Monthly Archives: יוני 2006

על לגיטימיות הפנטזיות המיניות של דנה ספקטור

ספקטור נערת השער. דווקא יפה לה

לוולווט אנדרגראונד, הבלוגרית (כנראה) העיתונאית (זה כבר די בטוח) היו בעיות עם הטור האחרון של דנה ספקטור: וולווט מצאה שהטור של ספקטור (כדי לראות את כל האייטם שמרו את התמונה לדסקטופ, ופתחו אותה בעזרת תוכנה אחרת), שעסק בפנטזיות מיניות – והאם מותר לספר ולגלות אותן – עלול, שומו שמיים, לעודד אונס. תגובתה של וולווט סיפקה מענה הולם לשאלה של ספקטור בטור – לא כדאי לספר על פנטזיות מיניות אם הן לא אושרו על ידי הקומינטרן.

הנה ציטוט מדבריה, ההדגשות שלי: "…בהחלט בעייתיות פסקאות הסיום של המדור היום. אישית אני לא מבינה איך אפשר להתלהט מכמה עשרות איברי מין עיוורים הבועלים אותך, אבל לא משנה, טפלי בזה בד' אמותייך עם הפסיכולוג. את מבינה, זה לא יכול להיות כיף, ממש לא. אבל כאמור, זאת בעיה שלך. הבעיה של העיתון בו את כותבת היא שלא הייתה לעורכיו בעיה עם זה. את אולי מבינה את ההבדל בין פנטזיה למציאות…".

נו, ברור: זה לא שלוולווט יש משהו נגד פנטזיות של מישהו אחר, בעצם הטענות שלה הן נגד החשיפה שלהן בידיעות אחרונות. אבל ככה, כזה, אם כבר שאלת, אישית היא לא מבינה, דנה, ואפילו ממליצה לך על פסיכולוג. ככה זה, מותר לך לפנטז (וולווט לא תסתכן בלהיות דכאנית עד הסוף), אבל אם הפנטזיות שלך הן לא כאלו שאפשר להקריא בליווי נגינת נבל בערב תרבותי כלשהו – אז תשמעי, אהם, דנה, תתביישי לך. טקסט דכאני לעילא, פאסיב-אגרסיב משובח, שגדולי הכנסיה יכולים לחכך כפותיהם בסיפוק למראהו.

כשקראתי את זה חשבתי אם, ואיך להגיב. ואז נזכרתי בטקסט מצויין שכתבה פעם יוענה גונן בנענע, שנגע גם בזכות הביטוי של המיניות הנשית שדוכאה באלפי שנות פטריארכיה. מאידך, יוענה גונן אינה מתכחשת לעצמה רק כדי להיות מתקדמת, נאורה ומשוחררת בעיני השיח הפמיניסטי הליברלי מיסודו של החוג למגדר בוורשה. ושוב, ההדגשות הן שלי:

"…במשך מרבית שנות התרבות האנושית, עוצבה המיניות הנשית כאובייקט של המבט הגברי. נשים היו חסרות קול, וגופן ומיניותן היו בבעלות הגבר. בעשרות השנים האחרונות נשים זכו לעצמאות כלכלית חלקית, ובעקבות זאת גם לעצמאות מינית מסוימת. יחסי מין במסגרת הנישואין, לצורך הולדה וסיפוק הגבר, כבר לא היו האפשרות היחידה שעמדה בפניהן. במקומות מסוימים נהיה מקובל יותר לנשים לקיים יחסי מין לפני החתונה, להחליף בני זוג, לאונן ולתבוע את זכותן לסיפוק מיני.

ועדיין, אף אחת מאיתנו לא משוחררת לחלוטין מאותו מבט גברי שעיצב את המיניות שלנו במשך השנים. כשאת גדלה בעולם שבו פלייבוי מייצג את מהות הפורנוגרפיה, קשה שלא לעצב את התשוקות ואת הפנטזיות שלך בהתאם. מינקות למדנו שאנחנו אובייקט למבט הגברי, שעלינו להיות הטרף של הצייד, שמין הוא השפלה.

