Monthly Archives: אפריל 2005

חרוסת? פאקינג חרוסת בתור שי לחג?

מנכ"ל דפי זהב, משה רונן, פיטר עובד שהתלונן במייל לחבריו על השי לחג העלוב שקיבלו, צנצנת של חרוסת. זכותו, והאיש שפוטר גם היה מנהל בדרג ביניים, ועדיין, ראוי שהמנכ"ל יסבול מעצירות-חרוסת בחול המועד. אולי זה כי המייל של המפוטר לא היה סתם בדיחה אלא מחאה זועמת – כשנטוויז'ן חילקו בזמנו שי לחג של איזה ליקר קיווי וריבת חבושים, או משהו כזה, חודשיים היו לנו בנענע דאחקות פנימיות במייל ורמזים בכותרות.

דפי זהב נורא לא אוהבים שכותבים עליהם, הם חשאיים יותר מהמוסד. תקשרו בלינק לפוסט הזה או לידיעה בוויינט, רק כדי שזה יעלה גבוה ככל האפשר בגוגל.

 

מודעות פרסומת

צירוף מקרים: העיר מצטמצם, גלובס נהיה מקומון

כתבת השער ב"שוק ההון" של גלובס לפני כמה ימים גרמה לדיון מקוון במועצת הקרדינלים (*). הוחלט שזה לא סתם אייטם של מקומון, זה אייטם של מקומון דלוח. מעשה שהיה, כך היה:

גיתית פנקס מגלובס גילתה ש-ECI קבעה ישיבת דירקטוריון של החברה במוסקבה, ב-3-4 במאי, וכמובן חשדה (כל אדם מדבר מהפוזיציה, גם עיתונאים שצריכים לחשוב פעמיים לפני שהם קונים כרטיס לדיליז'נס לפתח תקווה) שהחבר'ה מנסים לארגן לעצמם טיול על חשבון החברה (והמשקיעים) לפיינל פור (6-8 במאי).

צירוף המקרים של ECI: הדירקטוריון יתכנס במוסקבה במאי – יומיים לפני הפיינל פור.

שלוש קבוצות כבר הבטיחו את מקומן בפיינל-פור שיתקיים במוסקבה: המארחת, צסק"א מוסקבה, שתתמודד מול טאו ויטוריה הספרדית ומכבי ת"א, שעדין אינה יודעת מול מי תתמודד – פנאתינייקוס אתונה או אפס פילזן מאיסטנבול. אבל לא רק הקבוצות הללו הבטיחו מקומן שם: גם עשרת חברי הדירקטוריון של חברת אי.סי.איי טלקום – אם יבחרו בכך.

את המשך "האייטם לשער" שהמציא את עצמו, אפשר לקרוא באתר

המשנה למנכ"ל החברה הסביר לה:
1. שאין קשר.
2. שהחברה מקיימת חצי מישיבות הדירקטוריון שלה בחו"ל, כדי לצרף לישיבות לקוחות ושותפים פוטנציאלים.
3. שממילא חוזרים לארץ כדי לפרסם את התוצאות ב-5 במאי.
4. שרוב האנשים בדירקטוריון לא מתעניינים בפיינל פור ולכן לא ישארו שם.
5. שאם מישהו מהם היה רוצה להיות בפיינל פור, הוא מספיק עשיר בכדי לעשות את זה על חשבונו.
6. במלים לא מפורשות, שהיא קצת מטומטמת לעשות מזה אייטם.

טוב, אז היא לא השתכנעה, וכתבה 700 מילה עם כותרת נבזית, שמעלה שוב את התהיה האם הציבור רוצה רכילות במסווה של מידע, או שפשוט זה מה שהעיתונות היום יודעת לספק הכי טוב.

