Monthly Archives: פברואר 2006

אודה לשנאה / חגית ברונסקי

כָּיוֹם,
כֹּלאִישׁ תִּקְשֹׁרֶת
אוֹ סְתָם מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּרְסֵם,
מוֹצֵא לְעַצְמוֹ "עָשִׁיר מַחְמָד"
לִשְׂנֹא וְלִתְקֹף.
כֻּלָּם שׁוֹכְחִים
שֶׁהַכֶּסֶף שֶׁל הָעֲשִׁירִים הוּא זֶה שמנשים אֶת הַמְּדִינָה

חגית ברונסקי, NRG

שלום תלמידים יקרים. בעקבות הצלחת הקורס הקודם בקריאת שירים עיתונאיים באופן ביקורתי (ראו "המנון למורידי הקבצים" לדורון אביגד, שם, שם) (טוב, זה שם), החלטנו להמשיך במסורת. והיום, ניתוח הפואמה המרגשת "שנאת עשירים" מאת חגית ברונסקי, שהתפרסמה לאחרונה באתר הלירי NRG.  אנא קראו את היצירה במלואה בטרם נפנה לניתוח מעמיק.

האני המספר ביצירתה של ברונסקי הוא אדם העומד מול כוחות גדולים וחזקים ממנו, לא מאבד את עוז רוחו וערכיו ויכול להם. מאז איין ראנד לא נתקלנו, כנראה, בעוצמה היולית שכזו ובדמות כה מורכבת המשמשת להעברת המסרים. כישוריה הלשוניים של ברונסקי, עורכת מדור הכלכלה ב-NRG, באים לידי ביטוי מלא ומפעים ביצירה זו. להלן כמה קטעים מוערים מתוכה. הטקסט המקורי מופיע באות מודגשת.

 

הטרנד התוסס בשנים האחרונות הוא שנאת עשירים. שימו לב למשלב המתוחכם בין "טרנד תוסס", מונח המשמש גם בשירים מוקדמים יותר של היוצרת, כמו "הבלונדינית הסודית" ("הטרנד היה שייך עדיין לדוסיות ואנשים שחלו במחלה נוראית, ואילו אני שיווקתי את עצמי כדיווה פריזאית", וואלה פאשן רביו), לבין נושא הפואמה עצמה.

מובילת הטרנד היא שלי יחימוביץ, שהזדרזה לתקוף את שרי אריסון בפרשת הפיטורים של בנק הפועלים. ברונסקי מתעלמת בחן אופייני מכל אותם "טיעונים" ומיני בוקי-סריקי בהם השתמשה יחימוביץ', ואינה מרפה ממציאת הלוז האמיתי של אותה תקיפה: טרנד אופנתי ומגונה. כיום, כל איש תקשורת או מנהיג דעה או סתם מי שרוצה להתפרסם, מוצא לעצמו "עשיר מחמד" אותו הוא שונא ובו הוא משתלח. לתשומת לבכם, יש סיכוי סביר שבבחינה תידרשו לנתח את האופן בו המונח "X מחמד" מתהפך ביצירה, ומה משמעות הדבר.

הכי קל לשנוא את העשירים. הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל. באופן כללי, כפי שזה מצטייר מעיניהם של שונאי-העשירים, בעלי הממון נוהגים לקום בבוקר, להתגלגל בשטרות של מאה דולר, לפטר כמה עובדים, להטיח פנקייקים (הערת המתרגם: הכוונה, כנראה, לבליני) עם קוויאר באנשים עניים ואז שוב לפטר כמה עובדים, תוך שהם צוחקים צחוק מרושע. התמונה הזו, ככל שהיא ססגונית, כן היא עושה עוול לאותו מגזר. עוד נחזור לפרגמנט זה בהמשך ניתוח היצירה, ובינתיים – שיעורי בית: היכן בדיוק נטען (בין אם מצד שלי יחימוביץ' ובין אם מצד מחקיה רודפי הטרנדים הזולים) כלפי העשירים שהם מתגלגלים בשטרות כסף או נוהגים להטיח פנקייקים עם קוויאר באנשים עניים?

בהמשך, מתייחסת ברונסקי לידיעה על מדד BDI שעסקה ב-18 המשפחות השולטות במשק הישראלי: …ידיעה שעוררה מייד תגובות מלאות מירמור…  כל אותם מגיבים כנראה לא יודעים לקרוא, או לא מספיק אינטליגנטים כדי להבין מה המשמעות של הטקטס. שימו לב: אותן 18 משפחות מכניסות סכומים שווה ערך לכ-77% מהתקציב השנתי של מדינת ישראל, שהוא כ-256 מיליארד שקל. המשמעות היא, שאותם עשירים שנואים כל כך, הם אלה שמשלמים את אחוז המסים הגבוה ביותר למדינה.

כאן אנו פוגשים בלופ מחשבתי, באותה "קפיצת הדרך" המוכרת מקלאסיקת המדע הבדיוני "חולית": מהנתון שרווחי המשפחות הללו שווים לכ-77% מהתקציב של מדינת ישראל – מנסה ברונסקי לגרום לנו להסיק שהן ממש מממנות 77% מתקציב המדינה. שימו לב לשימוש של המשוררת במילה "מכניסות", שיכול להיות או רישול לשוני (שאין לצפות ממנו מעורכת) או אמצעי רטורי המיועד לתת את הרושם, בעיני הקורא ההדיוט, שאותן 18 משפחות ממש מממנות (מכניסות) 77% מתקציב המדינה. וזו, להערכתי, המשמעות של הטקסט.

מהרווחים שלהם, שנוצרים מעבודה קשה, וכאן אנו נתקלים בסתירה קלה: בבתים הראשונים של הפואמה טוענת ברונסקי  כי "העשירים הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל". אנא זכרו זאת לבחינה, כי יש אפשרות שגם השאלה "הגדר מהי עבודה קשה" תישאל (וכן, אני יודע שברונסקי ניסתה להיות צינית. אבל אפעס, לא ממש הצליח לה).

הם מזרימים סכומים אדירים של כסף למדינה. אותו כסף שממנו מורכב תקציב הביטחון… יש לי חדשות בשבילכם. בלי הכסף של העשירים, שכל המדינה נהנית ממנו, אי אפשר היה להתקיים כאן. אי אפשר היה לקיים צבא, ומשטרה וסובסידיות. ולנו יש חדשות לברונסקי: בלי מכירת החיסול (הפרטה, עלק) של הטוב שבמדינה לידיים של 18 משפחות ההון, היה להן הרבה פחות כסף "לתרום" למדינה – אבל לא בטוח שהמדינה היתה כל כך צריכה אותו. שנתחיל לדבר על מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק וכו'? אולי עדיף שלא. המשוררת תקרא לנו שונאים שרודפים אחרי טרנדים זולים.

אותן 18 משפחות מעסיקות בחברות שבבעלותן יותר מ-150 אלף עובדים. הן אלו שתורמות מיליונים של שקלים לבתי חולים, ולנזקקים ולאמנים ולכל אותם אלו שהמדינה היתה אמורה לדאוג להם, אך אינה עושה זאת. ועם כל תרומת המיליונים לבתי החולים, מספר המיטות ביחס לאלף אנשים הצטמצם בישראל בחמישים אחוז. אולי, אם המדינה לא היתה פותחת רגליים בפני ההון, היה לה תקציב לבריאות. אופס, סליחה, חלאס "לשנוא עשירים", תגידו תודה לכל נדבה.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים עשיר כדי לשנוא, תשאלו את עצמכם: הקוראים הנבונים ינסו לקרוא את המשפט הזה בקול רם, כתרגיל משחק לדמות מתחסדת. סתם, כי בפני עצמו הוא משפט ממש עלוב.

מתי בפעם האחרונה אתם שילמתם יותר מ-50 אחוז מס על ההכנסות שלכם, אישית, חגית, אני משלם את הסכומים הללו כבר כמה שנים. טרם הגעתי למדרגת העושר שמאפשרת לעצמאי העמל – כמו, אני מוכן להתערב, לרוב העשירים עליהם את מגינה בחירוף נפש – להקים חברה (רק 35% מס) לצורך הפחתת הנטל. תמהני אם ברונסקי באמת חושבת שאותם עשירים מופלגים אמנם משלמים חצי מכל הכנסתם במיסים, או שהיא חושבת שהם טיפשים – או שאנחנו, אותם רודפי טרנדים, כאלה.

שהרווחתם בעבודה קשה? כאמור, טרם יצא לי לנסוע ביאכטה פרטית ולא לספור את השקל, כך שכנראה שאיני מכיר מהי "עבודה קשה".

מתי בפעם האחרונה אתם תרמתם מיליונים לנזקקים ומתי בפעם האחרונה אתם סיפקתם עבודה לאלפי אנשים, שהעסקתם בחברה שלכם ודאגתם להם לפרנסה? כלומר, מי שלא עשיר מספיק לספק עבודה (באיזה תנאי שכר? האם המונח "עבדי קבלן" מוכר לברונסקי? האם תנאי ההעסקה במפעלים שבבעלות 18 המשפחות ראויים לתואר "פרנסה"?) מותר לכולנו להניח שברונסקי פשוט נכנסה לשוונג, לאותה דומיננטה המגבירה את המתח לפני הקדנצה, קטע הסיום הדרמטי: ורק אז תתמרמרו.

התגובה המיידית היא, כמובן, למה מי שואל אותך. אבל גם הסיומת היא חלק מאותה תזת-פארש אותה מנסה ברונסקי לקדם – אותו עניין של "אופנה" (ברונסקי, שהיתה בין היתר כתבת אופנה לפני שנהיתה עורכת כלכלית, אמורה להבין בזה) וטרנדים זולים המוליכים לתחושת מרמור.

אבל חגית היקרה, רוב המגיבים בתקשורת (ואפשר להניח שגם בטוקבקים) לא ממורמרים. הם זועמים. הם זועמים כי גונבים להם את המדינה (כל המפעלים והמתנות שהמדינה חילקה לעשירים במסגרת "ההפרטה" עלק שייכים גם לי וגם לך, לא רק לאחים עופר ויתר החברים ברשימת ה-18), וכשהם מנסים לזעום נגד זה נוזפת בהם ברונסקי בצדקנות "אל תתמרמרו".

את יודעת מה? לא נתמרמר. אבל אם אנחנו כבר בעניין של עצות, אולי כדאי שתלמדי לכתוב לפני שתגני את "שונאי העשירים".

ברונסקי היא בת זוגו של אחד העשירים בישראל, בן למשפחת רקנאטי. הטוקבקיסטים הזכירו זאת אצלה, אבל הסיבה שאני מאזכר זאת כאן היא כי היא (אופס) שכחה לציין זאת. גילוי נאות. ההוויה, כידוע, קובעת את התודעה. או משהו

בשיעור הבא ננתח את יצירתו של הפרוזאיקון נדבי נוקד "זכויות הן מושג יחסי, מעורפל, ונתון לפרשנות".

 

הציטוטים מ-NRG ברשומה זו נעשו במשורה ולצורך ביקורת וסאטירה עיתונאיים

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

משטרת המחשבות מכה שנית

 

אויב הציבור #1

השבוע פשטה המשטרה על ביתו של עורך אתר "מארב" רונן אידלמן, והחרימה ציוד מחשבים. פשעו? הוא פרסם את התמונות של הלוחם ההו-כה-מגניב בממסד ששרף את אחד השוורים שהציבה הבורסה בשדרות רוטשילד. תיאור האירוע באתר מארב, שאין לו שום גב פוליטי שיעלה את האלימות המשטרתית לדיון כמו במקרה עמונה, מעוררת חלחלה: במהלך החיפוש לא איפשרו הבלשים לאידלמן להשתמש בטלפון, אך לא היססו לשטוח בפניו בהרחבה את משנתם הפוליטית המורכבת ("הבעיה במדינה הזאת זה שיש בה יותר מדי דמוקרטיה", הסבירו לו, לדברי אידלמן).

עורך נחקר וציודו מוחרם רק כי פרסם תמונות שהגיעו לידיו (תמונות שפורסמו בשלל כתבי עת פחות אזוטריים ויותר עמידים כלכלית מאשר מארב), וסירב להסגיר מקור עיתונאי. אין מצב, כמובן, שסירוב עיקש להסגיר מקור למשטרה (ונדמה לי שלמרות הפגיעה הקשה בזכות הקניין של הבורסה, אין כאן מצב של פצצה מתקתקת) יגרום למישהו לתת לאידלמן את פרס סוקולוב, והקלות שבה מבוצע האקט הברוטאלי והמיותר של החרמת מחשביו של עיתונאי כבר לא מעוררת שום השתאות. האם המשטרה החרימה את ציוד המחשבים של המנכ"לים המעורבים בפרשת הסוס הטרויאני, כדי לנסות לאתר ראיות, ולא רק של החוקרים הפרטיים? נו, באמת. הם מהצד של הפיברגלס. רבאק, אף אחד לא באמת התפלא על המכות שלוחות הרסן שהפגינה המשטרה בעמונה, או כלפי מי שנחשדה כעובדת זרה והתברר שהיא אשת השגריר הדומיניקני, או כלפיכם בפעם הבאה ששוטר כלשהו יחשוב שהתחצפתם אליו.

ב"העיר" של היום התפרסם ראיון של שכנתי לאתר, רינת ברקוביץ', עם המצית-הצלם. כולי תקווה שהמשטרה טרם החרימה לברקוביץ' את המחשב והיא תוכל (אם תאבה) לפרסם בבלוגה את הראיון, כולל הבוקסה של הראיון הקצרצר עם אידלמן (עדכון: ברקוביץ' אכן פרסמה את הראיון בבלוגה). למרות גסות הרוח בשריפת שור פלסטיק של הבורסה (כבר כתבתי כאן שדווקא חיבבתי את הקרקס הפלסטיקי הזה בשדירה), אסור שזו תהיה הצדקה להחרמת מחשביו של אדם – ולסירוב להחזיר לו אותם רק כי הוא יש לו ערכים מקצועיים והוא אינו חושף מקור. למיטב ידיעתי אין עדיין בישראל נהלים וכללים משפטיים להחרמה של מחשבים – ולהגנה על זכויות האזרחים בעלי המחשב.

 

אויב הציבור #2

הקטע שלהלן פורסם (בקיצורים קלים) לפני חמש שנים בעיתון "העיר", אחרי שמשטרת עכו החרימה את מחשביו של הלמו ללא שום הצדקה עניינית (המחשבים אמנם הוחזרו לו בסופו של דבר).

המחשב הוא מכונת התקשורת המשוכללת ביותר הנגישה לאדם הפשוט, וארכיון מחשבותיו, פעולותיו ויחסיו החברתיים. כשהמשטרה מחרימה ופולשת למחשב, באישורו של בית המשפט, זו חדירה אינטימית לא פחות ממעצר או חיפוש בנכסיו החומריים. כשיד גסה של שלטון מפשפשת בדיסק הקשיח של אזרח, צריכה להיות לזה סיבה טובה. מאוד. יותר מאשר – בתקווה שהדבר לא יחשב לזילות בית המשפט – עוד קרב קטן באחת ממלחמות-ההפסקה-הגדולה של האינטרנט הישראלי.

צריך עילה מספקת ונהלים חוקיים ברורים להפעלת משטרת המחשבות. ועדת האינטרנט בראשות מיקי איתן אמורה וצריכה לעסוק בזה. פעולת המשטרה, הפעם, היתה מהירה מאוד, כמו במקרים אחרים של עבירות רשת עם אפיל תקשורתי.

לפני יותר מחצי שנה, כשערכתי את פורטל נענע, התקבל במערכת אימייל מאגודת מתנדבים איטלקית העוסקת באיתור אתרי פורנו-פדופיליה באינטרנט. אחד הגולשים אכסן פורנו כזה על שרתי נענע המיועדים לבניית אתרים אישיים לחובבים. קבצי וידיאו ותמונות של מעשי אונס מחרידים בילדים קטנים. הוא פירסם קישורים בקבוצות דיון נידחות, לצורך להחלפה עם חבריו לתחביב.

האתר הורד מייד מהרשת. הפרטים הטכניים הרלוונטיים, מה-IP ועד הסיסמה בה השתמש הגולש, נשמרו. המשטרה הודיעה שהיא לא תוכל לבדוק בטרם תוגש תלונה. ביקשנו להגיש תלונה פרטית במחלק הנוער. התלונה נרשמה והועברה הלאה.

בינתיים, אותו גולש העלה שוב את הסטוק שלו. האתר הורד. אחרי כחודשיים, משטרת כפר סבא (?) השיבה כי התלונה לא תיחקר מפאת חוסר עניין לציבור. צלצלתי לאחד הקצינים במחלקת עבירות המחשב. הוא אמר שידי הצוות שלו עמוסות, יש חופש מבית הספר ואינתיפאדה, והילדים נלחמים בחיזבאללה. נבדוק את זה בהמשך, סיכם. עזבתי מאז את נענע, אבל כל החומר, לא רק שהוא עוד שמור שם, אלא שהוא הוסר בשלישית, אחרי שהועלה מחדש על ידי אותו גולש.

לקבוע מהו המקום שבו עבירה תצדיק חיפוש מחלל פרטיות במחשבו של אדם, זה לגלוש במדרון חלקלק. אבל אם כבר מחרימים פה מחשבים על מילים לא יפות, אולי המשטרה תנצל את השוונג, ותתפוס את מחשבו של מי שסוחר בסרטי פורנו של אינוס ילדים? כל החומר הרלוונטי לאיתורו, כאמור, נמצא בנענע.

 

המלצות לאזרח

  1. אם חשובה לכם הפרטיות שלכם במחשב שלכם, אל תתנו לסיפור הזה להיעלם כל כך מהר. אזכרו אותו באתרים שלכם, בטורים שאתם כותבים אם אתם עיתונאים, בכל מקום אפשרי. קשרו בין כל התגובות הקיימות הנוגעות לנושא. אסור ששוטר יוכל לקחת מחשב למישהו סתם כי הוא חושב שממילא יש בישראל יותר מדי דמוקרטיה, ולהשאיר את המחשבים אצלו כי זה נדרש "לצרכי החקירה".
  2. עשו גיבוי אוטומטי ומלא. זה קצת יקר, אמנם, אבל אני מגבה את כל הדברים החשובים במחשב שלי מדי לילה לשירות בתשלום שיושב בארה"ב, שתוך חצי יממה מגובה מחדש על שרת אחר בצד השני של היבשת. אם עכשיו נופל טיל שיהאב או רפ"ק אחאב על המחשב שלי, אני צריך לא יותר משעתיים עם כל מחשב אחר נקי וחלק כדי לחזור למצב שבו הוא היה אתמול בלילה – ולהמשיך לעבוד. למרות ההתפתחות בטכנולוגיה של ציוד מחשבים, הדבר מומלץ גם אם אתם לא חוששים שתפרסמו תמונות שמרגיזות שוטרים, יודע כל מי שחווה קריסה טוטאלית של המחשב.
  3. שוטרי משטרת ישראל עובדים קשה, ואם אני חושב על כל השוטרים שאני מכיר או שסתם יצא לי לפגוש, הרי שרובם המכריע אנשים טובים שעושים עבודה חשובה שמעט היו מוכנים לעשות, שעובדים קשה מדי ומקבלים פחות מדי. ועוד בלי לזכור את חוסר האהבה וחוסר ההערכה שיש כלפיהם בציבור. אז תהיו בני אדם: חשבו על השוטר שהוא רק בורג קטן בשכר זעום של הממסד, שרוב הסיכויים שמעולם לא ידרשו ממנו לחקור את מי שחזק מכדי לחשוש שיטילו אותו לתוך תא או יחרימו לו את מחשבו הפרטי עם מחשבותיו ודעותיו, ודאגו למקם במחשבכם תיקייה עם תוכן שישובב נפשם של כוחות הביטחון, ושם שיקל עליהם לזהות ("שוטרות בלי בגדים!", נניח). בהנחה שממילא לא ימצאו אצלכם כלום – לפחות תעשו טובה לחבר'ה ביחידה לפשעי מחשב.

קישורים זמינים (יתווספו כאן בהמשך אם יהיו עוד):

הדיווח באתר מארב

כתבה בוואלה ברנז'ה

ענת באלינט בהארץ

הפוסט הזה ממש פורסם בקיצור (ובאישור) ב"חיים ברשת" של נענע

רינת ברקוביץ': ראיון עם המצית האלמוני ועם רונן אידלמן

הבלוגרית נטע ד' כותבת על מעצרו של אידלמן

מיכל ק. מרקוס – עלמה מביאה סיפור של אמנית שכמעט השתתפה בפרויקט השוורים

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

למה לעיתונאיות אין מדים?

הקטע שלהלן הופיע בגיליון הראשון או השני של "מותק" (אחלה שם למגזין שהוא, אהם, הבנתי שהם התחדשו עכשיו אז נעזוב. לפני כשלוש שנים היתה התארגנות כלשהי למגזין נשים עצבני, בועט ושובר מוסכמות עם השם המוצלח הזה, שלא יצאה לפועל). ביקשו מכמה כותבים לכתוב היכן בעיר אפשר להכיר בחורות משובחות.

פלאפל ג'ינה, רחוב שוקן

לכאורה, מה עניין הפלאפל, אותו מאכל עברי עממי, להיכרויות של פנויים ופנויות? האם ניחוח העמבה הוא שיביא את האהבה לפתחכם? האם ירוקת הפטרוזיליה בחגווי השיניים היא שתהפוך את החיוך לכובש? האם ההשפעות הגזיות המוכרות והמבורכות הן שיהפכו את הלילה שאחריו לתוסס באמת? 

התשובה, כמובן, חיובית. אבל לא בשל כך אנו מפנים אתכם דווקא לפלאפל ג'ינה. המפורסם בעיר בזכות הפיתות מעשה הבית שלו, הרכות כשמאלנית ביחמתה הזועמת מול הפרסומות בערוץ 2. כמו מיטב נקודות הפיק-אפ בעולם, הסוד של פלאפל ג'ינה הוא במיקום, אומר חברי הטוב עופר (השם בדוי, האיש אמיתי. לא ההוא מ"דוקטור, לחבר שלי יש בעיה"), איש יקר שלו היה משקיע את האנרגיה והממון שהוציא על בחורות בעשור האחרון למען האנושות, היה מוצא תרופה לסרטן. פלאפל ג'ינה ממוקם ברחוב שוקן, ממש  מול מערכת היומון הברלינאי המכובד, הארץ. 

למרות שהדבר יעורר גיחוך מבטל בקרב עיתונאי הארץ, הרי שלטענת עופר – בוגר של חמש עיתונאיות מאגפי העיתון השונים – דווקא במערכת האליטיסטית והבלתי מתחשבת של העיתון לאנשים חושבים, צומחות עיתונאיות שוות במיוחד. יש להן יכולת מקצועית משובחת, להט ומחויבות להעמיד דברים על דיוקם, הן על סדיניו הגדולים והלבנים של היומון, והן בין סדיניו המרופטים משהו של עופר עצמו. אין לדעת כיצד נוצר האלדורדו הנשי הזה דווקא שם – אולי בשל משכורות הרעב, המחייבות הליכה מרובה ברגל המחטבת את הגוף ואת הנפש, ואולי ההתנהלות היומיומית קפוצת הישבן במערכת אליטיסטית מחייבת שחרור מלא ופרוע כאשר יוצאים ממנה. 

לפני כמה חודשים עבר עופר ליד המשכן לאמנויות הבמה, וזיהה בקרב הקהל את המו"ל של אקסותיו המשובחות, עמוס שוקן. הם לא מכירים, אבל הוא לא יכול היה שלא לגשת אליו, להודות לו "על הכל" וללחוץ את ידו בחום. הימים היו ימי חילופי הגברי בצמרת העיתון עת התפטר העורך הראשי חנוך מרמרי, ואיל התקשורת נעים ההליכות חשב בוודאי שאחד מקוראיו בא לחזקו במאבק על דרכו התקשורתית.

וכאן אנו חוזרים לפלאפל של ג'ינה. לטענת עופר, מיקומו האסטרטגי ומחיריו העממיים הופכים אותו לנקודת הפתיחה הטובה ביותר כדי להכיר עיתונאיות של הארץ.

אז ניסינו. כולנו, כל חבריו (ארבעה), שמנו פעמינו לדרום העיר המפויח, ונכנסנו בשערי הפלאפליה. האכזבה, כמובן, היתה מלאה. במקום מהדורה ישראלית של ג'ינה דיוויס בתפקיד העיתונאית הלוהטת ב"הזבוב", מצאנו בג'ינה עורך אחד, זבובוני למראה, עם חולצת צ'ה גווארה ומכנסי די לכיבוש, שטען בתוקף ש"אין מצב שיש כוסיות אצלנו במערכת". אחר כך השתתק בעצב והוסיף ש"כוסיות זו מילה מאוד מקוממת".

התנחמנו במה שאתם תתנחמו כשתלכו לשם – הסביח פשוט מצויין!

טוקבקים, התשובה האירונית

יסלחו לי חנן כהן, יובל דרור ושוקי גלילי והדיון בנושא הטוקבקים המשפיעים בפוליטיקה, ההערה שיש לי לתרום היא מכיוון אחר לגמרי.

מזה כמה שבועות מופיעה בעמוד תחזית מזג האוויר באתר של הארץ, כך גילו לי היום (מאז שחזרתי לגרסת הנייר אני ממעט לבקר באתר), שורה של טוקבקים הזויים יותר ופחות. נראה כי כמה אנשים מצאו לעצמם מעין מיני פורום מתגלגל כדי לשעשע את אלו שטורחים לקרוא טוקבקים בתחזית מזג האוויר. ממש לא ברור אם זו חבורה של עובדים משועממים במקום עבודה כלשהו (הארץ עצמו?) או סתם גולשים משועממים מטעם עצמם. לא כל יום זה גדול, אבל בהחלט ראוי.

הטקבק הנוגע ביותר ללב

http://e.walla.co.il/?w=/1000/854834&tb=/i/6546382