זה לא בהכרח אסון. פמיניסטיות מסוימות מוצאות שיחסי מין בחברה שלנו הם, מעצם מהותם, זירה של השפלה וטראומה, ולכן מעדיפות להימנע מכל מיני דרכים לעשות את זה. אני מבינה את הגישה הזו, אבל לא הייתי יכולה לחיות ככה. אם יחסי כוח זה דבר מדליק, זה לא הוגן לצפות ממישהי לשאת על כתפיה הצרות את כל כובד משקלה של הפטריארכיה כשכל מה שבא לה לעשות זה לגמור.

נכון, עצוב וקשה לגלות במחקרים שאצל נשים רבות, פנטזיות אונס הן בין הפנטזיות השכיחות. זה עצוב כי ברור שהגישה הזו התעצבה במשך שנים שבהן לימדו את אותן נשים, את כולנו, שהגוף שלנו הוא אובייקט זמין וחדיר, לשימוש אחרים.

מצד שני, אם זה מה שמדליק מישהי במיטה, יהיה הרבה יותר עצוב אם הנסיון להשתחרר מדיכוי אחד יקבל על עצמו צורה של דיכוי אחר. אם, רק כדי לא להיכנס לתבניות של כוח, נמנע מעצמנו את הדברים שמספקים אותנו ועושים לנו רטוב ונעים. ברגעים שאת צורחת מעונג, אין טעם להתרכז בתבניות החברתיות שעיצבו אותך, או להלקות את עצמך בזרדים לחים על כך שאת הסמרטוט של הפטריארכיה (אלא אם כן זה עושה לך נעים, להצליף)".

טקסט מצויין, נכון? נראה לי ראוי לסיים במלים בהן סיימה גונן את הקטע שציטטתי:

"אנחנו חייבות להשתחרר מאשמה כדי לבנות לעצמנו קול, וגוף ומיניות. אם לא נוכל להזדיין בדרכים שעושות לנו טוב כאן ועכשיו, ממילא לא נצליח לבנות דרכים חדשות להנאה וזוויות מבט אחרות על מין ומיניות".

יותר משוולווט הגיבה למשהו שיכול לקרות במציאות (גברים יקראו את הטור של ספקטור, ויחשבו שזה מותר וסבבה לאנוס) היא הגיבה לדילמות שמטרידות אותה (ואחרות) בנוגע לייצוגים התקשורתיים של המיניות הנשית. מסע הצליבה שהתנהל בטוקבקים לאותו פוסט נגד מי שחורגות מהקו דכאני לא פחות, אם לא יותר, מזה שהפעילה (ומפעילה) הפטריארכיה כנגד הנשים. עושה רושם שאם הגברים סתמו לנשים את הפה, הפמיניזם הלא רדיקלי מרשה להן לדבר – אבל דורש מהן להתבייש אם הן לא מבטאות את סט הדעות, התשוקות ודרכי הביטוי הנכונות.

 

בפוסט של יונתן קלינגר על בלוג mybody (אני באמת צריך כבר לתרום להם את הסיפור הקטן שיש לי) ישנם כמה הסברים מצד mybody על הפמיניזם הרדיקלי, הליברלי ומה ההבדלים ביניהם.

למישהו יש אינטרס שמה שקורה עכשיו בעזה יימשך

ולא ברור לי מי זה, ומהו האינטרס. בפעם השלישית (או שמא הרביעית? מישהו סופר בימי מונדיאל אלו?) בימים האחרונים הרגנו אזרחים. זו לא "טעות", זה לא "לא בכוונה", זה כי בכלל לא אכפת לנו. כי אם היה אכפת, לא היו יורים בטרוריסטים במרכזו של שטח בנוי. וזה הרי לא מפחית ולא עוצר קסאם אחד, הרג הילדים הזה. אולי להיפך.

אין לי כרגע מה להוסיף על זה, רק לציין שוב את העובדה שלמרות מה שחושבים מרבית המטקבקים בוויינט (שלעולם אינם מרבית הקוראים), אנחנו מבצעים ממש עכשיו בעזה פשעי מלחמה.

מה בוראט היה אומר על זה?

השבוע התפרסם שסאשה בארון כהן, הקומיקאי הגאון הידוע גם כעלי ג'י, ביקר בבית הקפה אורנה ואלה ואכל שם לביבות בטטה. מי שלא מכיר את המוסד, מדובר במקום חביב (בכל זאת, שכנים אנו) המגיש מנות מזון-בנות המתומחרות מעט למעלה, ומפצה על המחסור ב-WiFi בעובדה שהוא, ובכן, שורץ נערות המגיעות בשל צוות המלצרים התמירים. לעתים נדירות (פרט לגדי טאוב עם לפטופו. אין שם WiFi, דאם-איט) תמצאו שם שולחנות שהם גבריים בלבד, ואם יש כאלה, סביר שהם מהסוג של מטרו-סקסו-אין-בזה-שום-דבר-רע. ובקיצור: עלי ג'י בחיים לא היה נכנס לאכול שם לביבות בטטה כמו איזה מתחנדל.

עד שאני כבר מעלה פוסט

מסיבות שרובן טובות מאוד, לא עדכנתי את הבלוג לאחרונה. והנה, ממש ברגע שהעליתי את הפוסט שכאן למטה, ורק אחרי ששלחתי מייל שתהה למה אין אתר לתערוכה, נודע לי שהכנס בוטל בשל מיעוט משתתפים. הכוונות היו טובות, כנראה שארגנו את זה מאוחר מדי.

בכל מקרה, הנה הפוסט. אתם יודיעם, עד שאני כבר מעלה אחד:

 

כותרת גוגל: הזמנה לכנס בנושא וידאו באינטרנט

ביום רביעי הקרוב אחמיץ את הסיבוב האחרון בשלב הבתים בבית בו נמצאות אנגולה, פורטוגל, מקסיקו ואירן. נראה לי שאני אתמודד למרות שהמונדיאל הזה, וושאלוהים ובועז כהן יסלחו לי, פשוט נהדר. במיוחד אם מקפידים לעבור לפלייסטישן בין המשחקים ולא להתעכב יותר מדי על ארי שמאי או אריה מליניאק.

בכל מקרה, ביום רביעי הקרוב, ה-21 לחודש יוני למניינם בין השעות 15:45 ל-19:00, יתקיים במסגרת תערוכת "קומפיוטקס" כנס "15 מגה של תהילה", שיעסוק במפץ הווידאו באינטרנט לכל פועל. בכנס ירצו ליטל מייזל, יוצרת Hey Clip, על "אינטרנט סלבריטי, חוויית הכוכבות האינטרנטית"; (אח, נקודה פסיק, כמו בהארץ); ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, על "האם האינטרנט יכול להוליד כוכבים כמו בטלוויזיה?"; עו"ד יונתן קלינגר על "של מי הסרט הזה? על בעיות זכויות יוצרים בווידאו" ואנוכי, על מה שבתוכניה מופיע כ"וידאו ברשת – השפה השיווקית החדשה" אבל בפועל יהיה "תראו תראו כמה וידיואים נורא מגניבים מהאינטרנט שתפרנו סביבם איזו תיאוריה".

הכנס עולה 50 שקלים אבל היי, יש כיבוד.

 

הפרסומת של סופר פארם

ברק פיטוסי יצר תגובה ציונית הולמת לפרסומת של סופר פארם:

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים. 

תקראו לי הומופוב, אבל

תקראו לי הומופוב, אבל בא לי לחנוק את שקע ותקע.

 

נובלס נגד סופר פארם: מי לוקח?

1. קץ הילדות

בערב החג עברתי בסופר פארם שליד הבית (בית המרקחת הפרטי הקטן שבהמשך הרחוב היה כבר סגור. וכן, הקופאיות עדיין עומדות). בשיטוט בין המדפים נתקלתי בסטנד ועליו מכוניות צעצוע. המכונית בתמונה הראשונה היתה הנפוצה ביותר. צריך כנראה רק מיכלית אחת של Shell, ורק אוטו אדום אחד של דואר, אבל רכב-חברה של סופרפארם – לפחות שלושה.

כמו בפעמים אחרות בהן נתקלתי במוצרי פרסום שברור שקהל היעד היחיד שלהם היה המנכ"ל/מנהל השיווק, ניסיתי לשחזר לעצמי איך התקבלה ההחלטה. האם מישהו ניסה לטעון ברצינות שיש ילדים שממש יתעקשו לשחק במכונית עם הלוגו של סופר פארם? האם מישהו חלם בקונפירטיביות לשתול בתודעת הילדים את הרעיון שרכב-חברה של סופר פארם הוא סוג של חלום ישראלי? האם מישהו אמר ברצינות ללקוח (זה לא אתם, זה סופר פארם) שהוספה של הדגם הזה לשורת המכוניות תועיל בדרך כלשהי למותג? האם זו סתם עבודה מקצועית מעפנית?

כשאני מול מדף הדיאודורנטים של ג'ילט, שמנסים להתחנף לגבריותי העירונית בהגדירם את הניחוח כ"Wild Rain", "Pacific LIght", "Cool Wave" או, כמובן, הפאלי מכולם "Storm Force", אני מכיר בכך שלא רק שאני מול המדף הלא נכון, אלא גם שיש אידיוטיות מובהקת בעצם הרעיון של מכירת פנטזיה כל כך דלוחה לילדים, ועמוד שדרה מקצועי גמיש במיוחד כדי להציע פנטזיה מופרכת כזו ללקוח ("הילדים ישחקו באוטו של סופר פארם! ואז הם יבואו לקנות עוד בסופר פארם! וזה מקדם את החברה!"). נכון, ילדים וגברים בזמן מונדיאל אוכלים הכל, אבל קשה להאמין שיש בעולם ילד אחד ששאיפת חייו היא שכשיהיה גדול יהיה לו רכב-חברה.

כשהייתי ילד היו מכוניות צעצוע מתוצרת הארץ, שהיו זולות יותר מהמכוניות הנוצצות של מצ'בוקס, והיה להן עוד יתרון: הן היו חיקוי של המכוניות שראית בסביבה הקרובה. מטנדר ויליס צה"לי ועד קורטינה משטרתית. מאז, כמובן <הכנס הערה על גלובליזציה כאן, אבל רק אם ממש בא לך> התברר שהרבה יותר זול לקנות מכוניות צעצוע המיוצרות בסין ונושאות עליהן מדבקות תואמות ללקוח הסופי. רק מה, את ההתאמה למדינה המיועדת עושים בשלב המדבקה. כל המכוניות הרי אותו דבר, לא? 

אוטו משטרה

גמדא משטרתית מאוספו של אריק חצרוני (מתוך כתבה בהארץ).

בשנות השבעים המוקדמות נפתחה חברה שנשאה את השם "גמדא". חברה זו עסקה ביצור דגמי מכוניות בגודל 1/43 בעיקר ליצוא לאמריקה רוב דגמי המכוניות שיוצרו היו מחברות אמריקאיות כמו שברולט. לחברה היה קו יצור לדגמי החיפושית למיניהם וכן הצטינו בהעתקת דגמים של משטרה ישראלית, צבא , אמבולנסים ישראלים וכו' כצעצוע כמו כל צעצוע שווקו גם דגמים אלא לשוק המקומי (ישראל) ותפסו מקום נכבד בנוף הצעצועים של אז באמצע שנות השבעים החברה נסגרה. כיום דגמי גמדא מאד קשים להשגה וישנם עוד בודדים שמחזיקים באוספים מהתקופה ההיא. ניתן למצוא בודדים באינטרנט שמפרסמים את אוספיהם לראוה הגרים באמריקה הגדולה.