(*) נו, הקרציות

 

עדכון: יניב הלפגוט משכתב היסטוריה, נקודה

(עדכון בסוף הקטע)

במדור "ירוק נושך" (גם לכם נדמה שהמערכת השובבית קוראת לקהל חובבי הטבע "הומואים"?) הופיע טור דעתני של אחד, יניב הלפגוט. בתחילת הטור הוא כותב: "פעם היו פה "קורבנות השלום". זוכרים? אותם אזרחים שנהרגו בפיגועי התופת, סמוך למועד חתימתו של הסכם אוסלו. המנהיגות באותם ימים טענה כי אותם קורבנות תמימים, משלמים את המחיר של התנגדות ארגוני הטרור לתהליך השלום, שהוביל באותם ימים יאסר (לימים "לא רלוונטי") ערפאת. המסר היה חד-משמעי: למרות המחיר צריך לכבוש את הזעם ולוותר. המטרה הסופית חשובה יותר".

ומה אני אגיד לכם, אני זוכר ויכוחים על הנושא עוד מפורום הפוליטיקה באולטינט. ועד כמה שידיעתי מגעת, הביטוי נטבע על ידי העיתונאי נחום ברנע, ושימוש פוליטי עשו בו פוליטיקאים מהימין, ושמו את הביטוי בפיה של הממשלה. אם זה נכון, הנה עוד הוכחה ששקר שמשתמשים בו מספיק, תופס. בכל מקרה, אם למי מכם יש מידע קצת יותר מוצק (ולא, הכוונה לא לוויקיפדיה ולעיתון מקור ראשון שעולים בחיפוש בגוגל. גם לא הטוקבקים באתר הגדה השמאלית) באשר לטובע הביטוי, אשמח אם תוסיפו זאת בתגובות.

(עדכון)

חנן כהן (שהייתם צריכים לראות איך בחגיגות הרס המחשבים בכינרנט הוא הסתער על מוניטור עם פטיש ענק. "האמת והשלום אהבו", כן?) עשה את הבדיקה בכנסת. להלן פנייתו ותשובת הכנסת, ששורתה התחתונה: עוד ספין של הימין שמחזיק מעמד עד היום.

———————

שלום דבורה ותודה על נכונותך לענות לאזרח פשוט מן השורה.אני מחפש את הפעם הראשונה שבה הוזכר במליאת הכנסת צירוף המלים "קרבנות השלום". חיפשתי באתר אבל החיפוש שם הוא רק משנת 84. אני מקווה שלא תעלבי אם אציע לך לבדוק גם את "קורבנות השלום" וחיפוש עם תחיליות שונות.

בתודה,

חנן כהן – info.org.il

———————

שלום רב, החיפוש במחשב הכנסת אפשרי משנת 1981, כלומר מהכנסת העשיירית, וכן בדברי הכנסת הראשונה. האזכורים הראשונים של המונח מופיעים בהקשרים של המצב הכלכלי – גאולה כהן בנאום ב-1 בפברואר 1982, על הסכמי קמפ-דייוויד, נושא הדיון: הודעת הממשלה על מצב התעסוקה – וכן בהקשרים של פינוי יישובים – יצחק שמיר ב-9 בפברואר 1982 וצ'רלי ביטון ב-18 בינואר 1982. גם לגבי הסכם אוסלו ההקשר הראשון הוא של פינוי יישובים – מאיר שטרית, 21 בספטמבר 1993, הצעת אי-אמון בגלל מסירת נשק למשטרת אש"ף.

בכנסת ה-11 וה-12 לא מצוי הביטוי כלל. בכנסת ה-13, לאחר הסכם אוסלו המונח מופיע 70 פעם. הראשון שהזכירו הוא אליעזר זנדברג, צומת אז, והוא מצטט דברי אחרים שאין הוא נוקב בשמם. בפעם הראשונה בדיון על הצעת חוק להארכת תקנות שעת חירום (אבטחת מוסדות חינוך) (מס' 2) התשנ"ג-1993, ביום 29 בנובמבר 1993. אני מקווה שתוכל למצוא באתר את האזכורים שאתה זקוק להם, וכמובן עליך לחפש את הביטוי על תחיליותיו.

בברכה, דבורה אביב"י

הכנסת

אלי מק-ביץ'

זה טור שכתבתי לבלייזר והתפרסם בנוסח די דומה במגזין בינואר 2002. אחר כך הוא פורסם גם בוויינט וזכה ללא מעט תגובות (כולל, כמובן, ה"זין קטן" הקלאסית), שאפשרו ליצור מהן אייטם גם בגליון שאחריו. בעקבות הטור הזה קיבלתי עבודה לכמה חודשים ב"ענני תקשורת", חברת הפקות ("אודטה", "אקסיט") וערוצי טלוויזיה, הידועה בכך שגם אם תתן לה רק 50$ – היא תרים תוכנית עם לוק של 20. העבודה היתה לנהל את ההקמה ערוץ טלוויזיה אינטראקטיבי חדש המיועד לגברים – "אגו" (התכנים נרכשו לפני שבאתי, אני מסיר מעלי את האחריות).

 

אלי מק-ביץ'

שעת ערב מאוחרת וגשומה של חורף. רונית הסטודנטית הבין-תחומית וחברתה הטובה, סתוונית התקציבאית, יושבות על הספה ושותות שוקו. לצערה הרב של רונית נשארה לה רק פיז'מה חורפית אחת לא בכביסה, כך שהבנות נאלצות להתחלק בה – רונית עם החלק העליון, סתוונית עם התחתון.

רעמים נשמעים מבחוץ, בדיוק נגמר פרק בטלוויזיה של אחת מהסדרות על הנשים החדשות, האמיצות והמחוברות לעצמן. "שיואו", אומרת רונית בהשתאות, "איך היא לא מבינה שהוא פשוט לא מסוגל להכיל אותה?" "בדיוק", מהנהנת סתוונית במרץ, מוצאת נוצת טווס המונחת במקרה על השולחן, ומתחילה להעביר אותה דרך לצון על ירכיה החשופות של חברתה המשכילה. "היא אשה שעובדת מאוד נכון, מאוד מהבטן. ונורא ברור שהוא לא יכול להתמודד עם נשים חזקות".

"תגידי אחותי, נכון שאנחנו נורא דומות?", אומרת רונית ומתכוונת לגיבורה הטלוויזיונית.

והרי החדשות

אח, שיחת בנות. כמה מרענן. נשמע כמעט כמו שיחת בנים ("אחי, אני לא יודע מה לעשות, היא פשוט לא מסוגלת להכיל אותי"), רק פחות מצחיק.

יש הטוענים שנשבר הזין לגמרי מטרנד הרווקה החדשה, ושזה פאסה אפילו להסתייג ממנו. ולמרות זאת נראה שסממניו התרבותיים, כמו המאסות בנוסח "אל תעצבנו לנו את השפתיים הפנימיות", "נשים מפלוטו גברים מגופי", ספרי "הכללים" ותוכניות הטלוויזיה – אתם מכירים אותן, הן נורא-נורא מעניינות, משודרות במקביל לליגת האלופות ונצפות בבתים שבהם מתנהלת זוגיות שוויונית והרמונית – רק מתרבים. בקיצור, האשה החדשה עוד לא מתה, למרות שהיא כבר מתחילה להריח ככה.

האמת, טוב שהיא עוד איתנו: במשחק השחמט האינסופי של מלחמת המינים, היא היתה מהנצחונות הבודדים של המין הגברי. רוב הזמן מתנהלת הלוחמה ברחובותינו, בתינו ושדותינו כמו משחק ידידות בין קספרוב לז'וז'ו אבוטבול. היא מתכננת מט שלושים מהלכים קדימה, הוא רק מקווה להוציא שש-שש בקוביות. והנה, בחסות עולם השיווק המודרני ומעצבי דעת הקהל הזכרים ("סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל" מופקות על ידי גברים), קיבלנו את האשה החופשית והדינמית מהסוג שאפילו אבות אבותינו, השוביניסטים הנאלחים, פינטזו עליה. יש לה חיים עצמאיים לגמרי, היא מחוברת לנשיות שלה, היא מגלה את המיניות שלה, היא יודעת להשתמש בה והיא אפילו תטען שהיא זו שתקעה אותך.

