קרציות

לגורה של המנהיג יש אצבעות דקות מאוד, צעירות מאוד. היא מלקטת בתוך אזני, מפשילה אותה לאחור בידה השניה. זהו רגע מקודש. העיניים שלי עצומות, כמעט לגמרי, ואני יודע מה קורה בלי להסתכל. האצבעות הגוריות מאזנות את הקרצייה, בת-חתול קטנה ואפרפרה עד שכמעט לא רואים כמה שדוחה, על האגודל, ובנקישת אצבע מעיפות אותה למרחק. בערך מטר, ישר לפני על המדרכה.

הקרצייה נופלת ברווח שבין שתי מרצפות. היא עוד בשלב הנעורים שלה, כשיש לה שש רגליים ולא שמונה, עדיין חטובות ולא חזקות מי יודע מה. לגלגול הזה בחיי היצור קוראים, בעוד עיוות של השפה שלכם, שלב הנימפה. שם שהיה הולם יותר, בוודאי תסכימו, נקבת סטר-אירי צעירה וטיפשונת שעדיין לא מבינה מה מתפיח אותה בעונת הייחום הראשונה, ולמה אני מתעקש לקרוא מה כתוב על הקולר שלה מאחור. בלילות על השמיכה במרפסת, אלו שהמנהיג מתכוון לשחזר עכשיו כשאין יותר להקה, הסטר-אירית הייתה זו שבאה הכי הרבה. הייתי מנמנם ליד המנהיג, שישב ותיקן סיגריות עם החברים שלו, כשהם מדברים על מה שאין להם. רגע לפני שהייתי מתחיל להתנמנם, הייתי רואה אותה מגיעה, מתגנבת מתחת לשולחן הנמוך, חפופה בריח טחב אדמה רענן, אדמוני כמוה, עם עצם בקר בפיה. 

אף סטר-אירית לא הופיעה בגינה שליד הבית. הייתה הלברדורית המעורבת מהבניין ממול, הקוֹלי האהבלה מהפארק בשבת וריח מסוים מדי כמה חודשים בפינת הרחוב, שטרם הצלחתי לאתר בדיוק את מקורו אבל היה ברור וחד משמעי. ואולי זו הסיבה שהמנהיג הקים להקה לפני – לא באמת רציתי לחפש סטר-אירית כשיכולתי להיות חלק מהלהקה של המנהיג, ולחשוב עליה מדי פעם. בייתתם אותנו, ולרוב אנו מסתפקים בהרהורים על כרי דשא פתוחים שנקבות כלבים אדמוניות מדלגות בהם. 

תענוג, הרגעים הללו עם העיניים העצומות, כשאצבעות הגורה מטפלות בלי להכאיב. היא ממלמלת לעצמה ומדי פעם, בשקט מספיק שאף אחד חוץ ממני לא ישים לב, אומרת בסוף המלמול "אוּ. אוּ. אוּ". אני מנסה לדמיין מה יחשבו חבר הנימפות על צליל קרב הבלימה שלהן בתעלה. "אוּ. אוּ. אוּ". כבר הצטברו כמה מהן שם, ומבט עצל וזהיר מאשר שאמנם כן, הן התארגנו למבנה והחלו לטפס לגדות המרצפת. אני הכלב הראשון שלהן, והן עוד לא יודעות שלפעמים צריך לוותר. מולן מגיעה קרצייה בוגרת יותר, שמונה רגליים ובטן כבדה ורכה, מלאה בדם, שלי. נראה שהיא שכנעה אותן שעדיף לתפוס עמדה בעשב שממול, מאשר להתקדם על המדרכה המסוכנת עד אלי, כולל תעלה נוספת בדרך. "יש עוד הרבה כלבים במדרכה", אתם יודעים. הן פונות להדס הלאה, בכל חוסר החן והגמלוניות שיש לחתול בזמן שאתם לא מסתכלים עליו והוא משחק לכם כמה קוּל הוא. בריות נאלחות.

איפה הייתי? כן, באצבעות הגורה המנעימות בפרוותי ובנחיל הקרציות המובס העושה דרכו הלאה. לא, לא כולן. אחת חושקת לסתותיה, כל כולה לא יותר מלסתות ובטן שעדיין ריקה מדי, וממשיכה להתקדם אלי. אם הגורה לא תשים לב, ולמה שתשים לב אם עכשיו נטשה את מלאכת הניכוש הלא נעימה והיא מברישה את הרגל הקדמית שלי, היא תצליח להגיע לזנב או הרגל האחורית, ומשם, לך תתפוס אותה. הגירוד תמיד מגיע מאוחר מדי, והנשיכה הנמרצת משמשת רק להרגעה זמנית, לא לניסיון ציד שנדון לכישלון. איחלתי לקרציות המתרחקות מוות אלים ומעיך. לזו שהתקרבה היססתי מה לאחל. עם כל המטען השלילי, אתה חייב להעריך את הנחישות.

הגורה מסובבת את הראש שלי אליה, ואני שוכח שיש קרציות בעולם. לרוב, כלבים שמתפרקת להם הלהקה נשארים אצל מי שבאו אתו. בהתחלה באמת נשארתי עם המנהיג, אבל הוא כנראה איבד את הסמכות לגמרי. עובדה שאחרי השבועיים הראשונים, הפסקתי לחיות רק אתו. לא יכול להיות שהוא לא ירצה אותי אתו. לי הוא הסביר שהפסיכולוגית אמרה שזה עושה טוב מאוד לגורה להוציא לי קרציות ולקחת אותי לפארק, אז אני אהיה עם הגורה כל הזמן, ובקשר לחצי השבוע שנהיה אצל הבת כלבה – לפי הצעקות שהיו ביניהם לקראת הסוף לא חשבתי שהוא ככה יחמיא לה – אז שאחזיק מעמד, הוא ידאג לפנק אותי בימים שאהיה אצלו, ושלא משנה שאני לא מבין אותו, אני בטח אבין מזון כלבים מקופסה, רטוב, עם בשר אמיתי בפנים, צריך לחפש קצת אבל מוצאים.

הבת-כלבה הייתה הנקבה היחידה מאלו שהוא גרר למאורה בימים שלפני הלהקה, שלא כרכרה סביבי בפעם הראשונה שנכנסה לשם, כולה איזה חמודי הכלב, לפני שעברו לחדר השני לעשות את הדבר היחיד שהייתם מוכנים ללמוד מאתנו. הוא חשש שנקבות ירצו אותו רק בגללי, ולא בזכות עצמו. ובצדק. כשאתם חושבים על "כלב", בלי לחשוב על כלב ספציפי, אתם חושבים אותי. ניסיון: תחשבו על כלב – ראיתם לברדור מעורב, עם מבט ממזרי, קשיחות של זאב ערבות ואישיות אצילית וחובבת פחי אשפה. כשיועצי נשיא ארצות הברית שוקלים איזה כלב להזמין לו, אני זה מה שיוצא להם בסקרים, יחד עם המידע הסטטיסטי המאלף שאלו שחשבו על כלב זאב או גולדן רטריבר היו או טיפוסים רפי מוח, או כאלה שראוי שהשירות החשאי ישים אליהם לב.

האמא העתידית של הגורה רק הסתכלה עלי ואמרה "הו, יש לך כלב". הערכתי אותה על הכנות. ועל הדרך המהירה ללב שלו – באותו רגע הוא התאהב, למרות שרק אני ידעתי, לפי זה שהוא השתדל ודיבר המון ולקח אותה לחדר השני רק יותר משעה אחרי הזמן שהיא כבר הייתה מוכנה. גם את זה ידעתי, אבל מעדיף שלא להסביר. החושים שלנו יותר חזקים משלכם, אתם יודעים. למדנו לחיות יחד, אני והיא, כולנו, כשהיא נכנסה ללהקה. חשבתי שהמנהיג הסתדר עם זה, אבל מסתבר שלא. כשהגורה קצת גדלה, בשלב שבו היא יכלה לטפס עלי ולמעוך לי את העיניים עד ששניהם היו מתמוגגים, התחילו הבעיות. שוב, אל תשאלו מאיפה אני יודע. אולי תופתעו, אבל בתוך כל פודל צרפתי שטחי ועטור סרט וורוד, כזה שנראה כמו כלבה ואוהב להתחכך בסרפדים, יש זאב שמהדהד את קולם העמוק של אבותינו הקדומים. הרשו לי להתנצל בשם כל בני גזעי על כך שלפעמים קולם של אבותינו מהדהד לכם, בצורה כה מקוממת, דווקא על הרגל.

נדמה לי שעכשיו, כשאני מגיע לאמא עם הגורה, היא מתחילה לחבב אותי. לפעמים היא מנסה ללטף אותי, במיוחד כשהגורה רואה. המנהיג שלי מתחלף אתה כל כמה ימים, כך שלא רק שאין לי להקה, אפילו לא צוות זאבים זוגי כמו שהיה קודם. חוץ מהגורה. אני מקווה שעוד יתגלו בה תכונות הנהגה, ואולי אפשר יהיה, אם לא תהיה ברירה, להתחיל להקה חדשה. שמחתי לראות שהיא החלה בתרגילי מרדנות על שניהם בשבועות האחרונים. אני מקפיד להיראות אותו טמבל כלבי עליז שהיא התרגלה לא רק לתעב, אלא בעיקר להסכין עם קיומו – שמענו מספיק סיפורים על כלבים שלא התנהגו כמו שצריך, והמנהיגים שלהם, או בני הזוג שהמנהיגים שלהם צירפו ללהקה, הורידו אותם באיזה שדה רחוק מהבית, או יותר גרוע, לקחו אותם לרופא וחזרו בלעדיהם. "מוקי גר עכשיו בבית האבות לכלבים בצפון, הוא משחק עם חברים וטוב לו שם" תספרו לילדים שלכם, לא לנו. עדיף שלא יחשדו בכלל שהגורה ואני מתכננים, אולי, פעם, להקים להקה חדשה, אם הם לא יתעשתו ויתחילו להתנהג שוב כמו מנהיגים. בימים ששנינו אצלה, היא מוציאה אותי להורדת הלילה מאוחרת, סיגריה אחת ליד המדרגות וקוראת לי לחזור. סיגריה שלמה! היא צוחקת כשהגורה מדברת אלי עם שלוש נקודות, "אוּ. אוּ. אוּ". אין הרבה דברים מצחיקים אצלה עכשיו.

גם אצל המנהיג לא כיף כמו קודם. הוא מנסה לחזור במהירות לחיים שהיו לפני שקמה והתפרקה לנו הלהקה, כאילו לא קרה כלום, ועושה את מה שאז, רק יותר חזק. מתאמץ. הוא שומע, למשל, את אותה מוסיקה ששמע קודם, רק בקצב יותר מהיר. הוא יושב הרבה יותר בערבים עם חברים, אלו מהסוג הטוב שמחלק לי מהצלחת, כדי להסתכל ביחד על הטלוויזיה ולצעוק עליה, ואחרי זה לדבר שעות. תרשו לי לציין שאתם לא שומעים אותנו ממציאים תיאוריות על ההבדל בין הכלבה הישנה לחדשה. הוא יושב בלילה ומדבר אל המחשב. הוא ישן פחות מדי, ואומר שהוא אוהב את זה. הוא לא שם לב שאני כבר לא אותו גור צעיר וזועם שהוא לקח מהרחוב. הוא לוקח אותי לטיולים ארוכים מדי, לגינות אחרות, שם הוא מדבר עם בחורות שמחזיקות כלבות סנוביות בדיוק כשאני מגיע בלי יכולת לנשום. הוא גם מכניס בחורות כאלה הביתה בלי שאאשר לו אותן, כשאני אצל הגורה והאמא. עדיין שואלים איך אני יודע?

הגורה ממש מכריחה אותי לקום ולהסתובב אליה. היא מחזיקה את הפנים שלי, ומקרבת אותם, ועושה את הדבר המגעיל הזה שאתם עושים לנו לפעמים – מרטיבה לי את החרטום וקצה האף עם הלשון. זה שאנחנו אוהבים לעשות את זה, לא אומר שאנחנו אוהבים שעושים את זה לנו. היא אוחזת בקולר שלי הכי חזק שהיא יכולה, לא ממש חזק ובהחלט מספיק, עבורי. הצליל והריח, והנה המנהיג מגיע על האופניים ועוצר לידינו, תוך שהוא דורס חלק מעדת הקרציות שעל הרצפה. יש לזה צליל מיוחד, להתבקעות שלהן, שאי אפשר לטעות. תמיד הבנו האחד את השני, המנהיג ואני.

הוא מעלה את הגורה על האופניים, קורא לי לבוא ומתחיל לנסוע בלי לבדוק. הוא יודע שאבוא. אני מרחרח קצת על הרצפה, וחושב על הגורה שעוד מעט תצא מהאמבטיה ותרצה שאשב לידם בזמן שהוא יקרא לה סיפור, עד שתירדם. ועל זה שאהבה זה לא רק לנבוח על מי שחושב לאיים על הלהקה, או לשכוח להרים רגל כשאתה מתרגש כשהמנהיג חזר מרחוק, או להשתמש בשמפו שנוסה על ארנבות, לא על כלבים. אהבה זה לתת לה להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, כדי שמה שנשאר מהלהקה הזו שלנו לא יתפרק לגמרי. ואני מזיז את הזנב בתנועה איטית, עד הקרצייה הנימפית, הצעירה, עם הבטן הריקה, ומניח לה לטפס ולהתחפר עמוק בתוך הפרווה.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלפא  On 21 בפברואר 2004 at 2:51

    יפהפה

  • אוהד  On 21 בפברואר 2004 at 13:44

    אחלה קטע. במיוחד לאוהבי כלבים.

  • גילעד  On 21 בפברואר 2004 at 18:12

    http://www.idogs.co.il. יכל להיות משעשע לראות לאן זה הולך מכאן.

  • Over doze me  On 2 במרץ 2004 at 17:19

    פוסט יפה.
    שעשעת אותי חן חן

  • רועי  On 15 במרץ 2004 at 18:18

    תודה רבה על כמה דקות של עונג קריאה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 באפריל 2004 at 20:05

    עלו אלי קרציות והורדת אותם

  • מורן שריר  On 17 באפריל 2004 at 21:57

    שמע, כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך.
    חזק העניין הזה של האינטרנט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: