Monthly Archives: אוקטובר 2005

אהבה בבית הכבוד

מתוך קמפיין של אתר ההיכרויות "כפיות", שרץ עכשיו ברשת. הבידול עובד, השאלה אם יביא קליינטים (שגם ימצאו שותף לאסלה).

 
 
 
 

העובד הוא המדיום

מתוך NRG:

העובד הוא המדיום

תנובה מאלצת את עובדיה להשמיע את הג'ינגל של המשקה SHOCK כרינגטון. איפה ההסתדרות?

כאילו שאנו לא אוהבים מספיק את החברות הסלולריות. באיזה עולם חיים האנשים האלה? מאיזה מקום שהשמש לא זורחת בו הגיע הרעיון לאנשי השיווק של תנובה? התשובה: כי זה אפשרי, וכי העובדים במקום נמוך יותר מהצרכנים – שגם הם לא בראש מעיניהם. אבל תרגילים כאלו נחשבים הישג.

אורח בבלוג: יוני שדמי מספר על הדור השלישי לקיבוצניקים

יוני שדמי, עימו עבדתי בנענע ובמקומות נוספים, הוא עיתונאי ב"סופשבוע" של מעריב. הכתבה שלפניכם פורסמה השנה ב"כותרת", בעריכת אוריה שביט ודן שילון, ועוסקת בדור הצעיר של הקיבוצניקים. 
 

ילד פלזנטוויל / יוני שדמי

מאות מאמרים ומחקרים נכתבו על שקיעתם של בני הדור השני בקיבוצים. עכשיו הגיעה שעתם של בני הדור השלישי לספר את סיפורים: ההתבגרות בצל כשלון, ההורים, חשבון הנפש של פירוק הלינה המשותפת, המיניות המודחקת, הבריחה מאידיאולוגיות והחלום הבורגני האמריקאי. מסע אל בני העשרים של כפר בלום

לפני כעשר שנים, הוזמנו אני וחברי לכיתת "סער" בקיבוץ כפר-בלום לבית הילדים. בתירוץ של קומזיץ נדרשנו להגיע לבית הילדים "צמרת" לעת ערב, להביא בגדים נוחים ולהתכונן ל"פעולה ארוכה". מזה חודשים המתנו לטקס הזה, חלק מחגיגות הבר מצווה לילדים שזה עתה עלו לכיתה ז'. לאחר כמה אזעקות שווא, שהתבררו כקומזיצים סתם, הופתענו באמת כשמייד לאחר הכניסה ל"צמרת" כבו האורות. לקול צרחות הבנות חסמו את עינינו במטלית בד, פינו נסתם באיזולירבנד שחור וידינו נקשרו מאחורי הגב, תוך גערות וצעקת פקודות של המדריכים. נגררנו אל טרקטור שנסע אל אחד השדות הסמוכים, שם הוזחלנו בבוץ מרחק של כמה מאות מטרים. בסוף הזחילה הוסר כיסוי העיניים, והמדריכים הורו לנו לרוץ למטע קלמנטינות שנמצא במרחק של כקילומטר וחצי. ממש כשהתחלנו לרוץ, הגיחו מאחד השדות הסמוכים כמה טרקטורים, אליהם נקשרו ג'ריקנים וצינורות מים ענקיים. תוך כדי ריצה למטע הופצצנו בזרם מים עז. נפילה בשל סדק בקרקע או זרם המים החזק כובדה בצעקות ובעיקר במטחי ביצים, שקליפתן מתפצחת במגע עם העור.

כיתת סער מכפר בלום. המחבר שני משמאל

"ערב אבות ובנים", כפי שהוא מכונה, הוא גרסה מרוככת מאוד של מסורת וותיקה כמעט ככפר-בלום, לפיה בהגיעם לגיל 13 בני ובנות כיתה קיבוצית עוברים לילה של גיהינום כטקס התבגרות. אינני בטוח אם בריחה מביצים מקולקלות ותותחי מים רכובים על טרקטורים תוך מאבק בחבלים לחים היא אכן "חינוך טוב" במובן הצר של המילה, אך אני מצאתי בה הנאה רבה. שלא כבזמנו של אבי בן הקיבוץ, לא זכינו לבעיטות חזקות או מכות יבשות, ולפינו לא נדחפה צואת פרות. לא חששתי שישברו את שיני או ינקעו את כתפי, ולא הייתה סכנה אמיתית שכבודי וגבריותי, מהנכסים היקרים ביותר לזכר בגיל ההתבגרות, יילקחו ממני. הבנות מצידן לא הוכרחו להשתתף בטקסים מיניים שכללו מלפפונים ועגלים זכרים. דניאל, המדריך והמתעלל הראשי, בן כמה כיתות מעלינו, לא היה, כבעבר, דמות נפילית מרוחקת שכוחה ומחשבותיה מי ישורון, אלא דני, ששיחק איתנו כמה ערבים קודם מבוכים ודרקונים, והלווה לי משחקי מחשב. ההבדלים אולי נשמעים סמנטיים, אך במבט לאחור הם אינם כאלו. החוויה שעברנו כבר לא הייתה הדבר-עצמו, אלא פרפראזה, משל, הד של ימים אחרים. כבר אז, כשזחלנו בבוץ, ידענו שאיננו זוחלים באמת. מסע ההתבגרות שלו היה חוויה בורגנית של מי שמשתעשעים ברוחה של המסורת, לא של מי שחווים טלטלה מעצימה לקראת משימותיהם העתידיות, האידאיות. את הציטוט הרפה הזה נשאנו עמנו כשבגרנו וביקשנו לקבוע את עתידנו ואת יחסנו לבית הגידול שלנו.
 
מאות ספרים ומאמרים ומחקרים וכנסים עסקו בחוויות המעצבות של ההורים שלנו, בני הדור השני של התנועה הקיבוצית: החלום ושברו, חזון והתפרקותו, גאוות המייסדים ועלבון הממשיכים. על הדור השלישי, הדור של הצעירים שנושאים על גבם את המשא הדיכוטומי של בני דור המייסדים ושל דור המפרקים, לא נכתב עדיין דבר. אולי הגיעה השעה.
 
***

גם מהמיניות הקיבוצניקית האגדית לא נותר הרבה. למרות שהיחס הקונקרטי ולא-עושה-עניין כלפי סקס נשאר קונצנזוס בקיבוץ, בני הדור השלישי פעילים מינית הרבה פחות מקודמיהם, ופעילותם מתחילה מאוחר. רוב בני כיתת "סער" איבדו את בתוליהם כשכבר לא היו בכיתת "סער"

כפר-בלום הוקם ב-43', אחרי שבית המשפט המנדטורי הגלה למטולה קבוצה של עולים חדשים מאנגליה משום שהלכה מכות על בסיס שבועי עם פועלים ערבים ואיכרים יהודים מבנימינה, לאחר שאלו מנעו מהם עבודה. ביחד עם קבוצת עולים ממזרח אירופה הם הקימו את הגרעין האנגלו-בלטי, והתקבלו לעבודה אצל משפחת שוורץ מעמק החולה, זוג ייקים ובנם שהקימו את בריכות הקרפיונים הראשונות בארץ. שנתיים אחר כך, לפני 60 שנה בדיוק, השוורצים התקפלו והאנגלו-בלטים נשארו לטפל בדגים ולהביא את הילדים מבנימינה. שמונת ילדי "סנונית", הכיתה הכפר-בלומניקית הראשונה, התאספו לראשונה לשיעור טבע בחצר.
 
בערך 45 שנה אחר כך, ב"גן הדר", התכנסו אחד-עשר ילדים בני 4 ו-5, ואני ביניהם. אחרי דיון סוער, החלטנו, בסיוע המורה לטבע נעמי, שמעתה יהא שמנו "סער", על שם נחל האכזב: יוני א, יעל, רז, יניב, דינה, ברטוב, פישר, נטע, תום, רועי "קוקו", ו-יוני ש.
למרות ששנות בית הספר הרבה מאחורינו, ה"כיתה" נשארה איתנו, מסגרת חברתית של כמעט כל יוצא קיבוץ, איפשהו בין "חברים" ל"משפחה". מלבד משפחתי הקרובה, עשרת בני ובנות "סער" הם, אולי, האנשים המוכרים לי בעולם. מוכרים לי בהרבה מרוב בני משפחתי, מחברתי, מחברי הטובים ביותר, למרות שכבר שנים שאיננו קרובים, פיסית או נפשית.
יוני א. ירדה לארה"ב. יעל ורז עזבו את הקיבוץ לטובת יסוד המעלה וקריית שמונה. יניב מטייל כבר חצי שנה בדרום אמריקה עם החברה מ"איילת" (השחר), ולא רואים את הסוף. דינה עברה לגור עם החבר בקיבוץ ליד נהריה. ברטוב ופישר, נטע, תום וקוקו נשארו בקיבוץ, וכנראה יישארו בו לצמיתות. יוני ש. עזב לתל-אביב, גם כן, כנראה, לצמיתות.
 
סיוון ברטוב משרטטת את העתיד בקווים נעדרי סנטימנטים, כדרכה תמיד. היא מאמינה שהקיבוץ נמצא בשלב ביניים הרסני, ושההפרטה לא זזה מהר מספיק.  ברטוב (אף אחד לא משתמש בשמה הפרטי) הייתה רוצה לראות קיבוץ עם שותפות מינימלית, כי "מישהו צריך לכסח את הדשאים הציבוריים", אבל "בלי הבולשיט והאידיאולוגיה".  אנחנו מדברים כשהיא שכובה על הספה של פישר – בת כיתה אחרת שגם בשמה הפרטי איש אינו משתמש – ואני ישוב על כסא נצרים ליד. ברטוב בדרך כלל ג'ינג'ית, וכל מראה והליכותיה אומרים פשטות וישירות, עד כדי גסות לעיתים, קיבוצניקית כמו שקיבוצניקים אמורים להיות. היא בת 22, בצבא הייתה סמלת מבצעים. אחרי השחרור והטיול בהודו, היא לא מאוד ממהרת לקפוץ לחיים. יומיים בשבוע עובדת כמה שעות ב"גן הדר", הגן שכולנו גדלנו בו והיום משמש כענף הכנסה, בעיקר בזכות ילדי המשפחות האמידות יותר מקריית שמונה, שיכולות להרשות לילדיהן חינוך קיבוצי. בשארית השבוע היא "יושבת המון אצל פישר, או מתחממת בדשא. מדברים, הולכים לירדן. קיבוץ בקיץ, בנוהל".
זו סיטואציה אופיינית לבני כיתת "סער". גם פישר, שעשתה שנתיים בטרנזיט בדרום ארצות הברית, מוכרת גלידה למהגרים מקסיקנים ועושה כסף טוב, מעדיפה כרגע בעיקר טו רילקס. בניגוד לרבים מבני דורם, קריירה לא מזיזה להם. בשיחות שלי עם הכיתה אף אחד לא נתן ציון גבוה להצלחה מקצועית, או להצלחה בכלל בכל פרמטר אחר שיהיה מקובל על רוב החברה הישראלית. בצבא תמצא אותם בשלישות, בתובלה ובענפי הלוגיסטיקה, מנסים להעביר את הפז"מ בסבבה יחד עם דחויים אחרים של החברה הישראלית.

מדוע יצרה הסביבה החינוכית המפרה הזו, שלהלכה אמורה הייתה ליצור בני אדם רגישים לעצמם ולזולתם, אנשים קשים כל כך כבני דורו של אבי, שנודעו בקשיחותם ובאטימותם? אבי, שגדל בבית-ילדים ושבילה יותר שעות עם סבי כמורה מאשר כאב, מסביר זאת בהשתייכות הטוטאלית כל כך לקבוצה

דינה הלפרין, בת סער, ילדה יפה, כתפיה צרות מאוד, ועיניה המלוכסנות מתפקעות כמעט מגודלם של אישונים כחולים עצומים, רוצה במוצהר "לחיות בכיף, בלי הבלגנים של ההורים שלנו". היא בת 22, גרה בקיבוץ עברון ליד נהריה, ביחד עם חברה השיפוצניק אור. בצבא הייתה פקידת מבצעים, היום היא פקידת קבלה בחברה להשכרת רכב. כשאנחנו נפגשים היא צריכה להקפיץ רכב חברה לתיקון בעכו, והיא מתעללת בהילוכי הלנטיס תוך כדי שיחה.
 
דינה אומרת שאין סיכוי שתעבור ליישוב אורבני.  חלומה הריאלי הוא לגור ב"לא-עיר", כהגדרתה. יישוב קהילתי כפרי, אולי פריפריאלי, שמספק תחושה של קהילה במינימום חודרניות לחיי הפרט. למען החלום הזה היא מוכנה לוותר על קריירה, למרות שבבית היא בהחלט לא רוצה לשבת. מפגשים חברתיים, חגים קולקטיביים, ואפילו חדר-אוכל וקרן הלוואות חירום כן, אבל מגורים משותפים, וועדת חברים ותלות באחר לצורך קבלת החלטות פרטיות לא. בוודאי לא אידיאולוגיה משותפת, או משכורת שיוונית.
 
הדור שלי ראה את כל הזיוף בקיבוץ – הסתאבות המוסדות השיתופיים והניסיונות לבזוז כל מה שאפשר מהקולקטיב בטרם יתפרק – בלי לחוות את תקופת הזוהר. בניגוד להורינו, לא נוצרה אצלנו תשוקה לקפיטליזם טהור. האפשרויות שהעולם הציע – מקדונלדס או סטלין – פשוט לא נראו הגיוניות. ברטוב ופישר ודינה חושקות בדרך מחייבת פחות, הדרך של הקיבוץ כפלזנטוויל, העיירה הצפון-אמריקאית המנומנמת, הקהילתית, שבה אין מנעולים על הדלתות, אבל גם אף אחד לא מבלבל את המוח עם סוציאליזם או קפיטליזם.
 
***
 
לפני 35 שנה, אורה לבנון עמדה לפרק את קיבוץ כפר-בלום. היא עמדה בראש "המורדים", קבוצה של 11 הורים שטענו שלינה משותפת בבית הילדים גונבת לילדים שלהם את הנשמה. מזכיר הקיבוץ, אדם רב קשרים ועוצמה במערכת הקיבוצית ששלטה אז ברבים ממנגנוני המדינה, ואחד הנביאים העיקריים של הלינה הקיבוצית המשותפת, התנגד בתקיפות להשיב את הילדים הביתה. אורה והמשפחות שעמדו לצידה, כל הדור הצעיר של קיבוץ כפר-בלום, החליטו לעזוב בתגובה לקיבוץ אלומות. המזכיר, סבי חנן שדמי, ששלט בדור המייסד בקיבוץ, לא זז מטר. מוטב להרוס את הפרוייקט שנתן לו את חייו מלהכנע למשפחה הבורגנית. אחד החברים טען  שאם חנן מתכוון לגדל את הילדים ולהוציאם לגמרי מרשות הוריהם, הוא יכול באותה מידה גם לעשות אותם בעצמו. אורה, אז אישה צעירה והיום סבתא לכמה נכדים שבפגישותינו הנדירות בחדר-אוכל מטיחה בי שאיני מספיק פעיל פוליטית, יצאה למתקפה תקשורתית ב"בקיבוצנו" – עלון הקיבוץ, שיוסד לפני קום המדינה ופעיל עד היום – ובשתדלנות מדלת לדלת.
 
המאבק של אורה הצליח. קבוצת סער קצרה את התוצאות. האסיפה קבעה שהלינה המשותפת תפורק, ותוחלף ב"חדרים". במקום לגדול כקבוצת ילדים מרגע הלידה כמעט, נדחית עזיבת בית ההורים עד גיל 16, שאז עוזבים הנערים והנערות את בית הוריהם, אם הם מעוניינים בכך, ועוברים לגור בדירות קטנות בצידו האחר של הקיבוץ.
 
הפשרה הזו מצאה חן בעיני רוב הסערניקים. גם המחייבים את רעיון בית הילדים בין יוצאי "סער" – והם מיעוט – לא חושבים שמישהו צריך לישון בו. הניצחון של האסכולה הביתית, על כל סיפורי האימה ואיומי התביעה שהיו כרוכים בו, לא הותיר חסידים מוצהרים לאידיאת הלינה המשותפת.  הקונספט הקרוב ביותר לבית הילדים של אז בקיבוץ של היום הוא "ליל גמדים", שנחגג על ידי ילדים בגילאי בית ספר יסודי בחופשת הפסח. הם נשארים בבית הילדים "גליל" עד בערך חמש בבוקר, צופים בסרטי וידיאו בזה אחר זה (פעם "סרט בנים" ופעם "סרט בנות"), ואז נופלים לשקי שינה, הלומי חלבה ושוקולד פרה.
 
גם מהמיניות הקיבוצניקית האגדית לא נותר הרבה. למרות שהיחס הקונקרטי ולא-עושה-עניין כלפי סקס נשאר קונצנזוס בקיבוץ, ולמרות שכאמור קיבלנו דירות משל עצמנו בגיל צעיר מאוד, בני הדור השלישי פעילים מינית הרבה פחות מקודמיהם, ופעילותם מתחילה מאוחר בהרבה. השריד הכפר-בלומניקי העיקרי מתהילת העבר היה סרט האירוטיקה הרכה של אחת וחצי בלילה, ששודר בימי השבוע (אך לא בסופי השבוע) ב"ערוץ לקיבוץ" והיה לאירוע זוטא עבור בני ה-13, עד שהגיעה האינטרנט וטרפה את הכל.
אובדן הפתיחות המינית המוחלטת הוא חלק מההתנרמלות המתמשכת שעוברת על בני נוער בקיבוץ, שכמו מקביליהם העירוניים עוסקים בסקס בעיקר מהפן התיאורטי שלו. ללא הלינה המשותפת ואתוס החוויה הבין-מינית, ותחת מכבש המדיה האפקטיווי בכפר בלום, מתיישרים הקיבוצניקים הצעירים לפי מודל המיניות של בני דורם, כנראה הצעירים השמרנים ביותר בתולדות ישראל. רוב בני כיתת "סער" איבדו את בתוליהם כשכבר לא היו בכיתת "סער".
 
*** 

יחסי היום יום בתוך "סער" לא היו קורקטיים – בכל יום נתון התקוטטנו ברצינות פעמיים-שלוש, כולל הבנות – אך הבעה חיצונית של רגשות חיוביים נעדרה מהם כמעט לגמרי. עד היום אני מתקשה להתרגל לתפיסה של חבריי העירוניים, שרואה לחיוב הבעת רגשות כמו אהבה או חיבה

כילדים, חווינו את המערכת הכלכלית הקיבוצית הבעייתית בעיקר ב"יום עבודה", מסורת קיבוצית וותיקה מאוד. החל מגיל 12 לערך, יום אחד בשבוע הוקדש, במקום ללימודים בבית הספר, לעבודה באחד מענפי הקיבוץ – ברפת, בלול, או בבית המלון "פסטורל". החוויה הוכיחה עבורי את חוסר יעילותו של כוח אדם לא מיומן, לא מתוגמל ונעדר מוטיבציה, מהסוג שלא היה בלתי נפוץ בקיבוץ הישן, גם בקרב החברים הבוגרים.
כך למשל כשעבדנו במלון. היום היה נפתח בחמש בבוקר, ואני וחבר אחר מכיתה ז' – יניב או תום, בדרך כלל – השתרכנו בעיניים נפוחות לצריף עץ קטן ששימש כמפקדת גנני "פסטורל". שיא היום עבורנו היה מגיע בסביבות עשר בבוקר, כשזכינו לאכול את שאריות ארוחת הבוקר של האורחים, טקס שהמתנתי לו כל השבוע ושפרטיו כמעט לא נשתנו. בתחילה יניב ואני היינו מעמיסים על צלחת הזכוכית הגדולה הר של חביתה מקושקשת, המורכב לרוב מחמש או שש ביצים, טריות ממחבתו של אילן הטבח. לאחר שהנחנו הצלחת על השולחן, היינו שבים לשולחן הבופה, דנים בעומקה וברוחבה של הסביאה הממתינה לנו, ועורמים כמספר הביצים שלקחנו לחמניות מתוקות מענגות, שטעמן כעוגיות משולחנו של הקב"ה. על הלחמניות מרחנו תועפות חמאה, מעליה שכבה עבה מהביצים המקושקשות, ומעליהן – מספר גבינות קשות ורכות. הורדנו הכל עם כמעט עשר כוסות קטנות של מיץ תפוזים טרי, ששבנו ומילאנו במהלך כל הארוחה. כמנת ביניים גמענו יוגורט חמוץ-מתוק, שהאמנו בתכונות הרגעת הקיבה שלו, ומעליו ריבת תפוזים ומשמשים בכוס זכוכית גדולה. כמנה שלישית, אדומים ממאמץ, שפכנו מספר סוגי קורנפלקס ודגנים לקערה בודדת, או חטפנו תופינים ומיני תורגימא אפויים שהאורחים הותירו אחריהם.
למיותר לציין שאורגיית המזון הזו לא הוסיפה רבות לתפוקתנו כעובדים. לאחריה היינו נוהגים ללכת בקושי, מתנדנדים בפועל ממש, למצוא פינה נסתרת מעיני מנהל המלון והגננת הראשית. אז, באנחות וחריקות, נשכבנו על גבינו בפיסת דשא מוצלת, רצוי ליד ברז דולף, חסרי אונים כזוג צבים שהפכום על גבם.
זו לא הייתה כוונת המייסדים. אבי, אמרון שדמי, שגדל ועשה כמעט את כל חייו בקיבוץ, חווה עבודת חקלאית אמיתית מגיל צעיר. ימי העבודה של כיתתו "דרור" היו תכופים וקשים. בזמן קטיף תפוחי האדמה, למשל, התבטלו הלימודים, ובמשך יותר ממחצית החודש, שלוש מאות ילד יצאו לקטוף תפוחי אדמה בשדה. משמונה בבוקר עד רדת הערב, תוך שירת שירי ארץ ישראל, "כמו הכושים באלבמה", הם עבדו ועבדו ועבדו.
מימי העבודה המתישים בחוץ כמעט לא נותר דבר, מלבד חיבתם של בני כיתת סער וקיבוצניקים רבים לטבע, לרוב במשמעות של רביצה חסרת מעש, לעיתים תוך שימוש בסמים קלים, ליד הירדן. מי שראה את אביו עובד כמו חמור ביום רק בכדי להיתקל בכונס נכסים מלווה בנציגי משטרת קריית שמונה בערב יסיק מסקנות לגבי ערכו האמיתי של עמל חקלאי וחיוניותה של הכלכלה הקיבוצית. חזון העבודה התחלף בחלום זעיר-זעיר-בורגני, על בית לא גדול עם דשא וכלב. ללא העבודה כערך מרכזי, התנועה הקיבוצית מתקשית להוביל את עצמה, לא כל שכן את החברה הישראלית, אבל בני דורי מוצאים בכך עניין מועט, אם בכלל. הם רוצים בית, משפחה, לשחק כדורגל על הדשא בשישי ולהרוויח מתיירות. גרסת פריפריה ישראלית של קהילות מגודרות אמריקניות ומושבות מיליונרים ישראליות כארסוף, שמוקפות גדר ומעסיקות חברת אבטחה פנים-קהילתית.
 
[X=nextPage=X]
  
הדבר הקרוב ביותר לעבודת ילדים כפי שאבי הכיר אותה עבור "סער" הוא ה"גיוסים". נהוג בכפר-בלום שכשכיתה מגיעה לגיל 15, היא מטיילת, בנוסף לנסיעה הישראלית המסורתית לפולין, גם לקפריסין, לשבועיים של רביצה על חופי אייה-נאפה וריקוד במועדונים. את המימון לשתי הנסיעות מספקים הילדים בעצמם, בשורה ארוכה של גיוסים לענפים השונים, שנפרשים על פני יותר משנה.
"סער" התגייסה בעיקר ללול, שתחזוקו עדיין דורש עבודה ידנית רבה. במיוחד התמחינו בפיזור הנסורת. התרנגולות גדלות על מצע נסורת רך לספיגת הפרשותיהן. אחד מבני הכיתה היה נוסע בתוך הלול הענקי על טרקטור עם נגררת, כששאר הכיתה ניצבת על העגלה ומשליכה את שקי הנסורת הענקיים, שהיו מתפזרים על האדמה בענן חום גדול. אדם לא מנוסה כי ירים את אחד משקי הנסורת האלה יזדקק לכוח רב (בגיוסים הראשונים נדרשו מספר ילדים להרמת שק בודד), אך ככל שצברנו מיומנות בתנועת היד המדוייקת הדרושה להנפת והשלכת השק, כך תפח הגיד המבצע את התנועה והעבודה הפכה קלה יותר. בכל זאת הייתה זו עבודה מתישה, מעוורת עין ומעקמת גב, שהיום מתבצעת כמעט בלעדית בידי תאילנדים שגם גרים בקיבוץ, במתקן בו שוכנו בעבר מתנדבים ומתנדבות. התאילנדים, כוח עבודה יעיל פי כמה מ"סער", נוהגים לנסוע על אופניהם בקיבוץ לאחר שעות העבודה, במכנסיים כחולות קצרות, שותים בירה תאילנדית שיובאה במיוחד ל"בית הצהוב", המכולת הקיבוצית ששוכנת בבניין ארוך שצבוע בכתום זרחני. בימים יפים הם נוהגים לצאת בדיווש מהיר, בצוותא עם עובדים זרים מהקיבוצים הסמוכים, ל"גבעת שוורץ" (על שם מגדלי הקרפיונים הגרמניים), הנמצאת סמוך לקיבוץ בלב שדה פורח. שם הם רוקדים ושרים, עושים פיקניק על רקע החרמון. בעבודתם נוהגים כשוורים, בחוגגם כמלכי
. קיבוצניקים. מלח הארץ.
כל סופשבוע מגיעים התאילנדים אל ה"בוגי-רום", חדר קטן, לא נקי אך מסביר פנים, שמשמש כפאב הקיבוצי. האמיצים שבהם מנסים דבר אל בנות נעל"ה, נוער עולה לפני הורים, נערות ונערים מחבר העמים שמשתכנים בקיבוץ עד שהוריהם יצטרפו אליהם, מה שלא תמיד קורה. זיווגים בין בנות (ובמקרים יותר נדירים בני) נעל"ה לבני הקיבוץ נפוצים מאוד. תום מרגלית מ"סער" גר בדירה אחת עם חברתו יוליה, בת נעל"ה מהקיבוץ, וכך גם בחורים צעירים רבים אחרים. ביחד עם התאילנדים, השכירים הרבים מקריית שמונה שעובדים בקיבוץ וסטודנטים במכללת תל-חי, ילדי נעל"ה הם הקיבוצניקים החדשים, מתערים ומתחברים אל "סער" והכיתות האחרות ומסייעים לדלל את הדם הקיבוצי מהכלאות רבות מדי בתוך המשפחה.

מימי העבודה המתישים בחוץ כמעט לא נותר דבר, מלבד חיבתם של בני כיתת סער וקיבוצניקים רבים לטבע, לרוב במשמעות של רביצה חסרת מעש, לעיתים תוך שימוש בסמים קלים, ליד הירדן. מי שראה את אביו עובד כמו חמור ביום רק בכדי להיתקל בכונס נכסים מלווה בנציגי משטרת קריית שמונה בערב יסיק מסקנות לגבי ערכו האמיתי של עמל חקלאי

נטע פורת, בת כיתת "סער", מזכירה לי את אמא שלי. היא מזכירה לאנשים רבים את אמא שלהם. טובה ומיטיבה, מתנדבת ועוזרת, הבית הוא מרכז עולמה. היא בוכה הרבה, בכי טוב ומשחרר, ומשתתפת בחוג זימרה. בת 23, קטנה ותכולת עיניים, בעלת נטייה לסיים משפטים בחצי צחוק, כאילו היא לא בטוחה שאכן ראוי לקחת ברצינות את הדברים שנאמרו. בצבא הייתה מורה חיילת, והיום היא מטפלת בשליש משרה בילדי קיבוץ שכן. שאר הזמן מציירת, מסתובבת על האופניים בקיבוץ, רואה קצת טלוויזיה. אנחנו יושבים על הנדנדה הרכה מחוץ לבית הוריה, אוכלים סנדוויצ'ים שהיא הכינה, ובהזדמנות אחרת הולכים לסופר, לקנות ממתקים למשלוחי המנות האגדיים שלה. נטע מתארת את הקיבוץ כקן מגונן, כרחם. במילים אלו ממש. לעולם לא תעזוב את כפר-בלום. מחוצה לו, אפילו בצעידה סתם ברחובות קריית שמונה, היא חשה פגיעה ולא מוגנת. האוטרקיות הקיבוצית מזינה אותה, והיא חוששת מאוד להתנתק ממנה, כדי וויתור על טיול ולימודים במקום מרוחק, שפעם הייתה מעוניינת בהם. היא מודעת לבעייתיות שהסגירות הזו מכתיבה – לעיתים היא נשארת בקיבוץ חודשים רצופים, בלי לצאת החוצה – אבל העולם בחוץ פשוט מסובך מדי.
 
בניגוד להנחה המקובלת, בני הדור השלישי של הקיבוצים לא מתכנן לעזוב. כמעט כל בני כיתתי, גם מי מביניהם שאופיו אינו ביתי כשל נטע, רואים את עתידם בקיבוץ. מופרט, שונה מאוד מהקיבוץ של הוריהם, אבל בכל זאת קיבוץ. כולם מסמנים את הבטחון כדיל-מייקר, ההצעה המפתה ביותר שיש לקיבוץ להציע לאדם צעיר. בטחון חברתי מהסוג שנטע זקוקה לו ובטחון כלכלי, למרות ההפרטה.
הכמעט-התמוטטות של התנועה הקיבוצית השפיעה עמוקות על בני הדור השלישי, והפכה אותם לרודפי יציבות ולמודעים מאוד לחשיבותו של כסף, עד כדי שמרנות שעולה לעיתים על זו של הוריהם.
ברטוב הפרקטית תולה את כל התמוטטות האידיאולוגיה הקיבוצית בקשיי מימון. אימה, מורה לספורט בשם בתיה, קיבלה מהקיבוץ את כל שכר לימודיה וגם משכורת קבועה כבר כסטודנטית, ולכן, סיוון מאמינה, היה לאמא זמן לאידיאולוגיה. לברטוב ג'וניור נותרו רק השברים. היא לא תרצה לגור בעיר, אך גם לא בקיבוץ שאינו מופרט, ולו בגלל ההוכחה בדמות הוריה והוריי ש"קיבוץ טהור" לא מחזיק מים כלכלית. כשרוחה טובה עליה היא אוהבת להתבדח על מוצאה הרומני והקמצנות הנובעת ממנה, אך ההומור הזה מונע מחרדה אמיתית ליכולתה הכלכלית להתקיים בכבוד. מגיל צעיר היא, בני גילה, אנחנו, חיים בתחושה שהקיבוץ הולך לסגור עלינו את האור. אצל ברטוב זה התרגם לחשש מרעב, רעב ממש. עד היום היא משוכנעת שהקיבוץ יכול להחליק שוב לתהום כלכלית שממנו לא יצא, ושנצטרך להתקוטט עם מקומיים על מזון מהפחים בשוק של קריית שמונה. "תסתכל מה קורה בחוץ למי שאין לו כסף", היא מתריעה.
 
***

בניגוד להנחה המקובלת, בני הדור השלישי של הקיבוצים לא מתכנן לעזוב. כמעט כל בני כיתתי, גם מי מביניהם שאופיו אינו ביתי כשל נטע, רואים את עתידם בקיבוץ. מופרט, שונה מאוד מהקיבוץ של הוריהם, אבל בכל זאת קיבוץ

החששות של רבים מבני כיתת "סער" מהמהומה ומהניכור העירוניים מוכרים לי היטב. אני עצמי הייתי אכול ספקות כשעברתי לגור בתל-אביב בגיל 17. במשך כשבועיים עשיתי מאמצים לא לצאת מהבית אחרי השעה שש, משום שעיר באפלה, על קבצניה ואנשיה חתומי הפנים, מילאה אותי מלנכוליה. אבי, גבר בן כמעט 60 שלחם בשלוש מלחמות ונפצע קשה בקרב, שראיתי במו עיני מרים פרייבט בידיו בלבד, כמעט ולא מסוגל להיות בעיר לעת ערב, משום שזו גורמת לו לשקוע בהלך רוח מדוכדך ועצבני. אך העצב, לאחר תקופת גמילה, נעלם, ואיתו גם המיית הלב לסבלם של חסרי הבית, ובן קיבוץ שמוכן לעכל את הבדידות האורבנית מתרחק גם מהקלחת הקיבוצית.
 
בת "סער" נטע סבלה לא מעט מהמאבקים האכזריים של בנות הכיתה אחת בשנייה. בגיל 16, קצת לפני הנסיעה לפולין,  השתולל בין בנות הכיתה עוד אחד מסכסוכי סוף-העולם-לא-מדברים-יותר. נטע, שזקוקה ללחץ חברתי ומשפחתי תמידי שיהדק כל נקודה ונקודה בהוויה שלה, נותרה במשך כל הסיור בודדה בחדר המלון בפולין. במעט הפעמים שניסתה להעלות את הנושא מול בנות כיתה אחרות היא נענית לדבריה ב"אל תזכירי לי". איש מאיתנו אינו שש להיזכר כיצד נהגנו אז.
למרות שיש לה חוויות רבות נוסח חדר המלון הפולני, רובן סביב הניסיון לגור ביחד עם דינה וסיוון, נטע נותרה אופטימית לגבי עתידה בקיבוץ, והיא הפעילה ביותר מבנות הכיתה בארגון אירועים כלל-קיבוציים. לקראת פורים, יום העצמאות ושבועות, שלושת הרגלים הקיבוצניקיים, מוקם "צוות חג" שנטע כתמיד חברה בו. חלק ניכר מהעבודה על אירועים קהילתיים כמו יום העצמאות נעשה היום בתשלום, שחברי הקיבוץ מוכנים לממן בשל החשיבות העצומה שהם עדיין מייחסים להתכנסות משותפת בחגים. האירוע המרכזי הוא קומזיץ גדול שמתקיים בבית האריזה הכמעט-נטוש של הקיבוץ. כמויות גדולות של אלכוהול מוגשות לצד בשרים על האש, ונגן אקורדיון שכיר מובא מבחוץ, בדרך כלל בליווי גיטרות של כמה קיבוצניקים צעירים. בעידוד האלכוהול והשמחה הכללית, הרסנים מותרים. מזכיר הקיבוץ לשעבר למשל, גבר נאה מאוד ששיערו הכסיף ומשמש כיום כפונקציונר בכיר בביורוקרטיה האזורית, יוצא רוב השנים בריקוד מעגלי, מין דבקה שנרקדת בהנאה עצומה לצלילי מוסיקה אלקטרונית פופולארית. בניו, בלונדינים גבוהי קומה, מוחאים כפיים ומצטרפים לעיתים למופע הקבוע של אביהם.
אירועים מהסוג הזה יקרים מאוד לליבם של בני כיתת סער. כולם מציינים את  החגים המשותפים כחלק חיוני מכל קהילה שירצו לגור בה בעתיד. כאן בדיוק עובר הקו עליו מתנדנדת בזהירות כיתת "סער": קומזיץ יום העצמאות הוא סממן של קהילה חיה ומתפקדת שהדור השלישי לקיבוצים רוצה בו, אבל לא במה שעומד מאחוריו. הטקסיות של הקומזיץ מסמלת לכאורה קשר יומיומי, קשר שבעבר משמעותו הייתה חלוקה בכל, בראש ובראשונה במשאבים הכספיים ועבודה התנדבותית. "סער" רוצה רק את סוף השרשרת הזו, הטקס בלי היום-יום, ואם זה אומר שבמקום להתנדב הם יאלצו לשלם מס מסויים בכל חודש למימון עבודת שכירים באירוע החג, זה נסבל בהחלט.
 
***
 
בסוף שנות השמונים ניצב כפר-בלום על סף פשיטת רגל כלכלית. חבריי ואני גדלנו כבנים למלכים מודחים שגלו מארצם והפכו לחנוונים כושלים בישראל החדשה, ארץ זרה כמעט לגמרי. שמענו מהם ומהדור הראשון, בתחושה מהולה של גאווה וספק, על תהילת העבר, אבל מסביבנו הבית התפורר. חגים בוטלו, אירועים קהילתיים צומצמו מאוד, ותור הזהב של אבי, כשקיבוצניקים קשוחים ויפים התמקמו בנקודות הכוח של ישראל, התחלף במציאות של לעג תקשורתי פומבי והתקפלות פנימה. מאז התאושש הקיבוץ משמעותית, בעיקר בזכות קיצוץ הוצאות מסיבי (כשהקיבוץ החל לגבות כסף על מזון בחדר האוכל, ירדה הצריכה תוך יום בכ-70 אחוז), אך רושם הכשלון האסטרטגי של כפר-בלום נחרט היטב בתודעת "סער". אבוי למנוצחים.
 
אחת הגאוות היחידות שנותרו לקיבוץ בתקופה הקשה ההיא הייתה "הפועל כפר-בלום", קבוצת קט-סל מובילה במונחים אזוריים עם שאיפות ארציות. אינני מכיר תחרות ספורטיבית מרגשת יותר מספורט ילדים בכלל, וקט-סל בפרט. מפלס הרגשות במשחקי "הפועל כפר בלום" ויריבותיה הצעירות (שחקנים מעל כיתה ח' לא הורשו לעלות למגרש) היה גבוה בהרבה מרוב משחקי הבוגרים בכל ספורט שהוא: היינו צורחים ובוכים, מתחילים קטטות המוניות ושופכים ערימות של רגש בכל מהלך. המגרש היה מוקף כמעט תמיד בחברים והורים, שהיו כורעים בעצבנות על ספסלי עץ רעועים, מרחק יריקה בריאה מהשחקנים, ומקימים רעש אדיר באקוסטיקה האיומה של אולם הכדורסל הקיבוצי.
 
במיוחד היו מתרגשים ההורים, מטורפים מצער וכעס ושמחה, צועקים על השופט ועל שחקני הקבוצה היריבה, ששיחקו, מבוהלים ולחוצים גם כך, במרחק מטרים ספורים מהקהל. לא אחת היה אחד ההורים, או שחקן אמוציונלי מהספסל, מתפרץ אל המגרש, דוחף ומקים מהומה על עוולות השופט או הקבוצה היריבה. המשחק עצמו לא התעלה בדרך כלל לרמות גבוהות, אך כמעט תמיד היה מרתק ואלים.  מאבק מתחת לסל כלל נשיכות, מכות מאחורי הברך, ובעיקר צביטות מעל ומתחת למדים. השופט, בדרך כלל נער מבוגר בשנתיים או שלוש מהשחקנים, הבליג על כל מלבד הקטטות השערורייתיות ביותר. 

בניגוד להורינו, לא נוצרה אצלנו תשוקה לקפיטליזם טהור. האפשרויות שהעולם הציע – מקדונלדס או סטלין – פשוט לא נראו הגיוניות. ברטוב ופישר ודינה חושקות בדרך מחייבת פחות, הדרך של הקיבוץ כפלזנטוויל, העיירה הצפון-אמריקאית המנומנמת, הקהילתית, שבה אין מנעולים על הדלתות, אבל גם אף אחד לא מבלבל את המוח עם סוציאליזם או קפיטליזם

המסורת הספורטיבית שלנו ינקה מהמסורת הספורטיבית של הורינו. אולי היה זה המקום היחיד בו נפגשו המסורות. לשמונת ילדי כיתת "סנונית" העניק סבי, מחברם של 12 ספרי שירה לילדים ושניים נוספים למבוגרים, אוטונומיה כמעט מוחלטת, שפעמים רבות תורגמה לטורנירי ריצה וספורט מפוארים, שאורגנו בידי הילדים עצמם ונמשכו לעיתים חודשים רצופים. במקום הוראה פרונטלית התקיימו בכיתה דיונים. כשאחד הזוגות בקיבוץ נפרד, "סנונית" קיימה סימפוזיון שנמשך יום שלם אודות היחידה המשפחתית ותפקידם של הילד ובני הזוג במשפחה. ב"סנונית" לא היו עונשים לילדים מפריעים. במקום זאת, הוקמה וועדת חברה של הילדים, שפעלה נגד מפירי משמעת, מתוך כבוד לילד ולמחשבותיו – אג'נדה אוטופיסטית שכמו נכתבה עבור בית ספר ישראלי אליטסטי מודרני, דמוקרטי וליברלי, מהסוג שנמצא בעיקר בגוש דן ומתנאה ביכולתו לחנך בני אדם רגישים וחושבים. אך מדוע יצרה הסביבה החינוכית המפרה הזו, שלהלכה אמורה הייתה ליצור בני אדם רגישים לעצמם ולזולתם, אנשים קשים כל כך כבני דורו של אבי, שנודעו בקשיחותם ובאטימותם?
אבי, שגדל בבית-ילדים ושבילה יותר שעות עם סבי כמורה מאשר כאב, מסביר זאת בהשתייכות הטוטאלית כל כך לקבוצה, שביקשה להפוך את עצמה לאוונגרד קשוח ויעיל שהכאב זר לו, כדי להתעצם וכדי לגונן על עצמה מפני אויבים פוטנציאלים, אמתיים או מדומים.
 
הרוח הזו חקקה גם בבני "סער" סגירות מסוימת. גם כשהופרט הקיבוץ, גם כשהיטלטל שנים ארוכות במשבר ערכי חריף, נשמר בו משהו מהספרטניות. יחסי היום יום בתוך "סער" לא היו קורקטיים – בכל יום נתון התקוטטנו ברצינות פעמיים-שלוש, כולל הבנות – אך הבעה חיצונית של רגשות חיוביים נעדרה מהם כמעט לגמרי. עד היום אני מתקשה להתרגל לתפיסה של חבריי העירוניים, שרואה לחיוב הבעת רגשות כמו אהבה או חיבה, גם בין חברים מאותו המין. נטע, במיוחד, שאופייה נוטה לגילויי חיבה כנים ונעדרי התחשבנות, סבלה מכך. כשנפוצה בכיתה ד' שמועה שהיא אוהבת את אחד הבנים בכיתה נעשו בה שפטים משפטים שונים, שלא פסקו למעשה עד המעבר לתיכון. אחד הדברים העיקריים שהיא שואפת למצוא באלטנוילנד של הקיבוץ המופרט הוא רפורמה של הרגש, שיזכה, היא מקווה, ללגיטימציה וקבלה.
 
***

והיא צודקת. הקיבוץ כשכונה אמריקאית יהיה מקום בורגני שנעים לחיות בו, אבל הוא לא ישחרר אותנו מהשדים של עברנו. הוא לא ישיב אותנו אל עמדת הבכורה ההיסטורית.
לפני כחודש השתתפתי בבר מצווה חרדית באולם השמחות "הוד" ברמלה. מרתף קטן, מקושט בטעם רע, עם דג  מטוגן קשיח כמנה עיקרית והפרדה בין גברים לנשים. הקו המוסיקלי היה להיטי דאנס חרדיים של זמרים מוכרים במגזר כאברהם פריד ומוטי בן מרדכי.מעודד בוודקה זולה ודג מלוח, הצטרפתי למעגל החוגגים, ויחד עם בני הישיבה רקדתי בקצב אפל ובהנאה שלא נופלים משום מועדון תל אביבי. ב"מאמינים בני מאמינים", השיר הרקיד ביותר ששמעתי בחיי, התגבשו הגברים, ואני ביניהם, למעגל בחולצות ספוגות זיעה. רקדנו כאחים, בקפיצות, בכאב שוקיים, בצעקות ליווי לבאסים ההולמים ובהבעות פנים שנעו מאושר לחייתיות שבטית של טרום קרב.
כמעט כל הנוכחים בבר מצווה ההיא מתעבים, כנראה, את עמדותיי הפוליטיות ומה שאני מייצג. גם אני לא מזדהה איתם במיוחד, אך באותו רגע הייתי נותן את חיי למענם. הרגש והמוסיקה ענו על כל ההבדלים.
בעיני, זה אחד ממוקדי כוחה של ישראל "השנייה", הליכודניקית, זו שניצחה אותנו. אם הקיבוץ החדש רוצה להיות יותר משכונה מוגנת לאנשים חובבי טבע, הוא מוכרח להשתנות. אינני מאמין בגרסה הקיבוצית לאהבה: פרקטית-לכאורה, נמדדת במעשים בלבד, מעוקרת מהבעה חיצונית של רגש. חלק חשוב מכישלונו של הקיבוץ נעוץ בחוסר מוכנותם של הנפילים הללו לעבד רגשות ולעשות בהם שימוש אפקטיבי. תנועת הקיבוצים, מפלגת העבודה, קיבוץ כפר-בלום, כל חבריי לכיתה, צריכים יותר אפריקה בהם, יותר חום ורגש. יום אחד יקום מנהיג צעיר, אולי מזרחי, אולי יוצא קיבוץ פריפריאלי או עיירת פיתוח, יעיר אותנו בשאגות קרב, וישיב עטרתנו ליושנה.
 

לגילעד נס היה משהו לומר על שרית חדד

לגילעד נס היה משהו די טוב לומר על שרית חדד, על אתרי האינטרנט לשיתוף קבצים שקיבלו את הקליפ שלה מהבמאי יום טוב ועל המדיה שלקח לה זמן להבין שלמרות שהכותרת שרית חדד בעד שיתוף קבצים היא די סבבה, זה לא היה זה. טוב, למה לדבר, תקראו.

אם פספסתם במהלך החג, הנה פוסט על אלוף אלעזר שטרן.

ואם אנחנו באווירה יהודית, אז סוף סוף גיליתי איך נראה מי שאני קרוי על שמו.

האלוף שטרן, חכה נתפוס אותך באזרחות

הקטע הבא מאת העיתונאי יונתן שם-אור פורסם באותות:

שרשרת הפיקוד/ יונתן שם-אור
ראש אכ"א, אלעזר שטרן, הוא המפקד הישיר של קצין חינוך ראשי, שהוא, מצידו, המפקד הישיר של עורך במחנה. בעיתון הצבאי "במחנה", העורך הוא גם המפקד של הכתבים הצבאיים והצלמים שהעזו לכתוב ולצלם מבית הקברות המפונה מגוש קטיף, בניגוד לפקודת ראש אכ"א שאסר על כניסת התקשורת, ובכלל זה על התקשורת שלו.

החומר פורסם, ושטרן העיף אותם מהעיתון.

הרבה מסרים העברת פה, שטרן. הבהרת שאסור לשים זין על הכיפה שיש לך על הראש, כי בעניניים דתיים אתה שם גבולות לחופש המידע. הראית לכולם כי אין לך מושג בעיתונות, כי לא מדובר במכ"ים או חיילים שהפרו פקודה שניתן היה למנוע את הביצוע שלה, אלא באנשים שהעבירו את התוצרת להחלטת העורך, המפקד שלהם, שהיה יכול לזרוק את זה לפח. והכי חשוב, שטרן, הראית שוב כי בצה"ל דופקים רק את השין גימל. איפה העורך של במחנה? איפה קצין חינוך ראשי?

אני יודע שמירי רגב נורא עסוקה, אבל היא באמת מבינה בתקשורת. למה אתה לא מחליף איתה מילה לפני שאתה שולף?

נ.ב. נתראה באזרחות, שטרן. רמטכ"ל הרי לא תהיה. עוד מעט אתה כאן, בסביבה שלנו.

***

ב-1990 הייתי עיתונאי צעיר ורעב ללחם (בניגוד להיום, כמובן, כשאני עיתונאי בוגר, בשל ורעב לעוגות) ששירת במילואים באחת היחידות ההזויות הללו, שאמורות להיות שייכות לחיל רפואה ובפועל מבצעות שמירות ותעסוקה – גבול ירדן, התנחלויות, ימ"חים נידחים. חבר טוב שלי הצליח לעבור לשרת במילואים בבמחנה, ובעידודו פניתי לעורכת (נדמה לי שזו היתה רותי לויאב ז"ל) עם כמה כתבות שעשיתי עד אז. למרבה השמחה, היא רצתה שאעבור לשם, והבטיחה להזיז את הבירוקרטיה.

כמובן שבמערכת ביזנטינית כמו במערכת ביזנטינית. האחראים ביחידה שלי הסכימו לשחרר אותי הלאה רק אם אני אבוא ואתן להם עוד תעסוקה מבצעית אחת, והפעם בלי פטורים. אחרי סחר מכר קצר סיכמנו על שלושה שבועות בכלא קציעות, שבאותה עת המה מאלפי עצורים של האינתיפאדה הראשונה.

הפלוגה, כדרכה של האין-יחידה שלנו, הורכבה מכל מי שהיה פנוי להובלה וכונסה ליומיים של אימון מבצעי (זרקנו אבנים האחד על השני) לפני משימת השמירה. בבוקר הגיוס הגעתי לבסיס וראיתי איש חביב עם דרגות של סרן. "אתה מהפלוגה?", הוא חקר אותי, "אני המ"פ. אולי אתה יודע מי המש"קים שלי?". מאחר והצלחתי לסיים את הצבא כרב"ט, ומאחר וזכרתי מהסדיר שתמיד עדיף לשבת בבודקה של הקצין תורן עם הטלוויזיה הקטנה והתנור של הטוסטים מאשר בעמדה, הצהרתי על עצמי כמש"קו הנאמן. וכך היה.

 

הכותב בימים שנתנו לו נשק בידיים

חזרתי מהמילואים, וחודש אחר כך הועברתי למצבת אנשי המילואים של במחנה. בפראפרזה על ההגדרה ההיא של עופר שלח, עיתונות עדיפה לא רק על עבודה, אלא גם על מילואים. המשכתי לכתוב בצומת השרון ואפילו הכנסתי פה ושם אייטמים קטנים לחדשות. עבר עוד חודש ואחרי התלבטות קצרה כתבתי כתבה גדולה – כולל תמונות – לצומת השרון על שירות המילואים.

שתבינו, הדברים שזעזעו אותי אז – וגם הצדיקו כתבה גדולה – נראים היום ממרחק השנים קטנים ולא באמת רציניים, יחסית למעט שהתקשורת מספרת על מה שקורה בשטח. חובש שנתן חומר משלשל לאסיר שהיה לו סתם חום (הצנזור סירב בתחילה לאשר את הקטע הזה), וחגיגה של מכות בהשתתפות קצין ושלושה חיילים על עצור שהיה בצינוק, לשם הוכנס אחרי שניסה להימלט והצליח לעבור את אחת הגדרות הפנימיות.

עד שאושר בצנזורה, עד שהעורך החליט, ופה ושם, זה לקח עוד שבועיים שלושה והכתבה פורסמה. חודש אחר כך אני מקבל טלפון ממערכת במחנה ומבקשים ממני להגיע דחוף. אני מגיע ואחד העורכים ששם לוחש לי שראש אכ"א, אלוף רן גורן, גר ברמת השרון וקיבל חום מהכתבה שלי. ההוראה ירדה בחלחולת הפיקוד ועכשיו הולכים לחייל ולשפוט אותי על זה שדיברתי על שירות המילואים שלי בלי להעביר את זה ביחידת דובר-צה"ל. ולא, הצנזורה זה לא נחשב.

אני לא זוכר את שמו של עורך במחנה באותם ימים. נדמה לי שזה היה סא"ל אור-לי להט, אבל אם אני טועה אני מבקש סליחה מראש. המתנתי שיקבל אותי. התקשרתי לאבא שלי, אל"מ במילואים באותה תקופה, וסיפרתי לו. הוא נתן לי את העצה שנתן, ונכנסתי לדבר עם העורך (שעד אז, מאחר ולא עסק בעריכה אמיתית, כזו שעושים עם מילים, לא פגש אותי). הוא הסביר לי שאין לו ברירה ושהצבא רואה במה שעשיתי דבר חמור מאוד. אין לי מושג איך, אבל למרות שהאשכים הפכו טמירים העזתי פנים אליו וטענתי שהכתבה עברה צנזורה, שאין לי כוונה לשתוק על הסיפור (לא שזה היה משנה למישהו. הנה, הסיפור מהחודש שלמעלה, לא הזיז גם לעיתונאים) וגם – שעברו שלושה חודשים ויום מאז שסיימתי את שירות המילואים שלי, ולכן למרבה הצער לפי חוק השיפוט הצבאי אין לו שום זכות לשפוט אותי על העבירה הזו, ואם צריך אני רוצה בית דין.

סיימתי לדבר בלי אוויר. נדמה לי שגם לו נפלטה אנחת רווחה. לא נשפטתי, וראש אכ"א לא הצליח להיפרע מהאזרח שהרס לו את השבת (בדקתי, ולא, אף אחד לא חשב לבדוק מי החיילים שהרביצו לעציר).

אליעזר שטרן עשה מעשה נבלה, גם אם הוא חושב שהוא צדיק דגול ומחנך נאור. מעבר לתפיסת התקשורת הפרימיטיבית, הוא הוכיח בעיקר את היותו איש בינוני, וגיבור גדול רק על הש"ג. שיהיה ברור: מילה לא אמורה להתפרסם בעיתון בלי שהעורך אחראי לה, גם אם מעולם לא קרא אותה עד שנדפסה. אני מקווה שאף עיתונאי לא ישתוק בנושא של שטרן אף פעם, בכל פעם ששמו יעלה במדיה בנושאי חופש ביטוי ותקשורת.

 

השנה טובה הכי טובה שקיבלתי

היום פורסם ב-Ynet טור שלי על התוגה שבשנות-הטובות המציפות את תא הדואר שלנו (שמתם לב שאיך שהם מזמינים ממני טקסטים – השתתפתי גם בפרויקט רוה"ש של ערוץ המחשבים – אני מפסיק לכתוב "וויינט" וכותב את שם האתר באנגלית?). אני כותב על התוגה הזו לא מהיום (באמצע העמוד), ואני צופה לה עתיד מיחזור נאה שפרנסה בצידו, כמו הכתבות העונתיות סביב אותו סקר אומלל אחד על חיבת הישראלים לקרמבו, שחוזרות בכל שנה.

בין האפיונים בטור היה גם את זה השנות-טובות-המשרדיות, אלה ששולחים שנה טובה ב-Word או PowerPoint ומחזירים את המשמעות הישנה למילה רשיון ב"רשיון תוכנה". קיבלתי שנה-טובה כזו, בוורד, ועם רשימת הנמענים גלויה כולה, מאוד לא גיקי. אבל היא ריגשה אותי (גם כי אני בנו של השולח), והחלטתי לחלוק אותה עמכם, בלי עריכה ובלי השמטות.

שנה טובה. אל תמותו.

 

חברי היקרים!

בספרו של הסופר האמריקאי דאשיל האמט "הנץ ממלטה" מובא משל על אדם בשם "פליטקראפט" האיש שפנה עורף לחייו. משל זה העסיק רבות את הספרות האמריקאית, הוא עוסק בהבנת החיים וגם בעת ובעונה אחת במגבלות היכולת להבינם.

פליטקראפט הוא בחור רגיל, בעל, אב, איש עסקים מצליח, אדם שאין לו דבר בעולם להתלונן עליו. יום אחד יוצא פליטקראפט לאכול צהריים, בדרכו צונחת לפתע קורת ברזל מבניין וכמעט נוחתת על ראשו, עוד סנטימטר או שניים ופליטקראפט היה נמחץ אך הקורה מחטיאה אותו, הוא יוצא ללא פגע.

אף על פי כן, פליטקראפט אינו מסוגל לסלק את התקרית מראשו, הנס שקרה לו מטלטל אותו, בלשונו של האמט "הוא הרגיש כאילו הסיר מישהו את המכסה מעל חייו ואיפשר לו לראות את המנגנון"

פליטקראפט מבין כי העולם איננו אותו מקום שפוי ומסודר כפי שחשב, העולם כולו נתון ביד המקרה, האקראיות עוקבת אחרינו כצל בכל יום מימי חיינו, החיים הללו עשויים להילקח מאיתנו בכל רגע ללא כל סיבה.

בתום ארוחת הצהריים, פליטקראפט מתמלא דחף להרוס את חייו, כך סתם ללא סיבה, זו דרכו להלחם באקראיות העלולה לשים להם קץ, הוא מחליט להילחם באש באמצעות אש, הוא יפנה עורף לחייו בטרם הם יפנו לו עורף.

פליטקראפט קם ונוסע לעיר אחרת ומתחיל את חייו מחדש, הוא לא טורח להיפרד ממשפחתו, גם לא למשוך כספים מחשבונו, אלא שבעיר האחרת, ראה זה פלא אחרי שהוא משוטט פה ושם במשך שנתיים פליטקראפט מוצא עצמו מתחתן עם אישה שהיא כמעט כפילה של אשתו הראשונה.

המשל מסתיים במילים אלו "פליטקראפט חוזר באופן טבעי בדיוק לאותה שגרה ממנה נחלץ בעיר הקודמת, הוא מסתגל לכך שקורות נופלות ואז. כשלא נופלת אף קורה נוספת הוא מסתגל לכך שאינן נופלות".

על רקע משל זה, מגיע סופר אמריקאי אחר, פול אוסטר בספרו "ליל האוב" למסקנה כי דווקא אותה אקראיות שבעולמנו, לא מותירה לנו מפלט, עלינו לשמוח בחיים שניתנו לנו ולאהוב אותם כל עוד אנו חיים בהם.

אכן, בכל פינה אורבות לנו סכנות, אך בה בעת עשויים להיקרות בדרכנו גם אושר ואהבה, רעות והבנה יופי ושמחה, עלינו לקטוף אותם ולא להתכחש להם, לעולם אל תפנו עורף לחייכם, הם שלכם ולא תמצאו טובים כמוהם.

בפרוס השנה החדשה גם אני מצטרף למסר זה של תקוה.

שנה טובה לכם ושרק אושר, בריאות ואהבה אשר אין כמוה תיקרה בדרככם.

אוהב את כולכם

ישראל