לי ידוע על אספן אחד שגר בת"א ששמו אבי ולו יש כ-100 דגמים של גמדא.

מתוך הודעה בפורום דגמי מכוניות, מאת אלון פרז, שהוא  יו"ר OTOTOY, מועדון אספני כלי רכב מיניאטורים.

 

מסתבר שלא כל המכוניות אותו דבר בארצות שונות (בניגוד לגברים בזמן מונדיאל) (אני מבטיח להשתמש בבדיחה הזו עוד פעם אחת בלבד ונגמר). מבט מקרוב בחזית רכב-החברה הצעצועי של סופר פארם מגלה גריל קדמי ופנסים מוכרים:

 

אכן כן. הופכים את המכונית והצצה בשאסי הפלסטיקי של המכונית מגלה שזו, באמת, רפליקה של יגואר S. רכב-החברה הסטנדרטי בליסינג בישראל.

 

 

לא יאמן. מילא למכור לאחראים בסופר פארם את הרעיון שהדור הבא חולם לו, בעודו עושה ווום ווום עם הצעצועים על השטיח, על חיים בצוות ההנהלה הזוטר של הסופר פארם. אבל למכור להם את הרעיון למכור לילדים רכב-חברה שהוא אחת המכוניות המפוארות בישראל, בשביל זה צריך חוצפה מהסוג שהופך את מק'דונלדס לחברה ירוקה ושוחרת בריאות. לא הצלחתי לגלות באיזו מכונית מתנייע ליאון קופלר, הבעלים של סופר פארם, אבל אני משוכנע שגם אם זו יגואר, וגם אם היא רשומה על שם החברה, המדבקה שעליה בוודאי קטנה יותר.

בכל מקרה, ברור שהמוצר כושל. הסיסמה שמודפסת עליו היתה הסיסמה של סופר פארם לפני יותר משלוש שנים. כנראה שהיו צריכים לחכות לבלוגר משועמם בערב החג כדי להצליח למכור חתיכה.

 

2. נובלס אובליז'

הדבר הבא פשוט וגאוני. נובלס, מי לא מכיר, היא אריזה של עשרים גלילי נייר דק שבתוכם ענפי וגזעי שיח הטבק קצוצים גס, תוצר לוואי של תעשיית הסיגריות. לא מזמן ביקר אצלי חבר ותיק, עוד מהימים שהיינו סטודנטים סטלנים לקולנוע שמעשנים נובלס. ליד הסיגריות שלו הוא הניח את המצית הקטנה שבתמונה למטה. החיבור בין שפת ה"אוהבים נקניקיות" לבין המוצר הידוע, הוותיק, הנחלאווי והשלוכי אותו היא מקדמת הוא אחד הדברים הקטנים והמענגים בתחום המרצ'נדייזינג (שלרוב אינו קטן ואינו מענג) שראיתי לאחרונה.

ואיך אני בטוח שזה כך? כי למרות שיש לו ילד בגיל המתאים, הוא לא הסכים בשום אופן להחליף את האוטו סופר פארם במצית החד פעמית הזו:

#flickr_badge_source_txt {padding:0; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif; color:#666666;}

#flickr_badge_icon {display:block !important; margin:0 !important; border: 1px solid rgb(0, 0, 0) !important;}

#flickr_icon_td {padding:0 5px 0 0 !important;}

.flickr_badge_image {text-align:center !important;}

.flickr_badge_image img {border: 1px solid black !important;}

#flickr_www {display:block; padding:0 10px 0 10px !important; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif !important; color:#3993ff !important;}

#flickr_badge_uber_wrapper a:hover,

#flickr_badge_uber_wrapper a:link,

#flickr_badge_uber_wrapper a:active,

#flickr_badge_uber_wrapper a:visited {text-decoration:none !important; background:inherit !important;color:#3993ff;}

#flickr_badge_wrapper {background-color:#99FF33;border: solid 1px #000000}

#flickr_badge_source {padding:0 !important; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif !important; color:#666666 !important;}

www.flickr.com

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.