Monthly Archives: אוגוסט 2006

על יום הבלוגים וכל הטקס בישבן

ברשימת הפוסטים שאני באמת צריך לעשות, ליד הביקורת על היין שאנשי בקבוק שלחו, פוסט די ארוך על הרומן שפיתחתי עם מוסיקת הראי בעקבות יותר מדי סדרות נחותות בטלוויזיה ואמירות נוקבות בשוטף על המצב ועל האינטרנט, נמצא, ממש בראש ה-To do list, הפוסט של הבלוגרול [1].

כן, באף אחד משני הבלוגים שאני מקפיד לא לעדכן באופן קבוע אין בלוגרול. יש לזה כמה סיבות אידיאולוגיות יפות מאוד, ובראשן העובדה שזה ניג'וס, ושתמיד יש משהו מעניין יותר לעשות מול המחשב. אבל יש כוונה, כאמור, ויש קורא רסס [2] ויש את וובסטר שלא מפסיק לטפטף, ומדי פעם מגיע איזה לינק מעניין מחוץ למערבולת הגדולה, וחלק מהבלוגים הללו נשארים בסבב. יש כאלו שאני עוקב אחריהם ברמה המיידית, ואחרים שאני מחכה לזמן פנוי בסוף השבוע או החודש, ואז לוקח את הזמן במתינות ועושה על כל הפוסטים שהצטברו בהם אנבולדינג [מה זה?] במכה אחת.

ויש, כאמור, כוונה כללית ליצור ממש בלוגרול, ואפילו לכתוב עליו, כך שגם אצ'פר בלוגים שאני מעריך וגם, סוף סוף, אביא לכאן פוסט שיהיה גם מעניין וגם שימושי. רק שמאוד קשה. אתם יודעים, כל העניין הזה של כל הטקס בישבן. על מי להמליץ? מי יעלב אם לא יאוזכר, ורצוי שלא להעליב אותו? מי יושב ליד משפחת ברקוביץ' בשולחן של הקרובים מהצפון? בקיצור, מלא בעיות.

שלא לדבר על הסיווגים האפשריים. מה עושים עם חברים? האם שמים אותם ברשימה כזו, ומסתכנים בכך שהם יחשבו (כלומר, יגלו) שאתם (כלומר, אני) יותר מחזיקים מהם כחברים מאשר ככותבים? [3]. ומה עם הבלוגים שאני קורא כי פשוט, כמו לא מעט ישראלים, אני אוהב להתעצבן מהם?

בסקיצה לפוסט ההוא יש הצעה לרשימה אלטרנטיבית של סיווגים, לשימוש הציבור: בלוגים שמקשרים אליהם בגלל סחר-מכר ישיר של לינקוקים הדדיים, בלוגים של אנשים שהבלוגר עשה כבר, בלוגים של כאלה שהוא זומם לעשות, בלוגים שבחיים הוא לא ייתן שיתפסו אותו קורא בהם, הבלוגים שהבלוגר היה שמח לכתוב בעצמו, בלוגים שבחיים הוא לא יקרא אבל מתפקדים בבלוגרול כמו "יוליסס" על המדף, ועוד (הרשימה עוד ממשיכה, אבל נשמור אותה לפוסט).

ועדיין, כל הטקס הזה בישבן.

רשימת הבלוגים שאנו אמורים להכין לכבוד Blog Day, הרעיון החמוד של ניר אופיר שחוגג כבר שנה שניה ואפילו הספיק לזכות בצנזורה מטעם הממשלה הסינית, אחד מאותות הכבוד הגבוהים של הבלוגספירה העולמית, אינה דורשת לכאורה את כל השקלא וטריא שדורש הבלוגרול. הרשו לי לנחש שיהיו מעט המלצות על בלוגים מוכרים וממש פופולאריים כמו של ברכה גולשת, או הגלוב של יובל דרור, או כל בלוג שאי אפשר להתקשט בו בהילת המיוחדות והחדשנות של מי שמביא בלוג של פנצ'ער מכער מחוף השנהב (למרות שלמי, באמת למי, יהיה כוח לקרוא את כל הבלוגים הנידחים והרחוקים ההם? ועוד באופן קבוע?). אל תגידו שהטקסיות לא מכה גם כאן [4].

רגע, שיט, הייתי צריך להזהיר את הבלוגרים שאני ממליץ עליהם לפני יומיים.

ועוד שיט, למרות שפחות קשור כי הבלוג הזה מוכר מדי מכדי להיות בתקן ההמלצות של הבלוגדיי: גיאחה סגר את עונג שבת (אם הבנתי את הפוסט האחרון) [5].

הנה משהו שיפה בבלוגים: אפשר לסגור את הבלוג כי רוצים, ואפשר ממש באמצע הפוסט לסגור את הנושא פשוט כי החלטתי לסגור, ולעבור הלאה.להלן השורט-ליסט שלי לבלוג דיי 2006 (טוב, בעצם זו הרשימה הסופית):

 

מייאש כמו וולבק

[בלוגבאסטר – הרחבת תחום המאבק]. הסירו כל תקווה, הנכנסים פנימה. הבלוגר, ספוטניק, הוא צעיר יחסית, כנראה עובד בתחום התקשורת או הפרסום, כנראה יש לו המון להציע והיו לו המון תוכניות. אבל הוא חולה במחלה כרונית חשוכת מרפא שתוקפת את המעיים שלו (הוא מבקש בבלוג לא לציין את שם המחלה, שלא יגיעו אליו מי שיגגלו עליה). הכל טוב, חוץ מהגוף שלו שלא טוב. ואין מה לעשות, רק ללמוד לחיות עם כל החרא הבלתי נגמר הזה. הוא לא מתלהם ולא מתבכיין, אלא בצורה כמעט יבשה ובהחלט סיזיפית הוא מקפיד לעדכן מה קורה איתו מיום ליום. ספוטניק לא מפחד לשים את האצבע על מה שמפחיד ומה שאי אפשר לפתור בעצות בטוקבקים או בפלאי הרפואה המודרנית: שהגוף שלך מניאק. אין לי הסבר ברור למה, אבל פוסט חדש שלו גורם לי לא רק לעשות pause על פמילי גיא, אלא אפילו להפסיק לעבוד [6].

 

חברים, עלק

[החברים של ג'ורג']. את הכתיבה של יוסי גורביץ, הכותב המרכזי של הבלוג הדעתני הזה, אני זוכר עוד מימי פורום הפוליטיקה של רשת ה-BBSים "אולטינט". לא תמיד אני מסכים איתו – היי, גם הוא לא מסכים עם עצמו לעתים קרובות – אבל לרוב, וזה כבר 15 שנה כמעט, אני אקרא מה שיש לו להגיד. מיטיבי לכת מוזמנים לזרוק לגורביץ איזו פרובוקציה כמו ההנחה שלא הכל שלילי ואפל ביהדות, לקחת חצי צעד אחורה וליהנות מהזיקוקים. ובשום אופן אל תפספסו את המניפסט.

 

בן כמה אתה?

[נומרח QAF]. מה הכי כיף באינטרנט? שזה נורא כיף, להבדיל מבידור. בידור הוא מה שהטלוויזיה המסחרית ורוב חרושת התקשורת מייצרת עבורנו. כיף זה מה שאנחנו עושים לבד. בפרסומות של הצעירים המדליקים והשובבים כולם כוסונים שחבל על הזמן. מצד שני, הדאחקות של הווירדוס באתרי שיתוף הסרטים הם, לעתים קרובות מדי, בדיוק ההיפך. והנה דאחקה של כמה גיקים (אני משוכנע שמדובר בחלק נכבד מהחשודים הרגילים) על הבלוג החמוד של חרמון (מישהו באמת חייב להישאר שומר על בלוגי החברה של כל התאגידים שכותבים עליהם), שלפעמים אפילו מקבל מדודי גולדמן בידיעות את הקרדיט של רויטרס, ושעדיין משוכנע שגוגל באמת מפתחת פרויקט של "גוגל ביאליק". אם זה מצחיק אתכם – אין לכם חיים.

 

תבחר מספר

[דיסוננס קוגניטיבי]. קוראים לו דני, האקר ומומחה אבטחת מידע לשעבר וסטודנט למתמטיקה ולפסיכולוגיה כיום. בבלוג שלו, עם ה-URL המגניב "טי.אן.טי. למוח" הוא עוסק ב"מתמטיקה ובפסיכולוגיה של חיי היום יום", ואם חשבתם שפריקונומיקס היה קצת מחופף מדי, ובעיקר אם בא לכם ללמוד מדי פעם משהו חדש ומעניין או סתם לעמל את התאים האפורים – הבלוג הזה מצויין. לא את הכל אפשר לכמת במספרים – אבל תתפלאו כמה דברים דווקא כן אפשר.

 

יש ערומות

[Kotex Girl]. זה הבלוג החדש החמוד ביותר שמצאתי, בחיפוש המביך שעשיתי עכשיו כדי למצוא משהו שיהיה חדש גם לי. את הבלוג הזה, של יערה, מצאתי בבלוג החולצות של זיו פוגטש [7]. יש פורנו מצוייר בנאיביות (ביטמאפ, כנראה ציור פשוט בתוכנת הציור של חלונות. כמו התערוכה ההיא של צ'יקי, אבל עם זיונים) מצחיק ואפילו נוגע ללב, בדרכו (הייתי כותב מכמיר אבל דבורית מרביצה), ויש טי שירטס שלא מוסבר איך אפשר להתארגן עליהם, אבל עושה רושם שכדאי.

 

ארסבלוגיקה

ערס פואטי  בתאריך 8/31/2006 6:31:06 AM

יאללה יאללה

נו, בדיוק מה שציפינו לו מהבלוג הזה. כמה כאלה בטוחים, דאחקה אחת בשקל ועוד משהו עם ערומות בשביל זה לחצתי על הלינק,תגיד לי?

 

[1] למי שלא מכיר – הכוונה לרשימת הבלוגים שמפורסמת לרוב בטור הצדדי ושהפוליטיקות המנווטות אותה היו ראויות למחקר, לו רק היה בהן משהו חדש על האופי האנושי. או עניין לציבור.

[2] מה זה קורא רסס? חפשו בגוגל, נו.

[3] בעיה תיאורטית.

[4] אם כבר התכנסנו, אשמח אם מישהו יסביר לאלי אשד שמה שיפה בבלוג זה שהוא אישי, ושאם הטלפון שלו נמצא אצל התחקירנית של ערוץ 10 זה לא אומר שהוא "דובר ונציג לקהילת הבלוגרים הישראלית", הוא רק ייתן את הזווית שלו, כמו שבלוגר טוב אמור לעשות (שלא לדבר שלפי הסטטיסטיקות, לא אשד ולא רוב הבלוגים שהזכרתי מהווים איזה שהוא מדגם מייצג).

[5] רק דיברתי על בלוגים שכולם מכירים.

[6] טוב, באמת לא חוכמה. גם ספאם פתאומי שעבר את המסננים גורם לי להפסיק לעבוד. גם לקרוא חדשות ב-ynet. נו, אתם בטח מכירים. הבעיה היא שמאז שנהייתי הבוס של עצצמי, עוד לא מצאתי את השיטה להטיל משמעת על העובד.

[7] בלוג חולצות הטריקו.

מודעות פרסומת

קופולה צדק: אין פס קול אחר למסוקים

אהוד קינן אמר השבוע באחת מרשימות הגיקים, ש"אם היינו מכירים את גדי רק לפי הפליקר, היינו חושבים שהוא חי כמו טראמפ, מינוס הפאה: שייט ביאכטה עם טנברינק. טיול במסוק עם קלינגר. פוקר בבתי מלון באילת". נחסוך מכם את הדאחקות הירודות שהגיעו לאחר העלאת הנושא, רק אציין שהדיון הסתיים כשהסברתי להם שמילא לעשות חיים בהליקופטר ולהעלות תמונות של זה לפליקר – הרי הפליקר הוא הגרסה של מינסטריון האמת של צפון קוריאה לחיים של כל אחד – אבל שהנסיעה הזו שלי היתה נסיעת עבודה.

לא צריך להתלהב, לא עם כל לקוח (ואף פעם אין מספיק) יש צ'ופרים כאלה, אבל לפעמים זה קורה. נסעתי עם יהונתן קלינגר, גם חבר וגם לקוח, עם עוד כמה אנשים חשובים לבקר בחוות "מעיין הנעורים" של משפחתו, שנמצאת אי שם בנגב. זו היתה הפעם הראשונה שלי במסוק, והחוויה היתה מעט מפחידה אבל, אוף, כמה מגניב. אני רוצה אחד. יש לכם גם בירוק?

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixPlayerBNew.swf?smoothStatus=true&file=http://albums.tapuz.co.il/flix/buffer/completedFlashFiles/flx595286_20068302147383360.flv

במידה ונתקלתם בבעיות חיבור, יש את הוידאו גם ב-YouTube

סרטון הוידאו הזה (כמו שאומרת הכותרת, כנראה שאין אפשרות לראות מסוק בלי לחשוב על "רכיבת הוואלקיריות" של ואגנר) נעשה, כמקובל בבלוג, בתנאים הכי מיחפים שאפשר: מצלמת סטילס מעפנה, עריכה בתוכנת העריכה הסטנדרטית של חלונות. מדגדג לי באצבעות להשקיע במצלמה יותר טובה ובתוכנת עריכה נורמלית, אבל בינתיים אני מתאפק. אי אפשר להתפזר יותר מדי.

מה שכן, כשחזרתי הביתה ניסיתי לשחזר את הטיסה (תראו בתמונה, אפילו אותו מספר סידורי – בראבו ג'ולייט יאנקי – של המסוק). אחרי פעמיים שהתנגשתי ברידינג הצלחתי להמריא משדה דוב (טוב, תוכנה של מיקרוסופט), ואת צילום המסך הזה שילבתי גם בסרטון. למותר לציין שלא הצלחתי לסיים את הטיסה הוירטואלית בחתיכה אחת, לא? טייסי הליקופטרים טוענים שזו ההטסה הכי קשה, והם כנראה צודקים (אפרופו טייסים וסימולטורים, ראיתי את הנחשים על המטוס. ליומית בקיץ, אחרי בירה – מצויין).

מי נתן לך רישיון, מי

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

ואכן, מדובר היה בסוג של ספין

אי.פי. מוסרת שבגרמניה אומרים ששתי צוללות הדולפין החדשות (ראו פוסט קודם) יגיעו רק ב-2010, ושדובר ממשלתי הבטיח שהצוללות לא יוכלו לשאת חימוש גרעיני. בלי קשר לשאלה אם הממשל הגרמני אמנם מתכוון לזה או רק מרגיע את האופוזיציה, אני מקווה שצוותי הריתוך הרלוונטיים להתאמת הדולפין לכשתגיע כבר מתחילים להתאמן על מודל. שנהיה מוכנים.

בשל בעיות בסרבר ברשימות הועלה הפוסט "דרוש בלוג לעמית שהם" בבלוג השני שלי.

שמואלוף מחק לי טוקבק

נכנסתי לאייטם של מתי שמואלוף, עורך, משורר, פובליציסט ופעיל חברתי (אבל השתלבותו ברשת כמוה ככל תאגיד תקשורת מיושן, שלא לומר ממסדי, כאשר הוא משדר וההמונים צריכים לספוג בדומיה), דרך וובסטר, ובמפתיע אפשרות התגובה היתה פתוחה. אז השארתי אחת. אז הוא סגר את התגובות ומחק. זכותו, כמובן. אבל אם מישהו רוצה להגיב למאמר הזה של שמואלוף על גדי טאוב, הוא מוזמן לעשות זאת כאן. אנא אך ורק בלשון נקיה (כלומר, אל תקחו דוגמא מהטוקבק שלי, בהכרח).

ערס פואטי  בתאריך 8/24/2006 1:14:48 PM

תגיד, התכוונת להשאיר תגובות?

יש לך כאן הגדרות לא מנומקות ("גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית" "ההרוגים לא מפריעים לו"), כמה ווישפול ת'ינקינג ("הפגנות שסחפו אלפי אנשים") ובעיקר לומר שוב את שלל הסיסמאות שלך – ולא הרבה יותר מזה. כולם שוגים, זו עובדה פסקנית, וגם טאוב שוגה, עוד פסקנות, ורק השמאל בטעם שמואלוף לא, פסקנות נחרצת במיוחד.
יש לי דבר אחד לומר על הפוסט שלך, והוא מספיק חשוב שאומר אותו פעמיים: יאללה יאללה.

ומה בדיוק הבעיה שלך עם ההגדרה "פאשיזם איסלאמי"? והאם הדרישה שלך לקבוע מי זכאי להתקרא שמאלני ומי צריך להחזיר את המפתחות לא נוגעת בפאשיזם מסוג, אהם אחר?(מופרך, בטח מופרך). אני משוכנע שיכולת למצוא פיסקה אחת אצל טאוב ולנתח, אבל למה לנתח כשאפשר להצהיר על מבט מנתח ומעמיק ולהכניס <דמגוגיה פוסט מודרנית>, ואז להתבשם, שוב, בכמה שאתה מתקדם. אם היית מוריד את ההתבשמות העצמית הזו – לא של השמאל, אלא של שמואלוף המשורר המבקר ומנהיג אלפי (350 איש גג, ראיתי מהצד) המפגינים נגד המלחמה, אולי גם היה מעניין לקרוא אותך.

 

עדכון: עכשיו ראיתי את הפוסט שבו מפנה שמואלוף למאמר הזה ולאחרים, ושם הוא מציין, עם סמיילי קורץ אפילו, שאפשר להשאיר תגובות. בבלוג מסתבר שאי אפשר, אבל באתר של הגדה השמאלית אפשר, ויש שם כבר כמה וכמה.

רגע, ומה אם אין לנו פצצות גרעיניות?

 

לא, באמת. נכון שכל עיתונאי וסמי טוקבקיסט יודע לציין "על פי מקורות זרים" כשנדרשים לעניין היכולת הגרעינית של ישראל. אבל איך נגיב אם יתברר שמה לעשות, אין לנו פצצות אטום? שבדימונה בנו בשנות השישים מפעל טקסטיל? ושבן גוריון בעזרת פרס הובילו את תרגיל ההטעיה הגדול ביותר שהעולם ידע מאז "האיש שלא היה" במלחמת העולם השניה? שרס"ן וענונו, גיבור ישראל, התנדב למשימה שתימשך כל חייו? אה? מה נעשה?

טוב, נדמה לי שאפשר להיות רגועים. לפחות, אהם, על פי מקורות זרים. בתיאום מופלא עם הקולות המתריסים מאיראן נמסר היום כי חיל הים הישראלי רוכש במחיר מיוחד עוד שתי צוללות מדגם דולפין מגרמניה. לישראל כבר שלוש צוללות מדגם זה, שתיים שקיבלנו במתנה מהגרמנים אחרי מלחמת המפרץ – רגשות אשמה נוספים, אני מניח, וזאת מעבר לעובדה שגרמניה היא המדינה הידידותית ביותר לישראל בעולם, כנראה – ועוד אחת שקנינו במחיר מיוחד. מה שנקרא, הנחה ליהודים.  

הטוקבקים בידיעה בוויינט מתלוננים על ההוצאה הכספית, אבל אני מרגיש טיפה יותר רגוע כשמתברר שעוד שתי צוללות כאלה ישרתו בחיל הים. הן זרוע אסטרטגית, והן, כרגע, האמצעי הבדוק ביותר לאפשרות כלשהי של קיום עתידי הדדי, גם אם במאזן אימה גרעיני, בין איראן וישראל.

העיקרון פשוט, והצליח כבר בימי המלחמה הקרה (אם כי אז היה מדובר בשתי אידיאולוגיות חפצות חיים, בניגוד למה שאנו שומעים על רצונו של אחמדיניג'אד להביא במהרה בימינו באמצעות כאוס מוחלט את "האימאם הנעלם"): אף צד לא יכול להרוס את הצד השני במכה אחת, בלי לחטוף אותו דבר בדיוק. כמו שנוכחנו שוב במלחמה האחרונה, ישראל קטנה מדי וגורם עוין יכול להתפתות להנחית מכה איומה ומדוייקת מתוך כוונה להשמיד הכל. טילים על הערים הגדולות, על הבסיס הזה ליד כפר זכריה שבו (על פי מקורות זרים) שוכן אחד מבסיסי השיגור של ישראל, על המפעל ההוא בתוך הכרמל (עפ"י מקורות זרים וכו'), על כל דבר שימצאו. אבל כשהוא יודע שלחיל הים יש עכשיו חמש צוללות, כלומר ששתיים או שלוש מהן יימצאו תמיד במעמקים מרוחקים, הוא (זו הקונספציה, וזה מה שאנו מקווים לו) יחשוב פעמיים. כי גם אם תצליח לו המכה הראשונה, הוא יחטוף על הראש בחזרה.

כלי משחית אימתני ומזעזע, צוללת בעלת יכולות שיגור גרעיניות (הדולפין אינה צוללת גרעינית, כלומר היא מונעת במנועי דיזל וחשמל ולא בעזרת כור גרעיני). שלושים איש יכולים להשמיד מדינה בגודל בינוני, ואף אחד לא יכול (תיאורטית, לפחות) לאתר אותם עד שישגרו. אתר חיל הים מספר שחמישים אחוז מזמנן נמצאות הצוללות בימים, מרוחקות, בסביבה עויינת, ממלאות כל מיני משימות מעבר למשימה הקריטית שכולנו מקווים שלעולם לא יצטרכו למלא.

בימי המלחמה הקרה עסקו צוללות בריטיות ואמריקניות ורוסיות במשחקי חתול ועכבר במימי האוקיאנוס האטלנטי. המחשבה היתה שאם פורצת מלחמה, ראשית חוכמה צריך לנסות להטביע את הצוללות של היריב. אבל הים הוא גדול, והטכנולוגיה לא מפסיקה להשתכלל, וזה כנראה בלתי אפשרי. אז הם לא ירו שום טיל (משבר הטילים בקובה התרחש לפני שפותחה יכולת השיגור התת-ימית של טילים באליסטיים מצוללות). ספר יחסית מרתק על התקופה הוא אותו מותחן טכנולוגי-רפובליקאי של טום קלנסי, "המרדף אחר אוקטובר האדום".

עיתוי הפרסום בוודאי קשור למשבר המתגבר והולך עם איראן, מדינה שלכל דבר ועניין אנו נמצאים במצב מלחמה איתה, והיא נמצאת במלחמה כנגד ישראל והעם היהודי עצמו (הפיגועים בארגנטינה בשנות התשעים כוונו לא רק נגד ישראלים). אני, לפחות, שמחתי עליו מאוד. זה שאיננו מבינים את הרציונאל האיראני הפומבי עדיין לא אומר שהאיראנים אינם בני אדם, שרוצים לחיות, שרוצים לגדל את ילדיהם, שלא רוצים לראות את ארצם נחרבת. שיחשבו פעמיים לפני שינסו להתקיף אותנו, בשל הידיעה שאי אפשר להשמיד או לפגוע בנו כך שלא נוכל להחזיר. שמבינים את המסר "גם אם תהרסו את תל אביב ופתח תקוה ביחד, עדיין המקום היחיד שבו ידברו פרסית יהיה הגיהינום עצמו". מצדי תעלו את המע"מ בחזרה ותקנו אפילו עוד אחת. אני מעדיף להמשיך לחפש את השלום וההידברות, כן, גם ובמיוחד עם האיראנים, כשבימים מפליגים כמה שיותר דולפינים ישראלים.

באתר של חיל הים, ממנו לקוחה גם התמונה הבאה, יש לחצן ל"סיור וירטואלי" בדולפין. מדהים כמה הרבה מידע יש בסיור וירטואלי שכזה. אל תפספסו (עובד רק באקספלורר). 

 

צוללת דולפין ישראלית. צילום: אתר חיל הים

כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ

1.

ביום בו התפרסמה הידיעה על נפילתו של אורי גרוסמן, הופיעו בנרג'-מעריב סדרת טוקבקים מזעזעים. החל מ"כול כלב ביג'י יומו" ועד קריאות שמחה למראה שמאלנים מתים, שעכשיו יבינו מה זה. בבוקר, כנראה כשהגיעו העורכים המחליפים, נמחק חלק ניכר מטוקבקי השנאה. אני מקווה שהעורכים הזמניים של האתר העיפו בבעיטה מדוייקת ויפה את האדיוט/ית שהיה אחראי לאישור הטוקבקים הללו.

2.

ואם אנחנו בעניין של הסתה, הבדלה בין דם לדם, הצבעה על מי שלכאורה מחוץ למחנה הטהור ושאר המאפיינים של חארות אנושיים, מסתבר שלא רק במטקבקי נרג' נפלה השלהבת. שוב התפלקה (ראה התפלקות קודמת) לאלוף אליעזר שטרן איזו נפיחה, הפעם בגלי צה"ל. כאחרון הטוקבקיסטים שאפילו נרג' למד למחוק, הוא "לא רואה שכול בתל-אביב". האיש בהחלט לא ראוי למדים שלו (אפשר להכנס לחשבונאות לפיה היו שלושה הרוגים שממש רשומים בתל אביב, ושרוב הצעירים שמגיעים לתל אביב אינם טורחים לשנות את רישום הכתובת בשנותיהם הראשונות בעיר. אבל זה יהיה לדבר עם עולם הדימויים של שטרן, ואיך לומר – טחוב, משעמם ולא אינטליגנטי שם).

מצד שני, בהתחשב במה שאנו הולכים ולמדים על צה"ל (ולא, אני לא מדבר על המניות של חלוץ, אלא על כך שלמילואימניקים לא היה מה לאכול וראש אגף הלוגיסטיקה בצה"ל המליץ להם לפרוץ ולגנוב אוכל מבתים, למשל), הוא כנראה משתלב מצויין במה שעושר רושם של פיקוד עליון בעייתי להפליא.

כמה חבל שהרעיון של אהוד ברק בזמנו על צבא קטן, שרירי וחכם מוסס על ידי מערכת שחשוב לה לשמור על השמנת. לא ברור לי למה קצין רכב בבית-נבאללה או אפסנאי ראשי בבסיס בצריפין, כי רוב אנשי הקבע לא יושבים בשטח עם הגדוד שלהם, כידוע, צריכים לצאת לפנסיה בגיל ארבעים וקצת. זה לא שהם סיכנו את חייהם יותר מאשר מקביליהם באזרחות. לשם נעלם הכסף של מנות הקרב החסרות, האפודים הלא מספקים ומשקפי האבק החסרים בימ"חים של השריון (לא רציני, נחום ברנע מדווח על רק שלושה חיילים שקיבלו אבק ולכלוך לעיניים והיו חייבים להתפנות לאחור תוך כדי תנועה לקרב).

תל אביב, עליה אומר האלוף שטרן: "בבתים האלו אין שכול. כי אין שם שכול ולא יהיה שם שכול". האם השכולה אסנת וישינסקי, ידידת האלוף, ענתה דברי טעם רגועים הרבה יותר משלי בכתבה בוויינט, וגם ראש העיריה חולדאי ענה לעניין (הלינק בגוף הטקסט).

3.

מועצת הרשות השניה, הגוף שדאג בעצם ימי הקרבות שהמיליונרים שהם בעלי הערוצים המסחריים לא יפסידו גרוש, חס וחלילה, מכה שנית. בנוגע לכתבתו המדהימה של איתי אנגל ב"עובדה" שתיארה קרב לילי, אמרה חברת המועצה ליהיא גלמן: "אין מקום לדעתי לדברים כאלה, במיוחד בתקופה הזו. ישבתי מול המרקע, והייתי המומה שמראים כיצד מטפלים בחייל פצוע. הנושא הזה רגיש כל כך עכשיו, ויש אמהות שהילדים שלהם בלבנון, והן נאלצות לראות את זה".

הכתבה היתה מופתית בין היתר כי היא הראתה לציבור איך נראה קרב. בלבול, מבוכה, ופתאום אנשים נפגעים. הדיון והתהייה של גלמן לגיטימיים וראויים, עבור דברים כאלו בדיוק היא נמצאת במועצה. רק שהנוכחות שלה שם, אפעס, מוכיחה שבישראל אפשר להיות די בטוחים שהאנשים הלא בהכרח מתאימים נמצאים בתפקידיהם.

השם של גלמן נשמע לי מוכר, כמו באזני כל מי שרצה אי פעם בהפסדיה של הפועל תל-אביב בכדורגל (וזה כולל את אוהדי הקבוצה, כמובן). ואכן כן, היא בתו של העסקן הוותיק מהעבודה גרשון גלמן, שהיה אחראי בעבר גם על הפועל תל אביב, וכיום היא מה שנראה כמינוי פוליטי של השרה (לשעבר) דליה איציק. כמו שאומרים ארגוני היוצרים, בוגרת טריה של החוג לתיאטרון אינה בדיוק יוצרת מוכרת שיכולה לייצג יוצרים אחרים מול מערכות הכוח. איך לומר, ליהיא? אין מקום לדעתי לדברים כאלה, כמו המינוי שלך, ובהחלט במיוחד בתקופה הזו.

גם עם אלו כמו איציק או צחי הנגבי ואחרים רבים מספור, שדואגים לג'ובים למי שצריך, ראוי שנבוא חשבון. וגם עם אלו שעכשיו עסוקים בספינים תקשורתיים שקופים כדי לדפוק האחד את השני (בקרוב: "פרץ משח שפמו בשעווה בזמן תדריך על מניות במטכ"ל!").

שכנעתם אותנו, רובכם לא ראויים לתפקידיכם, והצרה היא שקשה לראות מאין יבואו חלופות. אנשים ראויים ואחראיים בורחים הרי מפוליטיקה, ועושה רושם שלמרבה הצער והחלחלה – גם מצה"ל.

4.

האם כבר הגיע השלב לדון בנושאים הללו בלי צורך לציין מראש שאני סבור שהיה ויש מקום להילחם בחיזבאללה הנאלח ללא פשרות? אם טרם, הנה הזכרתי זאת שוב.

אחים חורגים. "סדקים" יוקרן היום ב-20:30 בערוץ 8 (Hot)

הסרט התיעודי "סדקים" שיוקרן היום (ומן הסתם גם בשידורים חוזרים) מתעד כמעט שנה של פגישות בין שמאלנים אדוקים למתנחלים מגוש קטיף, עד לפני הפינוי. המפגשים אורגנו ומומנו בעזרת האו"ם, וכך גם הפקת הסרט. הבמאי הוא אמיר הספרי (גילוי נאות: חבר), שעשה בעבר את "שושלת שוורץ" יחד עם דודו, שמואל הספרי, סרט שבו יהודה לוי ממש משחק.

הסרט מפגיש את כל קלישאות השמאל שאנו מכירים מסביבנו, כולל אחת צדקנית ומעצבנת במיוחד, יחד עם כל קלישאות הימין כמו המתנחלת המבוגרת עם ארשת הפנים נטולת הספקות, וקסדה מצמר סרוג מעטרת את ראשה וכל היתר. הסרט מצולם ברובו בגוש קטיף, וכשכבר נערך מפגש בסביבה אחרת זה קורה בקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש (משכנו של חנן כהן), מקום שכמובן משקף את החיים בישראל בכל מובן אפשרי.

זה מתחיל בקלישאות שכולנו מכירים, ולא תמיד מתנתק מהם – כולם, גם השמאלנים וגם הכתומים, נצמדים מתי שרק אפשר לסיפור שהם מסתובבים אותו. אבל כן, מתרחשת קרבה. וכן, יש שם בני אדם לגמרי מהצד השני, גם אם יש להם הבעת פנים שבעת רצון וקסדה מצמר על הראש. במיוחד פיתחתי סימפטיה לעזרא, המושבניק החביב. נדמה לי שבגלל השפם שלו, שיחד עם הדיבור הכתום הזכיר לי את דוד שלי.

כמו שדפקו את מתנחלי גוש קטיף בפינוי ואחריו, כך דופקים עכשיו את תושבי הצפון. מחר זה יהיה גם מישהו מכם.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

הודעה חשובה לבעלי ממיר יס-מקס

 

לפני מספר ימים בוצע עדכון תוכנה לשדרוג היס מקס, שכתוצאה ממנו הממיר שלי יצא מכלל פעולה (לא יכול להקליט שום דבר חדש). טכנאי שהוזמן ביצע תיקון שהוא פשוט החלפת הממיר. הטכנאי אמר לי שזו תקלה מוכרת, אבל ביס טענו שהיא נקודתית למכשיר שלי בלבד.

האם יש לכם יס מקס? האם נתקלתם בתקלה כזו בעקבות עדכון התוכנה?

אנא העבירו קישור לפוסט זה לחבריכם שיש ברשותם מכשיר מסוג יס מקס.

איש הקולנוע מייק ברנדט איננו

 

מייק ברנדט המיתולוגי, מנהלה של חברת FTS שסיפקה שירותים טכניים לסרטי קולנוע, נפטר ממחלת הסרטן. שרלי שטרית כתב עליו יפה ב-Ice. בשנות השמונים הייתי סטודנט לקולנוע, וביקרתי באופן סדיר במחסן האפל והקסום (בעיניים של סטודנט לקולנוע, כמובן) בחצר של אולפני הרצליה. ב-1988 עשיתי סרט קצר, ומייק הלך מאוד לקראתי במחיר בעסקת החבילה שסיכמנו. לא רק זאת – היו כמה ימים פנויים לדולי בין הפקות, וקיבלנו אותו לשלושה ימי צילום ככה, על הדרך. FTS אף פעם לא היו הכי זולים, נדמה לי, אבל שם קיבלת גם ציוד וגם עצות טובות מאוד ממייק, שלא לדבר על מלאי של ג'לטינים משומשים, אוצר בלום לסטודנטים לקולנוע. כשהיינו מחזירים ציוד מהפקה של ג"ג, למשל, איזה רמבו/צ'ק נוריס וכאלה, היה מקובל עליו שאם רק הסתכלנו על ג'לטין שהאריזה שלו התרופפה במשאית, הוא כבר משומש.

יהי זכרו ברוך.

פטריוטיזם

לכבוד הצטרפותו של חסן נסראללה לסדאם חוסיין, לטוקבקיסט הממוצע בוויינט ולאברי גלעד במשאלה להוריד לתל אביבים טיל על הראש, להלן שתי תמונות הדסקטופ משני המחשבים שלי. מי שרוצה להשתמש בהן לשולחן העבודה במחשב שלו, מוזמן לקחת עותק ברזולוציה גבוהה מפליקר (תמונה ממטוס, תמונה מסירה). אחרי הכל, בימי סער ומלחמה אלו, התמונות מראות את הדבר הכי טוב שהציונות עשתה.

מייד אחרי ההמראה מנתב"ג המטוסים פונים שמאלה לנקודה וירטואלית בשם six, ואז ימינה מעל חולון ולתוך הים (לנקודה בשם "דינה". ברצינות). זה גם שומר על השקט וגם מאפשר מראה פנורמי של כולה, כולל יפו

 

היה ים סוער, התורן חרק, חרטום הספינה היה בזווית של 30 מעלות. נטייה קלה לצד השני וצילום והעיר, תודו, נראית לא רע גם מכאן (צילום: ירון טן-ברינק)