Monthly Archives: ספטמבר 2006

חג שמח: הדילדו של מיטל דוהן

 

לא צפיתי, אבל סיפרו לי שבתוכנית של גיא פינס היום דיברו הוא, אוחובסקי, רוברטו ומיקי בוגנים על כך ששחקנים ישראליים מופיעים בטלוויזיה האמריקנית רק בתפקיד גופה ב' או מחבל ג'. הדוגמאות שהובאו היו אקי אבני, אגם רודברג, נועה תשבי, כאלה. יכול להיות ששמה הוזכר בהתחלה, בכל מקרה למראית עין אף אחד מהם לא הזכיר את מיטל דוהן.

עדכון: המגיבה קרן טוענת (למטה) ששמה אכן הוזכר בפתיחת התוכנית.

היא עושה תפקיד די מצחיק באחת הסדרות האמריקניות החדשות הטובות ביותר. מי שלא מכיר את הסדרה Weeds (בעברית “העשב של השכן”) מפסיד את אחד הדברים היותר מרעננים בימים טלוויזיוניים אלו. אחרי שרואים אותה פעם אחת, אי אפשר לחזור לאחור לנודניקיות המיואשות.

בעונה השניה של הסדרה, המשודרת בארה”ב בימים אלו, מופיעה גם מיטל דוהן הישראלית. היא משחקת מנהלת של סמינר לרבנים. כאלה הם האמריקנים, שחקן יכול להצליח רק בטייפ-קאסט הנכון. התפקיד שלה עם קצת יותר בשר מאשר, נניח, אקי אבני ב-”24". בעצם, התפקיד שלה עם המון בשר. בשר מהסוג שמגיע לכם לראש השנה.

בין היתר מפתה דוהן את אנדי בוטווין (ג’אסטין קירק), גיסה המסטול, הלא יוצלח והחמוד להדהים של ננסי בוטווין (מארי לואיז פארקר) גיבורת הסדרה. למי שלא מכיר: ננסי, אלמנה צעירה המטופלת בילדים, גרה בפרבר עשיר ומשעמם למוות ומוצאת את מחייתה וגאולתה האישית בסחר במריחואנה.

הנה סצינה אחרת עם אנדי שמלמד את בנה הצעיר של ננסי לאונן:

בכל מקרה אנדי יקירנו רשום במשמר הלאומי, דרך טובה לקבל הקצבה מועטה מהמדינה בתמורה להבטחה להילחם ולהתגייס כשיהיה צורך. הוא מקבל זימון לעיראק, והדרך היחידה עבורו להתחמק מהגיוס היא ללמוד לימודים גבוהים, הדבר היחיד שמוכר על ידי הצבא שסטלן שחיפף בבית הספר כמוהו יכול ללמוד זה להיות רב. הוא פוגש את המנהלת, הישראלית כמובן, הם מחליפים מבטים ובארוחת ערב חגיגית היא מסבירה לו שהוא עדין וחמוד מדי, לא כמו הגברים שהיא אוהבת, ולמרות שאין לה בעיה לשכב עם כל מי שיבוא או תבוא, היא מעדיפה שיישארו ידידים.

ובכן, הם נשארים ידידים.

לא מצאתי את הקטע הבא ביוטיובים וזה נראה לי קצת מוגזם להעלות לשם. במקום זאת, להלן הסצינה הרלוונטית במתכונת סינרומן. אני מתנצל מראש מהציבור הנאור על התמונות המראות אלימות מינית, ויחסים מעמדיים מטרידים ומקוממים בין גברים לנשים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה כיף לרקוד ביחד במרכז היהודי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אה, אהה איי, עוד לא אהבתי די"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה המנהלת מחפשת בביריות שלה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וויסקי טוב, כמובן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אמרתי לך כבר. אין בך את אותם מאפיינים של גבריות קשוחה שאני אוהבת.

מצד שני, העור שלך כל כך עדין והעיניים שלך כל כך עצובות…"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"שובבה שכמוך, מה את מחזיקה שם?"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"את בטוחה שתצליחי להתמודד איתו?"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"זה לא בשבילי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא נורא גדול… למה עושים אותם בשחור? הוא לא יתאים"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אל תדאג, הוא יתאים"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"דבר אחד אחרון.."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אל תשכח לנשום"

יש סצינות אחרות ביוטיוב. הנה עוד אחת משובבת נפש בהשתתפות אנדי (לגע"ס: זו סדרה של רשת הכבלים שואוטיים, אז אין להם בעיה לחרוג מהקודים של הרשתות).

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מודעות פרסומת

המימ של שלי יחימוביץ'

עמיתי שוקי גלילי הפנה לראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לארי שביט, היום בהארץ. מה שצד את עיני בראיון היה השתדלותה של יחימוביץ' להחדיר את הרעיון ששלטון ההון הוא פוסט ציוני. נדמה לי ששלוש או ארבע פעמים במהלך הראיון – ואני מתאר לעצמי שהרבה יותר בחלקים שלא נכנסו לטקסט – היא חוזרת ומאשימה את הנוחי דנקנרים והביבי נתניהואים של ארצנו בהיותם פוסט ציוניים. תמהני אם זה יעבוד, ואם נראה את הרעיון בעוד מקומות בשבועות הקרובים.

חבר שאל אותי אם אני חושב שהלמו הוא לוחם חופש ביטוי

 

אני לא חושב שהלמו הוא וולטיר של חופש הביטוי, נדמה לי שהוא פשוט לוחם כי הוא אוהב להסתכסך. זה לא משנה בכלל את העובדה שחופש הביטוי נבחן במקרים קיצוניים, ושהיטפלות המשטרה אליו אינה מידתית באופן בוטה ומריחה מכמה וכמה ניחוחות, שאף אחד מהם לא נעים במיוחד. לכן הפוסט "ישוחרר הלמו לאלתר". מוזמנים להצטרף.

הפוסט המסורתי של סוף ספטמבר

 

שנה טובה. אל תמותו.

הפוסט הזה של גיא גרימלנד הזכיר לי שהגיע הזמן לסבבי ראש השנה המסורתיים שלי. או לפחות ללינקים אליהם: השנה טובה הכי טובה שקיבלתי (פוסט), התוגה שבשנות טובות (ynet), ועוד אייטם עתיק (באמצע העמוד) הנלחם במה שמציף לנו את המייל בימים אלו מכל יחצ"ן שעברנו בדרכו – התפוח, הדבש, העוקץ, הקובץ הענק שמאט את המחשב.

 

עוד טעות בוואלה חדשות

תאמינו או לא, לאחרונה אני מאוד משתדל שלא להיות שוב הקשיש העצבני שמפנה לידיעות באתרים אחרים בטענות נוקדניות כאלה ואחרות. לא שהפכתי חס וחלילה לאדם טוב יותר, אבל יש כיום בבלוגספירה מספיק אנשים שעיסוקם בכך.

המקרה הזה סתם קפץ לעיני בדיוק הרגע, ואני מניח שאפשר לומר שהוא מייצג. בידיעה על תיירת החלל הראשונה שמתכוננת להמראה, ידיעה של רויטרס, מצויין גם כי "לקראת ההמראה עברה אנסארי אימונים שארכו כשמונה חודשים, מתוכם אימון בן שבועיים בחוסר כבידה". עכשיו, זה לא מופיע בידיעה של רויטרס, זה בלתי אפשרי למעשה – הדרך היחידה לקבל מצב של חוסר כבידה על פני כדור הארץ היא במטוס הנמצא בצלילה חופשית, שנמשכת מקסימום כדקה – ואין לי שום מושג, אבל ממש שום מושג, למה בוואלה הוסיפו את המשפט הזה. למישהו יש רעיון?

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש יקיים דיון ביוּ אֶס אנד אֶיי!

 

מלך

בטעם רע, אין ספק, אבל בניגוד לפרסומת של פוקס מאת זרמון גולדמן, זה לא רק פרובוקטיבי – זה גם מצחיק. עם יציאתו המתקרבת למסכים של "בוראט", הסרט המבוסס על דמות העיתונאי הקזאחי החרמן (ראו תמונה) של סאשה ברון כהן, מסתבר שלא רק עיתונאי גלובס מזדעזעים. הדיילי מייל הבריטי פרסם השבוע כי בביקורו הקרוב בארה"ב של נשיא קזחסטן, נורסולטן נאזארבייב, הוא ידון עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בפגיעה בשמה הטוב של מדינתו שנוצר מהבדיחות סרות הטעם של היהודון.

הדיילי מייל מפרט את כל השתלשלות המחאות הקזאחיות בשנים האחרונות כנגד בוראט וברון כהן (מחקו לו דומיין קזאחי, נאלצו לשכור שתי סוכנויות רני-רהב אמריקניות ולקנות מודעות גדולות בעיתונים), עד שבסופו של דבר אין מנוס מהמסקנה הנחרצת: בלי ברון כהן, בכלל לא היו שומעים על העם האצילי שאוהבים כבשים ואת האחיות שלהם.

עיון קצר במדריך קזחסטן של לונלי פלאנט ב-ynet, מגלה עוד מידע חשוב על המדינה המרכז אסייאתית המתכחשת לעיתונאיה. העדפתי להעתיק שתי פיסקאות ולא רק את הדאחקה שבהן, כי קריאה מחודשת שלהן חושפת את הקונספירציה: בוראט הוא עיתונאי קזאחי, זה סאשה ברון כהן שהוא דמות בדויה.

מתוך מדריך לונלי פלאנט לקזחסטן:

קזחסטן נפגעה קשות מהפרויקטים הרוסיים, שהרעילו, הפשיטו ורוקנו את המדינה מיופייה. בשנות ה-60 החליטו הרוסים להקצות שטחים עצומים לגידול חיטה, ויצרו בכך שורה של בעיות אקולוגיות חמורות. מים מנהרות סיר-דאריה (Syr-Darya) ואמו-דאריה (Amu-Darya) הוסטו לצורכי השקיה, ובכך גרמו לימת אראל (Aral), שאליה נשפכו הנהרות הללו, להתייבש כמעט. נמל הדיג אראלסק (Aralsk) נותר מרוחק מקו המים והפך לעיירת רפאים; הדגים מתו בשל העלייה במליחות המים; הגשמים באזור פסקו; מלח, חול ואבק התערבלו בסערות ועפו למרחק של מאות ק"מ; ציפורים ובעלי חיים נמלטו מאזור הדלתא הפגוע; שרידי כימיקלים מהחקלאות נשטפו לתוך הנהרות ולתוך מי השתייה של קזחסטן; והערבות של המדינה הפכו צחיחות ומלוחות יותר עקב עיבוד יתר. ואם לא די בכך, מוסקבה גם ניצלה את האזור שבין סמיי (Semey) לבין פבלודאר (Pavlodar) כאתר לניסוי של טילים גרעיניים בשנים 1949 עד 1989, וכ-40 מיליון בני אדם נפגעו מהקרינה.

למרבה הפלא, עדיין נותר סיכוי סביר שתראו כאן בעלי חיים וצמחים ייחודיים, ברגע שתצאו מהאזורים המתים. בעיירות מצויים מיליוני עורבים, וקנביס (מריחואנה) גדל פרא בכל מקום, לצדי הדרכים. ייתכן שתוכלו לראות גם את האנטילופה, הדוב החום, חזיר הבר, הלינקס והעיט בהרי קזחסטן, אבל קשה מאוד לראות את נמר השלג החמקמק. הפרג והצבעוני גדלים כצמחי בר בערבות מכוסות העשב, שם תוכלו לראות גם איילות, זאבים, שועלים וגיריות.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

בואו תראו את הסרט שערוץ 8 היה צריך לשדר

*יש עדכון בסוף הפוסט

למארק אירדיין נמאס מסרט הקונספירציה "911, ההבדל הקטן" (Loose Change), להיט האינטרנט המחתרתי בארה"ב. למרות שחלק מהשטויות של הסרט גלויות לכל מי שמוכן להקשיב, הרי האימפקט של סרטים כאלה הוא של "אולי בכל זאת יש משהו בזה". אז אירדיין, בחור בן 22 מקנדה, עשה מעשה.

הוא לקח את המניפולציה התסריטאית הבסיסית בת 80 הדקות, בדק את כל המידע שהיה באתרים שנגע לכל שלל ה"עובדות" וה"שאלות" שבסרט, והכניס אותם לסרט משלו. עכשיו יש לו את הפחחחחחח!! הכי ארוך בעולם, בווידאו. כמעט שלוש שעות (כן, הוא היה יכול לקצר אבל הם באמצע ריב) אותן תוכלו לראות למטה, בהמשך הפוסט. הסרט שאירדיין עשה, Screw loose change, יותר מצחיק ושנון מאשר הרצינות התהומית שבה "ההבדל הקטן" טוען שזה היה טיל שיוט שפגע במגדלים, והוא הסרט שערוץ שמונה היה צריך לשדר. אם כבר.

הפחחחחחח!!11!! הכי ארוך בעולם

אבל לא, ערוץ 8 שידר את "ההבדל הקטן" המקורי. בלי דיון, בלי כלום (רותה קופפר התייחסה לזה בהארץ ביום השידור, קירשנבאום ביום שאחרי)  ב-11 בספטמבר. להראות אותו ביום השנה לפיגוע זה קצת כמו להראות את "היהודי זיס" ביום השואה. לא פחות. התיאוריה של שלושת הליצנים כבר פורטה בסוף השבוע שעבר בכתבה גדולה במוסף הארץ (שהיתה בה גם בוקסה מאוד בסיסית על המתנגדים לסרט, כולל אירדיין).

דיילן אייברי, במאי, עלק

במקום כלשהו, אם באמת היתה קונספירציה סביב אירועי 911, הסרט הזה נועד לקבע אותם במסמרות: הוא מכיל כל כך הרבה שטויות ושואל כל כך הרבה שאלות מהתחת (או חצאי אמיתות, או שקרים פשוטים ושקופים) שזו אולי הדרך הטובה ביותר כדי להכליל את תיאוריות הקונספירציה ככלום.

כאמור, מארק לקח את כל הסרט, ואחרי כל משפט, קביעה, תהיה או "שאלה קשה" הוא העלה תשובה של מה האמת, או מה הגירסה הרשמית האמיתית, לא מה שאייברי מציג כגירסה רשמית רק כדי שיהיה לו קל להפריך. כמו מלחמת טוקבקים מהסוג המענג, לאורך כל הסרט – בדיאלוג בכותרות, בעצירה ובהבאת קטעים אחרים, בגילוי כל מקום ומקום שבו דברים הוצאו מהקשרם – הוא מראה את Loose Change כמות שהוא – והקריינות המשכנעת-גבולית של דיילן אייבריי, במאי "911 ההבדל הקטן", נשמעת יותר ויותר ככל שמתקדמים בהמשך כמו מה שהיא באמת – זחיחות של חרא קטן שעלה על דרך לעשות כסף, רעש וחשיבות לעצמו, על גב הקרבנות.

