למה לעיתונאיות אין מדים?

הקטע שלהלן הופיע בגיליון הראשון או השני של "מותק" (אחלה שם למגזין שהוא, אהם, הבנתי שהם התחדשו עכשיו אז נעזוב. לפני כשלוש שנים היתה התארגנות כלשהי למגזין נשים עצבני, בועט ושובר מוסכמות עם השם המוצלח הזה, שלא יצאה לפועל). ביקשו מכמה כותבים לכתוב היכן בעיר אפשר להכיר בחורות משובחות.

פלאפל ג'ינה, רחוב שוקן

לכאורה, מה עניין הפלאפל, אותו מאכל עברי עממי, להיכרויות של פנויים ופנויות? האם ניחוח העמבה הוא שיביא את האהבה לפתחכם? האם ירוקת הפטרוזיליה בחגווי השיניים היא שתהפוך את החיוך לכובש? האם ההשפעות הגזיות המוכרות והמבורכות הן שיהפכו את הלילה שאחריו לתוסס באמת? 

התשובה, כמובן, חיובית. אבל לא בשל כך אנו מפנים אתכם דווקא לפלאפל ג'ינה. המפורסם בעיר בזכות הפיתות מעשה הבית שלו, הרכות כשמאלנית ביחמתה הזועמת מול הפרסומות בערוץ 2. כמו מיטב נקודות הפיק-אפ בעולם, הסוד של פלאפל ג'ינה הוא במיקום, אומר חברי הטוב עופר (השם בדוי, האיש אמיתי. לא ההוא מ"דוקטור, לחבר שלי יש בעיה"), איש יקר שלו היה משקיע את האנרגיה והממון שהוציא על בחורות בעשור האחרון למען האנושות, היה מוצא תרופה לסרטן. פלאפל ג'ינה ממוקם ברחוב שוקן, ממש  מול מערכת היומון הברלינאי המכובד, הארץ. 

למרות שהדבר יעורר גיחוך מבטל בקרב עיתונאי הארץ, הרי שלטענת עופר – בוגר של חמש עיתונאיות מאגפי העיתון השונים – דווקא במערכת האליטיסטית והבלתי מתחשבת של העיתון לאנשים חושבים, צומחות עיתונאיות שוות במיוחד. יש להן יכולת מקצועית משובחת, להט ומחויבות להעמיד דברים על דיוקם, הן על סדיניו הגדולים והלבנים של היומון, והן בין סדיניו המרופטים משהו של עופר עצמו. אין לדעת כיצד נוצר האלדורדו הנשי הזה דווקא שם – אולי בשל משכורות הרעב, המחייבות הליכה מרובה ברגל המחטבת את הגוף ואת הנפש, ואולי ההתנהלות היומיומית קפוצת הישבן במערכת אליטיסטית מחייבת שחרור מלא ופרוע כאשר יוצאים ממנה. 

לפני כמה חודשים עבר עופר ליד המשכן לאמנויות הבמה, וזיהה בקרב הקהל את המו"ל של אקסותיו המשובחות, עמוס שוקן. הם לא מכירים, אבל הוא לא יכול היה שלא לגשת אליו, להודות לו "על הכל" וללחוץ את ידו בחום. הימים היו ימי חילופי הגברי בצמרת העיתון עת התפטר העורך הראשי חנוך מרמרי, ואיל התקשורת נעים ההליכות חשב בוודאי שאחד מקוראיו בא לחזקו במאבק על דרכו התקשורתית.

וכאן אנו חוזרים לפלאפל של ג'ינה. לטענת עופר, מיקומו האסטרטגי ומחיריו העממיים הופכים אותו לנקודת הפתיחה הטובה ביותר כדי להכיר עיתונאיות של הארץ.

אז ניסינו. כולנו, כל חבריו (ארבעה), שמנו פעמינו לדרום העיר המפויח, ונכנסנו בשערי הפלאפליה. האכזבה, כמובן, היתה מלאה. במקום מהדורה ישראלית של ג'ינה דיוויס בתפקיד העיתונאית הלוהטת ב"הזבוב", מצאנו בג'ינה עורך אחד, זבובוני למראה, עם חולצת צ'ה גווארה ומכנסי די לכיבוש, שטען בתוקף ש"אין מצב שיש כוסיות אצלנו במערכת". אחר כך השתתק בעצב והוסיף ש"כוסיות זו מילה מאוד מקוממת".

התנחמנו במה שאתם תתנחמו כשתלכו לשם – הסביח פשוט מצויין!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יחיאל דמארי  On 13 בפברואר 2006 at 15:16

    עופר הזה, לו היה משקיע את הזמן והכסף שלו במקום בלהעמיד סוסות אצילות על ארבע בפיתוח תוכנה נגד סוסים טרויאנים
    זה היה עוזר לאנושות הכותבת ברשת

  • בועז כהן  On 13 בפברואר 2006 at 15:21

    הפלאפל שם לא משהו בכלל. גם העגבניות לא. גם הבנות לא. היפהפיות השמאלניות של "הארץ" מעדיפות את הסלט הירוק בבר-סנדביצ'יה שנמצא דרומית ל"ג'ינה".

    הדבר היחיד שיש ב"ג'ינה" זה הפיתות.

    פיתות נהדרות יש ב"ג'ינה". פיתות תפוחות ומפתות כאנה ניקול סמית בסרטה "החזיה מתה מצחוק", חמות כמו שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי", רעננות כקירה נייטלי בבוקר חורפי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: