפני שעברו לחדר השני לעשות את הדבר היחיד שהייתם מוכנים ללמוד מאתנו. הוא חשש שנקבות ירצו אותו רק בגללי, ולא בזכות עצמו. ובצדק. כשאתם חושבים על "כלב", בלי לחשוב על כלב ספציפי, אתם חושבים אותי. ניסיון: תחשבו על כלב – ראיתם לברדור מעורב, עם מבט ממזרי, קשיחות של זאב ערבות ואישיות אצילית וחובבת פחי אשפה. כשיועצי נשיא ארצות הברית שוקלים איזה כלב להזמין לו, אני זה מה שיוצא להם בסקרים, יחד עם המידע הסטטיסטי המאלף שאלו שחשבו על כלב זאב או גולדן רטריבר היו או טיפוסים רפי מוח, או כאלה שראוי שהשירות החשאי ישים אליהם לב.

האמא העתידית של הגורה רק הסתכלה עלי ואמרה "הו, יש לך כלב". הערכתי אותה על הכנות. ועל הדרך המהירה ללב שלו – באותו רגע הוא התאהב, למרות שרק אני ידעתי, לפי זה שהוא השתדל ודיבר המון ולקח אותה לחדר השני רק יותר משעה אחרי הזמן שהיא כבר הייתה מוכנה. גם את זה ידעתי, אבל מעדיף שלא להסביר. החושים שלנו יותר חזקים משלכם, אתם יודעים. למדנו לחיות יחד, אני והיא, כולנו, כשהיא נכנסה ללהקה. חשבתי שהמנהיג הסתדר עם זה, אבל מסתבר שלא. כשהגורה קצת גדלה, בשלב שבו היא יכלה לטפס עלי ולמעוך לי את העיניים עד ששניהם היו מתמוגגים, התחילו הבעיות. שוב, אל תשאלו מאיפה אני יודע. אולי תופתעו, אבל בתוך כל פודל צרפתי שטחי ועטור סרט וורוד, כזה שנראה כמו כלבה ואוהב להתחכך בסרפדים, יש זאב שמהדהד את קולם העמוק של אבותינו הקדומים. הרשו לי להתנצל בשם כל בני גזעי על כך שלפעמים קולם של אבותינו מהדהד לכם, בצורה כה מקוממת, דווקא על הרגל.

נדמה לי שעכשיו, כשאני מגיע לאמא עם הגורה, היא מתחילה לחבב אותי. לפעמים היא מנסה ללטף אותי, במיוחד כשהגורה רואה. המנהיג שלי מתחלף אתה כל כמה ימים, כך שלא רק שאין לי להקה, אפילו לא צוות זאבים זוגי כמו שהיה קודם. חוץ מהגורה. אני מקווה שעוד יתגלו בה תכונות הנהגה, ואולי אפשר יהיה, אם לא תהיה ברירה, להתחיל להקה חדשה. שמחתי לראות שהיא החלה בתרגילי מרדנות על שניהם בשבועות האחרונים. אני מקפיד להיראות אותו טמבל כלבי עליז שהיא התרגלה לא רק לתעב, אלא בעיקר להסכין עם קיומו – שמענו מספיק סיפורים על כלבים שלא התנהגו כמו שצריך, והמנהיגים שלהם, או בני הזוג שהמנהיגים שלהם צירפו ללהקה, הורידו אותם באיזה שדה רחוק מהבית, או יותר גרוע, לקחו אותם לרופא וחזרו בלעדיהם. "מוקי גר עכשיו בבית האבות לכלבים בצפון, הוא משחק עם חברים וטוב לו שם" תספרו לילדים שלכם, לא לנו. עדיף שלא יחשדו בכלל שהגורה ואני מתכננים, אולי, פעם, להקים להקה חדשה, אם הם לא יתעשתו ויתחילו להתנהג שוב כמו מנהיגים. בימים ששנינו אצלה, היא מוציאה אותי להורדת הלילה מאוחרת, סיגריה אחת ליד המדרגות וקוראת לי לחזור. סיגריה שלמה! היא צוחקת כשהגורה מדברת אלי עם שלוש נקודות, "אוּ. אוּ. אוּ". אין הרבה דברים מצחיקים אצלה עכשיו.

