Monthly Archives: אפריל 2006

קדימה צסק"א!

לא שיש לנו סיכוי מול העוצמה החזקה של הגרמנים [1], אבל התקווה, כידוע, מתה אחרונה. ולו רק כדי לראות אוהדי מכבי תל אביב עצובים [2], שדרנים מבולבלים וטוקבקיסטים מלאי דעות קדומות ובלי דיאודורנט בוכים ומצטערים, הרשו לי לייחל להפסד של מכבי הערב.

כמובן, זה לא יקרה. מכבי קבוצה-קבוצה, בת זונה, עם אתלטים וספורטאים בנשמה שראויים למופת וניהול מקצועי (וכוחני, ראו לדוגמא את היהירות מול כתב ספורט שלא עושה קופי&פייסט נפשי בהתאם להוראות הדובר שלהם) ואין לצסק"א, קבוצת הצבא האדום (?) לשעבר, כמעט סיכוי. אם הייתי רואה אותם בטלוויזיית שחור לבן, אין מצב שלא הייתי מעודד את הבחורים השגיבים עם הלוגו של הפרה של השוקולד. ובכל זאת, לקוות מותר.

ובמדינה המוצהבת והאלימה הזו, במיוחד לקראת יום עצמאותנו המסמל את הרשות להיות אזרח חופשי בארצנו, זו אפילו מצווה.

קדימה צסק"א!!!!11111!!!!11

 

(לתשומת לב הטוקבקיסטים: כאן זה לא ynet. כן, אנחנו יודעים שמכבי הכי טובה בעולם, וכל מי שמערער על זה הוא חמאסניק ועוד מהפלג של חלאד משעל. ועדיין, זה יהיה נורא כיף למחוק אתכם אם לא תכתבו מצחיק).

[1] כינוי מכבי תל אביב ואוהדיה בפי כמה אוהדי קבוצות אחרות בארץ, במיוחד מכבי חיפה, במיוחד בכדורגל (מה זה משנה, כולנו יהודים).

[2] כן קליגר, גם אתה. גם אתה כהן. ואפילו אתה, גילעד עם י'. צ'טער.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מודעות פרסומת

יוסי לובש את המדים של ברנרד דב

צילום מעובד

הבוקר הייתי בפגישות מחוץ לבית, ורק לקראת הצהריים, בכפר סבא המוצפת, הצלחתי להתחבר לזמן קצר. בין המיילים שהורדתי וקראתי אחר כך אופליין ברכבת היה אחד מאיילה רווח, מנהלת פיתוח מוצרי התוכן בנטוויז'ן, עימה עבדתי בעבר. היא כתבה לי על הפרויקט שיזמה בנענע לרגל יום השואה, תערוכה מקוונת עם אמן הכרזות יוסי למל, ונתנה לינק ל-URL העבודה שלו על שרתי חברת האינטראקטיב. השבתי קצרות שאני בדרכים, אבל שגם היא וגם למל קולגות וחברים (גילוי נאות), שאציץ בו ועוד אחזור אליה.

את למל, אמן מוכר ומעורב, שהציג ומציג בכל העולם (כרגע יש לו תערוכה באיסטנבול, פרטים נוספים נמצאים באתר התערוכה) אני מכיר כמה שנים. למל עיצב מחדש את אותות בתקופה שערכתי אותו, ויש לו מדור מרתק במגזין בו הוא מביא מדי חודש ממיטב הכרזות הפוליטיות בעולם. 

התערוכה המדוברת הוצגה בחו"ל, אבל טרם בארץ. למל נסע עם אביו, ניצול אושוויץ, למחנות אושוויץ וזקסנהאוזן. שם הוא הצטלם בבגדי אסיר מהתקופה, ואת התוצאות עיבד לשורה של כרזות מצמררות, היפר ריאליסטיות, כאשר כל האסירים המופיעים בהן הם שכפולים של עצמו. מצגת התערוכה, שהוכנה באיפוק על ידי Next-In, כוללת שימוש עדין באנימציה של cut-outs עם החומרים של הכרזות, לצלילי מוסיקה של דני ריכנטל. 

נענע עצמה, לראשונה מאז הקמתה, לא העלתה פרסומות לעמוד הראשי ביום השואה פרט לבאנר הגדול  שמפנה לתערוכה הווירטואלית. צביקה עבר אצלי והרצנו אותה פעמיים. כל האימה של התקופה עוברת בלי שרואים נאצי אחד, או מוזלמן אחד. רק אמן אחד ואבא שלו שחזרו למקום אחרי שישים שנה.

איילה, לא הספקתי להחזיר לך מייל על הלינק ששלחת. פרויקט מרשים. לא אלטרנטיבי במופגן, ולא ממסדי ומאובן. הלוואי שיהיו עוד הרבה כאלה בנענע.

אה, זה הלינק לתערוכה.

פֶטיש והחנפנון האוטומטי

פֶטיש:

 

קניתי מחשב חדש. לא צריך להיות חבר שלי (או אפילו מקוראי הבלוג, רשימה לא חופפת באופן מדאיג) כדי לשמוע על זה. כל מי שעבר בסביבה המאוד רחבה בשבועיים האחרונים שמע על תהליך ההתלבטות, והקניה שבסופו. כדי לא להפוך את הפוסט הזה לאורגיה דלוחה של שוויץ בגאדג'טים (ולהצדיק טוקבק זועם ומוצדק של פויר), אסתפק בדבר אחד: זה Thinkpad X60s. זהו, את שלי אמרתי.

ואלו שני המחשבים שקדמו לו, עדיין במצב עבודה:

Toshiba Satelite 1410

Compaq Armada 1130

מעבר למחשב חדש, כמו מעבר דירה, מחייב נחישות: ארגז שלא פתחתם בשבוע הראשון, כבר ינדוד אתכם הלאה, סגור, לדירה הבאה. למרות הרצון הטב הרי שבפועל, במקום לטרוח לסדר את ספריית הקבצים שמתבלגנת משנים של עבודה, אני מארגן רק את הקבצים עליהם אני עובד או משתמש לעתים קרובות. את כל יתר ספריית המסמכים של המחשב הישן פשוט תוחב לתת תיקיה בשם נפרד בארכיון של המחשב החדש.

המחשבים בצילומים שכאן הם רק הגופות, למרות שהם פועמים עדיין. הנשמה שלהם (טוב, המסמכים שעבדתי עליהם וכמה תמונות שהורדו מהרשת שהן בגדר, אהם, אוסף פרטי) המשיכה איתי הלאה לתת-המודע הדיגיטלי של המחשב. חלק מאותה נשמה שמור קבצים שנוצרו בתוכנות שאי אפשר להשיג יותר ("לאן הולך הזיכרון כשאנחנו לוחצים Delete?", מתוך נענע, 10/2000).

תוכנות החיפוש השולחני החדשות כמעט מייתרות את הצורך בארגון נוקדני ואנאלי של ספריית הקבצים. כמו שבאינטרנט עדיף מנוע חיפוש טוב על האינדקס הכי מושקע, כך גם במחשב שלנו. ובכל זאת, למרות שהתוכנה הבאה נמצאה על כל שלושת המחשבים שהיו לי מאז נוצרה, עד שלא שיחקתי עם הקומפאק הישן לצורך הצילום (אני: "אני לא מאמין שהוא עדיין עובד". דביר: "בוא נשים עליו לינוקס"), כמעט שכחתי ממנה.

בסוף שנת 1999 נענע היתה ממש בחיתוליה. רק עברנו למבנה תעשייתי גדול באזור, בשכנות ליבואני שימורים, מפעל החומוס של צבר (אותו עושים אולי באהבה אבל גם עם ריח מטריד) וחצרות בהן משוטטות תרנגולות וכבשים. אף אחד מהלטאות המעונבות של נטוויז'ן בחיפה לא הגיעה להפריע לצוות התוכן של הפורטל. בעצם, אף אחד שלא היה מוכרח לא הגיע לשם.

אני לא זוכר אם באמת היה כזה מגניב אז, או שפשוט ניסינו לשכנע בזה את עצמנו בתקווה לימים טובים יותר (עניין נאיבי שאנשי האתרים הישראליים של ימינו פטורים ממנו). ליום הולדתי ה-36 קיבלתי מהצוות שם דיסקט:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

סוניה, אל תשכחי להביא חלב, בבקשה

 

מה אתם רוצים, זה חנן התחיל.

ונשמח אם בכל זאת תשמרו על העסק בחוץ, שנוכל להשתתף.

בדיוק כשדיברנו על העוינות שרעיון הלגליזציה מעורר

 

מתוך פורום עלה ירוק

בדיוק כשדיברנו על העוינות שרעיון הלגליזציה מעורר, מצא ופרסם עידו קינן דיון תמוה, בלשון המעטה, שנערך בימים אלו בפורום עלה ירוק. הדיון הוא על הצעה שתאפשר חדירה ללב העם באמצעות ענידת טלאי צהוב בצורת עלה מריחואנה.

שווה לקרוא בסוף הפוסט של עידו את תגובתה המתחרפנת של הגר צימרמן, הוגת הרעיון, ואת הקונטרה של רחביה ברמן (וכך גם יהיה לכם לינק לבלוג האחר שלו).

אני עדיין חושב שיאיר לפיד נסחף בכעסו על עלה ירוק, ושהגישה שהוא מציג רק עלולה להעביר לא מעט מעשני-ג'וינטים-שלא-מבינים-על-מה-הפחידו-אותם לסמים קשים יותר, אבל פתאום אני קצת יותר מבין אותו.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

למה יאיר לפיד כועס כל כך

השבוע פנה יאיר לפיד לצופיו והסביר להם שתוצאות הבחירות מאוד שימחו אותו. מפלגת עלה ירוק לא נכנסה. גם אני שמחתי על זה, אבל נראה לי שיותר מהכוון של רחביה ברמן – הם לא רציניים וראויים וחבל על הקולות – מאשר כמו לפיד, שעצם קיום הרשימה והתנועה ללגליזציה מסעירה את דמו.

אפולוגטיקה: אהבתי את הספר האחרון של יאיר לפיד, ואת רוב הטורים שלו. פעם ישבנו בטעימת ויסקי במגזין בלייזר, ומאחר והכל היה כמובן אוף רקורד (ואם היה און רקורד, מישהו היה זוכר משהו? המונח "טעימה" הוא מליצה בלבד) אוכל להעיד שגם במפגש פנים אל פנים יש לו קסם שעובד יפה. אני משוכנע שהוא מאמין במה שהוא אומר, עושה ובדרכי התנהלותו. כמובן, כמו כל מי שעוסק בתקשורת, הייתי שמח אם היה לי ולו חלק מאפשרויות המימוש והביטוי שהמעמד שלו מאפשר לו. בין אם זה לכתוב תוכנית טלוויזיה, למצוא קהל כמעט בכל פעילות שלו, לפרסם את ספריו (נדמה לי שהוא לא צריך לכסוס ציפורניים בהמתנה לתגובת ההוצאות), לכתוב טורים (או לפרסם בנק). מעולם לא דיברנו ממש, אבל אני מחזיק ממנו אחד שיותר מאשר על הכסף והחיים הטובים והסיגרים, הוא שמח על החופש היצירתי שמעמדו מאפשר לו.

לפיד ידוע כחבר של כמה אנשים, שכולם יודעים שהם מכירים היטב את הסמים שלפיד כה מזעזע מהם – לא הרואין או קוקאין, להזכירכם, אלא גראס. למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא במצב משברי שעלול להסביר אזהרות בנוסח שימו לב, סכנה, לכו תדעו צופים יקרים אם אצלכם בבית לא מתפתח משהו דומה.

לפיד הביא לאולפן את ורדה בר, שבנה שחף בר התאבד ב-97', לפני תשע שנים. הסיפור שלה מוזכר תמיד על ידי הרשות למלחמה בסמים, שבימים עלו ערכה קמפיין (בזבוז מרהיב של כספי ציבור). בזמנו היתה כתבה גדולה מאוד ב-7ימים, שהציגה משוואה שמצידה האחד מתפתים צעירים פתיים למנעמי העשב בעל הריח המתוק (אחת ולתמיד: מי שחושב שהריח הזה מתוק סימן שיש לו חומר טוב במיוחד) ומצידה השני הם נהפכים במהירות לנרקומנים מטורללים, בדרך לאובדן כל מה שיש להם ובסוף – חייהם. כמה חברות של שחף בר כתבו למדור "ריאה ירוקה" בעיתון תל אביב, וכאן נמצא סיכום הסיפור מאז, של ירון טן ברינק (כמובן שאין מצב ללינק למשהו מ-7ימים גם היום). את הסיפור של ורדה בר מפיצה הרשות למלחמה בסמים בעזרת הדובר, שמאי גולן. לפני כשנה וחצי רציתי לראיין את ורדה בר, אבל הוא לא ממש שש לעזור.

רוצה לומר, אין לי מושג מה גרם ללפיד לצאת חוצץ בצורה תוקפנית ובלתי מתפשרת נגד כל הרעיון של הלגליזציה או של עלה ירוק, עד כדי שהביא לאולפן סיפור בן תשע שנים, ויצר סביבו אווירה השונה מהותית מהדרך בה הוא עוסק בחומרים אחרים בתוכניתו. למה הוא כל כך כועס על עלה ירוק? לי אין מושג. לכם? כעס כזה?

אומרים לי שזה בגלל שיש לו ילד בן 18, קבוצת סיכון מועדת להתנסויות והסתכנויות לשמן. אני לא במקומו גם במקום הזה, ואין לי מושג אם גם ביחס לפיתויים אחרים הוא מגיב בזעם כזה. ואני לא בטוח שזה עוזר. לפיד לא עושה הבחנות, הוא מצייר קו ליניארי בין מריחואנה להירואין לשיגעון והתאבדות. צעירים שיגיעו ממריחואנה להרואין יעשו את זה אחרי שהם יגלו שהשד של מריחואנה לא נורא בכלל, ויתפתו לבדוק האם השדים אחרים שמכרו להם בחבילה הכוללת של "סמים זה פויה!" לא מזיקים גם הם.

**

אני מנצל הזדמנות בשולי פוסט זה לספר לכם על "לחיות את חייה", הבלוג החדש של דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של ריטינג. שנים שירון טן ברינק ואני, כל אחד מכיוונו, ניסינו לשכנע אותה לפתוח אחד. ציטוט:

איפה ראיתם או שמעתם בארץ, בפעם האחרונה, שני מבקרי קולנוע מחליפים דעות על סרט שראו, בפורום ציבורי? האופציה היחידה, כרגע, לשמוע אותנו מחליפים דעות היא ביציאה מהקרנות העיתונאים, או במפגשים חברתיים. אבל מה, זה לא היה מעניין את הציבור? 
 
אני משוכנעת שכן, ופעם היו גם תוכניות רדיו בהן השתתפו מבקרי קולנוע, והתדיינו ביניהם. הראשונה הייתה בשנות השישים עם זאב רב-נוף האגדי, אחר כך הייתה תוכניתו של גידי אורשר, ששודרה בגל"צ, ואחריה "הכל קולנוע" של דן פיינרו (במרבית השנים ברשת ב` ובדמדומיה ברשת א`). בשנות השבעים השתתפו בה אייקונים כאהרן דולב, איתן גרין ויהודית אוריין, ובגלגולה השני, מ-83 ועד 2001 התפלמסו מאיר שניצר, יכין הירש, דן דאור, דן מוג`ה, צביקה אורן, דני ורט וד"ר אורלי לובין
לא הגיע הזמן לתוכנית טלוויזיה שכזו, תוכנית על קולנוע בה יתכתשו המבקרים אלו עם אלו?
 
ההשוואה הפומבית היחידה בין המבקרים בארץ, כרגע, היא בטבלת הכוכבים של "עכבר העיר" (תוספת: ועוד אחת, חלקית, ב"טיים אאוט"). למען האמת, אני יודעת שחלק גדול מהצופים הפוטנציאליים מסתפקים רק ב"כמה כוכבים", כשהם מתלבטים אם לצפות בסרט מסוים, אבל בטוחה שגם לדיון יותר מפורט, ולהחלפת דעות שכאלו יש מקום.
 
רוב הביקורות מתפרסמות בסוף השבוע הראשון ליציאת הסרט למסכי הקולנוע, כך שכולנו קוראים את הדברים של כולם בלי יכולת להגיב על מה שנאמר. דיון מאוחר יותר בין מבקרים יכול להתקיים בבלוגים, ואני לא מתכוונת לבלוגים של ביקורות בלבד, כמו זה של אהרן קשלס המצוין ב-ynet, למשל, אלא לבלוגים ובהם חומרים נוספים, בדיוק כמו זה של יאיר רוה, שממנו שאבתי את התשוקה וההשראה לבלוג הזה.
באתר של רוג`ר איברט, המבקר הלאומי של אמריקה יש את הערוץ שלו ושל רופר, ואני מקווה שבאתר של תא מבקרי הקולנוע (בו אני משמשת כסגנית היו"ר), המוקם בימים אלו, אפשר יהיה לייצר מתכונת עימותית דומה. ובינתיים, עד שזה יקרה, אני מקווה שעוד ועוד בלוגים של מבקרים יצוצו ברחבי הרשת.

זהו בלוג פרטי. תגובות נגד יאיר לפיד, טן ברינק, נגדי או כל אחד אחר מותרות – אבל מי שיתעקש לעשות את הצרכים שלו כאן, שלא יתפלא אם יימחק.

 

עיקרית או סתם רוטב? וריאציה על אוכל הונגרי

 

צילום: מיכאל לוגסי, קהלים

המתכון הבא מוקדש לרפרם חדד, עמיתי לרשימות, אותו פגשתי לראשונה בכנס כינרנט. רפרם העביר סדנה טעימה מאוד על עשיית ריזוטו איטלקי כהלכתו, שמה שנשאר לי ממנה זה שצריך לקנות סוג מיוחד של אורז (שעובר יישון במערות), אותו ניתן להשיג במכולת הסמוכה למקום מגוריך – בתנאי שמקום מגוריך זה טורינו, שיש לך יחסי קח-תן ענפים עם בעל החנות וגם זה רק למשך איזה חודשיים בשנה. מצד שני, לרפרם היתה אריזת ואקום עם שניים וחצי קילוגרמים מהאורז הזה, אז הסתדרנו.

לֶצ'וֹ הוא מאכל הונגרי שמשמש הן כמאכל בפני עצמו, הן כתוספת והן כרוטב (נסו לשים אותו על פירה, למשל). העקרון הבסיסי שבו הוא שיכלול בצל, פלפלים, ועגבניות. אצלנו בבית היו מוסיפים גם ביצים. ולא, זו לא שקשוקה של אשכנזים. המתכון הבא בשרי ומכיל גם ירקות נוספים פרט לשלושת ההכרחיים – זה לגיטימי, אבל אתם יכולים להישאר בלי הבשר, ובלי הירקות הנוספים על אלו ההכרחיים וזה בהחלט לצ'ו. יש עשרות מתכונים של לצ'ו על הרשת, ומן הסתם יהיו מספיק שיישבעו על כל אחד מהם. המתכון הזה הוא אלתור עם תוספות על המתכון שאמי ירשה מסבתי, אם כי יש לי תחושה שהטעמים המאוד עזים שבו לא היו בהכרח ערבים לחיכן.

 

חמישה פלפלים בצבעים שונים

 

ארבעה בצלים גדולים, פלפל חריף ירוק, שני גזרים, שומר, חצי ראש שום טרי.

 

כמה עגבניות קטנות.

 

נקניקים ובשרים מעושנים. הכמות? לפי מה שיש במקרר. כאמור, אפשר גם לוותר עליהם בכלל.

 

שימורי עגבניות מקולפות. קופסת רסק עגבניות מרוכז. עגבניות מרוסקות (למקרה שצריך להוסיף נוזלים).

כן, נכון, יהיו כאלה שיקחו רק עגבניות טריות, יחלטו אותן, יקלפו, יטחנו וירסקו במכשיר מיוחד ויוסיפו לתבשיל – והם יקבלו את אותו טעם שיקבלו אלו שישתמשו בקופסא היפה עם עמיר פרץ.

 

ביצים – כמו שסבתא שלי היתה קובעת, לפי הטעם. במקרה הזה אלו ארבע ביצים טרופות היטב.

 

חותכים את הירקות לפיסות ארוכות וצרות, ואת הפלפל החריף לטבעות. מוסיפים את שיני השום מקולפות וחתוכות לשניים –

 

ואת הכל מכניסים לסיר שקודם חיממנו בו ארבע-חמש כפות של שמן זית (לא שמדדתי, אבל נראה לי מרשים לכתוב את זה). מערבבים מדי פעם, על אש גדולה, כרבע שעה עד עשרים דקות. הירקות יפרישו נוזלים ויתרככו.

 

בשלב הזה מוסיפים את התבלינים. מעט מלח מאיכות טובה (זה עדיין לא יספק את רפרם לדעתי, שהכין יופי של ציר בשביל הריזוטו כשהוא מקפיד לא להשתמש במלח בכלל), פלפל שחור, פפריקה וגם – לי פשוט נגמר והחלטתי לוותר על התוספת האוריינטלית הזו – צרור קטן של כוסברה קצוצה. מוסיפים את קופסת העגבניות המקולפות (אפשר לחתוך אותן אם הם גדולות מדי) ואת רסק העגבניות. כפית סוכר וערבוב קטן – ועוד עשרים דקות על אש בינונית.

 

מוסיפים את הביצים הטרופות לתוך התבשיל, שכמו שניתן לראות הוא די נוזלי. נותנים שניים שלושה ערבובים לא חזקים, מכסים וממשיכים לבשל עוד רבע שעה על אש קטנה / בינונית. אם הנוזלים מצטמצמים מדי, אפשר להוסיף מעט מהעגבניות המרוסקות.

 

נתעלם כולנו באלגנטיות מכך הלצ'ו בתמונה עדיין מעט נוזלי מדי. אפשר לאכול כמו שהוא, עם לחם. אפשר להוסיף גבינה (מוצרלה וגבינות עם טעם ניטראלי אחרות הולכות עם זה מצויין). זו תוספת טובה לכל מנה עיקרית, וגם רוטב קוסקוס / פירה / פתיתים ראוי. זה גם בלי ספק המתכון הבריא ביותר מאלו שאני מכין.

 

הפניה: TheMarker הולך יחף

 

ב-TheMarker אולי יודעים To talk the talk, אבל ממש לא To walk the walk. קצת מביך להיות המכתיר של משפיעי 2006, בזמן שהאתר שלך נראה כמו חוד החנית של 2002

 

פוסט חדש בבלוג מוניטור 2.0

The big gun is gone

מעשה נבלה שיבש את אחד הרגעים המלבבים ביותר בכנס כינרנט שאירע בסוף השבוע. כבר שנה שניה ברציפות (למיטב ידיעתי, בשנה הראשונה לא השתתפתי. נדמה לי שזה בגלל שהייתי אז עיתונאי במשרה מלאה) שבשעות אחר הצהריים של היום האחרון, לקראת הפיזור, מתקיימת על הדשא המרכזי מלחמת מים. אי משם, בינות לסדנאות גיקיות לרובוטים, לדיונים המאורגנים ולאלו הספונטניים, מופיע מישהו ומניח שקית גדולה עם המון, אבל המון, רובי מים. עבדכם הנאמן השתלט בדרכים מושחתות שלא זה המקום לפרטן על האימתני שבהם: רובה מים שכמו יועד מראש למא"גיסטים, ושהיה שייך במקור לאחיינו של אחד המשתתפים בכנס. משהו שמכיל קרוב לארבעה ליטר מים, עם שני צינורות הזנקה בעלי שישה ראשים מתחלפים, משאבת דחיסה אימתנית והכי מגניב – יש לו דורגלים. ממש. כך שאפשר לשכב בניחותא על הדשא, לתפוס עמדת רתק ולתת לכמה אנשים אחרים להבריח לכיוונך את הקהל הקדוש בעזרת אקדחי המים שלהם, רק כדי שיזכו למקלחת צוננין.

זה קתרזיס הכרחי לסיום התכנסות שלצד היותה גם כיפית ומעשירה, היא גם מאוד אינטנסיבית מבחינה רגשית, לפחות עבורי (מונדייה, שני לילות עם ירדן לוינסקי, אורי ברוכין ודבירסקי. ארבעתנו הסכמנו לאיפול הדדי מרצון על הקורות בסוויטה המלכותית של אכסניית הנוער אוהלו). פגשתי חלק מהמשתתפים גם אתמול, בכנס הדהמארקר. זה קצת מוזר לגלות שמישהו שיום קודם לכן ניסיתם לצלוף האחד לשני לתוך האוזן (תנועות מוזרות של הקורבן וההנאה מובטחת) יושב על הבמה באחד ממוןשבי הכינוס, עם תואר מהסוג שלרוב יגרום לך לשרוק חרישית ולחשוב איך תדבר איתו בנימוס.

גיליתי שלמרות שבנסיבות מסויימות (ולרוב מוצנעות) אציג את עצמי כגיק וג'נטלמן (TM דבירסקי), הרי שבמבחן בין השתתפות בדיונים טכנולוגיים לבין מלחמת מים אבחר ללא היסוס במא"ג השפריץ הענק של האחיין הקטן. כמו שתראו בתמונה המצורפת, פעם פלנגיסט תמיד פלנגיסט (את הטירונות עשיתי בגולני). ואם כבר להרוס את שאריות תדמית הרצינות אותה טיפחתי היום במסדרונות כנס דה-מארקר ואעטה גם מחר, אוסיף בשחצנות שניצחתי את ג'ף פולבר בפוקר (הוא לא רק אוּבֶּר-גִיק, אלא גם שחקן פוקר מקצועי שמשתתף בטורנירים עולמיים).

הסיבה לפוסט הזה היא מעשה הנבלה שאירע בסיומו. לקראת אמצע מלחמת המים, בעודי רטוב חלקית מהדיפת שני ממושקפים מימין שהיו משוכנעים שרובי המים שלהם הם חרבות אור ממלחמת הכוכבים, פגשתי שניים מהמשתתפים האחרים, אחד מהם אוהד מכבי תל-אביב נאלח במיוחד (*) שסיפרו לי שג'ף מארגן משחק פוקר זריז אחרון לפני שהולכים הביתה. וכך, מסרתי את הרובה לידי אחד הנוכחים כדי לשים פעמי לשולחן בו – האם כבר סיפרתי לכם? – לקחתי כסף מג'ק פולבר (והמכביסט) בכמה מהלכי פוקר מזהירים.

ואז הרובה נעלם.

כלומר, לא מוצאים אותו. בעליו, כאמור, הוא ילד בן שבע – שחייב עזרה מחברים, אני מניח, כדי להשתמש בו כהלכה. הוא עולה בסביבות ה-500 שקלים, אם היה איפה לקנות אותו (מסתבר שלא מביאים הרבה דברים כאלה לארץ), ופתאום הוא איננו. הודיעו לאנשים שרובי המים שחולקו, הרגילים, הם מתנה ושיקחו הביתה. אז יכול להיות שמישהו טעה – והנה המקום להתנצל. אבל גם יכול להיות שמישהו פשוט גנב אותו. זה מרגיז, מאוד מרגיז כשגונבים לילדים את הצעצועים שלהם. אז אם מישהו מכם יודע לאן נעלם רובה המים, אנא דווחו.

 

מה אתם יודעים, בכינרנט אפילו חנן מתפרע. הוא ביקש בחיישנות ש"אחזיק את הרובה כמו אתה יודע מה" (וכאן יש צילום אחר, מתוך סערת הקרב עצמה). צילום: חנן כהן

לא כתבתי המון זמן, בגלל עומס עבודה מהסוג שבעיקרון הוא חיובי, אבל במעשה הוא משאיר לך מעט מדי זמן לעשות את כל מה שאתה רוצה (אחרי ששהינו יחד, עלי להצהיר שאני מעריץ את לוינסקי וברוכין על יכולת העשיה שלהם וג'ינגול לא מעט מטלות במקביל). יש לי לקוח חדש שהעבודה איתו יכולה להיות מרתקת, וגם העבודה השוטפת לא הולכת לישון בזמן שאני נע מכנס לכנס, עם כרטיסי ביקור ההולכים ומתמעטים (גיליתי שהירוקים הם המבוקשים ביותר). ובכל זאת – אני מבטיח להשתדל לפרסם פוסטים נוספים בקרוב מאוד, גם כאן וגם בבלוג מוניטור 2.0. קראתי מה כתבו הקולגות (אל תפספסו) בנושא החשוב "כיצד ארגון תקשורתי מכריז על המשפיעים באינטרנט ב-2006, עם אתר שכבר ב-2002 היה נחשב כמעפן", אבל יש לי תחושה שטרם חבטו בדה-מארקר מספיק. אז היום, ממש מתוך היום האחרון של הכנס שלהם, אשתדל להוסיף את שני הסנטים שלי.

(כמובן שמתוך הכנס לא יכולתי להוסיף שום עדכון, ונדמה לי שהפעם הבעיה היא שהגרוטאה הניידת שחיי מחושבים לתוכה כבר זקנה מדי. כמעט ורציתי לקנות במקום מחשב חדש של lenovo שהיתה להם תצוגה בכנס, אבל איש המכירות הסביר שכבר יחזרו אלי וכו' וכו', מה שאומר שלא בטוח שהמכירה אמנם תצא לפועל. בכל מקרה – ואלו כנראה הסוגריים הכי ארוכות שהופיעו עד היום בבלוג, אגב – כמה אנשים העירו לי שמי שיקרא את הפוסט כמות שהוא, עלול לחשוב שכינרנט היא מקום למלחמות מים ומשחקי פוקר. וזה, כמובן, אינו נכון. אני מניח שבהמשך השבוע, כשעומס החוויות של הימים האחרונים קצת ישקע, אעדכן בכמה מהנושאים והמפגשים שהתרחשו שם. אעדכן כאן במידה וזה יהיה בחלון הראווה המקצועי בג'יבלוגס).

(*) עזבו.