להלן אמת קוסמית זעירה: כל הגברים, מהצנונים עם הצנונית במכנסיים במשרדי מס הכנסה ועד צ'יף איפי טומבי, המשרג שריריו בריצות ארוכות על פני הקרקע הפראית במישורי הסרנגטי, שיכול להביא רק לזברות – וגם זה רק בתנאי שמדובר בזקנות, הרפויות והמנוסות שבהן – כולם כולם, כולל ההומואים, הסטרייטים, המטרוסקסו-קוקסינלים ואוהדי הפועל "נראטיב" תל-אביב, "לא היו מתנגדים" לעוד קצת במקום הדרומי.
זה בכלל לא שייך למקום בו אתה ממקם את עצמך בזהירות ביחס לסביבה החברתית המיידית שלך, דבר שבדרך כלל נסגר בטכס האוננות המשותפת בואדי עין גדי בטיול השנתי של כיתה ח', או שחרור הלחצים (הבלתי מדווח בביטאון "במחנה" למרות הכל) אחרי מסע אלונקות מחלקתי. זה אפילו עתיק יותר מתחרות מי משתין יותר רחוק בין הבבונים ליד המעין. עוד יותר קדום וקמאי מזה.
אם תקחו את מוח הזכר, הממוקם ליד שק האשכים, תבודדו תא אחד ותוותרו על בדיקת תאומו הזהה, הזרם החשמלי החלוש האחרון שיעבור בו יכלול את המנטרה "העזריאלי הזה, מה זה הדבר הזה?".
אין מה לעשות. אנחנו רוצים יותר. וזה אף פעם לא מספיק. וגם אם היו משתילים לנו את זה של צ'יף טומבי ("מקל הפולו של הפילים" בפי חבריו באיטון, שם למד על חשבון האימפריה), מעבר לזה שהצבע עלול להיראות להן מודבק, עדיין לא היה מספיק.
תשאלו כל גבר אם היה רוצה את זה של צ'יף טומבי, והוא, אהם, לא יתנגד. גם אם זה אומר ביי ביי אנאלי, ואי אפשר אפילו להביא ביד כי מאבדים את האחיזה. יהיה לא קל, אבל נכונות להקריב תימצא. סמנו מול עיניו המשורעפות את רידינג, ואז תראו מהו רצון קמאי אמיתי.
גדול שיהיה, גדול. ולא משנה שאפילו זברות לא מכילות אותו. שגם ביד אי אפשר יהיה להביא בשקט. שההתעוררות הכי קלה תגרום לנמק באצבעות כי לא יישאר בהן דם. מי צריך אצבעות בעצם. מכירים את הארובות בחדרה? איפה שחובה לשים למעלה מנורות נגד מטוסים? איפה שכבוד כל שר אנרגיה חדש מוזמן לעמוד ולהשקיף על ארצנו הקטנטונת בצילום של ארד שירותי תעופה?
אז כזה, אם אפשר. אבל כזה בדיוק. ואתה יודע מה, אלוהים, אם אפשר, אפילו עוד קצת, כמה מילימטרים. אנחנו לא רוצים אותו רק כדי שחברינו לשתיה יארגנו סביבנו התערבויות נכלוליות עם הברמן בפאב בהארלם. גם לא כדי לצוד ארנבות בלאסו, למרות שזה לפחות יהיה שימוש הוגן ביצירה. ובטח שלא רק כדי לשמוע את יפחת ההשתנקות הנשית, מחמיאה ככל שתהיה, המפוחדת ממשיכתה שלה אל מטה הזעם. לא, אנחנו רוצים גדול יותר (ואפילו עוד קצת, מה אכפת לך, אלוהים) לא בגלל מין או בחורות או החברים שלנו. אנחנו רוצים עוד קצת בגלל הסיבה הכי פשוטה וגברית שאפשר:
שיהיה.
(טוקבק עתיק מלפני שלוש שנים)