Monthly Archives: אפריל 2004

גלעד בנארי

לפני כמה שבועות פרסמה אליסיה שחף כמה צילומים של גלעד בנארי. הם מצאו חן בעיני, דיברתי איתו ואני שמח להיות זה שארגן לו את העבודה המקצועית הראשונה שלו – הוא מצלם עבור מגזין "אותות" שאני עורך. לפניכם אחת התמונות שלו מהמגזין האחרון:

צילום: גלעד בנארי

עניין נוסף: עד שיותקן מנגנון יידוע על פוסטים חדשים (אה-לה-ישראבלוג) ברשימות, פתחתי רשימת דיוור ביאהו המיועדת להודעות על פוסטים חדשים בבלוג זה. המעוניינים פשוט ילחצו כאן, ישלחו דואר ויהיו מנויים. הרשימה תשמש אך ורק לעדכון על פוסטים חדשים (אלא אם יהיו ספאמרים שיציעו מחיר ממש טוב). תודה, להתראות ויאללה צסק"א מלחמה.

פק"ש לוויה

"נפלים, אפ על הרגליים תגיעו אלי", הקדימה נביחת הרס"ר מפתח משרדו את הופעתו ברחבה. קמנו מהדשא הקצוץ למשעי, תריסר חיילים שלא הצליחו להתחמק מהתורנות, והסתדרנו בשורה די ישרה. אחד המש"קים שלו עבר ווידא שכולנו מגולחים, השני חילק לנו את הדרגות והכומתות המתאימות. "יש היום צנחן אחד", סילק הרס"ר לכלוך בלתי נראה משרוך ההדרכה שלו, "גולנצ`יק מקורס מ"כים ומילואימניק שהיה מסופח לנח"ל ונהרג בתאונת דרכים". הנהנו בפנים אטומות, מנסים בכל זאת לא להיראות נפלים. יודעים שכמה שלא נעימה תהיה ההשתתפות בתפקידי משנה במחווה האחרונה שצה"ל עורך לחייליו – הלוויה צבאית – זה עדיף על התפקיד הראשי.

הבושה טופחה היטב בבסיס, בלי מילים. רוב החיילים היו נפלטי יחידות החי"ר השונות, רוב הקצינים היו כאלה שנתקעו בתפקידי רוחב, ובמקום לפקד על לוחמים טיפחו פלאפל אחד נצחי על הכתף, כרס מתפתחת ורנו ארבע מצ`וקמקת. עם הרנו נהגו המפקדים שלנו להסתובב בין בסיסי חי"ר שונים במדינה ולהחליף כאפות וציוד אפסנאות של מאפיונרים עם החברים שאספו במרוצת השירות.

התפקיד שלנו היה לתת את המסגרת הקבועה, המכובדת, המנחמת ללוויות הצבאיות. יש פקודות מסודרות ללוויה צבאית, אני יודע כי קראתי את החוברת, אבל זו היתה מלחמה. ובמלחמה, שנועדה להביא שלום לגליל למשך-ארבעים-שנה-מי-יתנגד-לרעיון-הזה, חבריו ליחידה של הנופל, מה לעשות, היו עסוקים בדרך כלל בהמשך ההתקדמות צפונה. אז אנו, הנושרים שעפו – מי מרצון ומי בלית ברירה – מאותן יחידות צנחנים ונח"ל וגולני, היינו חבריו ליחידה לצורך העניין.

עלינו לאוטובוס בשתיקה. החלפתי את הכומתה שלי לאדומה וחיברתי את דרגות הסמל לשרוול. הייתי בצוות ארון לאותו יום, ובתל השומר כבר חיכה לנו הקומנדקר עם הארון. יושבים עם הנשק בין הרגליים, מסתכלים ישר קדימה, לא לחשוב על מה שיש בארון העץ שהברכיים נשענות עליו. הלוויה הראשונה, כמו כולן בעצם, היתה קורעת לב. מאלו העצורות, כמו שלפעמים היינו מנסים להגדיר את הסוגים השונים באוטובוס בדרך לנגלה הבאה.

אב איש צבא או מיל` בכיר, שמשפחתו תלויה עליו ופניו קפואות ביאוש מטורף, נאחז בהיסטוריה הביטחונית שלו, מצווה בקול על כל מי שמרים קולו בבכי לנהוג איפוק. כשחזרנו לאוטובוס היו אנשים שהביטו, כמו תמיד, על הצנחנים במדי א` – היינו תמיד באותם מדים, כומתות, נעליים, דרגות ותגי יחידה של הנופלים – במבטים סקרניים. מבוגרים מודאגים שהציעו לנו מים, ומעט חברים מהשכונה, חלקם באזרחי וחלקם במדי ג`ובני`קים, מנסים לנחש בלב מי מהחבר`ה מהפלוגה הוא שוקי ששמעו עליו כל כך הרבה סיפורים. אם מישהו שאל ממש, היינו ממלמלים משהו על זה שאנחנו חייבים לזוז.

הלוויה השניה היתה באור יהודה. "נהג מילואימניק גרוזיני שנהרג בתאונת דרכים", הסביר איש הרבנות הצבאית כשחתמנו לו על הארון ברחבת הקומנדקרים. בגלל שסיפחו אותו לנח"ל לפני ששלחו אותו לנהוג משאית בכבישים התלולים של ג`בל ברוך, אנחנו היינו אלה שהיו צריכים לחלוק לו כבוד אחרון. התבקשנו לעמוד עם הארון ברחבה שלפני הבלוק שבו הוא התגורר. הקהל התכנס סביב, נשים בשביסים שחורים נפלו על הארון בדמעות, והסיבה היחידה שלא נפלנו היתה המסה האנושית הצועקת, החמה והמיוזעת שעטפה את הארון בצורה כל כך הדוקה.

חיכינו שמונה דקות. אחר כך המש"ק נתן את הפקודה והתחלנו לנוע, לאט, לכיוון הקומנדקר. הצעקות גברו. חצי דקה וצעד אחר כך, ופתאום הארון כבר לא על הכתפיים שלנו. הקהל סחף אותנו מעלינו למרכז הרחבה, שם הונח על הרצפה וכוסה במתאבלים לבושי שחורים, עד שרק פיסות מהדגל היו גלויות לעין. היו להם כללים ונהלים משלהם לדרך הנכונה להתאבל.

זה לקח עוד רבע שעה, בסיוע של כמה אנשים מהקהילה, שכנראה היו מכובדים מספיק שיקשיבו להם, עד שהצלחנו להעלות את הארון בחזרה. כשהיינו על הקומנדקר בדרך לחלקה הצבאית, אחרי שהורדנו שלוש בנות משפחה ונער צעיר בעדינות ככל שיכולנו, אמר לנו המש"ק המיוזע שאיזה מזל שהוא הצליח להשיג את המפקדה בטלפון. אחרת הוא עוד היה יורה שם במישהו. הוא השתמש בכמה שמות תואר שלא אחזור עליהם, והוסיף שלטובתנו נתקתק את הקבורה מהר, הגולנצ`יק מחכה בארבע וחצי וצריך עוד להחליף בגדים.

(למצולמים אין קשר לכתבה)

באותו קיץ שימשתי כחברם הווירטואלי לפלוגה כמעט מלאה, כמה עשרות לוחמי חי"ר, אותם ליוויתי כנושא ארון או אחד מכיתת היורים, שפתי חשוקות ומדי וסמלי החטיבה מונחים עלי פיקס, בדרכם האחרונה. היו ארבעה מהמחלקה שלי בגולני לשעבר שנהרגו במלחמה, כולל המ"מ, אבל להלוויות שלהם לא הלכתי.

הלכתי רק לאחת, של בחור שהיה בפלוגה המקבילה אבל גם בחבר`ה שלי מהאזרחות. הוא נהרג על הגבעות שמעל ביירות, אחד מכמה שהופתעו בזמן מנוחה על ידי אש מרגמות מטווחת היטב. עד אז, כל שבת שייצא היינו נוסעים כמה חברים כמטורפים בכבישים, מביימים קטטות נהגים בינינו לבין עצמנו באמצע צומת מסובים, נניח, ומקניטים זה את זה למי יש סמל מחלקה יותר מניאק. בהלוויה שלו הייתי במדים, אבל כחלק מהמשפחה והחברים, לא מהמערכת, לא מהיחידה.

לפני שלושה ימים שלח לי מישהו את הקישור לאתר "יזכור" המחודש של מדינת ישראל. הסתובבתי בתוכו כמעט שעתיים. אי אפשר להתחיל לפרט מבחינה מקצועית למה האתר הזה כל כך "עשוי טוב", במיוחד היום. אבל אולי מותר לספר שחיפשתי שם ארבעה שמות שהיו פעם מאוד יקרים לי, ומצאתי עוד שניים שנזכרתי כמה הם היו חשובים בחיי.

זה אתר רשמי ומוקפד, אנדרטה שנמצאת באינטרנט, לא בגן הציבורי במרכז העיר או בבית הקברות. כשאני נמצא בו, זה רק אני והשמות והזיכרון של מי שלפני שני עשורים, ובמקרה אחד גם שלושה, היה חלק חשוב בחיי. עכשיו זה בפרטי, זה לא חלק מהתעשייה. ובגלל זה, כנראה, בכיתי.

———————————————–

הקטע פורסם במקור בנענע, ביום הזכרון לפני ארבע שנים

 

טוקבקים אלטרנטיביים מבית וואלה. שאפו

היום נראה בוואלה, במסגרת דיון פומבי בין ארז קומורובסקי מלחם ארז לשר זבולון אורלב על עניין מכירת החמץ בפסח (סליחה, אנא אל תפהקו), רעיון מעולה להצגה מחודשת של טוקבקים. נדמה לי שראיתי פעם דבר דומה ב-BBC, והייתי מוכן להישבע שכתבתי עליו באיזה מקום, אבל כנראה שבעיקר חשבתי. ובכל מקרה, ככל רעיון מבריק הוא פשוט למדי (ויש סוג של ורסיה שלו ב"אייל הקורא"):

כל התגובות יתפרסמו, כמקובל, בנחש ארוך ומייגע למטה. תגובות נבחרות וראויות, שנדגמו על ידי מערכת האתר, מועתקות כלשונן מתחת לטקסט עצמו. בינתיים זה מופיע רק ב"זירת פיוס" במדור החדשות. אבל ככל קורא המתייגע מהררי ה"פחחחחחחחח", "אני ראשון" ויתר התגובות המיותרות שבכתבות ברחבי הרשת, נותר רק לקוות שדרך אינטליגנטית זו תתפוס, ותעבור לרוב התכנים באינטרנט העברי. כי בהחלט מעניין לקרוא את מי שיש לו מה לומר, וכהיזון חוזר אוטומטי, נדמה לי שהגולשים שממש רוצים שיקראו אותם, יקפידו לכתוב מעניין.

 

יתרון הגבר על האשה

יש יתרון גברי – היחיד, אולי – שעליו, בלית ברירה, יסכימו גם הפמיניסטיות. אנחנו יכולים להשתין בעמידה. פינה של עץ, חומה נמוכה, שדה פתוח, הבלוג של איתן כספי [1] – אין כמעט מקום שבו לא יכול הגבר לעמוד, להתרוקן, לנער מעט, ולבטא באופן מלא את היתרון הגברי הקמאי. זו אולי הסיבה שלגברים הרבה יותר קשה להתאפק (ממחקר לא אמפירי שנערך מזמן בטיולים השנתיים בתיכון): אתן צריכות, אתן מתאפקות עד האכסניה ואז הולכות ביחד. אנחנו צריכים, אנחנו עושים.

בשירותי גברים יש את ה-Pisuar, הלא היא המשתנה. אותו כיור נמוך שלתוכו אנו מכוונים, שאין עליו מושב שצריך להרים או להוריד (תמהני, זה עדיין אישיו פמיניסטי העניין של להוריד את הקרש?), שתמיד צריך לחשב את הזווית בה נשתמש בו בלי להתיז עלינו. החובה לשרוך היטב את הנעליים בטרם מתקרבים היא ההוכחה שהשיקול הוא תמיד מאין להשתין בלי להתיז על עצמך – הרצפה לא שייכת לאף אחד, הרי. כדי להתגבר על הנטיה הגברית לפספס, הגו בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם תרגיל חביב:

מסתבר שהוספת המדבקה עם הזבוב (שבמבט ראשון נראה אמיתי לגמרי) הביאה לירידה של כ-80% בזמן המוקדש לניקוי שירותי הגברים בנמל התעופה – באופן לא רצוני, דבילי משהו אך גברי למהדרין, מקפידים הנכנסים לשירותים לכוון אל הזבוב, כדי שיעוף כבר. פגעת בזבוב – פספסת את הרצפה.

אלו שמסוגלים לפגוע בזבוב מוזמנים לשלב הבא – להכניס גול תוך כדי השתנה:

החברה המשווקת את ערכת השער למשתין הזו מבשרת לנו שהכדור משנה (!!) את צבעו (!!) כאשר משתינים עליו. עכשיו נותר רק לצפות אותו בלקמוס שיזהה את איכות הכדורים שלקחת, ולהתקין אותו במועדונים הרלוונטיים.

ברחובות אמסטרדם עצמם, משום מה, עלינו לכוון לבד:

בעיר יש בירה לכל דורש, ולא מעט דורשים, ולא מעט תעלות. אם היו סומכים על השיכורים שיתאפקו, לכו תדעו מה היה קורה. השמועה, אגב, טוענת שהמשתנות העירוניות שם מנוקזות היישר לתעלה ממילא. ויש עוד מודל, ישן יותר (לא רק העיצוב, גם הניחוח):

לא פלא, לכן, שהדרך לאמסטרדם מכיוון מזרח ימצא ההלך את שלט הדרכים ההולם ביותר (שימו לב לעץ מאחורי השלט):

במועדון אמסטרדמי אליו לקח אותי ירון טן-ברינק ירום הודו, שאם הייתי זוכר איך קוראים לו הוא היה ממוקם בעיר אחרת, השירותים מבהיקים, מנירוסטה, ובתוך כל פיסואר נח לו, הס פן תעיר, פלח לימון זעיר:

ואם אנחנו כבר בתוספות לתחתית כיור המשתנה (הנפוץ ביותר בישראל, לידעת הנשים, הוא נפטלין. בדיוק), מה תאמרו על המסעדה הקנדית הזו, בוונקובר? קרח זך וצח:

אבל לא רק תוספות ארומטיות מניחים בתחתית המשתנה (לידעת הנשים: הגומי מונח כדי לעצור את הסיגריות המושלכות, לרוב, מייד אחרי השימוש ובזמן הניעור), אפשר גם להתבטא שם פוליטית. לרוב, כך נראה, מהאגף השמרני יותר של המפה:

או זה – מדבקה המופצת בבאר של ותיקי מלחמת וויטנאם בדייטון, אוהיו:

ולסיכום הפרק הפוליטי:

פוליטיקה בין-מגדרית או הומאז' לרולינג סטונז?

פרסומת למכון כושר, ממוקמת מעל משתנה (גם בארץ התחילו לשווק את "המדיום הפרסומי החדש" הזה):

המתקן הזה, מעידים ותיקי הצוללת האמריקנית Sargo, היה החשוב ביותר בחדר הטורפדו:

אם כבר מלחים, הרי שבחצר ביתו של המינגווי, הגבר גבר האמיתי, היתה מזרקה שנעשתה ממשתנה ישנה. אומרים שכטוב ליבו של פאפא עליו ברום, הוא לא היה מתבייש להשתמש בה:

ואם כבר שיכורים, הרי שבאחת מתוכניות "גברים עם כבוד" (הרבה יותר מצחיקה ממה שנדמה ממבט ראשון, אבל צריך את המצברוח המתאים) ערכו משאל בין הצופים, השתויים למדי (ההפקה מחלקת בירה בזמן הצילומים), ו-70% מהם הודו שהם משתינים בכיור אם הם באים הביתה שיכורים מספיק. חומר למחשבה עבורכן, בנות, לפעם הבאה שתנסו לכבס בכיור שלו את החזיה, או משהו. בכל מקרה, אפשר לרכוש באינטרנט כוס בירה עם משתנה תואמת, שהלחיצה עליה מפיקה את הרעש המתאים. ואם זו לו אלגנטיות, לך תדע מהי באמת:

היו עוד כמה תמונות מרתקות מהרשת, אבל באמת, הפוסט כבר מתחיל להיות חמצמץ. נוריד את המים, ובפעם הבאה, בלי נדר, יהיה מתכון.

———

[1] כן, יש לי סוג של סכסוך ותיק עם כספי, הכותב אף הוא בלוג ב"רשומות" (אלי אשד tm). אבל הסיבה שהוא מאוזכר כאן, ומן הסתם יאוזכר פה ושם גם בעתיד, נמצאת בתגובה שהוסיף לפוסט של טל איתן, שקונן על אלימות המשטרה כלפי הומוסקסואלים. את העיקר ציטט טל איתן בכותרת המשנה של האתר שלו. זו בדיוק סוג ההומופוביה החשוכה שתמצאו אצל אנשים שזורקים את הילד שלהם לרחוב ברגע שהם מגלים שהמיניות שלו "סוטה". ההסבר הזה מופיע כאן מכיוון ש, אם לצטט את איתן כספי (שם, שם) על המיניות האנושית, "רצוי שדברים יהיו ברורים ומוגדרים".

 

בשר זה רצח

 

בשר זה רצח, אם לא עושים אותו כמו שצריך. לפני כחודשיים קניתי מחבת ברזל יצוק לסטייקים. מהסוג ששמים על הגז, צולים עליה את הבשר ואחר כך מנקים ומשמנים אותה – בלי מים, כדי שלא תחליד. עברתי לאטקינס לזמן קצר, לקראת החג הבא עלינו בהכבדה, כך שהמחבת היצוקה עושה שעות נוספות בימים אלו. תענוג. אפילו שצריך לסגור את דלת המטבח ולפתוח את כל החלונות שייצא כל העשן. נסו ותיהנו. צ'וריסוס שמנמנים (של מעדני מזרע), מרגז, צלעות (בקר, כבש וחזיר. הפסקתי עם העגל – וכבד האווז – אחרי יותר מדי תעמולה ירוקה בסביבת המגורים שלי) וכמובן אנטריקוט מיושן, משויש וטוב (ובואו נודה: לעתים גם קפוא עם מים מוספים, אבל אל תספרו לאף אחד).

בעבר בישלתי הרבה. כמו התהליך שעבר על לא מעט אנשים במעבר מהשמונים לתשעים. הספרים של אהרוני, מסעדות שהתחילו להופיע, פלצנות תל אביבית של קפה בוץ מלוואצה אם צריך, וכן הלאה. גיליתי להפתעתי שיש לי את כישרון הנוודים לקחת כמה דברים שיש במטבח, ולהוציא מהם משהו שגם אם לעתים הוא נראה מעט מקווצ'ץ', עוד לא קרה שלא ביקשו תוספת. אחר כך, זמן ארוך מאוד (החופף, כמובן, לימי הבועה) כמעט ולא. אפשר היה לאכול טוב במסעדות. בשנה האחרונה התחלתי לחזור לזה וכמו במקרה של רכיבה על אופניים – מסתבר שלעולם לא שוכחים איך לשרוף מרק ולהקדיח תבשיל. עוד לא ברור כמה יהיה כוח, שלא לדבר על איכות תמונות המזון שהסלולרי מנפיק – תחשבו נלי שפר, תחשבו נגטיב – אבל אעלה לכאן כמה מתכונים בהמשך. מאחר ולא מדובר באפייה, שם זה עניין של כימיה מדוייקת ומידות מוקפדות, אל תצפו להגדרת כמויות שתהיה שונה מ"קצת", "קמצוץ" ו"לפי הטעם".

בינתיים, עד אז, למי שלא מכיר, המלצה על החנות התל אביבית 4Chef, הנמצאת ברחוב קרליבך בואכה צומת מעריב. כל מה שרציתם למטבח, באיכות (ומחירים) שלא תמצאו בחנויות כלי הבית המקובלות. מקלחת עשויה נחושת ועד מחית פיסטוק לעוגות, מעשרות סוגים של סכינים באיכות וגימור שונה ועד כלי הגשה, ערבול, ניפוי, טיגון, בישול, צליה וכן הלאה. אני משתדל לא לעבור שם יותר מדי – פעם בחודש זה מספיק – כי קשה שלא לרצות לקנות משהו. דבר אחד שבאמת חבל לא לקחת, אפילו אם כל מה שאתם מכינים בבית זה חביתות – מלח ים אטלנטי, כ-35 שקלים לק"ג שמספיק לשנים. הוא גבישי וגס, צבעו אפור לבנבן והטעם שלו לא דומה לשום מלח אחר.

רגע, בנוגע להתנקשות בערפאת,

רגע רגע, בנושא ההתנקשות בערפאת – היא תלויה רק במועד הגנת כתב האישום נגד שרון ובניו, או גם בקצב פירעון החובות לפישמן + מועדי פרסום נוחים לידיעות אחרונות (שפישמן שותף בו)?

חנה קים היום בהארץ, משפחת שרון חייבת כספים לפישמן.

הגאון מוילנה לרענן שקד: התבייש

השבוע התווספו שתי תגובות מרתקות לפוסט ותיק שלי שעסק ברענן שקד:

הגאון מוילנא 
unveil('%09%16%18%0A%1A%07%51%77%10%0A%00%30%33%66%06%46%50%19%49%58','[דואל]');
[דואל]  בתאריך 3/31/2004 11:06:27 PM

ציניות

,אני רוצה שבאמת תסביר לי. לא הבנתי, אתה רציני או צוחק אני חושב, טוב שיש את דודו, זה לא שהוא עזר לי ובגלל זה אני מגיב ,אתה כותב בכזו ציניות שאפשר לחשוב שזה דבר לא טוב, אז מה! כמה אשים יש בארץ שיש להם כסף ושיכולים לעזור ובלי צורך של השפלה ולא להביך את אף אחד. כפי שנראה לי? אתה עושה מזה צחוק, אתה יודע אומנם להתבטות לכתוב יפה אבל מה אתה חושב את עצמך שאתה יותר טוב
אני לא מכיר אותך אבל הצבנת אותי בצורה שאתה כותב
.זה שאתה עיתונאי זה אומר הכל

הגאון מוילנא 
unveil('%09%16%18%0A%1A%07%51%77%10%0A%00%30%33%66%06%46%50%19%49%58','[דואל]');
[דואל]  בתאריך 3/31/2004 11:08:59 PM

ציניות

כל הכתבה מיועדת לרענן שקד כתב בידיעות אחרונות
ומכוונת לכתבה שפורסמה ביום רביעי 31.03.04
על דודו טופז

 

זה אכן נוגע ללב, אבל לא כמו שלוש התגובות האחרונות והמאוחרות מאוד שהתווספו לפוסט ממש עתיק, שהעלה תהיות באשר לאתיקה המפוקפקת של אודטה:

יחזקאל חני 
unveil('%22%2A%3A%30%4E%60%5C%35%34%21%20%2D%5A%6A%36%58%6B%03%32','[דואל]');
[דואל] [אתר]  בתאריך 12/25/2003 10:53:40 AM

מאכל

אנחנו מאוד אוהבים קוסקוס והתקציב שלנו דל ואנו לא אוהבים לאכול קוסקוס משקית לכן אשמח לדעת איך מכינים קוסקוס מסולת
תודה חני

בן צבי דרורית 
unveil('%2E%2E%26%36%45%49%40%36%15%24%24%35%4C%25%7B%54%2A%44%37%29','[דואל]');
[דואל]  בתאריך 2/13/2004 11:02:08 AM

מחשבים

ראיתי בתוכנית שלך על דברים חדשים
מקיף מסך מפלסטיק שמיועד לילדים קטנים
ואין לי מוסג הייכן אפשר לרכוש פריט מסוג זה
אני מאוד מקווה שתוכלו לומר לי איפו אני
יכולה להסיג

עופרה כהן  בתאריך 3/14/2004 11:30:15 AM

מנפלאות זרעי פשתן

לאודטה
לזרעי פשתן
תכונות רפואיות לשיעול ובעיות בדרכי הנשימה
שמים זרעי פשתן במים פושרים ואוכלים.
לבעיות בעור טוחנים את זרעי הפשתן שמים בחלב קר ומורחים על העור הנגוע ,זרעי הפשתן ידבקו לעור ויעשו את שלהם.
טיפ נוסף אכילת זרעי פשתן באופן קבוע תורמת למראה צעיר ומסלקת רעלים מן הגוף.

ניתן להשיג בכל חנות תבלינים או חנות טבע.
עופרה כהן[
רמז 33/5 נהריה
067739569

אם אנחנו כבר מדברים על אנשים שלא ממש מבינים על מה הם מדברים ועדיין נוגעים ללב, הרי שבאחד הדיונים על תקשורת באתר "רשימות", העתיר אחד מכותביו המשפיעים שבחים על "עיתונאי מסויים" (יואב יצחק) שאתרו נוקט בהפרדה שלמה, לכאורה, בין הודעות לעיתונות לבין ידיעות עיתונאיות, ואף דרש וטען כי על כל כלי התקשורת לנקוט בצעד זה. ובכן, להלן קישור לידיעה באתר NFC המופיעה חתומה בשם הכתבת, הדר פרבר. לא רק שהידיעה שובצה כידיעה מן המניין ללא שום שינוי כפי שנשלחה בהודעה לעיתונות, הרי שהתמונה המעטרת אותה היא לא אחרת מהרקע של תוכנת האינקרידימייל, ששימשה את היחצ"נית ששלחה את ההודעה.

אילוסטרציה: רקע מהאינקרידימייל. סבודי

 

סַבּוּדִי

קורנית סטולר, בביקורת מפרגנת בוואלה על "סטארסקי והאץ'", משלבת בטבעיות את המילה מבית מדרשו של איתי נאור, עורך "מיקסר", מדור התרבות של נענע, "סַבּוּדִי". למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שהמילה הסביחית הזו מפציעה מחוץ למדור התרבות של נענע, היכן שהתאזרחה כאילו לא כתב שם עוזי וייל מעולם. מביך אותי להסביר כמה מעפן הרעיון לתקוע מילה פרטית שלך ושל החבר'ה בטקסטים כדי לדעת מייד מי מגניב (אלו שכותבים במיקסר ווואלה תרבות) ומי לא (הגולשים האחרים, מן הסתם).

מצד שני, הנה, המילה הופיעה לא רק בוואלה אלא גם ברשימות. בקרוב אצל רוביק רוזנטל.

חולצת הכדורגל של נבחרת ברית המועצות באליפות העולם 62'. מאוד סבודי. בתקווה שלא אושלך כאן ועכשיו לפח האשפה של הכותבים הזקנים באינטרנט, אציין שאהבתי מאוד את הסרט "זולנדר", מה שעפ"י הביקורת של סטולר מניח לי להישאר בצד הזה של האקציה התרבותית. בינתיים