Monthly Archives: מאי 2005

The Blob Returns

גילעד נס לא קונה את "הבועה חוזרת, מה הם חושבים לעצמם" של דרור גלוברמן ויובל דרור. טרם החלטתי אם אני רוצה שהצד הזה או הזה יהיה "צודק", אבל זה כבר דיון שטרם הבשיל להגיע לכאן.

ההפניה רשומה תחת הסקציה "מריבות", למרות שלעולם אסור לאבד את התקווה לדיון ענייני.

 

מודעות פרסומת

רני רהב: מחשב רע, רע!

 

Save the Date!!!!!!!!!!!!

 

מחשב רע שלום,

 

1. כשרעתך מעבירה אותך על דעתך, חצי מהמשרד שלי צריך לרדת למקלטים.

2. חשבת פעם כמה קשה לראות מחשב רע כמוך על המסך? ואני מאלה שיודע שהצדקנות שלך נגמרת כשנוח לך ורק כשנוח לך.

 

3. מחשב רע, כל כך קשה לראותך בוקע מהמכשיר שדומה לטלוויזיה על השולחן שלי, עם פנים כל כך זועפות ומרירות, אף אחד לא צריך לסבול כי לך רע.

 

4. תמיד פחדתי מאימייל ועכשיו התברר שצדקתי.

 

5. למזלי, החומרים הסודיים של החברה נשמרו מחוץ למחשבים.

6. אתה מריץ תוכנות מסרטים של ג'ימס בונד. בונד!.

7. וגם המטריקס. פויה!

 

8. ומלחמת הכוכבים!

9. ומלחמת המשובטים של מלחמת הכוכבים!

10. כשהתקנו אותך, והתחלנו לשלוח הודעות לעיתונות בשביל חברות הי-טק, לא ידענו שזה יגיע לכך. חשבנו שאתה לטובתנו. שעצם זה שאנחנו שולחים הודעה במחשב סימן שאנחנו מבינים בזה.

11. איך הולכת אותנו שולל.

12. בזכות המשטרה הסוס מוגר. מוגר! ואת מי ששלח אותך, הייתי שולח לגרדום!

13. זאת מדינה טובה של מכשירי חשמל טובים, אין כאן מקום למכשירים כמוך. רשעים, רשעים, רשעים.

 

14. ומשהו אחרון, כשקרסת והזמנו טכנאי לחטט לך בהארד דיסק נבהלת ואמרת "אני מכשיר פרטי". חשבתי שלמדת לקח מזה שנכנסים שלא בצדק לחיים פרטיים של מכשיר חשמלי. אבל כנראה שלא למדת לקח. ואם ריחמתי עליך אז, אני מצטער היום.


15. מכתב זה נשלח ל-500 מראשי התקשורת בישראל. אבל בדואר רגיל, כי אני מפחד מאימייל. ואני צודק. הם נכתבו
אחד אחד. כי לשכפל מכתבים זה משהו שקיים רק בסרטים כמו משימה בלתי אפשרית וספיד.

 

רני רהב

לפרטים נוספים נא לפנות לגלית, דוברת רני רהב, בטלפון חוגה 03-555555555555. 
 

הבהרה: מדובר, כמובן, בפארודיה על מכתבו של רהב לשלי יחימוביץ'. העימוד והסגנון (והקו התחתון על כל המלים כולן) נלקחו, אבוי, מהסגנון בו נשלחות הודעות לעיתונות בנושאי הי-טק מהמשרד של רני רהב. וזה באמת הזמן לומר לאנשי המשרד שלו: לא שולחים מייל שכולו כתוב בשגיאות, במשקל 3 מגבייט בגלל לוגואים, עם שמונים סימני קריאה, וקו תחתון ו-Bold על כל המלים. פשוט לא. זו הסיבה שבא הסוס טרויאני ובעט לכם במחשב!!!!!!

מתוך ynet: "רני רהב אמר ל-ynet: "הזדעזעתי לשמוע מהחוקרים על כך שפושעים ישראלים ובינלאומיים החדירו תוכנה למחשבים שלנו, אלה דברים דמיוניים, שלקוחים מסרטי הקולנוע ג'יימס בונד ומטריקס. אני מקווה שימצו את הדין עם העבריינים עד גזר דין מוות. המזל שאת הדברים הסודיים ביותר שלנו אנו שומרים בכספות ובמקומות מסתור, מאחר ועוד לפני שנים פחדתי מהמחשבים והיום התברר שצדקתי. אני מודה לחוקרי המשטרה שהצליחו לעלות על העבריינים".

לקוראים שלא יודעים שאקי אבני לא מ"פ בגבעתי, אנא אל תתקשרו לביטוח ישיר לחפש את רני רהב.

שותף בפוסט: אהוד קינן. עזרה מוראלית: הקרציות.

 

זיקוקים בכרמל

לפני שבוע נערך בקרית אליעזר משחק ליגה בין מכבי חיפה להפועל תל אביב, שבסיומו התקיים טקס לכבוד האליפות בירוק. את התמונות הנוספות לשתיים שפורסמו בבלוג (השניה כאן), אפשר לראות בפליקר. ואם כבר אנחנו בעניין של סגירת קצוות מהזמן האחרון, אז עוד שני עניינים:

1. גיא אליאב, מנכ"ל תפוז, פתח בלוג. לצערי, האפשרות שמנכ"לים ובכירים מחברות רשת אחרות ימהרו בעקבותיו קלושה למדי (גילוי נאות: אנחנו חברים, ואני גם מייעץ לו לפעמים. לרוב הוא מתנהג בנימוס ומהנהן כאילו הוא מקשיב).

2. למי שלא שם לב ולמי שלא משתמש ב-RSS לצורך התעדכנות – "רשימות" השיקו בימים אלו רשימות דיוור לצורך התעדכנות בפוסטים חדשים בבלוגים. משום מה, אפשרות הרישום לרשימה נמצאת רק בעמוד הראשי של הבלוג. את רשימת המנויים שלי אשתדל למכור למרבה במחיר, אבל למרבה הצער לא סביר שאפגוש מרבה כזה.

אריק בנאדו ואוהדים בהקפת האליפות, קרית אליעזר

 

לשרי יש יותר גדול מלאיתן

ידיעה שפורסמה בכלכלה בוויינט אומרת כך:

ורטהיימר קנה את מטוס המנהלים היקר בעולם

המיליארדר איתן ורטהיימר, מבעלי חברת ישקר, רכש באחרונה את מטוס המנהלים היקר בעולם: ה"גלובל-5000", שמחירו הבסיסי עומד על 45 מיליון דולר

הידיעה אכן מרגשת, אלא שחשוב להקפיד בכגון דה: כאשר אנשים עשירים רוכשים מטוס, חשוב להם שידעו, לקראת הקוקטייל הבא עם חבריהם, איזה מטוס בדיוק יש להם (לא ברמה הטכנית, ברמה של מדהים, הכי יקר, עלה כמה, הגיע קומפלט עם ברייטלינג או לא, וכו'). ובכן, יש כמה נושאים הטעונים בירור בידיעה המשמחת:

נכון שמחיר הגלובל-500 מתוצרת בומברדיה הוא 45 מיליון דולר, אבל זה המחיר למטוס חדש. באריזה. המטוס שרכשה ישקר שימש בשלוש השנים האחרונות את בומברדיה לתצוגת תכלית והדגמה. כלומר, כמה עולה מטוס כזה במחיר "מתצוגה"? לא 45 מיליון, תהיו בטוחים.

ואם כבר מדברים על ישראלים, ועל מטוסים יקרים, אז המטוס של שרי אריסון, בואינג BBJ (Boing Business Jet) הוא גם יותר גדול, וגם, מן הסתם, הרבה יותר יקר. זה דגם של 737, כמו זה שלוקח אתכם לאנטליה, שבואינג מציעה לחברות ולאנשים עשירים. למי יש כזה? למדונה, למשל (לג'ודי טרם). המטוס כמובן שונה מבפנים – וגם טכנולוגית הוא קצת יותר מדוגם – מהצ'ארטר שיקח אותנו הקיץ, והוא המטוס המיועד לעסקים בייצור סדרתי (לנשיא ארה"ב ולאילי נפט יש פשוט ג'מבו שדוגם מחדש במיוחד עבורם) הגדול ביותר בעולם. מחיר המחירון שלו, חדש, מגיע לסביבות ה-40 מיליון דולר בלבד, אבל עיצוב הפנים והריהוט הנדרש יוסיפו עליו עוד 20 מיליון בשקט, לפני אקסטראווגנצות למיניהן. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על חדר העבודה של עופר גלזר.

תמונות שני המטוסים של הישראלים הללו נמצאים באתר החביב airliners.net. כפי שניתן לראות, גוון החום-אדמה הוא להיט בזמן האחרון בקרב אנשי ההון בישראל וכנראה גם בעולם. מה עוד אפשר ללמוד מכאן? אה, שכנראה שאף אחד שכותב פוסטים על בומברדיה גלובל 5000 או בואינג ביזנס ג'ט, לא יזכה להחזיק באחד כזה בחניה בחצר.

 

תמונות שני המטוסים, כשהם חונים בנתב"ג, נלקחו מאתר airliners.net. התמונה מימין, של מטוס ישקר, צולמה על ידי רונן אקשטיין בתחילת החודש. זו של המטוס של שרי (המוחזק על ידי חברת Fun Air שחיפוש קצר ברשת מגלה את ההקשר האריסוני שלה) על ידי ארז, המכנה עצמו בדאטהביס Erezms.

 

 

פרסי העיתונות למיחזור ולבורות יוענקו לספורט Ynet

ידיעה בספורט של וויינט מספרת על, שומו שמיים, אופ"א שעשתה פרויקט לישראל עם מפה ובה השטחים הכבושים/מוחזקים/משוחררים אינם חלק מגבולותיה. עוד דוגמא נאה לידיעת "יה-בה-יה!" שאין מאחוריה לא ניוז, לא משמעות, וכנראה שגם לא הבנה במעמד המשפטי של השטחים מצד העיתונאי שכתב אותה. או, ולך תדע אם זה לא יותר גרוע, הבנה מלאה בנפש קהלו שיכול להתלהב מהקשקוש המיותר הזה. כמו שכתבו שם המגיבים – למה ללכת לאופ"א, כשבאתרים אמריקניים רשמיים כמו זה של ה-CIA, ובעצם בכל מקום שפוי חוץ ממועצת יש"ע, כולל חוקי מדינת ישראל, השטחים הללו לא חלק מהמדינה?

יה בה יה. מה קרה, NRG עלה?

הפוסט שמופיע בבוקסה למעלה פורסם כאן לפני כמעט שנה, ביוני 2004. ולמה אני מאחזר אותו? אה, זה כי מישהו בספורט Ynet החליט גם הוא לאחזר כתבת יה-בה-יה. אז עכשיו עברו מאופ"א לפיפ"א, שלא תגידו ששוקטים שם על השמרים. ושוב, טוקבקיסטים יקרים, לפנינו ארגון כדורגל עולמי לא מכיר בגבולות של מדינת ישראל!!! אנטישמים!

ושוב, הבורות (גם ישראל לא מכירה בכל הגבולות שלה, ולגבי חלקם – או אפילו מעמד ירושלים כעיר הבירה – היא כמעט היחידה שעושה כן). אבל זה לא צריך להפריע לטיעונים נמוכי מצח שיופיעו בערוץ הספורט של האתר של המדינה. טוב, היה יום יבש לאללה אתמול, אין על מה לכתוב. כולה ארסנל זכתה בגביע האנגלי שלא הגיע לה, וחיפה חגגה אליפות. אה, וגם הפועל חיפה דפקה שישיה, מה שבטח טעון בירור. אבל מה חשוב ספורט, כשאנחנו יכולים  – ובפעם השניה, היי, אפשר להפוך את זה למסורת שנתית – פשוט לעשות עבודה עיתונאית מרושלת.

ובקיצור: איך אנחנו יוצאים באתר של התאחדות הכדורת העולמית, יש למישהו מושג?

עימנו הגיף הסטנדרטי של החסימות

אתר נרג' העלה מפה של חסימות הכבישים. העמוד הוא פשוט קובץ תמונה gif, עם אנימציה של נקודות מהבהבות. ומה יקרה אם חסימה כלשהי תוסר ואחרת תופיע, אחרי שהביצועיסט הלך הביתה?

בקיצור, זה לעשות כאילו עדכני, מהיר, שימושי. עכשיו נותר רק לנחש כמה קבצי gif מהבהב כאלה יופקו בנרג' בחודשים הקרובים, והאם לא כדאי לעשות איזו מפה בפלאש עם אופציה לעדכון גם על ידי המבזקן (שיבחר מתוך רשימת צמתים אילו צריכים להופיע מהבהבים. רשימה לא גדולה, סביר שהמתנחלים לא יחסמו את דרך המלך שבין זרנוגה לחדרה).

יחד בג'אווה יחד בגלישה

לפני שבע שנים, ביום העצמאות החמישים למדינה, עלה לרשת אגף התוכן של וואלה שנקרא אז "וואלה היום". הוא לא זמין יותר ברשת, וחבל. התמונה שמצורפת כאן הועלתה בכמה גדלים, כטפט לשולחן העבודה. העותקים שלי אבדו לי באחד ממעברי המחשב, ואת זה קיבלתי משרית פרקול (אם למישהו יש עותק ברזולוציה גבוהה יותר, שישלח בבקשה). הסיסמה, כמובן, היא פראפרזה על סיסמת היובל של המדינה – נדמה לי שהיינו לא ממש ביחד כמעט כמו היום.

לא הצלחתי לזהות את כל אלו שמופיעים שם, אז להלן רשימה חלקית. אם מישהו מזהה נוספים – התגובות זה לא רק כדי לקלל את בעל הבלוג, אתם יודעים: פלי פלד (הנמר), אהוד טננבאום (האנלייזר), ארנון מוזס (כולם היו בטוחים שתיכף ידיעות ייכנסו לרשת. הלו, הם עובדים על זה כבר שנה וחצי!), עופר נמרודי, שרית פרקול, עמוס שוקן, עידו אמין, דודי גולדמן, תד אריסון (אבא של שרי), ירדן לוינסקי, גדי שמשון, עמי אראל, אורי שנער, רוני כהן (טמיר כהן, נטקינג), אלון מזרחי, סטיב באלמר, נטי (הלטאה הקוקסינלית של נטוויז'ן), נעם רוטר, מיקי איתן, ביל גייטס, ביבי נתניהו, לימור לבנת, יצחק קאול, אייל יניב, עוזי פלד, רות אלון, דנה קול, רזי ברקאי, דליה איציק, משה פרסטטר, גיל רימון, גידי אורשר, גיל שוויד, גידי גוב וארז פילוסוף.

 

פוטו בלוג – בעשב של וונדלפארק

פליקר ענק. ממש לא ניכנס לכל מה שאפשר לעשות בו, אבל דבר אחד ממש מצא חן בעיני – תוכנת העזר המשמשת להעלאת תמונות. גוררים אותן לחלון שלה, בסוף לוחצים עדכן ומוסיפים פרטים – Voila!

ואז אפשר להדביק אותן בקלות לכל מקום ברשת.

וונדלפארק מאוד ירוק. זה יותר עמוק ממה שנדמה.

