Monthly Archives: אוגוסט 2004

אפילו הארץ שם לב לאיכויות הספורטיביות של כדורעף חופים

אתם חייבים להודות, בתחרות "כמה צילומי ישבן נוכל להביא בתירוץ שיש אולימפיאדה" הארץ עקפו את עמוד צילומי האולימפיאדה של Ynet בסיבוב.

 

 

מודעות פרסומת

עונה בגיהינום

הפוסט הזה הוא על רמבו, אבל לא ההוא שכתב את הספר שבכותרת. אתמול בלילה שידר ערוץ 2 את אחד הסרטים המופרכים והמשעשעים בדיעבד של ימי המלחמה הקרה, רמבו 3. אתם יודעים, הסוביטים המרושעים הורגים אזרחים, והסרט מסתיים בהקדשה לעם האפגני האצילי. הסרט צולם בחלקו בישראל, ועבדתי בו כתאורן כמה ימים פה ושם, שהתפזרו לאורך שלושת החודשים בהם צולם. 

זה סרט פאשיסטי ומעצבן, שמשקף היטב את רוח התקופה. הוא גם סרט אקשן רע. הבמאי החתום על הסרט הוא פיטר מקדונלד, שעבד לרוב כצלם או מפעיל מצלמה, וכיום הוא אחד המפיקים של סדרת הארי פוטר. היה עוד במאי לפניו, שאינני זוכר את שמו, שהועף באמצע הצילומים, ומקדונלד, ששימש כבמאי ה-Second Unit, נכנס לנעליו.

Second Unit הוא הצוות שמצלם כל מני שוטים שמיועדים אחר כך להיכנס לסרט, אבל ממש לא דורשים את הבמאי והשחקנים. בסרט הזה אלו היו, למשל, צילומים של רמבו רץ מרחוק (היה לו כפיל), חיילים רוסים רצים ונופלים כשיורים עליהם, קצת פיצוצים, קצת כפילים – כל חומרי האקשן שהעורך יכול לשלב לתוך הסצינה. כשהעליתי פנס למגדל השמירה, לפני צילום של כפיל כחייל רוסי הנפגע מיריה ונופל, ראיתי 12 מטר למטה את המזרון הענק שהכין לו הצוות. במרכזו צויר לוגו ענק ומעניק מוטיבציה – $.

מקדונלד, פוץ בריטי מתנשא, ביים את קטעי הסקנד יוניט ברגישות וכישרון של ח"כ נסים זאב בזמן עבודתו כמוהל. המצלמה – לעולם נייחת, אף פעם לא זזה – מוקמה בדיוק בגובה שיהיה לו נוח לשבת בלי שהטחורים יכאבו לו (בצוות מצלמה 2 לעתים הצלם הוא גם הבמאי). אולי זו הסיבה שבסוף הוא הלך והשלים את בימוי הסרט, וקיבל קרדיט. כשיצא ה-DVD עם "רצועת הבמאי" שלו הזכירו אותה כאחת המשמימות שיש.

וכשחושבים על זה, ההפסד כל כך גדול: הבמאי הראשון שנשכר היה ראסל מולקאהי, שביים את "איש הנצח" וקליפים של קווין. מי שזוכר את איש הנצח, בוודאי שם לב שבכל מה שקשור לבימוי פעולה, תנועות מצלמה ומעברים מתוחכמים הוא הקדים את זמנו בכמה שנים טובות. מולקאהי היה בארץ בסיור הלוקישן, והשגיח, למשל, על בניית תפאורת פנים המבצר המפוארת שנבנתה בהאנגר ביפו, מבצר שצילומי החוץ שלו התקיימו ליד סדום. זו היתה תפאורה בת זונה, שכללה אפשרות להזזה הצידה של קירות שלמים והחזרתם תוך כדי צילום, כדי שיהיה אפשר לתת למצלמה להשתולל. מולקאהי פוטר ממש לפני הצילומים.

הסתכלתי שוב על הסצינות במבצר. בואו נאמר, שבימוי המצלמות של כל טלנובלה שתראו מראה מחשבה יצירתית עשירה יותר. חייל רוסי יורה בלונג שוט. קלוז אפ של רמבו. חייל רוסי מדיום. קלוז אפ של הרובה של רמבו. חייל רוסי נופל. וכן הלאה. איזה פספוס.

כמה תמונות שנשארו לי בתודעה גם לפני שראיתי את הסרט, שוב, בשידור הלילי: ריצ'ארד קראנה, שחקן ותיק שנפטר בינתיים, גילם בשלושת סרטי הסדרה את מיג'ור טראוטמן, מפקדו של רמבו בצבא ודמות האב שלו.

הצוות המצומצם ביפו הכין כמה צילומי השלמה לסצינת חקירתו בעינויים של טראוטמן על ידי המפקד הרוסי האכזר. אני זוכר שאחרי שנגמרו צילומי המדיום שוט הזה, שבו הרוסי צועק עליו שהם ינצחו וקארנה עונה לו שלא, דווקא הטובים ינצחו, אחרי הקאט, הוא הסתכל מסביב. הוא הסתכל עלי, תאורן פישר ילד שעמד ליד איזה סטנד והשגיח עליו. כדי לקבל אישור. כשחייכתי עם הנהון קטן, הוא חייך קטנה בחזרה, ועבר להסתכל בבום-מן. הוא שחקן אמריקאי שמתפרנס מזה יפה, נמצא בארץ לא זרועה בטיז אל נאבי בצילומי השלמה, והוא צריך להסתכל בעיניים של הבום-מן ושל התאורנים כדי לדעת שהיה טוב. לכו תבינו שחקנים.

הצילום הזה זה הריאקשן שוט מאותה סצינה. רואים את פס האור על התקרה? זה סחבק בנה לפי הוראות הצלם.

והצילום הבא הוא מאותם ימי צילום ארוכים במבצר שליד סדום. פתאום ניכרה תכונה ב-Second Unit, יש שוט עם הכוכב (שלרוב עסק במיון ותקיעת כל פרחות הנגב שבאו למלון שלו). אם הכוכב בא, הוא צריך לראות שמשתדלים. פרקנו עוד משאית פנסים שלמה על יד (מבחינת ציוד היתה שם אמריקה. מבחינת מחשבה סינמטית על סצינות שפשוט דורשות את זה, כאמור, מקדונלד היה אלבניה). הצילום הקטן הזה – זה כל השוט, רמבו חותך גדר תיל עם סכין קומנדו אימתנית – לקח שלוש שעות ומשהו. האור הכחול שמאחור – שמונה פנסים, שמונה פאקינג פנסים, רק כדי שסטאלון יראה מספיק סטנדים סביבו. הוא הגיע, הרים קצת משקלות שהעוזר מסר לו כדי שיראו את הווריד בקיבורת, הצטלם והלך בלי לחפש אישור בעיניים של אף אחד מהצוות, גם לא הבמאי.

