דמוקרטיה בפעולה – יריב צור בהופעת אורח

קצת בשקט מדי (לטעמי) עבר בשתיקה הבלגאן הקטן שהיה בכנסת בשבוע שעבר. יו"ר הכנסת, בתגובה לבקשה של שני חברי כנסת משינוי, רוני בריזון ורשף חן, אסר על חברי מרכז להשתתף בישיבות של וועדות הכנסת. רוב הפרשנים שהתייחסו לסיפור ניתחו אותו מהזווית הפוליטית – כיצד תשפיע ההוראה של ריבלין על מעמדו במרכז הליכוד, האם יש להסדיר פעילות לוביסטים בחקיקה וכד'. קצת תמוה בעיניי שאף אחד לא קם ואמר לריבלין – "למה מי אתה?". קצת תמוה בעיניי שבמשטר דמוקרטי, יכול יו"ר הכנסת (או כל אדם אחר) לקבוע לאזרחים אם הם יכולים להיכנס למשכן הכנסת או לא.

בואו נשים רגע בצד את כל נושא הדיונים הבטחוניים שצריכים להיות סגורים בפני הציבור (גם זה קצת בספק, אבל ניחא) ונשאל – למה בעצם אנחנו, בתור אזרחים שלא רק בוחרים את האנשים שיושבים במשכן אלא גם, ובעיקר, משלמים את משכורותיהם, לא יכולים לבוא מתי שאנחנו רוצים ולראות איך העובדים שלנו מתפקדים? בשם איזה עיקרון צריך כל אחד מאיתנו אישור מיוחד לשבת לראות את דיוני וועדות הכנסת?

 

טקס חנוכת משכן הכנסת, 30 באוגוסט 1966 (מתוך אתר הכנסת)

זיכרון אישי – לפני יותר מדי שנים, הייתי בטיול בארצות הברית. מרותק, עתה כאז, מהתהליך הדמוקרטי האמריקאי, שמתי יום אחד את פעמיי לבניין הקונגרס האמריקאי. בלי תיאום מראש, בלי שחבר קונגרס יזמין אותי, נכנסתי לדיון של הוועדה לעניינים בינלאומיים. הדיון באותו הזמן (אי שם ב- 1995) עסק במשבר בסודאן. מול הוועדה העידו בזה אחר זה בעלי עניין ומומחים לתחום. ככה סתם, נכנסתי וראיתי את הזרוע המחוקקת האמריקאית בפעולה. אקט כל כך קטן וכל כך משמעותי שנובע ישירות מתחושת ה- accountability של חברי קונגרס אמריקאים לקהל הבוחרים שלהם. זה לא מקרה שקשה לתרגם accountability לעברית, זו פשוט לא תכונה מספיק נפוצה כאן בשביל לתת לה מילה (ולא, אחריות היא לא בדיוק זה).

הגיע הזמן שאנחנו, כמשלמי מיסים, נתחיל לדרוש לדעת מה הם עושים שם מעבר לסאונד-בייטס המיוצרים עבור התכנית של רזי ברקאי.

יריב צור

קישורים:
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=770172&fid=845
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2872248,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2865676,00.html
 
רוצים לקבל פרוטוקולים של וועדות הכנסת במייל?
http://www.knesset.gov.il/mailing/mailing_index.asp

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • 50 אג'  On 12 בפברואר 2004 at 16:24

    זוכר את דן לנדאו, העוזר האהבל של ריבלין?
    נחש מה שמו של אביו של החוכעם.

    נראה לי שאתה יכול לשכוח מכתיבה ל"הארץ" בזמן הקרוב (אם היו לך תכנונים.)

  • אורי  On 12 בפברואר 2004 at 17:24

    גדי, גם לי יצא להיות נכוח באירועים דומים בארצות הברית. ההבדלים הם עצומים.

    בארצות הברית לא יקרה שבאמצע דיון בסנאט או בבית הנבחרים ייגש עסקן זוטר לח"כ, יודיע לו שייצא מייד החוצה ובחוץ יזהיר אותו שאוי ואבוי לו אם הוא מצביע בניגוד למה שאמרו לו החברים בסניף כשישב איתם בקפה של שמעון ביום שני בערב.

