Monthly Archives: ינואר 2006

פז-פינס, תיזהר מויק מאקי / שלוש ארבע לעבודה

נבחרת העבודה הוצגה על הבמה. שני דברים ששמתי אליהם לב. ראשית, ח"כ אופיר פז-פינס הופרד בלידתו מהבלש הולנד "דאץ'" ווגנבאך (ג'י קרנס), מושא הדאחקות הקבוע של ויק מאקי (מייקל צ'יקליס) בסדרת המשטרה הטובה ביותר שאתם לא רואים, "המגן".

בסדרה, דיטקטיב פז-פינס הוא שותפה של הבלשית קלודט ויינס, בגילומה של חחחח פאונדר (CCH Pounder)

והשני, שהג'ינגל מתחיל כמו השיר המשעשע של אריק איינשטיין "שלוש ארבע לעבודה". שיר שבסופו יש פארודיה על נאום של אחד מזקני מפא"י. אני מניח שנשמע את השיר עצמו ברדיו פה ושם, לרגל המאורע. בניגוד לרבי ג'ו כפרה של טיפקס, הפעם השיר הגיע הרבה לפני הג'ינגל שמשתמש בו. להחזיר עטרה ליושנה?

(נכון לעכשיו, עושה רושם שאצביע עבורם. הנבחרת של פרץ משכנעת אותי. אין מצב שהוא יהיה ראש ממשלה, אבל כדאי מאוד שהעבודה תהיה השותפה הבכירה של קדימה בקואליציה).

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן.

מודעות פרסומת

אתרוג שחושב שהוא דולפין – ומתכון לחמין

 

בשער האחורי של ידיעות, אתמול, התפרסמה התמונה שמשמאל. האתרוג הגדול בעולם, כנראה, גודל בחצר ביתו של הרב שמריהו אחוול מפרדסיה, ונכדו המתוק הצטלם איתו. מעניין אם הסב מודע למשמעות הסמל בכובעו של הנכד – ואולי יש כאן מקום לחקירה איך בדיוק מגדלים אתרוגים גדולים.

ועוד עניין קטון לפני שנעבור ללוז הפוסט הזה. ביום חמישי בשבוע שעבר, במוסף 24 שעות במדור הרכילות "העלוקה", נטען שרוחמה אבהם "ניצחה בבית משפט וגם קיבלה פיצויים". רוחמה לא ניצחה את אסף הראל בבית המשפט, וחבל שהמקרה לא הגיע לדיון בבית משפט – ואם צריך עד לעליון. כזכור, המחוזי קיבל את תביעת לוני הרציקוביץ' נגד רשת שוקן לאחר שאיתן בקרמן כינה אותו בעיתון העיר "עכברוש ביבים", פסק דין שנהפך בעליון. אגב, האם אני היחיד שתהה אם בטיסה של אגרסקו שרוחמה הצטרפה אליה הובלו חצילים?

ועכשיו הזמן לשחרר כפתור במכנסיים.

אחרי המחמאות הפומביות ובקשת המתכון, להלן המתכון שלי לחמין. החמין האחרון, הכוונה, מאחר ומאז שאני מכין חמין – לא יותר מפעמיים שלוש בחורף, והיו שנים שבכלל לא – מעולם הוא לא הוכן באותה צורה כל פעם. אחרי הכל, כמו סטייק מבשר באמת טוב, כדי להגיע לחמין בדירוג טוב עד משובח צריך בסך הכל לא לקלקל. קטניות, ירקות שורש, בשר – והכנה במשך זמן ארוך ובחום נמוך. אלא שהחמין הזה יצא ממש משובח, אמר כל מי שנגס בו, אז למען קהל הקוראים והימים הקרים שעוד יבואו, להלן המתכון.

 

מצרכים:

700 גרם שפונדרה, חתוכה לקוביות גדולות

400-500 גרם בשר צוואר בקר, חתוך לקוביות גדולות

עצם וחצי של בקר מנוסרת למקטעים נוחים, חלקם עצם ברך וחלקם עם מוח.

כמה חתיכות של שומן אווז (מה שנשאר – לפריזר. אפשר גם להשתמש בזה של מזרע)

פה לא לפשל. למצוא קצב טוב, ולקנות בשר טרי. יש עוד נתחים לבישול ארוך שמתאימים, ובשעת הדחק אפילו בשר קפוא יוציא תוצאות סבירות אחרי בישול של יממה, ובכל זאת, כאן חבל לפקשש. הקצב שאני קונה אצלו לאחרונה נמצא בשוק הכרמל, ממש בכניסה מכיוון אלנבי, שתי חנויות אחרי הקצביה של פרדי (כלומר – השני מהכניסה מצד ימין), ליד העגלה של מוכר הגבינות העיראקי.

400 גרם שעועית לבנה קפואה (שקית אחת)

הכלל אומר לקנות שעועית יבשה ולהשרות יממה, ויש כאלה שאפילו ממליצים לבשל, לצנן ולהשרות במים כנגד גזים. אני השתמשתי בשקית אחת של שעועית מבושלת של סנפרוסט, שהופשרה בשלווה במקרר. עד שהיא יצאה הייתי משתמש בשעועית בובעס יבשה וגדולה, אבל הקפואה מאוד נוחה – ואפילו טעימה יותר בתוצאה הסופית.

8-10 תפוחי אדמה בינוניים, קלופים

השתמשתי בזן עם הקליפה הלבנה ולא בדזירה, למרות שזה האדמוני אהוב עלי לרוב לכל המטלות. העיקר שהתפודים יהיו בגודל הולם להיכנס שלמים לסיר.

ארבעה בצלים מצריים בינוניים

זה הזן הלבן-לבן. הם גם יפים להפליא וגם מעט פחות מסריחים מהרגילים.

הקליפה הדקה החומה משני בצלים רגילים

קילו קישקע. אני ממליץ על שתי אריזות מתוצרת טירת-צבי. של זוגלובק תמיד מתפוצץ

ביצים טריות בכמות של 1 לסועד

חצי ראש שום יבש

רכז רימונים

דבש

שמן קנולה או תירס. בשום אופן לא זית.

פלפל ירוק חריף, חתיכה בגודל של אצבע (של מגדלי אתרוגים)

מלח (רצוי טוב, למי שיש), פלפל שחור גרוס

שניים או שלושה בקבוקים של מים מינרליים (הכרחי אם אתם תל-אביביים)

 

ולמתכון בהרחבה (שעתיים ומשהו של עבודה, ואז פשוט להשגיח בזמן שהפלא מתחולל):

העצמות נכנסות בתבנית לתנור בחום של 220 מעלות לחצי שעה, עד שהן משחימות וגם הדימום בקצותיהן מאבד את הצבע.

בסיר גדול (לפני כחודש קניתי סיר ברזל יצוק כבד ב-4Chef, אחר כך ראיתי שיש זולים ב"אייס" שנראים לא רעים גם כן. אפשר בכל סיר גדול ומתאים, אם כי, כמובן, קדירת ברזל כבדה היא הדבר המושלם לכל תבשיל הדורש זמן ארוך) על אש בינונית ממיסים כשלוש כפיות של שומן אווז יחד עם כף שמן, מכניסים חמש או שש קוביות בשר לטיגון מהיר, מוציאים אותן ומכניסים את הבאות בתור, עד שכל הבשר עבר את התהליך. יכול להיות שיהיה צורך להוסיף מעט שומן אווז – לא להתקמצן, זה חמין חמים, לא סלט עלים.

שומן אווז מריח לא טוב אחרי הטיגון, אבל הריח עובר בזמן הבישול. בכל מקרה לאוורר ולנקות טוב את אזור העבודה לפני שפורשים ומניחים לסיר לבלות ולהתחמם.

אחרי שהעברנו את הבשר טיגון זריז, מכניסים לתוך אותו שמן את הבצלים קצוצים גס. מערבבים מדי פעם, ומוסיפים את השום קצוץ גס ואת הפלפל החריף, חתוך לטבעות דקיקות. מוסיפים גם קליפה יבשה של בצל רגיל בינוני, למטרות צבע. מערבבים – מטגנים על אש בינונית בערך עשר דקות. לשים לב שמשחים מעט אבל לא לתת לו להתקרמל ולהמתיק יותר מדי. מוציאים את הבצל לכלי נפרד.

בכלי קטן מערבבים כף דבש, כף ועוד קצת של רכז רימונים ומעט שמן. מושחים בתערובת המתקתקה את תפוחי האדמה, מכניסים לתבנית למשך כעשרים דקות – חצי שעה לתנור בחום 220 מעלות. זה יוצר התחלה של זיגוג נאה. לא לזרוק את הנוזלים המתוקים שמצטברים בתבנית.

מסדרים את עצמות הבקר בתחתית הסיר צפופות מאוד, אפשר שוכבות. את הרווחים ביניהן ממלאים בתערובת הבצל המטוגן ובשעועית ביחס של 2-1 לטובת הבצל. אחרי שיצרנו את שכבת הבסיס, מניחים עוד כחצי מכמות הבצל המטוגן עד שהוא מכסה את העצמות היטב. מפזרים מלח ופלפל גרוס.

הגיע הזמן לסדר את כל היציקה. יש כאלה שמעדיפים להניח את הבשר בצד אחד ואת התפודים בצד השני, כדי שיהיה קל להתמצא. ואני אומר – התמצאות זה עניין לגויים. מניחים את תפוחי האדמה עם קוביות הבשר, וברווחים ביניהם דוחסים את השעועית ומעט מתערובת הבצל שהכנו קודם. לא להתבייש לדחוס בעדינות את כל החומרים יחד. אם עקבתם אחרי הכמויות, תשימו לב עכשיו שיש הרבה יותר בשר ביחס לקטניות מאשר מקובל. וזה כי אמנם אנחנו לא גויים, אבל כבר לא בשטעטעל, והיחס הזה מאפשר חמין עם הרבה רכיבים טעימים בלי שצריך אחר כך לחפש בעיסת קטניות חומה אחרי צ'ופרים. בסיר של 4.5 ליטר, כמו שלי, הכמויות יספיקו לכשתי קומות של תפוחי אדמה ובשר, עם הקטניות והבצל, שוב, כטיט מילוי.

מוזגים על התערובת את שאריות הדבש+רכז רימונים+שמן מהתבנית של תפוחי האדמה. מוזגים מים מינרליים עד שהכל מכוסה בגובה של כחצי סנטימטר. כמה שלא דחסנו את החומרים, החמין ישתה כבר עכשיו כמעט בקבוק שלם. פלא שלך תבין. מרתיחים על אש גדולה ללא מכסה, ומי שממש מעוניין יכול לקפות (להסיר את הקצף שנוצר למעלה). כשרותח יפה מורידים לאש בינונית, מכסים את הסיר ומבשלים כשעה וחצי עד שעתיים וחצי (תלוי איזה סרט הכנתם בווידאו).

בזמן הזה מכניסים לסיר נפרד את הביצים, מים ויתר קליפות הבצל, ומבשלים לפחות שעה – ורצוי שעתיים שלוש. באותו זמן לוקחים את הקישקע (רצוי להפשיר, למרבה הפלא לא חובה), מכניסים לתבנית, מוסיפים מים בגובה 0.5 סנטימטר למטה ואופים בתנור כחצי שעה בחום של 250 מעלות – עד שהם משחימים יפה למעלה. מניחים לנוח.

מוזגים לעצמכם משהו לשתות. חשוב מאוד לחזק את הלב לפני ההמשך.

אחרי שעתיים, בודקים את הסיר ואם צריך מוסיפים מים שיכסו הכל. למי שלא יודע – בשום אופן לא לערבב ולא לנסות לחדור לתוככי הסיר. בשלב הזה המטבח כבר מריח כמו שצריך. מניחים בזהירות את הקישקע למעלה, ואם יש מקום – גם את הביצים. אם אין מקום, אפשר להוסיף אותן בשלב מאוחר יותר).

עכשיו הזמן לחום הנמוך. הכי טוב – להכניס את החמין לתנור בחום של 100 מעלות. במקרה ואין תנור בגודל מתאים (כמו אצלי), אז מורידים לאש קטנה עם פלטת מתכת מפזרת חום (9.90 שקלים בדוכן בדיוק מול האטליז). במידה והסיר אינו ברזל כבד, יש מקום לשקול הנחת מגבת גדולה עליו ואיזה שהוא משקל להגברת האיטום. בכל מקרה אחת לשעתיים שלוש כדאי לבדוק, ואם צריך – להוסיף מים.

שותים עוד משהו, הולכים לישון. בבוקר בודקים את הסיר, ורוב הסיכויים שצריך להוסיף עוד מים. חמין בסיר של 4.5 ליטר, דחוס בחומרים, שותה בערך 3 ליטר מים בזמן ההכנה. חלק מהאלכימיה. אם לא הוספתם את הביצים לתוכו, עכשיו הזמן (בשלו אותן שוב מעט אם שמרתם אותן במקרר עד הבוקר). מכסים את הסיר שוב, משאירים על האש הקטנה, בודקים אחת לכמה שעות ומוסיפים שוב מים אם צריך (לא לפחד להרטיב את החמין, מקסימום בשעה שלפני ההגשה מעבירים לאש בינונית ומכסים חלקית עד שיתאדו העודפים). 

בודקים את השעון. הזמן הטוב ביותר הוא 22-26 שעות מאז שהתחלנו את התהליך. להגיש עם חלה פרוסה (לחמין האחרון הובאו חלות של אנג'ל מירושלים. בכל זאת יש שם משהו טוב, בעיר הזאת) וחרעיין אדום וחריף.

אוכלים. כולם יודעים שהם מתפוצצים, ומשום מה, אף אחד לא מוותר על תוספת.

שותים איזו גראפה, ייגר או כל דז'יסטיף ראוי (אני לגמתי אונדרברג, לא להאמין איזה טעם מזעזע).

יושבים בצורה נוחה – אין מצב לקום אחרי – ומגלים שהעולם הוא ממש לא מקום נורא כל כך. אפילו השער השלישי שיונייטד חטפה בשבת לא שינה לי את מצב הרוח האופטימי.

חוזרים לפוסט הזה ומשאירים תגובה איך היה.

 

בוקר יום שבת. החמין בדיוק קיבל קצת מים, כי היה צמא. אני נגד חמין חום מדי ומעדיף צבע זהוב ונאה – אבל יש שלל חומרים להכהיית הצבע למי שמתעקש – מסילאן (דבש תמרים) ועד שזיפים יבשים.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

 

גוטי מורצי קוריצה!

אריאנה, מה קרה?

סליחה, כמובן, על הטון הפמיליארי. אני לא מכיר את אריאנה מלמד. מצד שני, כרבים אחרים, אני קורא אותה בקביעות כבר שנים, וכיוון שכך היא הפכה לחלק מהסביבה בה אני חי. גם כשאיני מסכים עם דעותיה או רעיונותיה, אני עדיין נהנה מהכתיבה.

הטור האחרון שלה, על "ארץ נהדרת" ביום שישי האחרון, כלל כמה דברים שגרמו לי, לפחות מטפורית, לטפוח בכף יד פתוחה על מצחי (הגבוה למדי. עניין של גנים, למרבה הצער) בהבעה נדהמת. לא אתווכח על דעות או על טעם וריח (אם כי עליהם, למרות שאולי אין טעם, יכול להיות די מרתק להתווכח – גם אם זה חד צדדי כמו בפוסט הזה), אבל כמה דברים שכתבה עוררו בי, אהם, תמיהה.

האם מלמד באמת חושבת שיונית לוי היתה מושא לצחוק, ולא כלל התקשורת הישראלית? שפרופ' מור יוסף הושם ללעג ולא האובססיה של התקשורת? זה היה אולי הפרק הנשכני ביותר של העונה עד עכשיו, אבל עבור מלמד מדובר בהתחנפות רכה. היא כותבת: "מכל החומרים המצויינים ששכבו על הרצפה והתחננו שירימו אותם, בחרו ב"ארץ נהדרת" לצחוק על יונית לוי. כאילו שהיא, ועימה מגישי החדשות, הם הבעייה המרכזית של השבועיים התקשורתיים האחרונים".

חזק, מה? אבל מלמד לא אומרת מהי הבעיה המרכזית של השבועיים התקשורתיים האחרונים, וגם לא איזה עוד חומרים מצויינים שוכבים על הרצפה ופשוט מתחננים שירימו אותם. לא שזה תפקידה, אבל הטיעון שלה היה הופך ליותר רציני לו היתה מדגימה ולו אחד מחומרינו המצויינים שעל הרצפה.

הלאה, במה שלמרבה הצער אני יכול לכנות רק כעיוורון, רואה מלמד את סדרת המערכונים על "תוכנית הבוקר של העובדים הזרים" כתוכנית השמה ללעג, כמטרה ובמופגן, את העובדים הזרים – אחד הציבורים האומללים והדפוקים ביותר בישראל. ואני תמה – האם במה שאני וחברי (לפחות אלו ששוחחתי עמם על הנושא) רואים, קרי ירידה נשכנית על חזקים ומושאי הערצה בחברה הישראלית, החל מ"אימפוטנציה" ככינוי למשטרה, "טיפשקו" ככינוי לשחקן כדורגל ו"מניוקי" כ"קבלן" (ולא נשכח את "קושימרו" כשם ג'נרי למהדורת חדשות), היא מזהה רק ירידה על הפועלים זוללי הקבב הרוקדים באווילות בכל הזדמנות (איזה תותח פיניש, מה?)?

אחד הקווים שמאפיינים את כתיבתה של מלמד הוא היכולת, ובוודאי הניסיון, לאבחן ולסמן את הדקויות שמעבר למה שעל פני השטח. וכאן לא היה אפילו צורך בזה, הכל מונח על השולחן.

כותבת מלמד: "באותו תרגיל מנטלי עתיק שליחו לא נס לעולם, תציבו במשוואה הזאת קבוצת בני אדם אחרת שכלפיה אפשר להשמיע טענות סטראוטיפיות. נגיד, "המטייל הישראלי". נגיד, לצורך חידוד הבעייה, "יהודים". ותחשבו על תחנת טלוויזיה בעולם המערבי שהיתה נטפלת בקביעות למהגרי עבודה יהודים, או לתייר הישראלי חובב הברזים והמגבות, וגם מצחיקה מאוד את צופיה המקומיים. לא הייתם צועקים, "אנטישמיות"?"

טום הנקס כסוחר ישראלי נכלולי

ראשית, כמובן, נציין ש"ארץ נהדרת" עצמה לא חסה על הטייל הישראלי, המסתובב בהודו וחושב שכל העולם בכיס שלו. המערכון אפילו נבחר על ידי הצופים כמוצלח בתוכנית של לפני שבועיים. אבל נעזוב אותנו, לנו מותר לצחוק על עצמנו – ונענה לתהיתה הרטורית של מלמד. בעונת 91-2 של "סאטרדי נייט לייב" הופיע טום הנקס בתפקיד אורי שורינסון, ישראלי בעל חנות מוצרי חשמל בניו יורק (ומבטא בולט ונלעג), שמנסה לדפוק את כל מי שהוא יכול. מאוד אנטי ישראלי, מאוד מדוייק – ולא, לא אנטישמי. הנה, אפשר לקרוא את המערכון כאן.

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

איבר הכתיבה הלא מיזוגני

ליאור נעמן, עורך בלייזר, התראיין למוסף הארץ. למען הגילוי הנאות (למי שלא יודע), כבר כמה חודשים שלא כתבתי שם, אבל שמי עדיין מופיע ברשימת הכותבים וכחלק מהדאחקות החצי-מסורתיות כבר על הכותבים לאורך הגיליון. אני מעריך (ומקווה) שעוד אכתוב שם גם בעתיד.

שתי בלוגריות (ואולי יותר) הגיבו לו בינתיים. האחת היא שכנתי כאן ברשימות, רונית ליברמנש. התגובה שלה היתה כל כך מזועזעת ונרעשת, מהדברים שנאמרו בראיון ומהדברים שיש לה לומר עד שלי היה מאוד קשה לקרוא אותה. לא בגלל מה שאמרה, בגלל איך שאמרה. אתם מבינים, הכותרת הלא אינטליגנטית שלה, או משפט כמו טלו את ה"בדיחה" הבלייזראית הבאה הוא משפט שמתעלם לחלוטין מהאופי המסויים, הממש לא מתוחכם, של הטקסטים שיש בבלייזר ושאותם הביאו ליאור והכותבים לראיון. הוא משפט שמדבר בשפה אחרת לגמרי, והניסיון שלו לאנוס משמעות לתוך הטקסטים הבליזראים הוא אמנם מאוד מתוחכם, מגדרי וכו', אבל לעתים פשוט מפספס. כלומר, חוץ מזה שנורא לא מצחיקים אותה הדברים שנעמן אמר, היא לא אמרה הרבה. בטח לא על בלייזר ועל הראיון, אולי יותר מזה על עצמה.

באמת שזה לא מורכב מדי, בלייזר. הבה נודה. מעט מאוד מהטקסטים המופיעים שם נאמרים ברצינות. ואלו שכן לא מצהירים על עצמם ככאלה – הם סומכים על הקהל שלהם שיבינו לבד. רוב הטקסטים ששם נאמרים עם לשון בלחי, ולעתים מסויימות מאוד הם מרצינים. עניין של סגנון. הדבר שאהוב עלי ביותר בבלייזר הוא שבשום מקום לא מנסים להסביר לקהל מתי הלשון בלחי והבדיחה (נו, אז היא לא מצחיקה את כולם) קיימת, ומתי הם נוגעים בנימים רגישים יותר ממה שכל תקשורת-הנשים כולה טרם הצליחה לגעת (בהזדמנות דוגמאות, זה לא רלוונטי לדיון). בבחינת, אם אתה לא מבין את הבדיחה, אז לכי לעשות כביסה, מותק. ואחת הסיבות שהאמירה הזו מוצאת חן בעיני יותר ויותר אנשים (גם נשים, גם גברים) היא שברור לעין, לכל עין שמוכנה להסתכל על המגזין בריחוק אירוני ומתוך קבלה, שאף אחד לא באמת מצפה שתעשי לו כביסה. כלומר, היו מתים. רוב הכותבים, כמו ששי בר-יהודה הגדיר פעם, קשורים למכונת הכביסה שבבית. ולא, הם לא בהכרח חושבים שהם קשורים למכונת הכביסה שבבית – אבל הי, תנו לגברים לרטון מתחת לשפם.

תגובה הולמת יותר היתה אצל הכוכבנית החדשה של הבראנז'ה, הלא היא הבלוגרית וולווט אנדרגראונד (תחלמי להגיע עם השם הזה למקום גבוה בגוגל, יקירתי. ואגב, בקצב הזה של הפוסטים שלך – תוך חודשיים או שיימאס לך או שנגלה מי את. וחבל). מעניין להשוות בין התגובות, שעקרונית מביעות זעזוע מהדברים – בואו נודה, דביליים מבחירה – שנאמרו בראיון על ידי המרואיינים, ונכתבים בכרומו משובח פעם בחודש כבר לא מעט זמן. יש לי הרגשה שוולווטה היתה מתקבלת לכתוב בבלייזר, וליברמנש היתה נעלבת מעצם ההצעה. וחבל, כי מאשה דעתנית כמו ליברמנש (זו נימה חיובית, אם צריך להגיד) הייתי מצפה לפחות שתאפשר תגובות לדברים הלא קלים שאמרה. מי שרוצה, מוזמן להגיב לה כאן.

ולסיום:

– כמה פמיניסטיות צריך כדי להחליף נורה?

– זה לא מצחיק.

 

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

תיזי גשעפט – חלק ב'

 

נכון, בפוסט הקודם הבטחתי שהמשך התיזי גשעפט יהיה "מחר", והוא כבר פורסם בשבוע שעבר (וגם קיבל מגיב אחד שלעג לחוסר העמידה שלי בזמנים). דיברתי עם העורך של הבלוג והוא אישר לי להשאר. ולחדשות בהרחבה:
————————————-

ידיעות יוק

זוכרים את פרשת אי שידור התחקיר על ישראיר? לא ברור אם זה היה כישלון תקשורתי (כל העיניים, ואצלי גם היס מקס, הופנו לתחקיר כשסוף סוף שודר) או ניצחון (כולם הבינו עכשיו את הרמז של מוזי, נדמה לי). באותו זמן, אי אז לפני שבץ וחצי, פרסם יו"ר קשת, מוזי ורטהיים (מהחבר'ה הטובים שידעו לעשות TTG גם לבריטים) מאמר בידיעות אחרונות. אם באותו בוקר הסתפקתם, כמוני, רק בקריאת האייטם בערוץ הבראנז'ה ב-NRG, הייתם בטוחים שהוא התבטא בגלי צה"ל (מה שאמנם עשה, אבל בעקבות המאמר בעיתון המודפס). אני לא יודע איך להתחיל להסביר אפילו כמה ארומה של 93' בפרינט יש בחוסר הקרדיט הזה למתחרה, ואפילו – סליחה מקרמר, ידיד יקר, על העלבון – וויינטי למשעי.
————————————-

ד"ש לחבר'ה

אור קניספל עבד פעם בנרג', עכשיו הוא בפנאי פלוס. בנרג' רצו להריץ דאחקה על פנאי פלוס (מפגר להסביר, תקליקו ותראו), וכמו שמגלה לכם הטוקבק של קניספל (מס' 9), הם יצאו די מעפנים גם בלעדיו. הרי ברור שזה מכוון. תגידו מה שתגידו על פנאי פלוס (גם אני הייתי אומר, רק שאני לא קורא), ברור שהשארת הדמות מ"אבודים" היתה מכוונת. מה, חשבתם שזה כותרת מנרג' תיירות?
————————————-

האיילון זורם, ונשפך לים. הזונות גם

כותרת המשנה של האייטם התיירותי הזה בנרג' מאוד קצרה, שני משפטים – ושתי טעויות:  "בימים גשומים הופך נחל איילון, שנכלא בין שני כבישים, לנחל איתן. כדאי לראות את המפגש שלו עם הים ליד רידינג". ואני אומר שעורך שמעביר דבר כזה צריך לשכתב שלוש כתבות של אלי אשד כעונש.
————————————-

נו לוגו

אם כבר אלי אשד, מישהו יכול להסביר למה בפוסט שלו שפורסם מחדש בוויינט הם דפקו את הלוגו של רשימות?
————————————-

ונעבור לרח' יגאל אלון, לבניין המערכת הישנה של גלובס (ynet)

כדאי להסביר לאליעד עמר, די קבוע בבלוג של וויינט, שמשמעות המילה "קטלני" היא "הורג", ושהאוזניות של נגני ה-mp3 אולי מזיקות ופוגעות בשמיעה – אבל לא הורגות ("רופאים טוענים כי השילוב של הדציבלים הרמים והזמן הארוך בו אנשים מקשיבים למוזיקה, בקרבה כזו לעור התוף, הוא קטלני"). ואם אנחנו כבר בעניין של לחנך את הצעירים, נוסיף ונבאר שמשמעות הביטוי Whistle Blower אינה סתם "שורק במשרוקית" אלא אדם שחושף מבפנים מידע חסוי. כלומר, מקור.
————————————-

אוחנה קטן מחיפה

עורך תפוז אנשים, ניר אופיר, תפס את משרד הפרסום של נטוויז'ן בפאדיחק'ה. אבל זה כלום לעומת הפאדיחה שיריב חבוט (מייסד ישראבלוג, שותפו של עמיחי יעקובי לפוליטינט. הנה הזדמנות טובה לאזכר את הפוסט ההוא של צופי על הצפיפות בביצה) תפס בה את הלטאה החיפאית.
————————————-

ז'אן רנו

למרות ההתגדרות ביצירת הדמות של "רנו פסקל" בקרב נענע, הרי ששני הצדדים (יובל שגב ושאול בצר מצד החתן, אוחנה הקטן מצד הכלה, או להיפך) נפרדו בזמנו בשתיקה קודרת. בראיון לפנאי פלוס (אמרתי לכם שאני לא קורא, זה בוויינט) סיפר שגב על הדמות שהזניקה אותו לכוכבות, לביפ ובסופו של דבר למיטתה של אמאל'ה: "בהתחלה קראו לו אביב שפירא והיו לו תלתלים, אחר כך הוא הפך לרנו פסקאל ("את השם מצאנו באינטרנט")". אופס, אבל החבר'ה זוכרים שאת השם הציעה נילי אורן, אחת מהעורכות בנענע. טוב, זה באינטרנט.
————————————-

ערומות

אפרופו וידאו ברשת, גל מור כתב בטורו בוויינט על הגישה של "האינטרנט יתחבר לטלוויזיה", המשפט שב-2000 כבר יצא לכל מי שפעל אז ברשת מהתיזי גשעפט, אבל עכשיו עושה סיבוב נוסף. הוא הגיע לנושא אפרופו Nakes News, תוכנית החדשות בעירום המטורללת שיותר משהיא מינית היא פשוט מגוחכת.

וכאן הזמן להעלות זכרונות – הדבר האחרון שעשיתי בחצי שנה שניהלתי את ערוץ אגו (ואם תהיו נחמדים לא תזכירו לי את זה לעולם) היה לנסות להביא את התוכנית לערוץ. השגנו יופי של יחסי ציבור, כולל ארז טל ולימור שניהלו שיחה מוקלטת ב"רק בישראל" עם המגישות החביבות והעירומות (גוועלד). אבל התוכנית לא עלתה בערוץ הכבלים הקטון ההוא, כי כל העולם וזוגתו התגייסו למנוע את החוצפה והזוועה שבשידור חדשות בידור אמריקניות רכות עם קצת עירום. כבר הוזמנו ותורגמו פרקים, אבל המועצה לא אישרה לשדר את זה, וכך ניצלה תומתם של צופי הכבלים. כשירות לציבור, הנה פריים מפרסומת טלוויזית החוצות שגרמה לכמה טמבונים להידפק בצומת עלית:

 

————————————-

יד ימין, יד שמאל

בכתבה של חדשות נענע, בראש השנה לנוצרים, על עשר הפאשלות העיתונאיות של השנה: "אין מנוס מלקבוע שהאתר (NRG) בכללו עבר בקפיצת ראש את גבול הטעם הרע. לגנאי מיוחד ראויים "nrg ניו-אייג'", שהכיל מדור בו מרואיינים אנשים מתים…".

יום אחד אחר כך, בניוזלטר סוף השבוע של נענע, "שישבת": ראיון עם ישו.

————————————-

עטרה ליושנה

באחד מפרקי "משחק מכור" ששודרו העונה שאל גורי אלפי מי חיבר את סיסמת ש"ס "להחזיר עטרה ליושנה". אם תהיתם, מי שדפדף בארון הספרים היהודי והביא את השיחוק היה לא אחר מעוזי פלד, לימים מנכ"ל טלעד בערוץ 2 וקודם לכן בעליו של משרד הפרסום "עידן חדש". הוא גם טבע את "הפעם מפ"ם", למי שזוכר.
————————————-

סוג חדש של ביקורת אתרים

באתר של הארץ התפרסמה ביקורת על אתר גאדג'טים, שלא כללה לינק לאתר – אבל מצד שני, כללה לינק למתחרה. לרגע היה נדמה שמדובר בקונספט חדש, עד שהתברר ששוב מדובר בחוסר תשומת הלב של הארץ למה שקורה באתר שלו. שפכו ישר את החומר מהעיתון המודפס – שבו הופיע הלינק לאתר המדובר בבוקסה נפרדת, שלך תדע איפה היא באתר.
במקרים אחרים זה יוצא אפילו מעט מביך – בוקסה באייטם על 100 מושגי יסוד לקהל הערבי מספרת לנו שהפסים בדגל ישראל מסמלים את גבולות ההבטחה של אלוהים – מנהר הנילוס עד נהר הפרת. וולפסון, שבחר את הדגל, דווקא טען אחרת.

————————————-

בנימה חיובית לסיום

גדי להב בוואלה, שחזר מברצלונה, מסכם כל סופ"ש את הטלוויזיה של השבוע. סבבה.

ובתרבות שם הביאו גם את ההקדמה של ג'ורג' אורוול לחוות החיות. מי אמר שאפשר לקרוא אך ורק טקסטים קצרים ברשת?

בנרג' הרשת מביאים פוסטים של פיליפ לנסן. למשל זה, על לוגואים אלטרנטיביים לגוגל. סבבה פורטה

בנרג' סקסי יש ביקורות פורנו של טל מילנר. המדור עד כדי כך משובח שגרם לוואלה לפצוח במדור ביקורת פורנו משל עצמם (לא מוצא לינק, וזה הזמן שלכם, מגיבים יקרים). נרג' אוכל, או שמא ראוי יותר לומר, תוקע, אותם. 

רדיו 88fm עלה לשידור ברשת.

ירון טן-ברינק, חבר וקולגה ותיק, קיבל את משרת מבקר הטלוויזיה של ידיעות. כולי תקווה שוויינט יתחילו בקרוב לפרסם אותן ולא יהיה צורך לדפדף בפיצוציה.

בועז כהן, חבר וקולגה ותיק גם כן, פתח בלוג פה ברשימות. תוכנן פוסט מברוק נאה, אבל באמת כבר עבר מספיק זמן כדי שתכירו.

על הבלוג של צ'יף איפי טומבי כתבתי פעם. אז מה. עדיין, משמח אותי כל פעם מחדש. אם טרם הכרתם, תנסו.

ואלו מכם שזוכרים את מוניטור, בעוד כשבוע – שבועיים יעלה בלוג שינסה, בדרכו הסטלבטנית והלא עומדת בזמנים, להתעסק באותם חומרים. מה שאומר שבבלוג הזה באמת יישארו כל השטויות. כמו קישורים לדברים כאלה, שאפשר להסתכל עליהם שעות. תבלו.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

לעורך התורן ב-NRG:

אם היית קורא את הידיעה שהפנית אליה, היית מגלה שבית"ר הפסידה, לא ניצחה.

 

תלחס תיזי גשעפט – עסקי שק לי בתחת

 

תלחס תיזי גשעפט

להלן קטע ממאמר של יונתן שם-אור, שהתפרסם ב"אותות" לפני כשנה וחצי, לאחר פרסום סקר TGI, המודד חשיפה לאמצעי התקשורת. בשינויים מינוריים עד מאוד (תעשו לעצמכם בראש, לא נגעתי ליונתן בטקסט), הדברים הולמים מאוד את סקר ה-TIM האחרון הנוגע לאתרי האינטרנט. ועולה החשד שכמו במקרה של סקר TGI, גם מאחורי המציאות המאפשרת שימוש ב-TIM כדי לקבוע חשיפה ולתכנן פריסת מדיה פרסומית, מסתתרים גורמים שטוב להם שנמשיך לנשק.

זה היה בפלמ"ח, או בעלייה ב', או ברכש הסודי שהחברים של סמוך הקטן עשו באירופה בזמן מלחמת השחרור, או לפניה – בקיצור, זה היה מזמן. היה להם קוד, לחבר'ה, להטעות את הבריטים, או את מי שהם היו צריכים לתחמן. הם קראו לפעולות שלהם TTG, כלומר "תלחס תיזי גשעפט". עסקי שק לי בתחת.

היום, כשכבר יש מדינה, שינו את השם של התחמון. היום הקוד זה TGI . לא חשוב מה הם ראשי התיבות. זה בטח לא תהיה גבר יוסי, או נוני, או עופר, או עמוס.

כל חצי שנה מפרסמים את תוצאות הסקר הזה, TGI , שבודק "חשיפה לאמצעי תקשורת". "חשיפה", לא רכישה בקיוסק. לא מנוי. התוצאות ניתנות באחוזים. המספרים, כדרכם של נתוני התפוצה בישראל, נותרים עלומים.

כל מו"ל יודע, בדיוק של גיליון בודד, כמה עיתונים הוא מדפיס. כל מו"ל יודע כמה עיתונים הוא מוכר, וכמה הוא מחלק חינם. כל מו"ל גם יודע מה קורה אצל המתחרים שלו. היחידים שלא יודעים הם הקוראים עצמם, והמפרסמים, שמכסים להם את העיניים בסמרטוט ה-TGI. תלחס תיזי געשפט. שקו לנו בתחת.

זה פטנט ישראלי. כמו סמוך הקטן. כמו מסגרת לאוברדראפט. בארצות מתוקנות יש וועדות של רואי חשבון חיצוניים, שבלי הגושפנקה שלהן על נתוני תפוצת האמת, שום מפרסם לא משלם אפילו סנט אחד לאינצ'. משא ומתן בין מפרסם למנהל מחלקת המודעות שזורק לו באוויר מספרי תפוצה דמיוניים שאף אחד לא יכול להוכיח, יישמע שם כמו תסריט של קומדיה לא מצחיקה מהעולם השלישי.

תקציבי הפרסום המופנים לאינטרנט בישראל גדלים בכל שנה ב-73% ביחס לזו שקדמה לה. לפני כמה חודשים גם טען הפרסומאי עמוס טל-שיר כי הפרסום באינטרנט יגיע עד לכדי 25% מעוגת הפרסום הכללית. נותר רק לקוות שעד שהיום הזה יגיע – ואם האייטם על הפרינט מוכיח משהו, זה שלפרסומאים ולמפרסמים לא משנה שהעסקים הם בסגנון TTG – רוב חברות האינטראקטיב יגיעו להבנה שלעצבן את הגולש זה רע, ושלעבוד בתוך המדיום זה טוב. אבל זה נושא נפרד שאולי עוד נדון בו בהזדמנות.

אז מה עושים במקום? יש בעולם מגוון שירותים. כזה כמו של Comscore (המוכר גם בשם המסחרי "מדיה מטריקס"), שהשימוש בהם גם עולה הרבה כסף, וגם מחייב את האתרים הרוצים להימדד להפסיק עם מדיניות הסתרת הנתונים, שאפשר כבר לקרוא לה "מסורתית". הם לא יעשו את זה עד שמשרדי האינטראקטיב לא ידרשו את זה, ואלו, כמו במקרה הפרינט, מעדיפים להישאר עם הנשיקות בישבן משיקוליהם שלהם. כמו שאומרים, במצב של נשיקה בתחת שני הצדדים מעורבים בנשיקה בתחת, אבל לרוב הצד שמנשקים לו מבסוט יותר.

בארץ מנפנפים בכל נתון שמאפשר לעמעם את התמונה. ראשית חוכמה, סקר TIM, כמובן, שגדולתו בזה שהוא מאפשר לכל אתר כמעט לנפנף בו בגאווה. יש גם את שירות אלקסה, שכבר ראיתי עיתונאים במקומות מכובדים נשבעים בו, או את הפייג'-ראנק של גוגל. המשותף לשירותים הללו ודומיהם הוא שהמדידה מתבצעת בין גולשים שהתקינו רכיב תוכנה מסויים – ושאין שום דרך לדעת מה ההתפלגות הדמוגרפית של גולשים שלא מפחדים להתקין רכיב תוכנה על הדפדפן שלהם. עובדה, הבלוג הזה (העמוד הראשי שלו, לא כל כתבה) זוכה לציון פייג'-ראנק גבוה יותר בגוגל מאשר האתר של קפטין אינטרנט (4 לעומת 3, בהתאמה). זה אומר שיש לי יותר גולשים מאשר לקפטן? לא, זה אולי אומר שאנשים שגולשים לרשימות נוטים יותר להתקין את הסרגל של גוגל מאלו שגולשים לאתר הקפטן. (תומר ליכטש על סקר TIM, עם טוקבק שממליץ על אלקסה וטוען שהוא מחובר לסרגל של גוגל. אני איתך, צ'יצ'ו).

אבל עזבו, תנו גם לי להשתתף בנישוקים ההדדיים – המקום הזה כאן למטה להשכרה למטרות תוכן שיווקי. בדבר פרטים נא לפנות לדואֶ"ל שלמעלה.

 

————————————-

דואֶ"ל

ב"לונדון וקירשנבאום" ביום שלישי סיפר ירון לונדון לניצן הורוביץ ש"קיבלתי דואֶל בענינך". אני לא מת על המילה הזו, ולעתים נדירות משתמש בה – ואיכשהו עד היום כל פעם ששמעתיה זה היה בהגיה "דואָ"ל". המילה נפסלה על ידי האקדמיה, כך שאין הגיה נכונה או לא – אבל זו של לונדון מצאה חן בעיני.

————————————-

דואֶ"ל גואֶל

קיקו. אוד מוצל

בית משפט השלום בת"א קבע כי המנהג הישראלי הנפוץ של משלוח דואֶ"לים בתפוצה המונית עם תלונות על חברות מסחריות אינו פסול כשלעצמו, וכל מקרה ייבדק לגופו (לפי הכתבה באתר המשפטי של עו"ד חיים רביה, במקרה הזה המפיצה זוכתה מתביעת דיבה שהגישה החברה המסחרית). אבל לא רק דיבות ותלונות, כידוע (ונעזוב עכשיו את קישורי הפורנו ויתר ה-TTG שנשלחים גם הם על ידי נשמות טובות), אלא גם בקשות לעזרה (בעניין הזה תפנו לחנן כהן, שכני החדש לרשימות) שלהפתעתי אכן פועלות ועובדות. בין אם זו קריאה לשלוח סמס כתרומה לחולה הזקוק לניתוח, או למציאת כלב שהלך לאיבוד. כמו במקרה של קיקו, כלבה של חברתי הטובה ת', שהלך לאיבוד – ונמצא אחרי חודש, רעב וקצת חולה אבל בחיים, בעקבות דוא"ל בתפוצת נאט"ו (מעניין למה מתרגלים לכתוב מרכאות גם בעברית במילה נאט"ו. למישהו יש רעיון? טרם ראיתי אותה מאוייתת אחרת) שנשלח לפני כשבועיים.

————————————-

לא לומדים

זוכרים את היחצ"ן אבי גנאור ומאבקו ברחבי הפורומים? לפני תשעה חודשים פרסמתי את חליפת המכתבים בינינו, אפרופו טור של יריב צור שדי כתש את עבודתו. מסתבר שהוא לא נגמל – ולא למד להסוות עצמו כראוי – רק תקראו את הודעת הפורום הזו, ואת התגובות אליה.

————————————-

וובוס

אפרופו הפוסט של יונתן אמיר, על האם הצתת השוורים של הבורסה בשדרות רוטשילד היא מעשה אמנותי או לא. אהבתי את השדרה מלאה אנשים וילדים שמשחקים ביניהם, אבל טעמי האישי באמת שלא רלוונטי. רק עניין אחד – למה קוראים להם שוורים אם כל אחד ממאה בהמות הפלקסיגלאס מחזיק בזוג ביצים מכובד?

————————————-

אפרופו הפר הבוער בשדירה

זה כבר מלפני חודש, אבל עדיין מעולה. יאיר אלוני, מנהל הטלוויזיה שאתם משלמים עליה, אמר בכנס במכללת ספיר בדיון על השידור הציבורי "אני גימלאי. אם אני רוצה בידור אני חוזר הביתה, לוקח טלק ומגרבץ".

————————————-

עצבות

כמה חבל שהריב המבטיח בין יובל דרור לחנן כהן לא התרומם. הכל בזכות גדלות נפשו (המעצבנת) של כהן, איש שגם כשמרביצים לו בחוף הוא הולך ללקק גלידה. באמת, באמת חבל.

————————————-

מיצינו

חנן כהן תוהה בבלוגו האם העולל הטרי, אתר "פוליטינט", כבר מיצה את הפוטנציאל שלו. מאחר ואני הבלוגר האחרון, כנראה, שעמיחי יעקבי לא פנה אליו בנושא, אפשר להניח שעדיין לא. כשתראה אותי שם, חנן, תדע שכן.

————————————-

המהפכה התחילה

יש לו ב.מ.וו שחורה (בדיחה פרטית)

אתר וואלה! העלה שלושה עמודי בית חדשים. בידיעה בהארץ צוטט המשנה למנכ"ל, ארז פילוסוף, כאומר שכי מהלך זה הוא תחילתה של מהפיכת התאמת התוכן לגולשים. וואלה? התחלה של המהפכה? ארז בוודאי זוכר איך לפני שמונה שנים הוא יצר במו ידיו את My Walla, אחד האתרים הראשונים בעולם עם התאמה אישית לגולש – גירסה מאוד מוקדמת למה שבצבץ פה ושם ברשת בשנה האחרונה, כמו עמוד הבית בהתאמה אישית של גוגל, אבל בטכנולוגיה של 98'. זה היה בלתי ישים הן מצד השרתים של וואלה!, והן מצד המחשבים הנפוצים אז בקרב הגולשים. בניגוד לעמודים המדוגמים של היום, זה היה מאוד אקספרימנטלי – היתה בחירה בין כמה מצלמות רשת (ברירת המחדל – טיימס סקוור) שהוצגו במקום בולט בעמוד.

למען רענון הזיכרון של ארז, הנה, כך נראה עמוד וואלה שלי ב-99. האיקסים מסמנים ביטול של החלון, ובחלק מהכפתורים קיימת אפשרות התאמה אישית. אחלה עמוד, באמת, הקדים את זמנו (לא הייתי מעורב בו, אבל תשכחו שכתבתי את זה). ואם אנחנו בענייני נוסטלגיה וזיכרון של ראשית המהפכה העולמית, להלן תמונה מהאתר הפרטי החמוד של פילוסוף ("Come see walla! it's my baby!") שכבר מזמן לא ברשת, אבל מגובה היטב אצל תנחשו מי (*).

לגבי העמודים עצמם של וואלה! – ייקח עוד זמן להתרגל ולקבוע את דעתי, שכבר הורגלה בעמוד השער הקודם, עם חשיפה מאוד מינורית (וברוכה) לתכנים. עמוד השער החדש בגירסת "כל התכנים כולם" דומה מדי ליתר המון עמודי השער בקונספט ynet שרק הם, כנראה, מצליחים לתפוס בארץ. מה שיותר מטריד – כאשר העמוד מרענן עצמו אוטומטית (כמו כל העמודים באינטרנט הישראלי, שמרעננים עצמם כל עשר דקות / רבע שעה. למה? עוד חשיפה לבאנר. TTG) הוא גם משתלט והופך להיות החלון הקדמי בין החלונות הפתוחים על המסך, לא משנה מה אתה עושה בחלון אחר. טוב, בטח כבר לא נעים לחטוף את עמוד הבית.

דרור פויר כתב פעם, בביקורת על העמוד הראשי  של נענע בגרסתו הראשונה וצבועת הפסטל, שגישתנו העיצובית היא "הגולש הוא משאית. העמס עליו". בהשוואה למה שנעשה היום ברשת, נענע של 99' היה בקושי טנדר, עם מעט מדי סחורה (שמונה לינקים אפשריים לכתבות מהעמוד הראשי. וזהו) ועוד חטף את הדו"ח מהפקח.

אפרופו האייטם הראשון בפוסט הזה, על החברים שנמצאים בצד הנעים של הנשיקות בישבן – הידעתם שהעמוד הכי מבוקש בכל האתרים לפרסום הוא עמוד השער? הידעתם גם שזה העמוד שבו רוב הגולשים נמצאים הכי פחות זמן? ולמה הוא כל כך נפוץ וכל כך קצר? כי ברוב אתרי התוכן בארץ (לא בוואלה!, באמת אפשר לסמוך על ארז בעניין א"ב של אינטרנט) כאשר אתה מסיים לקרוא כתבה, אתה חייב לחזור לעמוד הראשי של הקטגוריה, לפחות, כדי לבחור לקרוא משהו אחר. למה לחפש בין הבננות של ynet או העגבניות של nrg, הרבה יותר פשוט ללחוץ על לוגו האתר ולחזור לעמוד הראשי, ומשם לתור הלאה. לשים לינקים גם בצד עם המשך מה שיש בקטגוריה? נו באמת. עוד יחשבו שאנחנו פורטל. TTG, כבר אמרנו.

(1) לחנן כהן: אם אנחנו כבר כאן, תלמד. יובל דרור, למשל, טרם כתב עלי לא כי אני לא כותב שטויות, והרבה (ועוד מוציא עליהן חשבוניות), אלא כי גם תמונות דוגמנות תוססגוניות שלו נמצאות אצלי. ככה זה פה בבראנז'ה, רק המושחתים שורדים.

————————————-

הטוסיק המנושק לא נגמר

אבל הפוסט הזה – כן. כבר ארוך מדי, והרשימה עוד ארוכה. ההמשך יבוא מחר.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.