אנחנו לא חלק משום סטטיסטיקה, ולא נסכים להיות

בלוגים, הסבירו לנו לא פעם, יכולים להעלות נושא לתודעה. רק לאחרונה כופף תפוז במהירות (מברוק לאביבה). פרשת הפדופיל מגן הילדים באשקלון בדרך להיות מושתקת, טוענת המשפחה, שמנסה להשאיר את הנושא על סדר היום התקשורתי. אני מכיר אחת מקרובות המשפחה של הילדה, שהעבירה לי (ולמערכות העיתונים, ולכל מי שמוכן לפרסם) את המכתב הזה, שכתבו הסבא והסבתא של הילדה שהותקפה. כן, נכון, כל אדם זכאי עד שהוכחה אשמתו וכו', אבל הטענות כאן הן בעיקר נגד המשטרה. הטקסט הזה חופשי להעתקה, כלומר כל בלוגר שירצה בכך יוכל לפרסמו בבלוגו.

 

אנחנו מאשימים!

הנכדה הקטנה שלנו, עוד לא בת ארבע, נפלה קורבן למעשה זוועה. אנחנו אוהבים אותה: היא ואחיותיה הן המקור לשמחה בחיינו, הסיבה האמיתית לכך שאנו קמים כל בוקר עם חיוך ליום נוסף בג'ונגל בו אנו חיים. האם נמצא אי פעם את המילים שיביעו כיצד חרב עלינו עולמנו כאשר גילינו שהיא נפלה קורבן למעשה שטנה של פדופיל? 

"הילדה בת השלוש וחצי מאשקלון" היא הנכדה שלנו. הוריה העניקו לה חיים מתוך תקווה לגדל אותה, לחנך אותה, לצייד אותה בידע ובכלים ולהפריח אותה לחיים עצמאיים, לכשתגדל. לנכדה שלנו יש את הזכות הטבעית לחירות ולאושר. לצערנו, אלה נגזלו ממנה כאשר הותקפה בגן, כאשר אדם נלוז שלח אצבעות גדולות לתוך אבר המין הקטן שלה, כאשר פדופיל, שמקומו אינו בחברת בני אדם, ובוודאי שלא בחברת ילדי הגן, הקדים ביותר מדי שנים את החוויה המינית הראשונה שלה. 

החירות שלה נגזלה אז, אולם היא ממשיכה להיגזל ממנה בשבוע האחרון, יום יום, שעה שעה, בשל התנהלות בלתי מקצועית ובלתי הוגנת של משטרת אשקלון, של הגורמים המוסמכים בעיריית אשקלון, והגרוע מכל – של מערכת החוק במדינת ישראל. 

אנו מאשימים את המשטרה כי לא טיפלה בפרשה במקצועניות הראויה. כבר ביום ראשון נעצר טל דורות, החשוד העיקרי בפרשה, בעקבות התלונה שהגישו הוריה. נאמר להם כי ייערך מסדר זיהוי מהר ככל שניתן כדי לקדם את החקירה, אולם מסדר זיהוי לא נערך; לא באותו יום, לא למחרת, לא ביום שלישי ולא ביום רביעי. רק ביום חמישי, ארבעה ימים לאחר שהוגשה התלונה, ושעות ספורות לפני הדיון בהארכת המעצר של החשוד, נערך סוף סוף מסדר זיהוי. למרות שנאמר לנו כי ייערך מסדר זיהוי "חי", בו תוכל נכדתנו לראות את החשוד, חי ונושם ובגודל טבעי, נערך מסדר זיהוי "מצולם"; הנכדה שלנו הובאה אל שולחן גדול, עליו נפרשו תריסר תמונות. מתמונות לא יכול להשתקף החשוד במלוא הדרו וגודלו. תמונות הן רק שיקוף של מציאות, הן לא המציאות בכבודה ובעצמה. הובטח לנו הדבר האמיתי, וקיבלנו גירסה עמומה שלו.
 
הנכדה שלנו לא קיבלה כל תדרוך לפני מסדר הזיהוי המפוקפק הזה. היא נלקחה לחדר, יחד עם הוריה, והועמדה מול התמונה הראשונה. "זה הוא?", שאלו אותה החוקרים, והיא אמרה "כן". לא אמרו לה מה היא עומדת לראות. לא הכינו אותה. והאמת, היא, שקועה בעצמה, לא באמת הסתכלה על התמונה. אם היו שמים מולה תמונה של מיקי מאוס, סביר להניח שהיתה נותנת את אותה התשובה.
 
אם נגזר על ילדה בת שלוש וחצי לחרוץ גורלות, אנו דורשים שלכל הפחות יעמדו לרשותה התנאים הנאותים לכך. אנו מאמינים כי אילו הקטנה שלנו היתה מעומתת פנים אל פנים עם החשוד, אלפי רגשות וזיכרונות אפלים היו פורצים החוצה. היא לא היתה טועה, לא אם היה מדובר במהדורה החיה של החשוד.
 
כמו כן, איננו מבינים מדוע נדחה מסדר הזיהוי בארבעה ימים. מפקד משטרת מרחב לכיש, נצ"מ ניסים מור, שהתראיין הערב (21.2.04) ברשת ב' טען בגמגום כי המטרה היתה לבצע מסדר זיהוי חי, אבל השינוי בפורמט של מסדר הזיהוי נעשה כיוון ש"לא אותרו מספיק ניצבים". כאשר נשאל האם לא יכלה המשטרה לאתר במהלך הימים האלה מספיק אנשים שיוכלו להתייצב למסדר זיהוי, הוא התחמק ורק ענה כי החשוד שוחרר למעצר בית.
אנחנו טוענים שבכל יום שחולף מתערפל הזיכרון יותר ויותר, ומהימנותו של מסדר זיהוי הולכת ופוחתת. מכאן שעל המשטרה היה לערוך מסדר זיהוי מייד. כמה זמן לוקח לארגן מסדר זיהוי? האם זוהי מלאכה כה מסובכת? מדוע קיימה המשטרה את המסדר רק ביום חמישי, ברגע האחרון ובשיא הלחץ?
 
אנו מאשימים את המדינה בכך שלא השכילה לחוקק חוקים שישמרו על זכויותיהם של קטינים שהותקפו מינית. הובהר לנו כי גם אילו הצביעה הילדה על החשוד במהלך מסדר הזיהוי, עדיין החוק היה עומד לצדו. עדות של ילדה בת 3.5 אינה כבילה בבית משפט, ומכאן שהחשוד היה יכול להשתחרר בערבות מחוסר ראיות בכל מקרה.
 
אנחנו מאשימים את המשטרה כי אינה מעסיקה צוות האמון על חקירות ילדים לגיל הרך. החוקרת שליוותה את החקירה שלנו היא חוקרת ילדים ונוער, המטפלת במקרים של קטינים עד גיל 18. ידוע לנו כי לא היו לה הכלים והניסיון בדיבוב ילדה בגיל הרך. ברור לנו כי טיפול בבני נוער שונה לחלוטין מטיפול בילדים רכים.
 
אנחנו מאשימים את הגננת בגן הילדים שביום ראשון, טרם הגשת התלונה במשטרה, ענתה בשלילה לשאלתם של אימה ודודה של הילדה האם יש אדם זר המסתובב בגן במהלך החודש האחרון, ורק לאחר חקירה של המשטרה נאותה להיזכר בקיומו של החשוד.
אנחנו מאשימים את הנהלת הגן וקהילת "נצח ישראל" בכך שהעסיקו את החשוד בגן הילדים כחלק מתוכנית שיקום (שיל"ת), תוך התעלמות מגיליון ההרשאות שלו באילת ובערבה, ללא ידיעת הורי הילדים. התפטרותו של רב הקהילה הקונסרבטיבית  מהווה אישור לכך שנעשה כאן עוול לא-יתואר.
 
אנחנו יודעים שעתידה של הקטנטונת שלנו ייקבע לא מעט בזכות התמיכה הנפשית והטיפול הפסיכולוגי שתקבל, היא והוריה. מכאן שלא ברור לנו מדוע שום גורם רווחה עדיין לא פנה אלינו עד היום. אנו תוהים איך זה ששום עובד סוציאלי או פסיכולוג, מטעם העירייה, מטעם המדינה, מטעם ארגון גני הילדים, אפילו מטעם הקהילה הקונסרווטיבית, לא מצא לנכון לפנות אלינו. איפה שירותי הרווחה? לשם מה הם נועדו? אנחנו בעצמנו, ללא הכוונה, ללא ידע מקצועי, מנסים לגשש באפלה ולשקם את עצמנו. מי ערב לנו שאנו פועלים כפי שצריך? אנו צריכים עזרה מקצועית, ועושים את המיטב כדי למצוא אותה. כשנצא מהבוץ – וזאת רק שאלה של זמן מתי זה יקרה, אבל זה יקרה – נזכור שעשינו הכל לבד. אנחנו ועשר האצבעות שלנו. אנחנו והאינטואיציה שלנו. נזכור שהרשויות בחרו להתנהל מולנו כאילו היינו חלק מהסטטיסטיקה.

אנחנו לא חלק משום סטטיסטיקה, ולעולם לא נסכים להיות. 

מבחינת החוק היבש, כרגע אנחנו לא חלק מהסיפור. המדינה מתנהלת במישור הפלילי מול החשוד, ולנו לא נותר אלא לצפות מהצד בדרמה של החיים שלנו, כפי שמשתקפת בכלי התקשורת. אנחנו דורשים לקבל את מה שמגיע לנו. אנחנו דורשים צדק. 
 
סבא וסבתא של ##
lonishtok@walla.co.il

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 22 בפברואר 2004 at 22:12

    קרבנות עבירה הם הנפגעים העיקריים ממעשי פשע הנעשים נגדם. אך במערכת המשפט הישראלית הם אינם מיוצגים, וזכויותיהם אינן נשמרות. המדינה היא התובעת את הפושעים, וקולם של הקרבנות אינו נשמע. כדי לשנות מצב זה קמה בשנת 1998 הקואליציה לקידום חוק זכויות קרבנות עבירה.

    ב-6.3.01 התקבל הכנסת, בקריאה שניה ושלישית חוק זכויות נפגעי עבירה !!!

    החוק נכנס לתוקף באופן הדרגתי מיוני 2001.

    מאז כניסת החוק לתוקף, הקואליציה עסוקה בעבודה בשני מסלולים: אחד, קידום החלק השני של החוק ושני, מעקב אחר מימוש ואכיפת החוק שכבר נחקק.

    http://www.shatil.org.il/site/static.asp?apd=29&scd=114&pd=203

    חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001
    http://www.knesset.gov.il/logical/law/1782/1782_3.html

  • גנן גידל  On 23 בפברואר 2004 at 0:05

    אתם לבד. כולנו לבד. כמו באמריקה. כמו שרצינו, לא? המדינה מתה. שירותי הרווחה והסעד מתו. רשת הביטחון החברתית הושלכה בידי שלטון מושחת וציבור אדיש. אף אחד לא ידאג לך, לאף אחד לא איכפת ממך. אתה לבד. סליחה, לא לגמרי לבד. אתה, והכסף שלך. הכסף שלך ידאג לך ולילדיך לרווחה, לשירותי בריאות, לחינוך, לסעד, לתמיכה. הוא לבדו. במידה שאין לך, שכח מזה. אתה מוזמן למות ברחוב. מדינת ישראל, כאירגון הראוי לשם "מדינה", להלן התארגנות שמטרתה לדאוג לרווחת התושבים, חדלה להתקיים. כולנו לבד. גם אתם. גם הילדה שלכם. ברוכים הבאים למזרח הפרוע. צר לי עליכם. אם יש לכם כסף, השקיעו כמה שתוכלו ממנו בשיקום עצמכם והילדה. וכשתתאוששו, אם תוכלו, עיזבו את הארץ. למען ילדיכם ונכדיכם.

  • עצמאי בשטח  On 24 בפברואר 2004 at 10:29

    כבר מזמן אני טוען שזו לא המדינה עליה דיברנו ובה גדלנו. זו לא המדינה שעליה דיבר דודו טופז (בימים שעוד אפשר היה להקשיב לו מבלי לפתח תחושת קבס) בפליטת הפה.

    אתם כבר לא תדפקו בדלת של השכן בשביל כוס סוכר.
    כבר לא בטוחים שאם הילד שלכם יותקף כולם ירוצו לעזרתו.
    כבר לא בטוחים שאם תסתבכו כלכלית *מישהו* יבוא לעזרתכם, הבית ישאר שלכם, לילד שלכם יהיה מה לאכול…
    כבר לא בטוחים. נקודה.

    כילד, אני הייתי עולה גם בשמונה ותשע בלילה הביתה וגם אם דאגו לי, היה בטחון יחסי. עשינו ל"ג בעומר על חוף הים, יצאנו וחיינו.
    היו תנועות נוער, היתה איזו שהיא תמימות ואפילו כמה אידיאלים שחוקים.
    איזו ילדות יש לילדים שלנו?
    של פחד, סקס וחומרנות?

    אתם כבר לא תתנו לילד שלכם להסתובב ברחוב כך סתם, בגלל חיות אדם (ואני לא מדבר על פלשתינים..) שמסתובבות בו ולא פוחדות מכלום.

    אז- כן. לעזוב. מהר ככל האפשר (כשאפשר). אבל, לאן???

    ארה"ב? היא הרי המודל לגועל נפש בו אנחנו חיים.
    אירופה? מיום ליום המילה "ישראלי" מתועבת בה יותר ויותר.
    מה נשאר, מלבד רוסיה ומדינות ערב ואפריקה?

    קנדה? לחיות מבודדים בקור, מבלי לצאת מהבית אם לא חייבים? כבר עדיף לחיות מבודדים מפחד פה.

    או שלא?

  • בבון  On 24 בפברואר 2004 at 17:26

    נראה לי שאתם קוראים יותר מדי עיתונים. לפחד לבקש סוכר מהשכן/לתת לילד לשחק ברחוב/לעשות מדורה על החוף?

    עצמאי, אני לא יודע היכן בדיוק אתה גר (אולי בחוף של גוש קטיף, בשכנות למשפחת יאסין?) אבל את כל הפעולות הנ"ל עושים גם עושים במדינת ישראל, בזמננו אנו, מדי יום ביומו, ונשארים בחיים בכדי לכתוב על כך תגובה ברשימות.

    נכון, התחושה של ניכור גובר קיימת (בערים הגדולות, בכל אופן) – ועדיין, תל אביב, למשל, הרבה פחות מנוכרת מכל עיר מערבית שהייתי בה אי פעם (אני מזמין אותך להביא דוגמה סותרת).

    גנן יקר, אתה עדיין הרבה פחות לבד פה מאשר תהיה בכל מקום אותו תעזוב "למען ילדיך ונכדיך", ולו רק מכיון שמושג המשפחה בישראל הרבה יותר רחב מאשר ברוב ארצות המערב, או מכיון שכאן, מן הסתם, חיים רוב החברים שלך.

    כמובן שזכותך להגר לאן שתרצה. אני אפילו חושב שזו החלטה נבונה, אם אתה סובל כל כך. אבל כל זמן שאתה כאן, בוא נפסיק עם ההיסטריה, או קי?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 באוגוסט 2004 at 1:49

    זה לא בסדר שאין תמונות באתר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 באוגוסט 2004 at 1:49

    זה לא בסדר שאין תמונות באתר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בינואר 2005 at 9:40

    זה לא בסדר שאין תמונות באתר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: