כָּיוֹם,
כֹּלאִישׁ תִּקְשֹׁרֶת
אוֹ סְתָם מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּרְסֵם,
מוֹצֵא לְעַצְמוֹ "עָשִׁיר מַחְמָד"
לִשְׂנֹא וְלִתְקֹף.
כֻּלָּם שׁוֹכְחִים
שֶׁהַכֶּסֶף שֶׁל הָעֲשִׁירִים הוּא זֶה שמנשים אֶת הַמְּדִינָה
חגית ברונסקי, NRG
שלום תלמידים יקרים. בעקבות הצלחת הקורס הקודם בקריאת שירים עיתונאיים באופן ביקורתי (ראו "המנון למורידי הקבצים" לדורון אביגד, שם, שם) (טוב, זה שם), החלטנו להמשיך במסורת. והיום, ניתוח הפואמה המרגשת "שנאת עשירים" מאת חגית ברונסקי, שהתפרסמה לאחרונה באתר הלירי NRG. אנא קראו את היצירה במלואה בטרם נפנה לניתוח מעמיק.
האני המספר ביצירתה של ברונסקי הוא אדם העומד מול כוחות גדולים וחזקים ממנו, לא מאבד את עוז רוחו וערכיו ויכול להם. מאז איין ראנד לא נתקלנו, כנראה, בעוצמה היולית שכזו ובדמות כה מורכבת המשמשת להעברת המסרים. כישוריה הלשוניים של ברונסקי, עורכת מדור הכלכלה ב-NRG, באים לידי ביטוי מלא ומפעים ביצירה זו. להלן כמה קטעים מוערים מתוכה. הטקסט המקורי מופיע באות מודגשת.
הטרנד התוסס בשנים האחרונות הוא שנאת עשירים. שימו לב למשלב המתוחכם בין "טרנד תוסס", מונח המשמש גם בשירים מוקדמים יותר של היוצרת, כמו "הבלונדינית הסודית" ("הטרנד היה שייך עדיין לדוסיות ואנשים שחלו במחלה נוראית, ואילו אני שיווקתי את עצמי כדיווה פריזאית", וואלה פאשן רביו), לבין נושא הפואמה עצמה.
מובילת הטרנד היא שלי יחימוביץ, שהזדרזה לתקוף את שרי אריסון בפרשת הפיטורים של בנק הפועלים. ברונסקי מתעלמת בחן אופייני מכל אותם "טיעונים" ומיני בוקי-סריקי בהם השתמשה יחימוביץ', ואינה מרפה ממציאת הלוז האמיתי של אותה תקיפה: טרנד אופנתי ומגונה. כיום, כל איש תקשורת או מנהיג דעה או סתם מי שרוצה להתפרסם, מוצא לעצמו "עשיר מחמד" אותו הוא שונא ובו הוא משתלח. לתשומת לבכם, יש סיכוי סביר שבבחינה תידרשו לנתח את האופן בו המונח "X מחמד" מתהפך ביצירה, ומה משמעות הדבר.
הכי קל לשנוא את העשירים. הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל. באופן כללי, כפי שזה מצטייר מעיניהם של שונאי-העשירים, בעלי הממון נוהגים לקום בבוקר, להתגלגל בשטרות של מאה דולר, לפטר כמה עובדים, להטיח פנקייקים (הערת המתרגם: הכוונה, כנראה, לבליני) עם קוויאר באנשים עניים ואז שוב לפטר כמה עובדים, תוך שהם צוחקים צחוק מרושע. התמונה הזו, ככל שהיא ססגונית, כן היא עושה עוול לאותו מגזר. עוד נחזור לפרגמנט זה בהמשך ניתוח היצירה, ובינתיים – שיעורי בית: היכן בדיוק נטען (בין אם מצד שלי יחימוביץ' ובין אם מצד מחקיה רודפי הטרנדים הזולים) כלפי העשירים שהם מתגלגלים בשטרות כסף או נוהגים להטיח פנקייקים עם קוויאר באנשים עניים?
בהמשך, מתייחסת ברונסקי לידיעה על מדד BDI שעסקה ב-18 המשפחות השולטות במשק הישראלי: …ידיעה שעוררה מייד תגובות מלאות מירמור… כל אותם מגיבים כנראה לא יודעים לקרוא, או לא מספיק אינטליגנטים כדי להבין מה המשמעות של הטקטס. שימו לב: אותן 18 משפחות מכניסות סכומים שווה ערך לכ-77% מהתקציב השנתי של מדינת ישראל, שהוא כ-256 מיליארד שקל. המשמעות היא, שאותם עשירים שנואים כל כך, הם אלה שמשלמים את אחוז המסים הגבוה ביותר למדינה.
כאן אנו פוגשים בלופ מחשבתי, באותה "קפיצת הדרך" המוכרת מקלאסיקת המדע הבדיוני "חולית": מהנתון שרווחי המשפחות הללו שווים לכ-77% מהתקציב של מדינת ישראל – מנסה ברונסקי לגרום לנו להסיק שהן ממש מממנות 77% מתקציב המדינה. שימו לב לשימוש של המשוררת במילה "מכניסות", שיכול להיות או רישול לשוני (שאין לצפות ממנו מעורכת) או אמצעי רטורי המיועד לתת את הרושם, בעיני הקורא ההדיוט, שאותן 18 משפחות ממש מממנות (מכניסות) 77% מתקציב המדינה. וזו, להערכתי, המשמעות של הטקסט.
מהרווחים שלהם, שנוצרים מעבודה קשה, וכאן אנו נתקלים בסתירה קלה: בבתים הראשונים של הפואמה טוענת ברונסקי כי "העשירים הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל". אנא זכרו זאת לבחינה, כי יש אפשרות שגם השאלה "הגדר מהי עבודה קשה" תישאל (וכן, אני יודע שברונסקי ניסתה להיות צינית. אבל אפעס, לא ממש הצליח לה).
הם מזרימים סכומים אדירים של כסף למדינה. אותו כסף שממנו מורכב תקציב הביטחון… יש לי חדשות בשבילכם. בלי הכסף של העשירים, שכל המדינה נהנית ממנו, אי אפשר היה להתקיים כאן. אי אפשר היה לקיים צבא, ומשטרה וסובסידיות. ולנו יש חדשות לברונסקי: בלי מכירת החיסול (הפרטה, עלק) של הטוב שבמדינה לידיים של 18 משפחות ההון, היה להן הרבה פחות כסף "לתרום" למדינה – אבל לא בטוח שהמדינה היתה כל כך צריכה אותו. שנתחיל לדבר על מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק וכו'? אולי עדיף שלא. המשוררת תקרא לנו שונאים שרודפים אחרי טרנדים זולים.
אותן 18 משפחות מעסיקות בחברות שבבעלותן יותר מ-150 אלף עובדים. הן אלו שתורמות מיליונים של שקלים לבתי חולים, ולנזקקים ולאמנים ולכל אותם אלו שהמדינה היתה אמורה לדאוג להם, אך אינה עושה זאת. ועם כל תרומת המיליונים לבתי החולים, מספר המיטות ביחס לאלף אנשים הצטמצם בישראל בחמישים אחוז. אולי, אם המדינה לא היתה פותחת רגליים בפני ההון, היה לה תקציב לבריאות. אופס, סליחה, חלאס "לשנוא עשירים", תגידו תודה לכל נדבה.
אז בפעם הבאה שאתם מחפשים עשיר כדי לשנוא, תשאלו את עצמכם: הקוראים הנבונים ינסו לקרוא את המשפט הזה בקול רם, כתרגיל משחק לדמות מתחסדת. סתם, כי בפני עצמו הוא משפט ממש עלוב.
מתי בפעם האחרונה אתם שילמתם יותר מ-50 אחוז מס על ההכנסות שלכם, אישית, חגית, אני משלם את הסכומים הללו כבר כמה שנים. טרם הגעתי למדרגת העושר שמאפשרת לעצמאי העמל – כמו, אני מוכן להתערב, לרוב העשירים עליהם את מגינה בחירוף נפש – להקים חברה (רק 35% מס) לצורך הפחתת הנטל. תמהני אם ברונסקי באמת חושבת שאותם עשירים מופלגים אמנם משלמים חצי מכל הכנסתם במיסים, או שהיא חושבת שהם טיפשים – או שאנחנו, אותם רודפי טרנדים, כאלה.
שהרווחתם בעבודה קשה? כאמור, טרם יצא לי לנסוע ביאכטה פרטית ולא לספור את השקל, כך שכנראה שאיני מכיר מהי "עבודה קשה".
מתי בפעם האחרונה אתם תרמתם מיליונים לנזקקים ומתי בפעם האחרונה אתם סיפקתם עבודה לאלפי אנשים, שהעסקתם בחברה שלכם ודאגתם להם לפרנסה? כלומר, מי שלא עשיר מספיק לספק עבודה (באיזה תנאי שכר? האם המונח "עבדי קבלן" מוכר לברונסקי? האם תנאי ההעסקה במפעלים שבבעלות 18 המשפחות ראויים לתואר "פרנסה"?) מותר לכולנו להניח שברונסקי פשוט נכנסה לשוונג, לאותה דומיננטה המגבירה את המתח לפני הקדנצה, קטע הסיום הדרמטי: ורק אז תתמרמרו.
התגובה המיידית היא, כמובן, למה מי שואל אותך. אבל גם הסיומת היא חלק מאותה תזת-פארש אותה מנסה ברונסקי לקדם – אותו עניין של "אופנה" (ברונסקי, שהיתה בין היתר כתבת אופנה לפני שנהיתה עורכת כלכלית, אמורה להבין בזה) וטרנדים זולים המוליכים לתחושת מרמור.
אבל חגית היקרה, רוב המגיבים בתקשורת (ואפשר להניח שגם בטוקבקים) לא ממורמרים. הם זועמים. הם זועמים כי גונבים להם את המדינה (כל המפעלים והמתנות שהמדינה חילקה לעשירים במסגרת "ההפרטה" עלק שייכים גם לי וגם לך, לא רק לאחים עופר ויתר החברים ברשימת ה-18), וכשהם מנסים לזעום נגד זה נוזפת בהם ברונסקי בצדקנות "אל תתמרמרו".
את יודעת מה? לא נתמרמר. אבל אם אנחנו כבר בעניין של עצות, אולי כדאי שתלמדי לכתוב לפני שתגני את "שונאי העשירים".
ברונסקי היא בת זוגו של אחד העשירים בישראל, בן למשפחת רקנאטי. הטוקבקיסטים הזכירו זאת אצלה, אבל הסיבה שאני מאזכר זאת כאן היא כי היא (אופס) שכחה לציין זאת. גילוי נאות. ההוויה, כידוע, קובעת את התודעה. או משהו
בשיעור הבא ננתח את יצירתו של הפרוזאיקון נדבי נוקד "זכויות הן מושג יחסי, מעורפל, ונתון לפרשנות".
הציטוטים מ-NRG ברשומה זו נעשו במשורה ולצורך ביקורת וסאטירה עיתונאיים
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.