איבר הכתיבה הלא מיזוגני

ליאור נעמן, עורך בלייזר, התראיין למוסף הארץ. למען הגילוי הנאות (למי שלא יודע), כבר כמה חודשים שלא כתבתי שם, אבל שמי עדיין מופיע ברשימת הכותבים וכחלק מהדאחקות החצי-מסורתיות כבר על הכותבים לאורך הגיליון. אני מעריך (ומקווה) שעוד אכתוב שם גם בעתיד.

שתי בלוגריות (ואולי יותר) הגיבו לו בינתיים. האחת היא שכנתי כאן ברשימות, רונית ליברמנש. התגובה שלה היתה כל כך מזועזעת ונרעשת, מהדברים שנאמרו בראיון ומהדברים שיש לה לומר עד שלי היה מאוד קשה לקרוא אותה. לא בגלל מה שאמרה, בגלל איך שאמרה. אתם מבינים, הכותרת הלא אינטליגנטית שלה, או משפט כמו טלו את ה"בדיחה" הבלייזראית הבאה הוא משפט שמתעלם לחלוטין מהאופי המסויים, הממש לא מתוחכם, של הטקסטים שיש בבלייזר ושאותם הביאו ליאור והכותבים לראיון. הוא משפט שמדבר בשפה אחרת לגמרי, והניסיון שלו לאנוס משמעות לתוך הטקסטים הבליזראים הוא אמנם מאוד מתוחכם, מגדרי וכו', אבל לעתים פשוט מפספס. כלומר, חוץ מזה שנורא לא מצחיקים אותה הדברים שנעמן אמר, היא לא אמרה הרבה. בטח לא על בלייזר ועל הראיון, אולי יותר מזה על עצמה.

באמת שזה לא מורכב מדי, בלייזר. הבה נודה. מעט מאוד מהטקסטים המופיעים שם נאמרים ברצינות. ואלו שכן לא מצהירים על עצמם ככאלה – הם סומכים על הקהל שלהם שיבינו לבד. רוב הטקסטים ששם נאמרים עם לשון בלחי, ולעתים מסויימות מאוד הם מרצינים. עניין של סגנון. הדבר שאהוב עלי ביותר בבלייזר הוא שבשום מקום לא מנסים להסביר לקהל מתי הלשון בלחי והבדיחה (נו, אז היא לא מצחיקה את כולם) קיימת, ומתי הם נוגעים בנימים רגישים יותר ממה שכל תקשורת-הנשים כולה טרם הצליחה לגעת (בהזדמנות דוגמאות, זה לא רלוונטי לדיון). בבחינת, אם אתה לא מבין את הבדיחה, אז לכי לעשות כביסה, מותק. ואחת הסיבות שהאמירה הזו מוצאת חן בעיני יותר ויותר אנשים (גם נשים, גם גברים) היא שברור לעין, לכל עין שמוכנה להסתכל על המגזין בריחוק אירוני ומתוך קבלה, שאף אחד לא באמת מצפה שתעשי לו כביסה. כלומר, היו מתים. רוב הכותבים, כמו ששי בר-יהודה הגדיר פעם, קשורים למכונת הכביסה שבבית. ולא, הם לא בהכרח חושבים שהם קשורים למכונת הכביסה שבבית – אבל הי, תנו לגברים לרטון מתחת לשפם.

תגובה הולמת יותר היתה אצל הכוכבנית החדשה של הבראנז'ה, הלא היא הבלוגרית וולווט אנדרגראונד (תחלמי להגיע עם השם הזה למקום גבוה בגוגל, יקירתי. ואגב, בקצב הזה של הפוסטים שלך – תוך חודשיים או שיימאס לך או שנגלה מי את. וחבל). מעניין להשוות בין התגובות, שעקרונית מביעות זעזוע מהדברים – בואו נודה, דביליים מבחירה – שנאמרו בראיון על ידי המרואיינים, ונכתבים בכרומו משובח פעם בחודש כבר לא מעט זמן. יש לי הרגשה שוולווטה היתה מתקבלת לכתוב בבלייזר, וליברמנש היתה נעלבת מעצם ההצעה. וחבל, כי מאשה דעתנית כמו ליברמנש (זו נימה חיובית, אם צריך להגיד) הייתי מצפה לפחות שתאפשר תגובות לדברים הלא קלים שאמרה. מי שרוצה, מוזמן להגיב לה כאן.

ולסיום:

– כמה פמיניסטיות צריך כדי להחליף נורה?

– זה לא מצחיק.

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.