אייברי מביא חלקים מראיונות וקטעי מסמכים. אירדיין מביא בכל מקום כזה את הקטע המלא כדי להראות איפה הנושא הוצא מהקשרו בצורה שללא ספק היתה צינית ומגמתית. אני מחכה ליום שבו כתגובה לכתבה כמו ההיא של אילנה דיין, למשל, בלוגרים יכניסו את הערותיהם לגוף הסרט. אה, יהרגו אותם על נושא הזכויות. בעסה.

דיילן אייבריי, אגב, סירב לכל הצעה לעימות עם הטענות של אירדיין ואחרים. למה הוא צריך את זה באמת? אפילו הדיסקאברי הישראלי, ערוץ 8, שידר את הנפיחה שלו.

הנה הסרט. תראו כמה שיהיה לכם כוח. שווה.

http://video.google.com/googleplayer.swf?docId=-6596630292015140276&hl=en 

*עדכון

שחר סמוכה, שכתב את הכתבה בהארץ יחד עם דאה הדר, אמר שההחלטה לשדר את הסרט בערוץ 8 היא כזו ש"טעם רע" זה אנדרסטייטמנט מטורף בשבילה. ציטוט קטן (ברשות, כמובן): "כשאנחנו החלטנו לעשות כתבה על שלושת המפגרים הללו (היה מאוד כיף, אגב), חשבנו שיהיה מעניין להציג לקורא הישראלי משהו מעולמם של אנשי תיאוריות הקונספירציה ולחשוף עוד פינה קטנה וחשוכה של אמריקנה במיטבה". בכתבה במוסף, כאמור, לא צויין כלל שהסרט היה מיועד לשידור יומיים אחרי פרסומה.

 

תועבה אנטישמית בחסות איל הון שרכש חלק מערוץ 10!

 

אני ממש לא בטוח אם יש לי מה להוסיף פה, וגם המקלדת קצת רועדת לי כשאני צוחק. במקום להתפתל, להלן שלוש הפיסקאות האחרונות במאמר/כתבה של רן דגוני בגלובס על תיאוריות הקונספירציה ביחס ל-9/11 (שחלקן, כידוע, אנטישמיות). כמו שאומרים, לא נגענו:

וכך, לא בהחבא, מגיע לזרם המרכזי של התרבות האמריקנית סרט חדש, "בוראט: למידת התרבות של אמריקה למען האומה המהוללת של קזחסטאן", שיעניק לגיטימציה, כביכול בקריצה קומית, לבדותות אנטישמיות ישנות וחדשות. בוראט הוא עיתונאי מקזחסטאן, במסע לימודים בארה"ב. הוא מעדיף לנסוע לקליפורניה במכונית, לא לטוס, "במקרה שהיהודים ירצו לחזור על התקפת 11 בספטמבר שלהם".

בביקור בדרום ארה"ב, הוא נחרד לראות שבעלי המוטל שבו הזמין חדר הם יהודים. כאשר מקקים מסתננים לחדר, משוכנע בוראט שהמקקים הם הבעלים שהפכו עצמם לחרקים. איך נפטרים מהם? בוראט משליך עליהם כסף. בשובו לכפרו בקזחסטאן, משתתף בוראט בהילולה שנתית: "הרצת היהודים", שבה חובטים הכפריים באלות בבובות יהודיות ענקיות.

לא חשוב שהסרט הוא פרי כשרונו של קומיקאי פנטסטי, הבריטי סשה ברון כהן, שמגדיר עצמו כ"יהודי שומר מצוות". לא חשוב שהוא משתלח ללא רסן גם בצוענים, בהומואים ובנשים. מה שחשוב הוא, שחברת פוקס של רופרט מורדוק לקחה את הסרט תחת חסותה (אם כי היא הקימה חברה בת להפצתו, כדי לא להתלכלך). "בוראט" טרם הגיע למסכים באמריקה, אך אם מורדוק, מעמודי התווך של הממסד התאגידי, מעניק תו כשרות לסרט כזה, הוא חש כנראה שהגיעה השעה.

זה מה שקורה כשאוכלים לביבות בטטה.

וממש עכשיו הגיעה הודעה לעיתונות מאיגוד האינטרנט, שמדברת על בלוג חדש המוקדש לטובת בני הגיל השלישי ברשת. מהצצה קצרצרה – די מחמם לב.

על מה לא מספרים כשכותבים על הסקס והעיר וכל זה

 

הכותבת של הטקסט הבא ביקשה לשמור על עילום שם.  בעיני זה אחד הטקסטים הטובים שקראתי, ודאי בנושא הזה. זיונים בעיר הגדולה אינם תמיד כמו בסיפור של קנדיס בושנל

בהתחלה הסתכלנו אחד על השנייה משני הצדדים של הרחבה, באמצע רקדו המון אנשים ואני הייתי עצובה ומובסת כדי להצטרף אליהם, וגם, לראשונה מזה שנה, לא הייתי מתודלקת בחבר הכי טוב שלי באותה תקופה, האקסטזי.