גם אצל המנהיג לא כיף כמו קודם. הוא מנסה לחזור במהירות לחיים שהיו לפני שקמה והתפרקה לנו הלהקה, כאילו לא קרה כלום, ועושה את מה שאז, רק יותר חזק. מתאמץ. הוא שומע, למשל, את אותה מוסיקה ששמע קודם, רק בקצב יותר מהיר. הוא יושב הרבה יותר בערבים עם חברים, אלו מהסוג הטוב שמחלק לי מהצלחת, כדי להסתכל ביחד על הטלוויזיה ולצעוק עליה, ואחרי זה לדבר שעות. תרשו לי לציין שאתם לא שומעים אותנו ממציאים תיאוריות על ההבדל בין הכלבה הישנה לחדשה. הוא יושב בלילה ומדבר אל המחשב. הוא ישן פחות מדי, ואומר שהוא אוהב את זה. הוא לא שם לב שאני כבר לא אותו גור צעיר וזועם שהוא לקח מהרחוב. הוא לוקח אותי לטיולים ארוכים מדי, לגינות אחרות, שם הוא מדבר עם בחורות שמחזיקות כלבות סנוביות בדיוק כשאני מגיע בלי יכולת לנשום. הוא גם מכניס בחורות כאלה הביתה בלי שאאשר לו אותן, כשאני אצל הגורה והאמא. עדיין שואלים איך אני יודע?

הגורה ממש מכריחה אותי לקום ולהסתובב אליה. היא מחזיקה את הפנים שלי, ומקרבת אותם, ועושה את הדבר המגעיל הזה שאתם עושים לנו לפעמים – מרטיבה לי את החרטום וקצה האף עם הלשון. זה שאנחנו אוהבים לעשות את זה, לא אומר שאנחנו אוהבים שעושים את זה לנו. היא אוחזת בקולר שלי הכי חזק שהיא יכולה, לא ממש חזק ובהחלט מספיק, עבורי. הצליל והריח, והנה המנהיג מגיע על האופניים ועוצר לידינו, תוך שהוא דורס חלק מעדת הקרציות שעל הרצפה. יש לזה צליל מיוחד, להתבקעות שלהן, שאי אפשר לטעות. תמיד הבנו האחד את השני, המנהיג ואני.

הוא מעלה את הגורה על האופניים, קורא לי לבוא ומתחיל לנסוע בלי לבדוק. הוא יודע שאבוא. אני מרחרח קצת על הרצפה, וחושב על הגורה שעוד מעט תצא מהאמבטיה ותרצה שאשב לידם בזמן שהוא יקרא לה סיפור, עד שתירדם. ועל זה שאהבה זה לא רק לנבוח על מי שחושב לאיים על הלהקה, או לשכוח להרים רגל כשאתה מתרגש כשהמנהיג חזר מרחוק, או להשתמש בשמפו שנוסה על ארנבות, לא על כלבים. אהבה זה לתת לה להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, כדי שמה שנשאר מהלהקה הזו שלנו לא יתפרק לגמרי. ואני מזיז את הזנב בתנועה איטית, עד הקרצייה הנימפית, הצעירה, עם הבטן הריקה, ומניח לה לטפס ולהתחפר עמוק בתוך הפרווה.

 

אתר וואלה!: זכותנו לסחור בסמים, זונות ורכוש גנוב

מאתר וואלה נמסר כי לאתר יש "זכות לגיטמית" לערוך סחר אלקטרוני במוצרים בני קיימא כמו מחשבים, טלוויזיות, ריהוט ועוד.

לוטה: צילום מסך מידיעה בחדשות וואלה.