    את היחס של חברי המרכז לח"כים של מפלגתם יכולת לראות בתגובה של עוזי כהן. מי שסופג איומים על רקע אישי שמקורם בעובדה שלא האיר פנים לחברו של בעל הכוח במנגנון אינו יכול לתפקד באופן שיהיה מנותק מהלחצים הללו. זה כבר לא בקרה על העבודה, גדי. זה איום. זו סחיטה. תקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל בקרה זו לא.

    יש אלף ואחת צורות ודרכים לטפל בזה. אפשר לעבור על פרוטוקולים של הישיבות ולבדוק מה היו עמדות הח"כים וכיצד התבטאו ביחס לכל נושא. אפשר לתעד את עמדות הח"כים לפי נושאים שעליהם הצביעו וכך לבדוק מה היו עמדותיהם לאורך זמן, מתי השתנו ומדוע. אני יודע שזה נשמע פחות זוהר מאשר החיכוך הישיר איתם, אבל ככה אי אפשר לעבוד.

    בארצות הברית העסק עובד בצורה קצת יותר מסודרת. הוועדה מודיעה על הדיון מראש במסגרת פרסום של הקפיטול או אתר האינטרנט שלה. לוח הזמנים נקבע מספר שבועות מראש, כך שיש זמן לכל גורם המעוניין להיות מיוצג בה לשלוח בקשה, להכין ניירות עמדה ולקבל שיבוץ במסגרת הדוברים. אין מצב שבו גלוחי ראש מאיידהו באים ומתיישבים ליד הסנטורים שמייצגים את מדינתם ומזהירים אותם שדיר בלאק אם יעיזו להצביע אחרת מכפי שהם אומרים להם.

    בישראל כל פעולה אלימה שנועדה לקדם אינטרס כלשהו מתבצעת בחסות הטיעון ש"ככה זה בדמוקרטיה". מצטער, אבל גם במשטר דמוקרטי יש סדר והיגיון. דמוקרטיה אין פרושה שכולם יכולים לעשות הכל איך שמתחשק להם ובלי מגבלות. זו אינה דמוקרטיה. זו אנרכיה.

    לפני שנים רבות ביים פרנק קאפרה סרט נהדר על המצב שעליו אנחנו מדברים כאן, "מר סמית הולך לוושינגטון" שמו. שווה להשיג ולצפות. מעבר לעובדה שג'יימס סטיוארט – על תקן סנטור חסר ניסיון שמנסה להגשים את האידיאלים שלו ונתקל בלחצים אדירים שמופעלים עליו על ידי המפלגה במדינה ממנה בא – נותן שם משחק אדיר, זו סאטירה חריפה ביותר על מציאות המזכירה למדי את מה שקורה אצלנו כיום. רק עם פחות אלימות פיסית.

  • בבון  On 12 בפברואר 2004 at 18:52

    אם יריב צור יכול היה לשבת בדיוני הועדות, משמע שגם גלוחי הראש מאיווה יכולים, לא?

    (אני לא מנסה להתחכם, באמת אין לי מושג)

  • גילעד  On 12 בפברואר 2004 at 20:02

    גם אני נחשפתי לפלא הזה בזמנו, ותהיתי מדוע לא יתבצע מהלך שכזה גם כאן, אבל ההסבר שלי ל"למה זה לא ילך" גורס שבעוד לארה"ב היו יותר מ-200 שנה לתפעל את בית המחוקקים שלה, ולפחות ב-100 השנה הראשונות היא עשתה את זה ללא נוכחות מצלמות טלוויזיה, הדיונים שם מתקיימים קודם כל בכדי לקבל החלטות ורק לאחר מכן מתוך מחשבה "כיצד אייצג את עמדתי ואת עצמי בטלוויזיה". זאת למרות שעשרות ערוצים מעבירים עשרות שעות של דיונים במליאה. עד כמה שארה"ב נשלטת (לכאורה, סטיגמטית) בידי הטלוויזיה, המחוקקים שם באים קודם כל לעבוד.

    כאן המצב הפוך, אולי בגלל האימוץ המהיר של המדיום הזה. ריבלין יזם את ערוץ הכנסת אולי מהסיבות שצור תומך בהן, כלומר לחשוף את הציבור לדיונים, א-לה C-Span, אבל התוצאה, כפי שכבר הדגים ערוץ 33, תהיה קרקס לשם קרקס, ולא פעילות מתועדת.

    כשלוביסט וח"כ צועקים אחד על השני "עבריין", וקשה להבחין מיהו הלוביסט ומיהו חבר הכנסת, אני די שמח שאני לא נחשף לדיונים הללו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: