ערס פואטיכתבה מהבי.בי.סי. על קקטוס שהתגלה במדבר קלהארי, המכיל מולקולה המשכנעת את המוח שאנו שבעים גם אם לא אכלנו. זה עובד, וזה בשלבי ניסוי ראשוניים. תוך כמה שנים זה אמור לצאת לשוק. ואז יפסיקו בעלי הזכויות, הסאן-בושמנים המשתמשים בקקטוס שנים כדי לדכא את הרעב בזמן מסעות ציד, לחיות חיי עוני, אלכוהול, סמים ואלימות. וכמובן, פתרון אפשרי למחלת ההשמנה של העולם המערבי.
מקור: הקולקטיב
במאמר של האקונומיסט בקפטן אינטרנט, מדברים על התחרות החדשה שתיפתח בין אפל למיקרוסופט, בתחום נגני המוסיקה הניידים. בעוד סטיב ג'ובס, כוכב-הרוק-עלק של תעשיית המחשוב כבר עשרות שנים מקדם את המוצר המשופר והנוצץ של אפל, iTunes, משקיעה מיקרוסופט במה שהיא יודעת: מערכת שתלך ותתפתח ותשמור על סטנדרטים פתוחים. תוכלו לנגן בה כל מוסיקה שתרצו, לא רק את מה שתקנו מאפל.
וכמו בימי ראשית המחשב האישי, הסנובים באפל לא מכירים בעובדה שפתיחות וגמישות הן שם המשחק. המק הוא מחשב גרפי מעולה – כי לכך הוא נבנה. עם הפי.סי, על שלל נפילותיו המביכות, אפשר לעשות כל דבר (מאמיני וכוהני כת המקינטוש מתבקשים לחזור למדיטציה היומית שלהם. כן, אני יודע שיש לכל תחום פעילות כמעט תוכנה או חומרה מתאימה במק. בדרך כלל אחת, לעומת התחרות הפתוחה והיישומים מלאי הדמיון שיש בפי.סי.).
לי זה קצת מזכיר את הקוד הפתוח לעומת הסגור. והפעם, כמו בימי ראשית המחשוב האישי, גייטס בצד של אלו שהם לא רק הכי גרידיים וירוויחו הכי הרבה, אלא גם בזה של הטובים.
להלן אמת קוסמית זעירה: כל הגברים, מהצנונים עם הצנונית במכנסיים במשרדי מס הכנסה ועד צ'יף איפי טומבי, המשרג שריריו בריצות ארוכות על פני הקרקע הפראית במישורי הסרנגטי, שיכול להביא רק לזברות – וגם זה רק בתנאי שמדובר בזקנות, הרפויות והמנוסות שבהן – כולם כולם, כולל ההומואים, הסטרייטים, המטרוסקסו-קוקסינלים ואוהדי הפועל "נראטיב" תל-אביב, "לא היו מתנגדים" לעוד קצת במקום הדרומי.
זה בכלל לא שייך למקום בו אתה ממקם את עצמך בזהירות ביחס לסביבה החברתית המיידית שלך, דבר שבדרך כלל נסגר בטכס האוננות המשותפת בואדי עין גדי בטיול השנתי של כיתה ח', או שחרור הלחצים (הבלתי מדווח בביטאון "במחנה" למרות הכל) אחרי מסע אלונקות מחלקתי. זה אפילו עתיק יותר מתחרות מי משתין יותר רחוק בין הבבונים ליד המעין. עוד יותר קדום וקמאי מזה.
אם תקחו את מוח הזכר, הממוקם ליד שק האשכים, תבודדו תא אחד ותוותרו על בדיקת תאומו הזהה, הזרם החשמלי החלוש האחרון שיעבור בו יכלול את המנטרה "העזריאלי הזה, מה זה הדבר הזה?".
אין מה לעשות. אנחנו רוצים יותר. וזה אף פעם לא מספיק. וגם אם היו משתילים לנו את זה של צ'יף טומבי ("מקל הפולו של הפילים" בפי חבריו באיטון, שם למד על חשבון האימפריה), מעבר לזה שהצבע עלול להיראות להן מודבק, עדיין לא היה מספיק.
תשאלו כל גבר אם היה רוצה את זה של צ'יף טומבי, והוא, אהם, לא יתנגד. גם אם זה אומר ביי ביי אנאלי, ואי אפשר אפילו להביא ביד כי מאבדים את האחיזה. יהיה לא קל, אבל נכונות להקריב תימצא. סמנו מול עיניו המשורעפות את רידינג, ואז תראו מהו רצון קמאי אמיתי.
גדול שיהיה, גדול. ולא משנה שאפילו זברות לא מכילות אותו. שגם ביד אי אפשר יהיה להביא בשקט. שההתעוררות הכי קלה תגרום לנמק באצבעות כי לא יישאר בהן דם. מי צריך אצבעות בעצם. מכירים את הארובות בחדרה? איפה שחובה לשים למעלה מנורות נגד מטוסים? איפה שכבוד כל שר אנרגיה חדש מוזמן לעמוד ולהשקיף על ארצנו הקטנטונת בצילום של ארד שירותי תעופה?
אז כזה, אם אפשר. אבל כזה בדיוק. ואתה יודע מה, אלוהים, אם אפשר, אפילו עוד קצת, כמה מילימטרים. אנחנו לא רוצים אותו רק כדי שחברינו לשתיה יארגנו סביבנו התערבויות נכלוליות עם הברמן בפאב בהארלם. גם לא כדי לצוד ארנבות בלאסו, למרות שזה לפחות יהיה שימוש הוגן ביצירה. ובטח שלא רק כדי לשמוע את יפחת ההשתנקות הנשית, מחמיאה ככל שתהיה, המפוחדת ממשיכתה שלה אל מטה הזעם. לא, אנחנו רוצים גדול יותר (ואפילו עוד קצת, מה אכפת לך, אלוהים) לא בגלל מין או בחורות או החברים שלנו. אנחנו רוצים עוד קצת בגלל הסיבה הכי פשוטה וגברית שאפשר:
שיהיה.
(טוקבק עתיק מלפני שלוש שנים)
בסוף התגובות על פרשת החיילים שנוהגים להצטלם עם גופות מחבלים שהרגו, מייד אחרי הפוליטיקאים משמאל ומימין שיש להם נגיעה לנושא והביעו זעזוע, מובא הציטוט הבא, המסדר את הדברים בצורה הראויה יותר מבחינה יהודית-מוסרית: "יו"ר סיעת המפד"ל, ח"כ ניסן סלומיאנסקי, אמר בתגובה כי מדובר בארוע חריג: "ראויים לגינוי הם שלום עכשיו שמכנים את חיילי צה"ל חיות אדם. זו אמנם תופעה חמורה, אך חריגה ואין להכתים את צה"ל ככלל".
למען הסר ספק, להלן התגובה של שלום עכשיו, ש"הכתימה את חיילי צה"ל ככלל" רק בדמיונו של הח"כ הנכבד: "תנועת "שלום עכשיו" אמרה כי "מדובר בעדות מצמררת להשחתת ערכי המוסר וטוהר הנשק שעוברים חיילי צה"ל בשטחים". בהודעה שפרסמה התנועה נכתב: "בכל מקום בעולם בו צבא שולט וכובש אוכלוסיה אזרחית, מאבדים חלק מהחיילים את צלם האנוש שלהם והופכים לחיות אדם".
עכשיו, יש נייר לקמוס נורא פשוט: הספין הזה עובד עליך? כשחברי שלום עכשיו אומרים "חלק מהחיילים" של "צבא כובש" אתה מפרש את זה כ"ככלל" חיילי צה"ל? אתה מתנחל.
הביקורת מאת רינת ברקוביץ' בוואלה תרבות, על העונה החדשה של "עובדה", מעוררת צמרמורת מהסוג שכבר נחוותה בעבר בלא מעט אתרים ברשת (נטקינג, למשל). הרעיון לפזר קצת "סלאש" בתוך הטקסט כתבלין של מגניבות לא עובד כשלא מגניבים. ובורות יכולה להיות מגניבה רק כשהיא תמימה, ולא מתחזית לההיפך.
"קונספט מעולה, לא? אז זהו, שלא. לאחר שצפיתי בתכנית הבנתי שלמבקרי טלוויזיה אסור לצפות בתכניות שהם מבקרים. זה סתם הורס את הביקורת. רוב המהדורה התבזבזה על שני סיפורי גנרלים, האחד – סיפורו של ראש המוסד מאיר דגן, שבשינויי שמות קלים אפשר היה גם להתאים לאריק שרון סלאש יצחק רבין סלאש משה שרת, ועוד;"
לטובת מערכת וואלה תרבות: אם תחליפו את משה שרת ב, נניח, שמעון פרס או יוסי ביילין, יהיה יותר עדכני סלאש פצצות סלאש סוף.
(עדכון: ברקוביץ' ווואלה תרבות יצאו ספורטיביים בעקבות הפוסט – או שזו דאחקה שבאמת מעל להבנתי).
כמו למשל התרגום של "The Incredibles" ל"משפחת סופר-על", באה התשובה הברורה: אלו אותם מורי הדור שחושבים שאפשר לשכפל את הסרט שלהם עם סלולרי שיש לו מצלמה*.
*(ובואו לא נדבר על זה שהסרט כבר מופץ באינטרנט, ועוד עם פס הקול המקורי).
מתוך הארץ:
מאמן הזוכות באתונה יהיה מאמן ישראל
מאת יאיר בן עמי
דיין סזניק יהיה המאמן הלאומי של כדורעף החופים הישראלי. סזניק הוא המאמן של הצמד הנשי מארה"ב שזכה במדליית הזהב בכדורעף חופים באתונה. בשנה שעברה הוא אימן את הצמד הישראלי, אלכס שפרנוב וטימור פטרייב, שקיווה להגיע לאתונה, אבל לבסוף התפרק.
היחידה לספורט הישגי מנסה לשדרג את כדורעף החופים, בעיקר של הנשים, לענף מועדף, ובאיגוד הכדורעף כבר מכינים תוכנית רב שנתית. תקוות רבות נתלות בצמד גיזלה רודריגז ועינב מוחרר.
אז יש התארגנות לתנועה נוספת, שלא תאבד את הערכים, או איך שלא קוראים להתנחלויות היום. בכל מקרה, בראיון במעריב עם משה הגר-לאו, מראשי ההתארגנות (הוא גם אל"מ במילואים, למי שזה מעמיד), אחרי שהוא מסביר שדבריו בעד סירוב פקודה צוטטו מחוץ להקשרם, הוא מרחיב מעט את היריעה:
"הצבא זו מערכת שלא יכולה להיות נתונה להשפעות חיצוניות, בג"ץ ורבנים כאחד".
הכי עצוב? הוא מאמין בזה. ולא רק הוא.
ולעניין אחר: ממש עכשיו משודר הסרט "זהר" בערוץ 10 (היום היתה האזכרה, אומרים בפורום המוסיקה המזרחית בנענע, ועד כמה שיכולתי לראות, רק שם דיברו עליו). כבר יותר מעשר שנים מאז שעשו אותו, והוא עדיין עובד כמו חדש.