 

דמוקרטיה בפעולה – יריב צור בהופעת אורח

קצת בשקט מדי (לטעמי) עבר בשתיקה הבלגאן הקטן שהיה בכנסת בשבוע שעבר. יו"ר הכנסת, בתגובה לבקשה של שני חברי כנסת משינוי, רוני בריזון ורשף חן, אסר על חברי מרכז להשתתף בישיבות של וועדות הכנסת. רוב הפרשנים שהתייחסו לסיפור ניתחו אותו מהזווית הפוליטית – כיצד תשפיע ההוראה של ריבלין על מעמדו במרכז הליכוד, האם יש להסדיר פעילות לוביסטים בחקיקה וכד'. קצת תמוה בעיניי שאף אחד לא קם ואמר לריבלין – "למה מי אתה?". קצת תמוה בעיניי שבמשטר דמוקרטי, יכול יו"ר הכנסת (או כל אדם אחר) לקבוע לאזרחים אם הם יכולים להיכנס למשכן הכנסת או לא.

בואו נשים רגע בצד את כל נושא הדיונים הבטחוניים שצריכים להיות סגורים בפני הציבור (גם זה קצת בספק, אבל ניחא) ונשאל – למה בעצם אנחנו, בתור אזרחים שלא רק בוחרים את האנשים שיושבים במשכן אלא גם, ובעיקר, משלמים את משכורותיהם, לא יכולים לבוא מתי שאנחנו רוצים ולראות איך העובדים שלנו מתפקדים? בשם איזה עיקרון צריך כל אחד מאיתנו אישור מיוחד לשבת לראות את דיוני וועדות הכנסת?

 

טקס חנוכת משכן הכנסת, 30 באוגוסט 1966 (מתוך אתר הכנסת)

זיכרון אישי – לפני יותר מדי שנים, הייתי בטיול בארצות הברית. מרותק, עתה כאז, מהתהליך הדמוקרטי האמריקאי, שמתי יום אחד את פעמיי לבניין הקונגרס האמריקאי. בלי תיאום מראש, בלי שחבר קונגרס יזמין אותי, נכנסתי לדיון של הוועדה לעניינים בינלאומיים. הדיון באותו הזמן (אי שם ב- 1995) עסק במשבר בסודאן. מול הוועדה העידו בזה אחר זה בעלי עניין ומומחים לתחום. ככה סתם, נכנסתי וראיתי את הזרוע המחוקקת האמריקאית בפעולה. אקט כל כך קטן וכל כך משמעותי שנובע ישירות מתחושת ה- accountability של חברי קונגרס אמריקאים לקהל הבוחרים שלהם. זה לא מקרה שקשה לתרגם accountability לעברית, זו פשוט לא תכונה מספיק נפוצה כאן בשביל לתת לה מילה (ולא, אחריות היא לא בדיוק זה).

הגיע הזמן שאנחנו, כמשלמי מיסים, נתחיל לדרוש לדעת מה הם עושים שם מעבר לסאונד-בייטס המיוצרים עבור התכנית של רזי ברקאי.

יריב צור

קישורים:
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=770172&fid=845
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2872248,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2865676,00.html
 
רוצים לקבל פרוטוקולים של וועדות הכנסת במייל?
http://www.knesset.gov.il/mailing/mailing_index.asp

צפיה מוקדמת במועמדים לאוסקר

 

אתר ShareReactor, המתמחה בתוכנות שיתוף הקבצים הפיראטיים, פירסם מחווה מיוחדת למועמדים לפרס האוסקר: קישורים להורדה של כל הסרטים המועמדים לפרס, בכל הקטגוריות. צפיה נעימה.

כרטיס הביקור של הודו למשימה הזאת

 

אריאנה מלמד כותבת על אילן רמון, הסמל ששלחנו לחלל, ומציינת את הסמל שהודו שלחה (או שנתפס ככזה). רק שהמדענית ממוצא הודי לא נשלחה כנציגת הודו אלא כאשת נאס"א, והיא אמריקנית כבר מאז שנות השמונים. זה כמו שיורד היה טס לחלל והיינו קובעים שהוא מייצג שלנו. בהתחשב בממשלה הימנית שיש בהודו, סביר שלו היתה מתבקשת לשלוח נציג הודי – היה זה נציג גבר, ואם יורשה להמר, טייס לא פחות מאילן רמון.