 

גורי חתולים חיים

"הכלבים המיועדים לקרבות לא גרים בבתי המארגנים, שלרוב יש להם אישה וילדים", מסביר מיכאל, המהמר לשעבר שביקש לא להיחשף בשמו. "הם מחזיקים אותם בבניינים נטושים באזור, כשהם קשורים, זכר מול זכר, בחבלים קצרים". ד"ר סמואל מסביר כי השהות הארוכה מבלי היכולת להגיב מחזקת את הדחפים האלימים, הקיימים בגזעים אלו בלאו הכי. "הם נמצאים ימים שלמים זה מול זה ונובחים כמו מטורפים" הוא אומר. "מדי פעם מגיעים הבעלים שלהם ומתעללים בהם בכדי לחזק את האגרסיות שלהם; הם עושים זאת במכות עם לום או בבעיטות. כשיש צורך להאכיל אותם, זורקים להם גורי חתולים חיים כדי לחדד את הדחף שלהם לדם. התוצאה, בסופו של דבר, היא כלבים רוצחים".

מתוך כתבה של אורן הוברמן בחדשות נענע על קרבות כלבים בישראל. הכלב שהרג את אביבית גנון היה כנראה בוגר קרב כזה (ואם אנחנו בעניין של נענע, אתם לא חושבים שיש מעט מדי הפניות תמונה בעמוד השער?).

תגובה מסודרת תימסר בטוקבק

לפני כמה ימים פורסם אתר NRG טור שלי מ"עסקים אונליין" של מעריב, שרובו ככולו היה ביקורת שלילית על שני אתרים פרסומיים שעלו לאחרונה, זה של גולדסטאר וזה של קוטקס.

יום לאחר הפרסום באינטרנט, הגיע אלי מכתב מאלון מוליאן, מנכ"ל חברת MRM שאחראית לשני האתרים. המכתב היה פולמוסי ועוקצני ונראה לי ראוי להמשך דיון. עניתי לו תשובה קצרה, והזמנתי אותו לפרסם את המכתב – בנוסח הקיים או מחודש – כאן בבלוג. גם NRG הביעו רצון לפרסם את המשך הדיון.

מוליאן העדיף שלא להגיב. במקום זאת הוא העלה אחר הצהריים את תגובתו – העתק של המכתב ששלח בבוקר – כטוקבק לאייטם עצמו ב-NRG. מאחר והנושא נראה לי ראוי לדיון – שלא לומר מריבת רשת עניינית לשם שינוי – כך שהעתקתי לכאן את תגובתו, כשמה שיש לי לומר משולב לתוך הטקסט. כולי תקווה (שלחתי לו אימייל בנושא) שמוליאן ישמח להמשיך את הדיון כאן.

 

תגובה לכל הבולשיט הדמגוגי / אלון מוליאן

במקרה או שלא, חברת MRM Partners חתומה על שני האתרים עליהם כתבת בטור האחרון שלך. הרמנו גבה והופתענו לקרוא ביקורת כל כך לא מקצועית מאדם עם רקורד כשלך. נראה שמאז ימי האינטרנט שלך קרה דבר או שניים ואתה הופך להיות- לא נעים לומר- קצת דינוזאור.

כן, טענותיך אולי נכונות לגבי אתרים רבים ברשת- אך כל כך מפוספסות במקרה של שני הפרוייקטים האלה שמאחוריהם חשיבה רבה, תכנון וביצוע שמציבים רף גבוה לעולם שיווק המותגים באינטרנט של ימים אלה (ואולי לא בכדי בחרת לכתוב דווקא עליהם).

(יכול להיות שהם אפילו אתרים שמצליחים להבין מונחים כמו "ערכי המותג", אבל הם לא אתרי תוכן כמו שאני, ורוב הגולשים, מכירים. הם רק מכריזים על עצמם ככאלה)

מותג קוטקס, קיבל פלטפורמה מצויינת לתקשור ערכיו- העולם דרך עיניה של האישה אותה אתה משמיץ בקלות מידי. תשמח לשמוע אולי שיותר מ- 15,000 נשים נרשמו אליו (טוב מה הן מבינות…) והן אלה שגם התבשרו ביום ג' של שבוע שעבר (ובאמת חבל שלא טרחת להקליד את כתובת האתר שוב…) על עליית המגזין החדש של חודש אוגוסט בנושא "אהבה" (כן קונספט מופלא- אתר תוכן בפלאש המחובר לבסיס נתונים עם מנגנון ניהול פשוט להפליא- מדהים מה שהטכנולוגיה של היום מאפשרת…) וכך יהיה כל חודש.

(באמת, מאוד מדהים מה שהטכנולוגיה של היום מאפשרת. אשאל אותך את מה ששאלתי כבר במייל: ניסית פעם לחפש את קוטקס בגוגל, כמו שאולי יעשו נשים אינטליגנטיות שהן קהל היעד שלך? תמצא כמה ביקורות על המותג. וזהו. שום קישור לאתר שלכם, שאתם דואגים לקדם בטלוויזיה.

אתה יודע למה? כי גוגל לא קורא פלאש, והוא לא מתעדכן במצגות פרסומיות שעוברות שינוי פעם בחודש. בתכלס, אני עומד לגמרי מאחורי מה שכתבתי: "לעשות אתר תוכן בפלאש זה כמו לכתוב רומן בפאואר פוינט". אתה מבין, אתם לא עושים תוכן. עשיתם סימולציה שלו. תחשוב על המלים "ערכיו של המותג קוטקס", על חוסר המשמעות מכמיר הלב של הביטוי, ואז תבין מה עשיתם).

השתפ"ים שנתפרו במיוחד לאתר הבטיחו לגולשות תכנים ייחודיים (הורוסקופ, שאלונים, טיפים לאיפור וטיפוח, וכן, גם גירסה דיגיטלית לתכנים של לילה) ממיני ספקים הפונים לאותו קהל הלקוחות. וכך כולם יוצאים נשכרים- הלקוח לא משלם על התכנים, הספקים הנוספים מקבלים גישה לקהל היעד הספציפי הזה והגולשות מקבלות תכנים והטבות רק. וזה מה שהבטחנו לא?

(אין לי ספק שהדרך הנכונה לעשות תוכן היא לקחת תכנים מעטים מהגורן ומהיקב, לארוז אותם באריזה שנראית נורא יפה וב"ערכי המותג" אבל היא כולה רוח וצלצולים, ולשמוח בזה שזה לא עלה כסף. ככה תוכן צריך להיות. אתה יודע, היה פורטל ישראלי גדול שעשה ממש אתר שכולו מתבסס על העקרון הזה (בלי שימוש בפלאש). קוראים לו MSN, ואפילו הם ירדו מהרעיון והכניסו מערכת פנימה. אז אתה יכול לקרוא לזה הרבה דברים, אבל תוכן זה לא).

האתר של מותג גולדסטאר עלה כתמיכה לקמפיין התנועה לשחרור הגבר. הוא השיג את מטרתו המדוייקת- יצירת קהילה מזדמנת של גברים משוחררים עם קונספט מדוייק לגברים.

(המלים "קהילה מזדמנת" הן בטח הניוספיק השיווקי החדש ל"רשימת דיוור", לא?).

כאן נכנס העניין המגדרי לתמונה: ייצרנו לגברים שבחבורה מעין שולחן עבודה, הכולל קישורים זריזים למה שבאמת מעניין גברים (סקס, ספורט), כולל תמיכה במהלך ברמת תכנים המניעים להצטרפות (המניפסט, השאלון שבודק האם אתה גבר). משהו תמציתי לגברים, אליבא דגולדסטאר. הוא ירד עם ירידת הקמפיין- ומי שנרשם אליו ימשיך להיות מתוקשר ויוזמן לאירועים עתידיים של גולדסטאר.

(הוא שאמרתי – אתר שהועלה אד-הוק לצורך הקמפיין, שנראה כמו אתר תוכן אה-לה-בלייזר אמיתי, אבל הוא לא).

קורה דבר או שניים בעולם הפרסום ורצינו לעדכן אותך. קוראים לזה פרסום אינטראקטיבי. יש אנשים מקצוענים שתופרים את הפרוייקטים האלה מתוך היכרות מלאה ונסיון עשיר עם האינטרנט, עם קהל היעד ועם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. אה, הם גם מבינים דבר או שניים בפרסום ובתוכן שיווקי של מותגים.

(וואו, אינטראקטיב? זה לא העניין הזה שאני מחפש את האיקס באמצע שפרסומות מפריעות לי לקרוא משהו?)

אתה יודע מה הבעיה, גדי? שעולם העיתונות הפסיק לייצר ניוז אמיתי או פרשנות מקצועית ורצינית. הרי תמיד קל יותר לשכור את השירותים של איזה כותב טור, כדי שיהיה מה לתקוע במעריב עסקים עמוד לפני הסוף. ככה נראה גם "אותות" – אוסף טורים של "מביני עניין" (תשמע, זה נורא קל! אתה יכול לסדר לי טור?)

(אתה צודק. עולם העיתונות באמת נהיה מרגיז ובעייתי יותר ויותר. אל תפספס את הגליון הקרוב של אותות, שבו אנו בוחנים את הנושא. לצערנו הרב החלטנו על זה לפני שעלינו  על ההברקה שלכם בקוטקס של לקחת תוכן ממקום אחר, בחינם ומפה ומשם.

בכל מקרה, משבר העיתונות הוא בהחלט לא "הבעיה, גדי", כשאנו דנים באתרים פרסומיים שמנסים להיראות "מגזין". הבעיה הבסיסית חוזרת גם במכתבך – אתם מעלים כמה תכנים זולים שהשגתם מפה ומשם, מעדכנים אותם פעם בחודש, מוסיפים רשימת דיוור וקוראים לזה "המגזין האינטראקטיבי לאשה החושבת", או משהו. כן, יש על מה לדבר לגבי כתיבה באותות).

תתעורר! האינטרנט חי, הוא קליל, הוא כבר נראה טוב, הוא מתעדכן, הוא ממתג והוא משתנה בכל רגע. ואם יש מישהו שתקוע בשנות ה- 90 זה בטח לא אנחנו….

תגיד, נכון שאתה לא מבין למה זה מצחיק שאתה חותם עם שלוש נקודות, ומעז שקראת לי דינוזאור? :-)

רק למען הסר ספק, הטענות לא היו  כלפי החברה שלך או חברות האינטראקטיב בכלל, אלא כלפי משרדי הפרסום. כאשר משדרים עשרות ספוטים לפרסם "מגזין לאשה של קוטקס" אבל את התוכן משיגים בחינם ומחליפים פעם בחודש, זה מראה על שיקול דעת שלא באמת מאמין – או יודע – שהוא עושה "תוכן".

להלן הקטע הקצר שהוסר בעריכה של הטור שלי במעריב, ששלחתי לך במייל, ושנראה לי בהחלט הולם לכאן.

"אין מה להאשים את המעצבים – אף אחד לא לימד אותם שלעצב לאינטרנט זה עניין תעשייתי, שיותר קרוב לעיצוב של מכונת אספרסו מאשר של ברושור למכונה כזו. גם לא את חברות האינטראקטיב, שעדיין נלחמות לעמוד על הרגליים – היי, החברה שבנתה את האתר של קוטקס יודעת לתחזק גם עלון אינטרנט מקצועי ומתעדכן  וגם שלחה תקציבאית לפתוח בלוג אמיתי בתפוז, בו היא מספרת על דמות המנכ"ל כמאהב רגיש ונבון".

מחכה לטוקבקך,

גדי

אירוח בבלוג, יונתן שם אור: תגידו יפה שלום לערוץ 2

היום פורסם בגלובס שמוטי שקלאר, יו"ר המועצה, ניסה (וכשל) להעביר החלטה ששיקול החסינות הפיננסית ("הביד") יעמוד על 40% במכרז, ולא 30% כמו שהיה במקרה ערוץ 10, למשל. אולי גם הוא פחות סומך על החלטות המועצה בנושאי תוכן.

הנושא עלה לאחרונה בכל העיתונים. הגל התחיל, ככל שידיעתי מגעת, בכתבת השער הגדולה של יונתן שם אור באותות האחרון. שם אור ניתח את הכוחות הפועלים סביב המכרז של הערוץ של המדינה, וסביב 12 המושבעים שצריכים להחליט. תקראו, תהנו.

 

תגידו יפה שלום לערוץ 2

כל כך הרבה כוונות טובות. מימן ביקש "תחרות שווה", אז הממשלה פצעה את ערוץ 2. שטורם נגד בעלות צולבת, אז עכשיו גם אין לערוץ 2 שום גב במדיה, ושקלאר ומועצת הרשות מעבירים אותו זובור יומיומי. סתם, בשביל הכיף. יונתן שם אור על מכרז ערוץ 2 החדש, הגיהינום הטלוויזיוני של העונה הבאה

את הזוועה הזאת אף אחד לא לקח בחשבון. לא באמת. מועצת הרשות השנייה – רק השם הזה מעורר פיהוק – מאיימת לפרק את ערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל. זה ערוץ שמרוויח כסף, שלא עולה אגורה אחת למשלם המיסים, ושנותן עבודה למאות ולאלפי משפחות של יוצרים.

אלה היו אמורים להיות 15 אנשים שמייצגים באופן הוגן את הציבור כולו. בפועל, אין שם צעירים, אין אנשי משק, אין יוצרי טלוויזיה, רק רבע הן נשים. אין, ככל הידוע, הומוסקסואלים. ואפילו אין 15 אנשים. במועצה מצויים כרגע 12 מושבעים

ערוץ 2, עשר שנים אחרי שנולד, עומד בפני ניתוח, שנעשה ביוזמת המנתחים בלבד. רק הם לא אוהבים את הפרצוף שהם רואים, והם נחושים לשנות לו את הצורה. זה נפל להם מהשמיים. לפני שנתיים, הממשלה כבר החליטה לבטל את שיטת הזיכיונות קצובי הזמן שניתנים למפעילי הערוץ, ולעבור לחלוקת רישיונות שידור. מי שעומד בתנאים, אמרה ההחלטה, יוכל לשדר.

אז החליטו.

אם לא ערוץ 10, הילד המפגר (ברייטיג. ברייטינג!) של המועצה בגירסה הקודמת שלה, שלא שונה בהרבה, שהתחיל עם מופע צרחות האימים שלו, אולי זה היה עובר. אלא שאז בא יוסי מימן וסיפר לעולם בכלל ולאביגדור יצחקי (מנכ"ל משרד ראש הממשלה) בפרט, שהשותף המקסיקאי חובש הכיפה שהוא הצליח לגייס יברח עם הכסף שלו, unless. אלה היו כמובן סיפורי סאבא, כי המקסיקאי מעולם לא שם סנט אחד, אבל מופע הסחטנות הצליח. 

ההקלות של 10 כללו הכבדה על 2. הן כולן כתובות על ספר העקום, בתיקון מס' 19 לחוק הרשות השנייה. אחת הצרות שהופלו על ערוץ 2 בתיקון הזה הייתה ביטול ההחלטה על מתן הרישיונות לערוץ המצליח. העילה: השוואת תנאים. למה ש-10 יעבוד על זיכיון (מסתיים בעוד 5 שנים), ו-2 יהנה מעבודה שקטה ורגועה בתוך רישיון?   ההחלטה לסגת מהמעבר לרישיונות באמת החלישה מאוד את ערוץ 2 . אם, למשל, אנחנו לא רואים דרמות גדולות על המסך, זה בין השאר בגלל ההחלטה הזאת. מי יוצא לדרך הפקתית יקרה של שלוש שנים, כשהמכרז יכול להעיף אותך בעוד חצי שנה?

יכול להיות שכל החברים של אנשי ערוץ 10 בחלונות הגבוהים של הממשל הישראלי לא היו עוזרים להם, אלמלא קרה עוד משהו. דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים, קבע כי העיתונים היומיים לא יוכלו להחזיק גם בטלוויזיה המסחרית. המשמעות: 'מעריב' ייאלץ לעזוב את 'טלעד', 'ידיעות' צריך ללכת מ'רשת'. ערוץ 2 נותר נטול הגנה. עכשיו זה הזכייניות, לבדן, מול מוטי שקלאר ואנשי המועצה שלו. ברוכים הבאים לעידן השקלארתיזם. 

 
12 המושבעים

אלה הימים הגדולים של שקלאר.

יס מיניסטר. החלום של חברי המועצה

בעוד חצי שנה, באידו של מארס, כשייודע במי מהזכייניות הוותיקות נתקע הסכין, תתפוגג גם תהילתו הזמנית של מנכ"ל המועצה האימתני ושל חברי המועצה שלו. כוחם, שבא לידי ביטוי מלא בתקופה שבה הם יושבים כוועדת השיפוט במכרז, ייעלם. זהו כוח של מושבעים, שניתן להכרעה גדולה אחת בלבד.

שקלאר לא מחמיץ שום פיתול הנאה שהכוח הזמני הזה נותן לו. בינתיים הוא מזחיל את הזכייניות בפיקוח מחודש על הפרסומות, ובכניסה לעצמות שלהן בנושא התכנים. לפני חצי שנה, למשל, הוא המועצה לא אישרה את לוח השידורים של כל הזכייניות, ואילצה אותן להנפיק מערך שידורים חדש. אבל השיא, כמובן, הוא המכרז. המועצה תקבע מי יזכה ומי יבכה.

שקלאר, שהוא מנכ"ל המועצה והרוח החיה שלה, משפיע מאוד, אבל אין לו זכות הצבעה. זאת מצויה בידיהם של חברי המועצה. אלה היו אמורים להיות 15 אנשים שמייצגים באופן הוגן את הציבור כולו. בפועל, התמונה קצת שונה. אין שם צעירים. אין שם אנשי משק. אין שם יוצרי טלוויזיה. אין שם כמעט נשים (שלוש בלבד) . אין שם, ככל הידוע, הומוסקסואלים. ואפילו אין שם 15 אנשים, כמו שהחוק מאפשר. במועצה מצויים כרגע 12 אנשים בלבד; 12 מושבעים.

על פי ספירה אחת, ארבעה מהם דתיים ממש, על פי ספירה אחרת, שבעה מהם מתפללים מדי יום, אחד מהם בכריעה מוסלמית. שקלאר עצמו, שהוא המנכ"ל ולכן איננו מצביע, אף הוא דתי.

יש שם ארבעה דוקטורים במועצה, ועוד שניים או שלושה עורכי דין. שני מתנחלים. כמה עסקני ליכוד מהפריפריה. ערבי בתור נציג המיגזר. דרוזי. הדה בושס, שהייתה לפני שנים רבות מבקרת הטלוויזיה של עיתון הארץ. רוני סומק, משורר. דויד אלכסנדר, עסקן תיאטרון ותיק. דויד בוחניק מצפת. רק שניים מחברי המועצה גרים בתל-אביב.

אלה אינם אנשים רעים. הם אפילו לא רואים את עצמם כצנזורים, שנהנים בעצמם ממה שהם רואים, אבל משוכנעים שעל האדם הפשוט זה משפיע אחרת. הם באופן אישי, לא ממש אוהבים את מה שהם רואים על המסך. הם באמת היו רוצים לראות טלוויזיה אחרת. למה, הם נזכרים במה שהשכיב אותם לפני שלושה עשורים, למה לא יכולים לעשות סאטירה כמו 'יס מיניסטר'? ולמה, הם מתמוגגים על ימי הבראשית של הערוץ הראשון, לפני עידנים, למה כבר לא עושים תוכניות דרמה מדהימות כמו מישל עזרא ספרא ובניו? מה שהכי חסר להם בערוץ 2 זה ביטוי של תכנים יהודים, ושל החיים בפריפריה.

זה מה שהם רוצים, ועכשיו, הרצון שלהם קובע. 

 
סיפורי סאבא

עוד מעט, החל מחודש מארס הקרוב, יהיו רק שתי זכייניות בערוץ 2. הקט"ר (קשת, רשת וטלעד) שמשך אחריו את כל תעשיית הטלוויזיה בישראל, ישנה צורה. אולי הוא יוריד את כל הטלוויזיה הישראלית מהפסים.

יכולים הפלאנרים להגג על תורת הפילוח, לקבוע שהאפקט השיווקי גדול וזול בהרבה אם משדרים פרסומת למוצרי היגיינה נשיים בתוכניות הבוקר, הלילה והצהריים, וכולם יהנהנו בראש בהסכמה, אבל ישימו את הטמפונים בברייק של שמש

אפשר לומר כי שבוע שמחולק בין שלושה זכיינים איננו טבעי, אבל עובדה, זה המבנה היחידי בישראל שהצליח עד היום לייצר טלוויזיה שנושאת עת עצמה. ערוץ 1 מצוי למעשה בפשיטת רגל. ערוץ 10 ממשיך לדמם, אחרי שצבר חובות של מאות מיליוני שקלים, שלעולם לא יוחזרו לנושים. יס, בדיוק כמו הוט, ימוטטו את הבנקים אם אלה יבואו אליהם בדרישה לסלק את החובות שלהם לאלתר. כולם מפסידים, והרבה. חוץ מערוץ 2.

יכול להיות שאנחנו לא בנויים למאמצים ארוכי טווח. יכול להיות שהמירב שאנחנו מצליחים לייצר זה יומיים טובים בשבוע, ואם ככה, צריך שלושה גופים שיעשו את זה. אולי. אבל מי שאיכפת לו מהיצירה והיוצר הישראלי, היה צריך לדאוג להגדלת מספר הזכיינים, לא לצמצומם. אם 'רשת' לא רוצה אותך, תמיד אפשר לנסות ב'טלעד'. או ב'קשת'.

זה לא קורה, כי תיקון 22, סליחה, תיקון 19, התיקון שבא להציל את ערוץ 10, קבע כי ערוץ 2 ינוהל על ידי זכיין אחד, או, אם המועצה תחליט, שניים. זהו.

בסדר, שניים, אבל איזה שניים? שאלה טובה. שאלת ה – 40 מיליון שקל, שזה, פחות או יותר, מה שהרוויחו כל זכייניות ערוץ 2 בשנה האחרונה.

לכאורה, המשחק נפתח מחדש. כל גוף שעומד בקריטריונים שייקבעו בספר המכרז, יכול להתמודד ולזכות. זה יכול להיות זכיין קיים, זה יכול להיות גוף שיוקם מאיחוד של שני זכיינים – או אפילו שלושתם, זה יכול להיות גוף חדש לגמרי, ואלה יכולים להיות גם שני גופי שידור שמעולם עוד לא ישדרו אפילו פריים אחד. הכל יכול להיות, ועל פי מיטב המסורת שלנו, הכל גם יהיה. 

מי משחק

עד רגע זה, כל מה שיש אלה הן שמועות. אביב גלעדי, הבעלים של כמה ערוצי נישה נחשבים (בין השאר ערוצים 6, 7, 8 וערוצי הספורט), צירף אליו את מודי פרידמן, המנכ"ל הפורש של ערוץ 10, והודיע כי הוא "שוקל" להתמודד. עמי גניגר, הבעלים של תיא תקשורת המחזיקה את אולפני הרצליה שמפיקה עשרות תוכניות לכל הזכיינים ולערוצי שידור רבים, הכריז כי הוא יתמודד.

לא איזה תסריט של סיטקום שמתרחש בבית הספר התיכון של אריאל, או רבע פיילוט של סידרה על שנות החמישים, עם השירים והמעברות, אמורים לקבוע את משק השידורים של ישראל בעשור הקרוב

אלה הם שני גורמים חדשים, וכל אחד מהם הוא מועמד רציני מאוד. למעשה, אלה הם שניים מתוך ארבעה או חמישה גופים עסקיים גדולים שצמחו בעשור האחרון, שכל עיסוקם – ורווחיהם – נובעים מהטלוויזיה. זה נתון חשוב.

וזה דבר חדש. כשהקימו את ערוץ 2, הטלוויזיה עדיין לא הייתה עסק. הכסף שהקים את הערוץ הגיע מבנקים, חברות מזון, חברות ביטוח, ושני העיתונים היומיים הגדולים. עכשיו, כשהעיתונים היומיים צריכים להעביר את המניות שלהם לאחרים, מסתבר כי בעלי הבית של זכייניות ערוץ 2 הם ענקי משק, שיש להם נגיעה בתחומים רבים אחרים. מבחינת רווח ותשואה על ההשקעה, הטלוויזיה היא עיסוק צדדי. כל אחד מ-14 בעלי הבית של הערוץ הרוויח מיליונים ספורים בשנה. מבחינתם, כסף קטן. ביטים אלקטרונים זניחים שעפים במאזנים הגדולים והממונפים שלהם.

ולמרות זאת, לא שומעים על רבים מהם שמחפשים קונה לחבילות מניות הטלוויזיה שלהם. יאיר המבורגר (טלעד) לא מתכוון למכור את חלקו, ממש כשם שמוזי ורטהיים (קוקה קולה) לא חולם לצאת מ'קשת". כולם אוהבים להרגיש שהם שולטים בתקשורת. זה לא שטייקוני המשק יכולים לנצל באופן ישיר את השליטה שלהם על הערוץ הנצפה ביותר במדינה. מספיק שכולם חושבים שהם יכולים.

וזה גם נעים.. גם אם לא פגשת בחיים שלך את יעל בר-זוהר, זה נחמד להביט עליה על מסך הטלוויזיה ולדעת, ממש לדעת, שהגברת הזאת, אם היא רוצה או לא, היא בעצם שלך. 

מיזוגים

אילוסטרציה: גלעד בנארי

במאבק שבין זכיין חדש ובין גוף חדש, נגיד כמו 'תיא תקשורת' או אביב גלעדי, נראה, ממבט ראשון, כי לבחורים החדשים בשכונה יש איזה שהוא יתרון. הבעלות של אנשי משק מתחומים אחרים על ערוצי הטלוויזיה, לא תורמת, בלשון המעטה, לזכייניות הקיימות. על מי תסמוך יותר? על בעל בית שעיקר עיסוקו ופרנסתו במקום אחר, ובעת צרה שפוקדת אותו במקום אחר, נגיד, בשוק הנדל"ן, ישקיע כמה שפחות בטלוויזיה שלו, או אפילו ימכור אותה – או בעסק חזק ויציב, שכל עיסוקו, מבוקר ועד לילה, הוא השידור הטלוויזיוני?

מוטי שקלאר, שעושה כל מה שהוא יכול כדי להכניס לתחרות גורמים חדשים, עשוי לנווט את המועצה שלו לבחור בגוף משדר חדש אחד לפחות. זה שוט טוב. הוא היה שמח לדעת שהזכייניות שייבחרו ימשיכו לחשוש מכוחה העצום של הרשות. אם יצליח לחולל מהפך במבנה הערוץ, הוא גם ייתלה כך מעליהן גרזן התלוי על חוט, שכל אי ציות יביא לקריעתו.

כל הזכייניות הקיימות יוצאות מתוך הנחת עבודה שהמועצה באמת תשתדל להכניס לערוץ זכיין חדש. זאת אומרת, מתוך השלוש הקיימות, תישאר אחת בלבד.

אבל מי?

אם המועצה לא אוהבת את ערוץ 2, היא תפגע בזכיין שמסמל עכשיו יותר מכל את הערוץ. 'קשת'. דווקא מפני ש'קשת' היא המצליחה ביותר, דווקא מפני ש'קשת' יצרה את קו הקצפת שכל כך הטריף פה את עקומת הרייטינג, עם 'קחי אותי שרון', ו'כוכב נולד'- דווקא היא המועמדת הראשונה לחטוף.

השמועות על המגעים בין 'קשת' ובין ערוץ 10 , הן תולדה של הניתוח הזה. אם 'קשת' לוקחת את 10, שלא מצליח להביא לעצמו צופים, הזירה נותרת פנויה. עכשיו כל מה שצריך זה מיזוג בין 'רשת' ו'טלעד', וכולם מאושרים. ערוץ 10 מתחזק, ערוץ 2 מקבל זכיין חדש נוסף על השניים שנשארים בתוכו, וכולם יכולים ללכת לים, או להתנחלות.

אם. יש יותר מדי אמ'ים במשוואה הזאת. אף אחד עוד לא מתמזג עם אף אחד. לפני שזה קורה, צריך לדעת מי קונה את המניות של ידיעות אחרונות ב'רשת' ושל 'מעריב' ב'טלעד'.

אם, למשל, ארנון מילצ'ן ייכנס ל'רשת', מדובר כבר בזכיינית שקיבלה חיזוק שאולי לא מצדיק התמזגות עם 'טלעד'. מילצ'ן הוא אחד מגדולי המפיקים בעולם, וכל הנימוקים שטובים עבור גוף ישראלי חדש שמורכב רק מאנשי תעשיית התקשורת, טובים עבורו עשרת מונים. אם 'רשת', ומילצ'ן כדמות מרכזית בה ניגשת למכרז, והיא כותבת בהצעה שלה שהיא מתכוונת להפיק סידרה עולמית על התנ"ך, קומדיה רומנטית שמתרחשת בהתנחלות, דרמת מלחמה שמתרחשת בימי מלחמת העצמאות, ולימודי יהדות וקבלה בהשתתפות סלבריטאים כמו מדונה – יקחו אותה ברצינות. מילצ'ן יכול לספק את הסחורה הזאת. 

 

הספר הלבן

כל מי שירצה לקבל נתח מערוץ 2, יצטרך להכין ספר עבה במיוחד. מי הוא, מה עשה, מה החוסן הפיננסי שלו, מה הוא מתכוון לעשות, ועם מי. הזכייניות הוותיקות יכולות לכתוב בספר הזה שהן ישדרו תפילות יומיות מכל בית כנסת בארץ, ושהדרמה הגדולה על המפגש בין בן-גוריון והרב קוק כבר נמצאת בשלבי הפקה מתקדמים (שזה, פחות או יותר, תשלום של אלף דולר לתחקירנית שכבר עובדת על זה חצי שנה) – זה לא יעזור. הזכייניות ייבחנו על מה שהן עשו בעבר, לא על סמך ההבטחות לעתיד. בעיני המועצה, הזכייניות הן אלופות העולם בחמיקה מתנאי הזיכיון.

בסדר גמור, תאמר המועצה לזכיין, רק כל אדם רביעי צופה בך, ואפשר להבין את הצורך הכלכלי – עד גבול מסוים, כמובן, שהרי גם אתה לא תעודד הוצאות להורג בשידור ישיר – סליחה שאמרתי את זה, כי אני רואה את הניצוץ שנדלק לך בעיניים

והעבר של ערוץ 2, בעיקר העבר הקרוב, למרות ההצלחה הגדולה שלו, הוא המכשלה העיקרית. הטיעונים של הזכייניות כי טלוויזיה מסחרית, מעצם מהותה, חייבת לקסום לצופים רבים ככל האפשר, לא עושה הרבה רושם על חברי המועצה. למה, הם שואלים, מל גיבסון יכול לעשות להיט היסטרי על ישו, ואתם לא יכולים לעשות סידרה מדהימה על משה רבנו או, אתם יודעים מה, על דויד המלך? זה לא האי-אימא של הטלנובלות, עם הקומבינות נגד שאול ועם הניאופים עם בת שבע? מה, יתמהו 12 המושבעים, אתם יודעים להביא את הצופים רק אם אתם יורדים הכי ירוד שאפשר? אז בסדר, יש לנו פה הצעה של כמה חבר'ה שמוכנים להסתפק בשלושה אחוזים פחות של רייטינג, ולעשות משהו אחר.

מבחינות רבות, הזכייניות של 2 משלמות עכשיו את מחיר הטעויות שלהן. כי למרות שמדובר בסיפור הצלחה, ולמרות שהדבר האחרון ששוק הטלוויזיה הישראלי היה צריך זה לזעזע את ערוץ 2, ולמרות שחברי מועצת הרשות השנייה היו צריכים להתמקד בטיפול בערוץ 10 הבעייתי שגם עליו הן ממונות, בדיוק כמו על ערוץ 2 – יותר מדי שגיאות נעשו בשנתיים שלוש האחרונות, יותר מדי קפיאה על השמרים, יותר מדי היסחפות מיידית לכל הצלחה מקרית של מתחרה, ופחות מדי תעוזה, פחות מדי הסתכנות, פחות מדי טיפול עמוק ויסודי בכל הלוח, ולא רק בשלוש שעות שמביאות את רוב הכסף. ערוץ 2, על שלושת זכייניו, הם מומחי הרייטינג לשעות שבין שמונה לעשר וחצי בערב, ותו לא. 

רייטינג

ערוץ 2 הוא מותג טוב. כולם חושבים שהוא מדורת השבט האחרונה, אבל הוא רחוק מלהיות כזה. מכל ארבעה מקלטי טלוויזיה פתוחים, שלושה מהם מכוונים לערוצים אחרים. רק אדם אחד מכל ארבעה צופים מביט על התוכנית שערוץ 2 משדר.

כל אחד מ-14 בעלי הבית של הערוץ הרוויח מיליונים ספורים בשנה. מבחינתם, כסף קטן. ולמרות זאת, לא שומעים שגד זאבי מתכוון למכור את חלקו בטלעד, ממש כשם שמוזי ורטהיים (קוקה קולה) לא חולם לצאת מ'קשת". כולם אוהבים להרגיש שהם שולטים בתקשורת

הלאה. מיהם אותם רבע מהצופים שבחרו דווקא בערוץ 2? למרבה הפליאה, רק 15 אחוזים מהם הם נוער שמתחת לגיל 18. ילדים ונוער לא מגיעים ל-2. אפילו בתוכניות כמו 'כוכב נולד', או תוכניות הבידור הגדולות 'רק בישראל', 'ארץ נהדרת' וערב אדיר', אחוז הנוער גדל, אבל לא בהרבה.

תוכנית שמקבלת בערך 20% רייטינג (שזה יפה מאוד) נצפית, למעשה, על ידי חצי מיליון בני אדם, מרביתם מעבר לגיל העיצוב והחינוך. כל מי שדורש מערוץ 2 להיות גם כלי שיתרום לטיפוח ערכים בקרב בני הנוער, פונה אל הכתובת הנכונה. הנוער משחק על המחשב ב-counter strike (משחק מלחמה שבו כל מתמודד נהרג לפחות חמש פעמים ברבע שעה, עם כל הדם והראשים המפוצצים), רואה את ביפ, ערוץ הילדים, סרטים מצוירים, וקצת מוסיקה. אנשים שמסרבים להכניס אליהם הביתה את מכשיר הפיפל-מיטר צופים בערוץ 10 המקבל יותר ויותר גוון של "איכות". הערבים רואים כל מה שמדבר ערבית, בעיקר באמצעות צלחות פרטיות שיש לכל אחד בכפר, הרוסים יושבים על הערוצים הרוסיים, בנות הטיפש-עשרה מסתכלות על ויוה, והאינטלקטואלים, זה הטרנד, רואים רק את ערוצי הספורט. עוד עשרות ערוצי נישה שונים, שכל אחד מהם לוקח לעצמו בין חצי אחוז לשלושה אחוזי רייטינג, מחסלים את כל מאגר הצופים, שהם, במקרה הטוב, רק 60 אחוזים מכלל האנשים שיש להם בבית טלוויזיה.

בסדר גמור, יאמרו חברי המועצה לזכיין, רק כל אדם רביעי צופה בך, ואני באמת מבין את הצורך הכלכלי – עד גבול מסוים, כמובן, שהרי גם אתה לא תעודד הוצאות להורג בשידור ישיר – סליחה שאמרתי את זה, כי אני רואה את הניצוץ שנדלק לך בעיניים – אז האדם הזה שצופה בך, אני מבין שהוא מעל גיל 18, ועולמו כבר מעוצב, ואין לו ראש לקבל סידרת חינוך אחרי יום עבודה שכולנו כאן מכירים. אבל יש לנו עוד שלושה שרואים ממש ברגע זה משהו אחר. אתה לא חושב, הם יקשו על הזכיין, שהיית יכול לקבל אותם? מישהו מהם? אולי אם תתנו תוכן שונה, יבואו אליכם האדם השני והשלישי מתוך הארבעה האלה, והרייטינג שלך אפילו יגדל? 

 
בידור,בידור, בידור

התשובה לקושייה הזאת של חבר המועצה המכובד היא פשוטה וחדה: לא. נוסחת השידור של ערוץ 2 היא ברורה מאוד: משדרים כל מה שיביא את הרייטינג הגבוה ביותר, בכפוף לסף הוצאה מקסימלי שנגזר מהתקציב הכללי. גם אם יובטחו חמישים אחוזי רייטינג, לא יוציאו על זה (דרך קבע. יש חריגים יוצאים מהכלל) מאתיים אלף דולר לשעת שידור. אבל תמורת עשרים וחמישה אחוזים, ייתנו מאה אלף. זה הגג. חישובי העלויות נובעים מגודל (קוטן) שוק הפרסום, ומהפרימיטיביות שלו. יכולים הפלאנרים להגג על כל תורת הפילוח, ולקבוע שניתן להשיג אפקט שיווקי גדול יותר וזול בהרבה אם משדרים פרסומת למוצרי היגיינה נשיים בתוכניות הבוקר, הלילה והצהריים, וכולם יהנהנו בראש בהסכמה, אבל ישימו את הפרסומת של הטמפונים בברייק של שמש. כולם רוצים את הפריים טיים. רק.

אם 'רשת', ומילצ'ן כדמות מרכזית בה ניגשת למכרז, וכותבת בהצעה שהיא תפיק סידרה עולמית על התנ"ך, קומדיה רומנטית בהתנחלות, דרמת מלחמה בימי מלחמת העצמאות ולימודי יהדות וקבלה בהשתתפות מדונה – יקחו אותה ברצינות

דבר אחד למדו היטב בערוץ 2. ידע של עשר שנים צבור שם. מה הכי הרבה אנשים ישראלים רוצים לראות בשעות הערב, בעלויות הגיוניות. קודם כל, חדשות. אחר כך בידור. אחר כך שעשועונים, שכוללים את כל תוכניות הריאליטי. אחר כך סדרות קומיות. אחר כך סדרות דרמה ישראליות, ורק אחר כך סדרות רכש. אירועי הספורט הדרמטיים מנצחים את כולם.

זהו. מי שרוצה לשדר משהו אחר, צריך להתכונן לירידה ברייטינג. שום חיותה דויטש, שום מוסקו אלקלעי ושום אדם אחר מחברי המועצה לא יודע להציע מתכון של לוח שידורים שיהיה בנוי על חומרים אחרים, ושיביא אותה כמות של צופים. בלי צופים אין ערוץ 2, אין מועצה, ואין גם חיותה דויטש.

 
גבלס טי.וי.

באחת מתוכניות המדע שראיתי בזמן האחרון – אני לא זוכר אם זה היה באחד מאין ספור השידורים החוזרים של ערוץ 8, או שאלן אלדה אמר את זה – טען איזה מדען מוח שפעילות המוח הנמדדץ בזמן צפייה טלוויזיה נמוכה מזו שמתרחשת בשעת שינה. ככה.

יותר מדי שגיאות נעשו, ופחות מדי טיפול עמוק ויסודי בכל הלוח, לא רק בשלוש שעות שמביאות את רוב הכסף. ערוץ 2, על שלושת זכייניו, הם מומחי הרייטינג לשעות שבין שמונה לעשר וחצי בערב, ותו לא

אז איך אני אזכור איפה שמעתי את זה.

רוב האנשים רוצים לחשוב מעט מאוד, וליהנות כמה שיותר. לכן, לא יכולה להיות שום טענה כמעט לערוץ 2 על מבנה לוח השידורים בשעת צפיית השיא. אבל כן אפשר – וצריך – לבוא חשבון עם הזכייניות על ההזנחה הגדולה של כל השעות האחרות. אין היום, אצל שום זכיין, אדם עם התפקיד: "אחראי על תוכניות הבוקר", או "ראש מחלקת שידורי הלילה".

לו היה תפקיד כזה, לו היו שם אנשים שמתעסקים, בתוך מסגרת של תקציב נתון, בתוכניות שכל תכליתן הוא להגיע לארבעה-חמישה אחוזי רייטינג, היה לנו ערוץ אחר, טוב בהרבה ממה שיש עכשיו.

בערוץ 2 מתייחסים רק לאותן שלוש שעות שמגיעות אחרי שגדי סוקניק אומר שלום. והשעות האלה הן תוצר של החלטה מודעת: בתקופות קשות, אומרים בערוץ, תפקיד הטלוויזיה הוא לספק לאנשים בידור שירחיק אותם האפשר מהמציאות הכואבת שבה הם . חיים. המונח הוא אסקפיזם. אסקפיזם מודע.

זו לא תפיסה חדשה. האדם שחתום על זכויות היוצרים של ניסוחה ויישומה בעולם הבידור הוא יוזף גבלס, שר התעמולה של הרייך, שהיה אחראי לא רק על החדרת האנטישמיות, אלא בעיקר על טיפוח רוחו של העם הגרמני, שכידוע, לא רק הרג, אלא גם נהרג בעצמו במיליונים, וחי במשך שנים בהפצצות ובמחסור כלכלי גדול. גבלס הורה על הקמת פס ייצור של סרטים שלא מזכירים בכלל את המלחמה, וכולם כנורות, מלמלות, וציוצי אוהבים. הגרמנים אהבו את זה.

הוליווד, מצידה, עוד לא הספיקה להגיד פרל הרבור, וכבר הסתערה על עולמם של החיילים, מעשי הגבורה, וחיי המשפחות המחכות בעורף. המלחמה הייתה ה-נושא, בזמן שבו התרחשה.

האמריקאים, למי שלא זוכר, ניצחו. גבלס תקע לעצמו כדור בראש.

סדר יום

אין היום חבר מועצה אחד שלא מכינים עליו תיק. מי הוא, מה הוא אוהב, מי החברים שלו, מה הוא חושב. הם הולכים לעבור את המכבש של הלוביסטים. ליטופים, לחצים, התחנפויות, הבטחות מרומזות, הבטחות מפורשות – כל מה שיעזור. כל. כל הזכיינים יעשו את זה, באותה רמה של יעילות. לכן כולם יקזזו אלה את אלה.

לא זה מה שייקבע.

כולם מבינים שטוב מראה עיניים מכל דבר אחר, וכולם גם יודעים שהזיכרון האנושי קצר, ככה שכולם יישפטו בעיקר על פי השידורים שירוצו לחברי המועצה מול העיניים בתקופת ההכרעה, בין החודשים ספטמבר ופברואר. זו תהיה עונה מעניינת, אבל שוב, מכיוון שכולם מבינים את זה, האפקט יתחלק בין כולם, וגם כאן זה יתקזז.

מה שנותר לזכייניות לעשות, זה לבצע מהלך מפתיע. לעשות משהו שיכתיב את סדר היום של ההכרעה. ליזום איזה שהיא פעולה שתנתב ותנווט את כל חברי המועצה אל נקודה שבה ההחלטה שלהם לא תתייחס בכלל אל לוח שידורים כזה או אחר. לא איזה תסריט של סיטקום שמתרחש בבית הספר התיכון של אריאל, או רבע פיילוט של סידרה על שנות החמישים, עם השירים והמעברות, אמורים לקבוע את משק השידורים של ישראל בעשור הקרוב, ואולי אף רחוק מזה.

הזכייניות יכולות, למשל, אם כל המיזוגים החלקיים לא יצאו לפועל, להתאחד כולן יחד, ולהתמודד על הערוץ כולו, במשותף. הן יכולות לא להשתתף כלל במכרז, עד שיעוצב כך שלא יאפשר שום תוצאה מלבד זו הקיימת כבר עכשיו. אם אף אחת מהן לא ניגשת למכרז, לא יהיה מכרז. הן עשו את זה לפני עשר שנים, במכרז הראשון, הן יכולות לחזור על התרגיל.

אולי המועצה תלויה מעל ראשם של הזכייניות, אבל מעל ראשה שלה תלוי הכישלון הגדול של ערוץ 10. אז, כשהיא בחרה בחברת שידורי עדן כגוף שיחלוק את הערוץ המסחרי החדש עם יוסי מימן, היא לא העלתה בדעתה ששידורי עדן לא יממשו לעולם את הזכייה שלהם. הבחירה הרעה ההיא הכריחה את 10 להתפרס על פני שבוע שידורים עם חומר שהספיק בקושי ליום שידורים אחד. ההתדרדרות של הערוץ התחילה, בלי ספק, בידיים של חברי המועצה ששגו בבחירה.

הדם, שממשיך לטפטף מערוץ 10, מכתים את הידיים הללו.

 

החבר'ה בגרפיקה מתבקשים להפסיק להוריד תמונות מהרשת

דבירסקי, רוכב אופניים מסור, הפנה אותי להודעת פורום שהתפרסמה בתפוז. מסתבר שבמדור הספורט של ידיעות אחרונות, בלוגו המוקדש למשחקים האולימפיים באתונה, מתפרסמת תמונתה של רוכבת האופניים שרון בן מאיר, שנהרגה לפני כמה חודשים בתאונה טראגית עם משאית.

מהתכתבות דואר אלקטרוני עם מיקי בר אור, איש אופניים נלהב והצלם המקורי של התמונה, עולה שאת התמונה עצמה הוא שלח לבן מאיר אחרי אירוע אופניים בדרייב אין. בן מאיר שמה את התמונה בכרטיס האישי שלה בתפוז אנשים. כאשר אירעה התאונה, לקחו בידיעות את התמונה מהאתר ופרסמו בעיתון. לדברי בר אור הוא פנה לידיעות אחרונות והם התנצלו על הנסיבות המצערות ופרסמו אותה למחרת עם קרדיט.

אתמול (שני) עוד התפרסמה התמונה הצרובה כחלק מהלוגו של מדור האולימפיאדה. היום כבר לא. בפורום, אמר מיקי בר אור כי "הנושא נסגר לשביעות רצון הצדדים". אנשי NRG מעריב פנו לספורט ידיעות וקיבלו את ה"אין תגובה" המסורתי.

 

התמונה המקורית של שרון בן מאיר. צילום: מיקי בר אור

 

הלוגו בספורט ידיעות. אתמול

 

הלוגו בספורט ידיעות. היום

עמוד לזכרה של שרון בן מאיר

חסינות מיננית מביקורת

ד"ר אורית קמיר, בלוגרית מרשימות, כתבה ביקורת על ציד הנשים במדיה והביאה כדוגמא טור ביקורת שלי על התנהלותה של יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בעבר וועדת החינוך בהווה, ח"כ מלי פולישוק בלוך, שפורסם ב-Ynet.

אולי ראוי לעמוד על אי הדיוקים אצל קמיר, החל ממספר המלים בביקורת שלי, ועד לטענות לכאורה שמעולם לא טענתי. אולי.

אולי כדאי היה לעמוד על הדרך בה קמיר פוסלת במומה שלה, כשהיא משתמשת בטכניקות להקטנת מושא הביקורת במקום לטעון עניינית, החל מ"אחד גדי שמשון" וכלה ב"הוא קורא לעצמו ערס בבלוגו" (קשה לי להאמין כי מישהי משכילה כקמיר פספסה את משחק המלים סביב "ארספואטיקה"). אולי.

אולי נכון היה לסנוט בתפיסה הצרה שכל מי שיש לו תואר אקדמאי הריהו אינטלקטואל שדבריו ראויים, וכל מי שלא הוא, ובכן, לא.

אולי.

אבל כאשר מנסים להוריד את הטיעונים לגופם של דוברים ונשארים בגופו של עניין, הרי שהמשפט הבא מהסיפא של קמיר אומר הכל:"אז מה לעשות? קודם כל, לא ליפול בפח, ולא להתחיל לבדוק את אילנה דיין ואת מלי פולישוק בלוך".

נורא פשוט והגיוני: החברה שובניסטית וקשה לנשים. לכן נשים, שלמרות הכל הגיעו להישגים, צריכות לקבל הגנה מפני ביקורת. את שרת החינוך? קיבלת חסינות. את יו"ר ועדת המדע ולא מבינה על מה את מוציאה הודעות לעיתונות? עזבי, נשתיק את הערס הזה. כאילו מהרגע שהובעה ביקורת כלשהי כלפי אשה (ועשו לי טובה, הויכוח אינו על הסגנון אלא על עצם המחשבה להעז לבקר אשה), בעצם שלחנו את קמיר ואת כל הנשים האחרות בחזרה למטבח.

לפנינו ורסיה חדשה על המשפט הידוע המתייחס לחיים הפוליטיים: אם חם לך, צא מהמטבח.