מאוד שליו שם. אבל רגע, מה זה שם בעשב?

זה כן? זה לא?

ארנבון אמסטרדמי חמוד (בניגוד לארנבונים הלא נחמדים שאפשר גם לפגוש שם)

הפרטים חסויים

רוברט מקי, גורו התסריטאות ההוליבודי שביקר בתל אביב, טוען שאופיו של אדם מתגלה רק בהתנהגותו ברגעי משבר. כנראה שהכלל הזה ישים גם לאתרי אינטרנט, גם (ואולי במיוחד) כאלו הנהנים מתדמית לא-מסחרית ואליטיסטית. ומעשה שהיה, כך היה:

האתר הפובליציסטי "האייל הקורא" מרכז סביבו קהילה אינטלקטואלית, שלרוב יש לה מה לומר מעבר לטוקבקים שגרתיים (אם כי טרם ירדתי לעומק כל רבדי ההומור של הטכניון). הדיונים שם ארוכים מאוד, מפורטים מאוד, ולא מעט פעמים גם מרתקים – או מייגעים – להפליא, תלוי במצב הצבירה שלך.

דיון כזה התקיים לפני שנתיים סביב הבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים, ובו נכתבו, כחלק מתגובה שסקרה את המועמדים השונים, כמה הערות על רוני אלוני, מועמדת לראשות העירייה: "עד עכשיו במועצה היא עשתה פרובוקציות שלא טובות לכלום, עצבנה את הקולגות שלה, כרגע מניפה סיסמאות נבובות שפונות משום מה לילדי העיר נטולי זכות ההצבעה מבלי לנסות לפנות גם להורים… לא המועמדת האולטימטיבית שלי".

כותבת ההערה, איילת בועזסון, שימשה כאחת מעורכות האתר בהתנדבות. מאז עברו הרבה ביטים ברשת, אלוני לא נבחרה ופרשה מהחיים הפוליטיים (כיום היא עומדת בראש מטה המאבק בסחר בנשים), בועזסון עקרה עם משפחתה לבוסטון.

לפני כחודשיים קיבלה מערכת "האייל" דואר אלקטרוני מאלוני הדורש במפגיע את מחיקת ההערה עליה מהאתר ואת פרטיה של "איילת יעקובסון", תוך התראה כי היא לא תהסס לפנות לערכאות. אלוני סברה לתומה שמדובר בהכפשות מכוונות של אחד ממשרדי יחסי הציבור של יריביה הפוליטיים: "חובה שתהיה ביקורת ציבורית על אנשי ציבור", היא אומרת, "אבל שהביקורת תהיה אמיתית ומבוססת על ראיות. הגבולות הם ביקורת על עבודתו הציבורית או שקשורה לפעולתו זו. לא יכול להיות שיכתבו עלי רכילות".

בדיון של בועזסון עם מערכת האייל הועמדו בפניה כמה אופציות: שתגיע לסולחה עם אלוני; שתתחייב לשפות את האייל ואנשיו על המשך טיפולם בעניין (בתעריף של 50$ + מע"מ לשעה); או שתצליח לשכנע אותם כי זו חובתם לא להעביר את פרטיה האישיים – ולא, יועברו פרטיה לאלוני.

(אנשים ממערכת האייל הקורא אמרו כי שמה המלא של בועזסון וכתובת המייל שלה הופיעו גם בתגובה המדוברת, וכי שניהם ממילא ניתנים למציאה בגוגל. מעבר לכך, התגובה הרשמית של מערכת האייל הקורא תתווסף על ידם לטוקבקים של פוסט זה).

הסיום לפרשה תמוה לא פחות מהשתלשלותה: חיפוש בגוגל לא הועיל, אבל בעזרת הכתובת שקיבלה מהאתר, פנתה אלוני לבועזסון, והשתיים הצליחו להסכים ששם משפחתה של בועזסון אינו יעקובסון. כמו שאפשר להניח, מערכת האייל מחקה את ההודעה עם הדיבה לכאורה, ובועזסון הפסיקה לשמש כעורכת בהתנדבות, ונשארה עם טעם מר בפה: "בעקבות הסיפור העגום הנ"ל הסתבר לי כי היחסים ביני לאייל אינם הדדיים. הם היו מוכנים לפגוע במי שתורם בהתנדבות ולהתעלם מדרכי פעולה חלופיות ופולשניות פחות. הייתי שמחה להזהיר כל מגיב ברשת שפרטיו יכולים להימסר בשמחה ובששון בהנתן האיום המתאים".

אלוני, לחכות שנתיים ואז לפנות כדי להוריד תגובה מסכנה אחת?

"אני כבר שנתיים לא בפעילות פוליטית, אבל אומרים לי אנשים שכל פעם שמחפשים את השם שלי באינטרנט, אז בהתחלת הרשימה בגלל שזה אייל וזה ב-א', מופיעה התגובה שמכפישה אותי על לא עוול בכפי".

זה חשוד מאוד

הדברים שלמטה זמינים לקריאה באתר וויינט בתנאי מסויים. התנאי הוא שאינכם משתמשים בתוסף מאיץ הגלישה החדש של גוגל. אם אתם משתמשים בו – אתם לא יכולים להיכנס. המאמר, אגב, עוסק בסכנות שמציב תוסף הגלישה של גוגל לפרטיות שלנו ולעתיד הרשת.

נעזוב עכשיו את ההסבר הטכני איך זה עובד – אבל אם – וזו רק מחשבה, כמובן – מישהו בגוגל לא היה רוצה שאלו המשתמשים בתוסף יוכלו להיכנס לעמוד הזה – זו לא בעיה בשבילו לעשות זאת. ונדחיק שוב את המחשבה על זה שהיחצ"נית של החברה באירופה דוברת עברית, ונסתפק בתקווה שהמאמר היחיד בוויינט שאי אפשר לקרוא עם התוסף של גוגל יצליח להיות נגיש גם לכאלה שהתקינו אותו.

גוגל עושה רע

המטרה המוצהרת של גוגל היא לארגן את כל עולם המידע ולהפוך אותו לנגיש ולשמיש למשתמש. גוגל חרתה על דגלה מראשית דרכה את העקרון "לא להיות רעה " (Do no evil), וראשיה, סרגיי ברין ולארי פייג', עדיין מאמינים בכך, יש להניח. אך רוע נוצר לעתים קרובות שלא במתכוון ומתבטא בדרכים בנליות למדי. מונופולים, למשל, הם רעים לצרכנים מעצם טבעם ומעמדם בשוק. אין אפשרות אחרת.

נכון, גוגל נתקעה קצת מאחור בשנה האחרונה: יאהו! חדשנית ממנה ביישומים טכנולוגיים חדישים ומיקרוסופט מתחילה לצמצם פערים בתחום החיפוש. השירותים של גוגל מקרטעים: Gmail עדיין בבטא ומציג ממשק בעייתי ותקלות בתשתית, יש תוכנות טובות יותר מ-Google Desktop ועוד.

אך אלה בעיות זניחות יחסית וניתנות לטיפול. אם תגשים גוגל את מטרתה לארגן את כל המידע בעולם, חברה אחת ויחידה תעקוב אחריכם במהלך הגלישה, תדע היכן אתם נמצאים בכל עת ברשת, תסרוק כל הודעת דוא"ל שתכתבו או תשלחו, ותשנה את הדפים שאתם רואים כראות עיניה, הכל "לטובתכם", כמובן. למרבה הדאגה, גוגל עושה רע וממשיכה לשכנע אותנו שהיא עושה טוב, וגורמת לנו לחזור אליה שוב ושוב, מתוך הבנה כי אהדת המשתמשים היא המפתח להצלחה בעידן האינטרנט.