היש איזה שהוא גבר בקהל שבאמת מפריע לו באופן עקרוני שרונית וסתוונית עובדות על הסולידריות הנשית שלהן? אין מה לעשות, קונספט האשה החדשה נכון ומגרה. הצרה היא שהן התחילו להאמין ברצינות שהן נורא מגניבות ושנונות בתור נשים חדשות ועוצמתיות. ומהצד השני, הגבר המבולבל של המאה החדשה – הרי אין באמת דבר כזה "גבר חדש" – מתחיל להתחרפן, ובצדק, מנשים שמאמינות לשטויות שאנחנו ממציאים. לכן, כשירות לציבור הגברי, להלן מדריך הישרדות מקוצר מול פני האשה החדשה המסתערת עלינו – ממש כמו הסורים על הגדרות בנפאח, רק בלי החמלה.

מסתרי הדגדגן הגברי

תקשיבו טוב: בסוף כל משפט סטייל "סקס והעיר" יושבת פולניה עם נרגילה. מתחת לכל "שופוני יא-נאס, אני אשה משוחררת" מסתתרת אפרוחית קטנה ומפוחדת. מאחורי התעלמותה הבוטה והאופנתית מצרכי הזכר מסתתרת העובדה שהיא לא באמת יודעת מה עושים עם הזין (פארדון). מאחורי כל ההו-הא מסתתרת עוד אחת שמחפשת חתן.

הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, והבחורות אותן בחורות. רק שבמקום קוקו, סראפן ופרבלום יש להן בגדי מותגים וקצת יותר מדי ערוץ 2 במוח. זה אולי נשמע מנחם, אבל במבחן התוצאה זה לא משנה הרבה. כבר אמרנו שהן לוקחות את תפקיד האשה החדשה – תפקיד חייהן – ברצינות תהומית. רוצים דוגמה? בבקשה. עקרון פמיניסטי מוביל היה לקיחת האחריות על גורל האשה בידיה שלה. אבל למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הגברים? כך יוצא שגם אצל האשה החדשה – דווקא אצל האשה החדשה – חובת ההוכחה והסיפוק במין, באופן קטגורי, היא על הזכר. בעניין הזה האשה החדשה מאוד אוהבת להרגיש כמו אשה ישנה. ג‘יין אוסטנית, כמעט ואמרנו. הגברים עושים הכל כדי לא לפשל, מנסים ללמוד כל תרגיל חדש, מתייעצים בשיחות שקטות ומחליפים ביניהם מפות טופוגרפיות של נקודת הג‘י (למי שעוד לא יודע: זה איך שאתה נכנס, טיפה ימינה, ממש לפני קבר השיח‘).

והנשים? ממחקר שנערך בקרב בחורות היודעות לשתות כוסית, שראו דבר או שניים בחייהן וטוענות בתוקף שהן באמת חופשיות ועצמאיות כמו הפוזה שלהן – התברר שהן יודעות רק שהזין הוא הרמוט-קונטרול הגברי. הן אפילו לא יודעות, אפעס, איפה החלק הכי רגיש למגע. אפשר לחשוב שזה כל כך מורכב. ראבאק, זה זין, היא לא צריכה להיות מדענית טילים כדי להבין איך זה עובד (למרות שחלוק לבן תמיד יכול לעזור). בנות, להוציא עט ולרשום: ממש מתחת לעטרה, הצד בצורת אות ה- V ההפוכה (לא העגול), איפה שהמוהל השאיר לנו צלקת. מה כל כך מסובך? בעולם מושלם, אף אחת לא תעז יותר להגיד שלגברים אין צד רגיש.

כזה קטן

אז לענג אותנו לא כל כך מעניין אותה, אבל לדבר עלינו דווקא כן. מאוד. שיחת בנות ממוצעת לא נשמעת כמו סצינה מ"אלי מקביל". האמת היא – כך טוענות בתוקף הנערות עצמן – שבשיחות האלה הן אומרות הכל. אבל ממש-ממש הכל, כולל כל הפרטים. ובצורה הרבה יותר בוטה מגברים באמצע מילואים. והן תמיד ינסו להקטין אותך. זה יכול להיות בטוב ("הוא כזה חמוד, מאמי, פשוש"), או ברע ("הוא איש מגעיל שנורא קטן עלי מבחינה רגשית. ואני מתכוונת ק-ט-ן").