בשבוע שלפניו שכבתי עם ארבעה גברים שונים, כולל שני חברים הכי טובים שחיזקו את חברותם בזיון משותף אתי, שבסופו הסתכלתי על הגוף שלי, שמרוב אקסטזי והתעמלות כבר לא היה שלי יותר, ולא יכולתי לזכור מי אני. כשעידן, החבר הכי טוב שלי, שמע את הסיפור הוא בא אליי הביתה, אסף את כל הסמים שהיו שם, ואמר שמספיק, זה לא יכול להימשך ככה. די עם הקלאבינג, די עם הסמים, די עם הגברים. התכוונתי להפסיק עם כל הדברים האלה, אבל כמו כל מכורה טובה, ניסיתי להתחכם להתמכרות. באותו לילה הייתי שם כניסוי, רציתי לראות אם יש לי מה לעשות במועדון ההוא, שבמשך שנה היה מרכז החיים שלי, בלי להיות מסוממת לגמרי. הניסוי לא הצליח. המוזיקה הייתה מהירה מדי, האורות מהבהבים מדי, ובלי הכדור הקטן שעורר צורך דוחק למגע, גם הגברים לא נראו אטרקטיביים כל כך.

"את נראית משועממת," הוא חייך אליי, מסתבר שכשאני שקעתי בניסיון להבין לאן החיים שלי הלכו, הוא חצה את הרחבה והגיע אליי. "יש לך משהו לעשן?" "לא כאן, בבית." "חבל." "לא, אני גר ממש קרוב, בשנקין."

אני חייבת להבהיר: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה שזה הפך הכול לגרוע יותר: יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי

הלכנו אליו. ידעתי למה אני הולכת לשם, זה לא היה כדי לעשן. לפחות לא רק כדי לעשן. הוא גלגל ג'וינט, עישנו אותו, חרא חומר, ואז הוא התקרב אליי כדי לנשק אותי, ואיזשהו חוט שעד לאותו רגע עוד לא נקרע, פקע. "עזוב, שים קונדום ובוא נגמור עם זה." עשינו את זה, הייתי יבשה לגמרי, אבל בשביל זה הרי המציאו את הרוק, לא? שכבתי מתחתיו, עד היום אני זוכרת שבפינה של התקרה שמולי היו קורי עכביש, ובעוד הוא עושה מעליי את מה שהוא עשה שם, אני תהיתי לעצמי אם יש לו בבית מטאטא, כדי שאפשר יהיה להעיף את הקורי עכביש האלה משם. באמצע הזיון הוא שוב התקרב כדי לנשק אותי, ושוב הזזתי את הראש, הוא הפריע לי להסתכל בקורי העכביש.

מוזר, זה לא הפריע לו. המון פעמים מאז ניסיתי לחשוב על עצמי במצב הפוך, הייתי מזדיינת עם מישהו כל כך אפטי? איך הייתי מגיבה בתור גבר לזיון בטוח, אבל לא מאוד רחוק מנקרופיליה? אין לי תשובה.

אחר כך התלבשתי והלכתי משם. שבוע אחר כך הוא ניגש אליי ברחוב, לקח לי כמה שניות לזכור שהוא היה בתוך הגוף שלי. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל משהו מאוד מהותי התחיל להשתנות.

ההתחלה הייתה הרבה קודם. איפה בדיוק? אני לא ממש יודעת, ומאות שעות טיפול פסיכולוגי לא הצליחו להבהיר לי את הנקודה ההיא שבה נתקע לי בראש שהערך העצמי שלי תלוי לגמרי במי שירצה לזיין אותי או לא.

סטוקארד צ'אנינג (אביגיל בארטלט ב"הבית הלבן") בתפקיד בטי ריזו, השרלילה של תיכון ריידל, ב"גריז"

אולי זה התחיל בילדונת משונה בת שש, קטנטנה ועם מבטא, שהגיעה למקום שבו החטא הנורא ביותר היה מבטא. מבטא רך, מתגלגל, נעים דווקא, שהפך אותי לזו שהבנים בכיתה מרביצים לה. לא תאמינו כמה מהר אפשר להיפטר ממבטא אם חוטפים מספיק מכות. הייתי יושבת בהפסקות, עין אחת קוראת והעין השנייה מסתכלת בקנאה במלכת הכיתה, שהייתה גבוהה ומלכותית. לה אף אחד מהבנים לא הרביץ, היא לא הייתה צריכה לבנות לעצמה עולם דמיוני שבו היא מלכת הכיתה וכולם מתים עליה, כי היא מלכת הכיתה וכולם באמת מתו עליה.

אחר כך זה נמשך. הייתי נערה בת 13 שדווקא למדה להסתדר. לא הייתי ממש מקובלת, אבל היו לי חברות, משונות ולא מקובלות כמוני, וכולנו פינטזנו על מלך הכיתה החתיך. ועוד עקירה, למקום אחר, ושוב הייתי צריכה לסגל לעצמי מבטא ומנהגים חדשים. שלוש שנים אחר כך עוד עקירה, אבל הפעם הייתי נחושה להפסיק להיות משונה. די עם הספרים והשפה הגבוהה מדי וכל השטויות האלה. רציתי להיות חלק, ורציתי להיות חלק מהחבר'ה הכי מקובלים שיש, גם אם זה אומר לוותר על חלקים שלמים מעצמי שהפכו אותי למוזרה בעיניהם. אבל אי אפשר להסתיר מוזרויות, ומי שרגילה להיות עופיונית מוזרה לא תשתנה. היום אני גם יודעת שאנשים מריחים וונאביז ממרחק של קילומטרים. כרגיל התאהבתי במלך הכיתה, ומכיוון שהיה ברור שהוא לא בכיוון שלי, חשבתי שאם אני ארשה לו למזמז אותי, זה ישנה הכול. כמו כולן, חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה קסומה ועם חבר אוהב אבל מצאתי את עצמי מתמזמזת עם המון בנים, עד שיצא לי שם של נותנת, ואז מאבדת את בתוליי עם אחד הבחורים הכי שווים בתיכון. בחיי שחשבתי שזה אומר משהו טוב עליי, זה שילד בן 17 מוכן לזיין אותי, כאילו, שיואו?

כבר לא הייתי בת שש, אבל הילדה שישבה בהפסקה בצד לבד וקראה הייתה עדיין בפנים, והיא נורא רצתה שמלך הכיתה יתאהב בה כבר. אולי שם נוצר הפגם החמור הזה בתחושת הנשיות שלי, התחושה שהמחמאה העילאית שאני יכולה לקבל זה שירצו אותי, ואם לא רוצים אותי, אז זיון זה יותר טוב מכלום. אני גם לא יודעת מה הוביל למה, האם זה שרציתי רק בנים שלא רצו אותי גרמה לי להרגיש פגומה, או שהיה בי משהו שגרם לי לרצות רק אותם? אולי בכלל זה היה רצון מעוות להתחבב? גם בשנות ההתבגרות הקשות עדיין רציתי להיות חברה במועדון שלא היה מוכן לקבל אותי, ומכיוון שלא היה לי סיכוי להיות אחת מהבנות המגניבות האלה, כי הייתי פחות מדי כוסית, יותר מדי משונה, ויותר מדי וונאבי, ועדיין חשבתי שסקס ישפר את מעמדי החברתי. כיוונתי הכי גבוה, לבנים הכי מקובלים, הכי חתיכים, הכי נחשבים, הכי בלתי מושגים. וואלה, חלק מהם היה מוכן לשכב אתי, למרות שאני נמוכה, ורזונת, ולא צמח לי אף אחד מהאברים האלה שאמורים להפוך נשים לאטרקטיביות, לא מהמם?

יש יותר מדי בחורות כמוני שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן. אני מזהה אותן. אמרתי את המשפטים המטומטמים כמו "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת?

אחר כך הייתה תקופה ארוכה של רגיעה. היה לי חבר, אהבנו, הוא נורא נמשך אליי, אבל אחרי כמה שנים תחושת חוסר השקט התחילה לחזור החבר שלי היה סתם החבר שלי, הוא לא היה מגניב או מסעיר. התחלתי לפזול החוצה, שוב לאותו סוג של בנים שלגמרי לא הייתי הסגנון שלהם. רציתי את הגבוה ההוא שנראה ממש כמו ברי סחרוף, או את הבחור המגניב שרוקד נורא יפה. לא עניין אותי שאין לי על מה לדבר אתם, ושאין שום סיכוי שהם יבינו אותי, מה זה משנה? התשוקה שלהם הייתה אישור מעוות לזה שאני רצויה, שאני מושכת, אבל רק התשוקה שלהם. לתשוקה ולחיבה של הבחורים החמודים והחכמים שכן רצו אותי לא היה שום ערך, הם היו שקופים. התחלתי לבגוד, והקשר בינינו הלך והתרוקן מתוכן, עד שנפרדנו, ואחרי כמה שנים מאוד מוגנות, שוב הייתי לבד.

הסחרור התחיל שוב. אני לא יודעת כמה היו באותה תקופה. בואו נראה, היה את הבוס הנשוי שלי, שבזכותו גיליתי את קסמי הזיון שאחרי הג'וינט. בו דווקא הייתי מאוהבת. יכולתי להתאהב בו כי הוא אהב פרחות נוטפות מיניות, אז היה ברור שהוא לא יראה ממטר חנונה גמדית כמוני. היה את ההוא שעבד אתי, היה את ההוא שהתחיל אתי ברחוב, היה את ההוא שהתחיל אתי בדיסקוטק, ואת השני שהתחיל אתי גם בדיסקוטק שהייתה לו חברה המון, את הנשוי שמבוגר ממני בעשרים שנה, ואת, אוף, אני כבר לא זוכרת. בטח הבית שלי נראה אז קצת כמו תחנת אוטובוס, עם כל הגברים האלה שהיו מגיעים, מזיינים אותי והולכים. חלקם זיינו אותי על בסיס קבוע, וזה ממש החמיא לי, זה אומר שאני זיון טוב, היפ היפ הוריי! אף אחד מהם לא נשאר לישון, עם אף אחד מהם לא הלכתי לסרט, או לשתות משהו, או סתם להסתובב, כלום. באים, מזיינים, להתראות עד הפעם הבאה.

אבל שנייה, אני חייבת להבהיר משהו: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה לי שזה הפך הכול לגרוע יותר, יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, כי סקס זה יופי, כי זה גם מה שאני רוצה מהם. לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי, מה זה קשור? אני הרי נהנית מסקס.

מכיוון שאני בחורה סתומה במיוחד, דיכאון אפור לא הספיק לי כדי להבין שמשהו מאוד לא טוב קורה לי, ורק כשהתחיל דיכאון שחור משחור הבנתי שהגיע הזמן לשנות דברים. ארזתי את עצמי, מצאתי עבודה ועברתי לעיר אחרת, להמציא את עצמי מחדש. קצת הצלחתי, באמת. הצעד הראשון היה להחליט שאני לא מזדיינת יותר, ושק שלם של חרדות ירד ממני. כבר לא הייתי צריכה לג'נגל בין גברים, לפחד שמא ההוא יפסיק להתקשר וההוא יוריד את תדירות הביקורים שלו. הקפתי את עצמי בחומה, והכול היה בסדר, אוטיסטי, אבל העדפתי אוטיזם על כאב. זה נמשך שנה, ואז הגיע ג' (הוא באמת עבד בשב"כ, כן? לא סתם אני קוראת לו ג'). ג' היה נורא שונה מהגברים האחרים שרציתי. בחור רציני ומיושב, שלמד מקצוע רציני ומיושב, וכשהוא התחיל להתעניין בי חשבתי שזה מעולה, וכעת יהיו לי חיים רציניים ומיושבים. וכך אחרי שנה שבה לא הרשיתי לאף אחד להתקרב אליי יצאתי עם ג', הלכנו לסרט, הזדיינו והוא התפוגג. קשה לי להסביר כמה מרומה הרגשתי, כל תיאוריות הצדק הקוסמי שלי התנפצו כשישבתי וחיכיתי שהוא יתקשר. כאילו, אני התנהגתי למופת והוא נעלם? איזה מין האפי-אנד זה? במבט מפוקח לאחור אני יכולה להיות אירונית בנוגע לזה שג' היוצמח הוא זה שגרם לי להרגיש שאין צדק בעולם, אבל אז לא היה לי מבט מפוקח לאחור, היה בי רק עלבון.

כמו שכבר כתבתי, אני בחורה סתומה במיוחד, אז המסקנה שלי מכל העניין הזה הייתה שאם החוזה שלי עם הקוסמוס הופר, אין שום סיבה שאני אעמוד בהחלטה שלי לא להזדיין סתם יותר, אני אראה לו, לאלוהים הזה, מאיפה משתין הדג. כן, אני יודעת, הייתי צריכה לעצור רגע ולחשוב על זה שהתקופה לפני ג' הייתה דווקא די מוצלחת, אבל היי, כעסתי, וכשאני כועסת הנטייה הראשונית שלי היא להוציא את זה בששון על עצמי, אבל הפעם זה היה חמור יותר, כי באותה תקופה האנשים הכי נכונים היו בקלאבינג. זה היה שיא הסצנה, אלנבי 58 והקו מילניום פרחו, אנשים בלעו אקסטזי כמו מטורפים, ואני משום מה החלטתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, ואם להיות בו, אז עד הסוף. תוך שלושה שבועות הסלקטורים במקומות הכירו והכניסו אותי, מה שהחמיא לי נורא, ואני זללתי את הסצנה ההיא בכל פה. הגברים שידעו כמה קל לזיין מישהי דלוקה מהתחת הלכו והצטברו. זו הייתה משרה נוספת, עבדתי בקלאבינג. כל שבוע להידלק, כל שבוע לחזור הביתה עם מישהו אחר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לחלק בכלל לא היו פנים, חלק נכנסו לסבב, בחלק החלטתי שאני מאוהבת, ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לפעמים, כשלקחתי מספיק אקסטזי, אפילו הרגשתי יפה ושייכת.

זו הייתה תקופה של פיצול אישיות נורא – מצד אחד החיים הרגילים שלי, העבודה, הלימודים, החברים שהיו כמוני ובגלל זה נראו לי נורא לא מענייניים, ובצד השני הלילות ההם, עם כל מיני אנשים נורא זוהרים שנורא רציתי שיחשבו שאני כוסית קלילה וזורמת.

כבר אמרתי שאני סתומה? לא, כי אם זה לא ברור עד עכשיו, אז אני סתומה בלחץ. גם הפעם לא הבנתי שהדיכאון האפור שמתחיל להשתלט עליי קשור איכשהו לעובדה שאני מזיקה לעצמי. לא, אני עושה לעצמי הנחות. ידעתי את זה, אבל פחדתי לוותר על החיים הזוהרים האלה של הלילה. מה פתאום להפסיק עם הסמים והקלאבינג? גם איכשהו הצלחתי לשכנע את כולם שנורא טוב לי, החברות החננות שלי אפילו התפעלו מסגנון החיים הפרוע שלי, לא יכולתי להגיד להן שאני טובעת, מה פתאום? הייתי הנציגה שלהן בעולם הזוהר, היה לי תפקיד! האפור הלך והתכהה, מספר הגברים הלך וגדל, וסופי השבוע האלה, להסתובב דלוקה ולחייך לאנשים, ללכת הביתה עם עוד מישהו שאני לא מכירה, והבוקר שלמחרת, באיפור מרוח ובטן כואבת. אויש, נורא מביך להיות קלישאה, תאמינו לי. שקעתי ושקעתי ועוד קצת, עד לאותו שבוע שבו שכבתי עם ארבעה גברים שונים ועידן החליט שמספיק ודי. אבל הייתי צריכה את האירוע עם הבחור המקונדם כדי להגיע באמת להחלטה שמספיק ודי, ואז פניתי לטיפול.

גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך

הייתי רוצה לספר עכשיו איך הכול השתנה פתאום, אבל החיים בכלל לא כאלה. דברים התחילו להשתנות, אבל נורא לאט. שוב נכנסתי לתקופת התנזרות, אבל הפעם זה לא היה מתוך אימה, אלא כדי להכיר את עצמי, ובאיטיות מדהימה התחלתי לחבב את עצמי. גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך. איכשהו התחלתי לאסוף סביבי אנשים שונים, שהרבה יותר קרובים למי שאני באמת. אנשים שיכולתי לצחוק אתם, ולדבר על ספרים, וללכת לבתי קפה ולסרטים ואז לדבר על זה, אנשים שמסתכלים ורואים מעבר להצגות השקופות שלי.

ככל שהתקרבתי לעצמי יותר, מספר הגברים ששכבתי אתם הלך ופחת, ומספר הגברים שרצה גם ללכת אתי לסרט ולשבת בבית קפה ולדבר הלך וגדל. עדיין היו גברים מזדמנים, אבל כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר ולהגיד שאני מזדיינת כי אני חרמנית, או שלא אכפת לי שלא מחבקים אותי אחרי, כי למה מי הם בכלל? לא יכולתי להדחיק יותר את תחושת המרירות כשעוד מישהו לא התקשר, וככל שחיבבתי את עצמי יותר, לא הבנתי למה אני מזדיינת עם מפגרים שלא מסוגלים לקלוט כמה שאני מהממת. אבל זה עניין מעגלי להפליא, כי רק כשהתחלתי להבין שאני אחלה בחורה התחלתי לדרוש יחס שמגיע לאחלה בחורה, ולמרבה ההפתעה גיליתי שככל שכיבדתי את עצמי יותר, גם אחרים כיבדו אותי יותר.

כאילו, זה אמור להיות ברור מאליו, לא? זו האמת הכי בסיסית, תאהבי את עצמך ויאהבו אותך, תכבדי את עצמך ויכבדו אותך, אבל יש יותר מדי בחורות כמוני, כמו מי שהייתי, שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן, שמספרות לעצמן יותר מדי שקרים. אני מזהה אותן, הייתי שם, אמרתי את המשפטים המטומטמים האלה, "אני יכולה לזיין כמו גבר", וואלה? באמת? וזה מה שאת רוצה? באמת רוצה? להכניס לעצמך לגוף אנשים ואז לשכוח אותם? ובכלל, מי אמר שגברים נהנים לזיין ולשכוח? ויש את המשפט האהוב עליי, "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת? ולא, אני לא אומרת שלנשים אסור להזדיין עם מי שהן רוצות כמה שהן רוצות, אני רק אומרת שכדאי להסתכל פנימה, ממש באומץ, ולבדוק מה באמת רוצים, ואם מה שרוצים זה סקס נטו, אחלה. אבל אם כשהוא קם והולך את מרגישה ריקה, וכשהוא לא מתקשר למחרת את מרגישה מטונפת, אז לא מדובר פה בחרמנות, אלא בצורך הרבה יותר עמוק והרבה יותר קשה לסיפוק.

האפי אנד? אולי, יכול להיות. האם העובדה שהיום אני לא פוסלת על הסף גברים שרוצים אותי ויכולה אפילו להעריך אותם על טוב טעמם היא האפי אנד? כנראה, לא לגמרי. אני עדיין נמשכת גם לגברים שאני לא הטיפוס שלהם, אבל אני יכולה להסתכל על זה בשעשוע, ולדעת שמי שרוצה אותם, זו ילדה משונה בת שש שישבה לבד בהפסקות וקראה.

רק שהיא כבר לא מנהלת לי את החיים.