יש יתרון גברי – היחיד, אולי – שעליו, בלית ברירה, יסכימו גם הפמיניסטיות. אנחנו יכולים להשתין בעמידה. פינה של עץ, חומה נמוכה, שדה פתוח, הבלוג של איתן כספי [1] – אין כמעט מקום שבו לא יכול הגבר לעמוד, להתרוקן, לנער מעט, ולבטא באופן מלא את היתרון הגברי הקמאי. זו אולי הסיבה שלגברים הרבה יותר קשה להתאפק (ממחקר לא אמפירי שנערך מזמן בטיולים השנתיים בתיכון): אתן צריכות, אתן מתאפקות עד האכסניה ואז הולכות ביחד. אנחנו צריכים, אנחנו עושים.
בשירותי גברים יש את ה-Pisuar, הלא היא המשתנה. אותו כיור נמוך שלתוכו אנו מכוונים, שאין עליו מושב שצריך להרים או להוריד (תמהני, זה עדיין אישיו פמיניסטי העניין של להוריד את הקרש?), שתמיד צריך לחשב את הזווית בה נשתמש בו בלי להתיז עלינו. החובה לשרוך היטב את הנעליים בטרם מתקרבים היא ההוכחה שהשיקול הוא תמיד מאין להשתין בלי להתיז על עצמך – הרצפה לא שייכת לאף אחד, הרי. כדי להתגבר על הנטיה הגברית לפספס, הגו בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם תרגיל חביב:
מסתבר שהוספת המדבקה עם הזבוב (שבמבט ראשון נראה אמיתי לגמרי) הביאה לירידה של כ-80% בזמן המוקדש לניקוי שירותי הגברים בנמל התעופה – באופן לא רצוני, דבילי משהו אך גברי למהדרין, מקפידים הנכנסים לשירותים לכוון אל הזבוב, כדי שיעוף כבר. פגעת בזבוב – פספסת את הרצפה.
אלו שמסוגלים לפגוע בזבוב מוזמנים לשלב הבא – להכניס גול תוך כדי השתנה:
החברה המשווקת את ערכת השער למשתין הזו מבשרת לנו שהכדור משנה (!!) את צבעו (!!) כאשר משתינים עליו. עכשיו נותר רק לצפות אותו בלקמוס שיזהה את איכות הכדורים שלקחת, ולהתקין אותו במועדונים הרלוונטיים.
ברחובות אמסטרדם עצמם, משום מה, עלינו לכוון לבד:
בעיר יש בירה לכל דורש, ולא מעט דורשים, ולא מעט תעלות. אם היו סומכים על השיכורים שיתאפקו, לכו תדעו מה היה קורה. השמועה, אגב, טוענת שהמשתנות העירוניות שם מנוקזות היישר לתעלה ממילא. ויש עוד מודל, ישן יותר (לא רק העיצוב, גם הניחוח):
לא פלא, לכן, שהדרך לאמסטרדם מכיוון מזרח ימצא ההלך את שלט הדרכים ההולם ביותר (שימו לב לעץ מאחורי השלט):
במועדון אמסטרדמי אליו לקח אותי ירון טן-ברינק ירום הודו, שאם הייתי זוכר איך קוראים לו הוא היה ממוקם בעיר אחרת, השירותים מבהיקים, מנירוסטה, ובתוך כל פיסואר נח לו, הס פן תעיר, פלח לימון זעיר:
ואם אנחנו כבר בתוספות לתחתית כיור המשתנה (הנפוץ ביותר בישראל, לידעת הנשים, הוא נפטלין. בדיוק), מה תאמרו על המסעדה הקנדית הזו, בוונקובר? קרח זך וצח:
אבל לא רק תוספות ארומטיות מניחים בתחתית המשתנה (לידעת הנשים: הגומי מונח כדי לעצור את הסיגריות המושלכות, לרוב, מייד אחרי השימוש ובזמן הניעור), אפשר גם להתבטא שם פוליטית. לרוב, כך נראה, מהאגף השמרני יותר של המפה:
או זה – מדבקה המופצת בבאר של ותיקי מלחמת וויטנאם בדייטון, אוהיו:
ולסיכום הפרק הפוליטי:
פוליטיקה בין-מגדרית או הומאז' לרולינג סטונז?
פרסומת למכון כושר, ממוקמת מעל משתנה (גם בארץ התחילו לשווק את "המדיום הפרסומי החדש" הזה):
המתקן הזה, מעידים ותיקי הצוללת האמריקנית Sargo, היה החשוב ביותר בחדר הטורפדו:
אם כבר מלחים, הרי שבחצר ביתו של המינגווי, הגבר גבר האמיתי, היתה מזרקה שנעשתה ממשתנה ישנה. אומרים שכטוב ליבו של פאפא עליו ברום, הוא לא היה מתבייש להשתמש בה:
ואם כבר שיכורים, הרי שבאחת מתוכניות "גברים עם כבוד" (הרבה יותר מצחיקה ממה שנדמה ממבט ראשון, אבל צריך את המצברוח המתאים) ערכו משאל בין הצופים, השתויים למדי (ההפקה מחלקת בירה בזמן הצילומים), ו-70% מהם הודו שהם משתינים בכיור אם הם באים הביתה שיכורים מספיק. חומר למחשבה עבורכן, בנות, לפעם הבאה שתנסו לכבס בכיור שלו את החזיה, או משהו. בכל מקרה, אפשר לרכוש באינטרנט כוס בירה עם משתנה תואמת, שהלחיצה עליה מפיקה את הרעש המתאים. ואם זו לו אלגנטיות, לך תדע מהי באמת:
היו עוד כמה תמונות מרתקות מהרשת, אבל באמת, הפוסט כבר מתחיל להיות חמצמץ. נוריד את המים, ובפעם הבאה, בלי נדר, יהיה מתכון.
———
[1] כן, יש לי סוג של סכסוך ותיק עם כספי, הכותב אף הוא בלוג ב"רשומות" (אלי אשד tm). אבל הסיבה שהוא מאוזכר כאן, ומן הסתם יאוזכר פה ושם גם בעתיד, נמצאת בתגובה שהוסיף לפוסט של טל איתן, שקונן על אלימות המשטרה כלפי הומוסקסואלים. את העיקר ציטט טל איתן בכותרת המשנה של האתר שלו. זו בדיוק סוג ההומופוביה החשוכה שתמצאו אצל אנשים שזורקים את הילד שלהם לרחוב ברגע שהם מגלים שהמיניות שלו "סוטה". ההסבר הזה מופיע כאן מכיוון ש, אם לצטט את איתן כספי (שם, שם) על המיניות האנושית, "רצוי שדברים יהיו ברורים ומוגדרים".
ערס פואטי 