אין מצב בעולם ששיחת בנות תהיה מועמדת לפוליצר על אובייקטיביות חדשותית. עוד לפני שהספקת להריץ את הזיון הראשון שלכם בראש היא כבר מדווחת לחברות, מנפקת ביקורת נשכנית ומצליבה עדויות – נניח ממישהי שפעם שמעה מישהי שאמרה לה שמישהו עם שם נורא דומה לשלך יצא מניאק. אין לאן לברוח, אל תצפו לטובות. המציאות קרה ומאיימת כמו המוות או העובדה שהגרמנים תמיד מנצחים.

הפתרון היחיד למצב הזה, שבו אתה נשפט ונתלה מאחורי דלתיים סגורות, הוא לנסות ולהשפיע על מידת האובייקטיביות של התקשורת הפנים-נקבית. במלים פשוטות: הציבור הגברי הנאור נקרא בזאת לבדוק איפה בדיוק הוא עומד, בעזרת הטבלה הפאלית שהופיעה בגיליון השני של "בלייזר", שגרמה לבתיה גור לתמוה ב"הארץ" האם רק הגודל זה מה שיש לנו בראש (עובדה, מיכאל אוחיון לא מתעסק בזה בכלל! בכלל!).

כמו שסר אייזיק ניוטון נהג לומר בפתח הרצאותיו בקיימברידג‘: "העובדות, העובדות בלבד". כן, חבר‘ה. אתם מתבקשים להתגבר על הבושה, להפנים את העובדה שעדיף לא לסמוך יותר מדי על התפיסה המרחבית הנשית, ולתרגל משפט חיזור חדש: "תביאי סרגל".

ליבוביץ' עם קוקיות

אחרי שהיא סיימה לקטר על הביצועים המיניים שלך, נשאר לה קצת זמן לחלוק עם חברותיה את הכשלונות הרגשיים שלך. נשים טוענות כנגד גברים שהם אינם מתעניינים כלל בדקויות של עולמן הפנימי. ובמידה רבה של צדק, יש להודות: כן, אנחנו בהמות. מצד שני, בחסות העידן החדש והמחובר לרגשותיו ובלה-בלה-בלה, יש לא מעט גברים שלפחות מנסים – וזאת בניגוד מוחלט ליחסן המחפיר של הנשים לכדורגל.

אז נכון, יש טרנד של בנות שאוהבות כדורגל, ויש בו משהו בהחלט חמוד (כל עוד זוכרים שמעלתו העיקרית של המשחק היא בייצור סביבה גברית מלאת תום ופראות, מה שעלי מוהר הגדיר פעם כתקופת "לפני היות הבנות"). אבל זה המיעוט. רוב הנשים, חדשות וישנות, מצטטות באינפוף מוכר עד זארה את המנטרה מאת ישעיהו ליבוביץ‘: "כדורגל? זה 22 אידיוטים שרודפים אחרי כדור".

כשחושבים על זה לעומק, זה פשוט מזעזע ברמה האנושית. גברים אומללים נאלצים לנסות לפתח רגישויות, להתחבר לצד הנשי שלהם – והנשים אפילו לא מנסות להבין את בני המין שסוחבים להן את הספה מאיקיאה.

22 אידיוטים? כמה עוד אפשר לזלזל בהוויית הביחד הגברית, רק כי זה נורא אופנתי? זה 20 אידיוטים שרצים אחרי הכדור, טמבלית. 20. שני אידיוטים, אחד מכל קבוצה, עומדים ליד השערים ולא זזים (אלא, כמובן, אם קוראים לאחד מהם פביאן ברטז). רוצות הבנה? רוצות תבונה? רוצות רגישות? לפחות תלמדו חשבון, פרימדונות.

עולם ישן נחריבה

למרות שכבר סיכמנו שאין גברים חדשים, רק גברים מבולבלים, האשה המודעת, המחוברת והזורמת מתפייטת תמיד ש"נמאס לי נורא מהגברים החדשים. חסרים לי גברים אמיתיים, כמו של פעם".

ובכן, ראוי להזכיר שלא רק שהעולם אינו עוד אותו עולם ישן, אלא גם שלאותם גברים אבודים של פעם היו נשים של פעם. הן לא מימשו את עצמן, וחיו כדי לרצות את כל העולם. לא משהו שהיית מתחלפת איתו, אפשר להניח, ולו רק בגלל שלא היה מקובל שהן ידברו כל כך הרבה.

זורבה מהאינטרנט

נענע, 1999: שדמי עמל על טור האינטרנט "האחים טבריה". אם יכתוב מספיק טוב, הטקסט יזכה לקבל את החתימה של העורך, מאחוריו, שמטריד נשים זרות ב-סמס.

לינק שתוכנן להתווסף כאן לפני כמה שבועות, ובצוק העיתים (התעצלתי, נו) חיכה עד עכשיו. כתבה של יוני שדמי שפורסמה בסופשבוע של מעריב על, ניחשתם נכון, האינטרנט. רוב החשודים הרגילים (ברוכין, לווינסקי, אמין, קרת) מרואיינים שם, וגם עבדכם הנאמן. זכיתי ששדמי יכתוב שאני "מין ברוס ויליס שמנמן וים תיכוני" – שנאמר, עם חברים שכאלה האויבים כבר מגיעים קומפלט.

הכתבה מיועדת לקהל שפחות חי את הסצינה או מנוי לניוזלטר של הקונספציה, מה שנתן הזדמנות לכל המרואיינים לומר שוב את אותן אמיתות שחברות המדיה מקפידות להתעלם מהן בהודעות לעיתונות (אלו שאתם מכירים ככתבות וידיעות בעיתונות הכלכלית). ולגבי יוני החצוף? הייתי מרביץ לו, אבל או שהוא היה אוהב את זה או שהיה מחזיר, אז אסתפק בלהזמין אותו לכוסית (עדיין חזק במרטיני, יוני?) בפעם הבאה שנתראה – נדמה לי שעכשיו זה כבר חוקי.

תל אביב צריכה עיתון

הידיעה ב"אייס" על גלגולו החדש של העיר למין חינמון, מעוררת עצב (וגם שחוק. "חשיפה", לא פחות [1]). השבוע יגיעו בוודאי מספיק קינות ונהיות על ימיו הטובים של המקומון, שקשה להניח שיש איזה שהוא צעיר שחי בעיר הזאת וזוכר אותם. על האווילות של דרדור ספינת הדגל שסחבה פעם על גבה יומון ארצי עוד ייכתבו עבודות סמינריוניות, או ינוהלו כמה שיחות קפה עצובות. גם על הרעיון של לתת ליוסי קליין לערוך מה שלפי הידיעה מצטייר כחינמון עם קצת אטיטיוד ועכבר ולוח חינמיים. או, ויש עוד (קרב העכברים מול טיים אאוט?), אבל נעצור כאן.

"טיים אאוט" נותן פייט יפה לעכבר [2], אבל גם הוא לא יצליח לענות על הצורך שקיים הרבה זמן, ושהקיצוץ בהעיר רק מעלה לפני השטח: בתוך חבילת הזבל של סוף השבוע, מאוד חסר לעיר הזאת עיתון. מצד שני, זה בחינם. לא ניקח אותו בשביל העכבר? ניקח. זה לא יגרום להם לחשוב שTheMarkerהעיר זה אחל'ה של דבר? יגרום. החיים בזבל? עובדה.

[1] גם NRG חשפו, גם הבלוג של עידו קינן, ואומרים שגם הטלוויזיה האוזבקית.  

[2] ולא נעסוק הפעם בשכיב מרע, "עיתון תל-אביב"