על מה לא מספרים כשכותבים על הסקס והעיר וכל זה

 

הכותבת של הטקסט הבא ביקשה לשמור על עילום שם.  בעיני זה אחד הטקסטים הטובים שקראתי, ודאי בנושא הזה. זיונים בעיר הגדולה אינם תמיד כמו בסיפור של קנדיס בושנל

בהתחלה הסתכלנו אחד על השנייה משני הצדדים של הרחבה, באמצע רקדו המון אנשים ואני הייתי עצובה ומובסת כדי להצטרף אליהם, וגם, לראשונה מזה שנה, לא הייתי מתודלקת בחבר הכי טוב שלי באותה תקופה, האקסטזי.

בשבוע שלפניו שכבתי עם ארבעה גברים שונים, כולל שני חברים הכי טובים שחיזקו את חברותם בזיון משותף אתי, שבסופו הסתכלתי על הגוף שלי, שמרוב אקסטזי והתעמלות כבר לא היה שלי יותר, ולא יכולתי לזכור מי אני. כשעידן, החבר הכי טוב שלי, שמע את הסיפור הוא בא אליי הביתה, אסף את כל הסמים שהיו שם, ואמר שמספיק, זה לא יכול להימשך ככה. די עם הקלאבינג, די עם הסמים, די עם הגברים. התכוונתי להפסיק עם כל הדברים האלה, אבל כמו כל מכורה טובה, ניסיתי להתחכם להתמכרות. באותו לילה הייתי שם כניסוי, רציתי לראות אם יש לי מה לעשות במועדון ההוא, שבמשך שנה היה מרכז החיים שלי, בלי להיות מסוממת לגמרי. הניסוי לא הצליח. המוזיקה הייתה מהירה מדי, האורות מהבהבים מדי, ובלי הכדור הקטן שעורר צורך דוחק למגע, גם הגברים לא נראו אטרקטיביים כל כך.

"את נראית משועממת," הוא חייך אליי, מסתבר שכשאני שקעתי בניסיון להבין לאן החיים שלי הלכו, הוא חצה את הרחבה והגיע אליי. "יש לך משהו לעשן?" "לא כאן, בבית." "חבל." "לא, אני גר ממש קרוב, בשנקין."

אני חייבת להבהיר: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה שזה הפך הכול לגרוע יותר: יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי

הלכנו אליו. ידעתי למה אני הולכת לשם, זה לא היה כדי לעשן. לפחות לא רק כדי לעשן. הוא גלגל ג'וינט, עישנו אותו, חרא חומר, ואז הוא התקרב אליי כדי לנשק אותי, ואיזשהו חוט שעד לאותו רגע עוד לא נקרע, פקע. "עזוב, שים קונדום ובוא נגמור עם זה." עשינו את זה, הייתי יבשה לגמרי, אבל בשביל זה הרי המציאו את הרוק, לא? שכבתי מתחתיו, עד היום אני זוכרת שבפינה של התקרה שמולי היו קורי עכביש, ובעוד הוא עושה מעליי את מה שהוא עשה שם, אני תהיתי לעצמי אם יש לו בבית מטאטא, כדי שאפשר יהיה להעיף את הקורי עכביש האלה משם. באמצע הזיון הוא שוב התקרב כדי לנשק אותי, ושוב הזזתי את הראש, הוא הפריע לי להסתכל בקורי העכביש.

מוזר, זה לא הפריע לו. המון פעמים מאז ניסיתי לחשוב על עצמי במצב הפוך, הייתי מזדיינת עם מישהו כל כך אפטי? איך הייתי מגיבה בתור גבר לזיון בטוח, אבל לא מאוד רחוק מנקרופיליה? אין לי תשובה.

אחר כך התלבשתי והלכתי משם. שבוע אחר כך הוא ניגש אליי ברחוב, לקח לי כמה שניות לזכור שהוא היה בתוך הגוף שלי. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל משהו מאוד מהותי התחיל להשתנות.

ההתחלה הייתה הרבה קודם. איפה בדיוק? אני לא ממש יודעת, ומאות שעות טיפול פסיכולוגי לא הצליחו להבהיר לי את הנקודה ההיא שבה נתקע לי בראש שהערך העצמי שלי תלוי לגמרי במי שירצה לזיין אותי או לא.

סטוקארד צ'אנינג (אביגיל בארטלט ב"הבית הלבן") בתפקיד בטי ריזו, השרלילה של תיכון ריידל, ב"גריז"

אולי זה התחיל בילדונת משונה בת שש, קטנטנה ועם מבטא, שהגיעה למקום שבו החטא הנורא ביותר היה מבטא. מבטא רך, מתגלגל, נעים דווקא, שהפך אותי לזו שהבנים בכיתה מרביצים לה. לא תאמינו כמה מהר אפשר להיפטר ממבטא אם חוטפים מספיק מכות. הייתי יושבת בהפסקות, עין אחת קוראת והעין השנייה מסתכלת בקנאה במלכת הכיתה, שהייתה גבוהה ומלכותית. לה אף אחד מהבנים לא הרביץ, היא לא הייתה צריכה לבנות לעצמה עולם דמיוני שבו היא מלכת הכיתה וכולם מתים עליה, כי היא מלכת הכיתה וכולם באמת מתו עליה.

אחר כך זה נמשך. הייתי נערה בת 13 שדווקא למדה להסתדר. לא הייתי ממש מקובלת, אבל היו לי חברות, משונות ולא מקובלות כמוני, וכולנו פינטזנו על מלך הכיתה החתיך. ועוד עקירה, למקום אחר, ושוב הייתי צריכה לסגל לעצמי מבטא ומנהגים חדשים. שלוש שנים אחר כך עוד עקירה, אבל הפעם הייתי נחושה להפסיק להיות משונה. די עם הספרים והשפה הגבוהה מדי וכל השטויות האלה. רציתי להיות חלק, ורציתי להיות חלק מהחבר'ה הכי מקובלים שיש, גם אם זה אומר לוותר על חלקים שלמים מעצמי שהפכו אותי למוזרה בעיניהם. אבל אי אפשר להסתיר מוזרויות, ומי שרגילה להיות עופיונית מוזרה לא תשתנה. היום אני גם יודעת שאנשים מריחים וונאביז ממרחק של קילומטרים. כרגיל התאהבתי במלך הכיתה, ומכיוון שהיה ברור שהוא לא בכיוון שלי, חשבתי שאם אני ארשה לו למזמז אותי, זה ישנה הכול. כמו כולן, חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה קסומה ועם חבר אוהב אבל מצאתי את עצמי מתמזמזת עם המון בנים, עד שיצא לי שם של נותנת, ואז מאבדת את בתוליי עם אחד הבחורים הכי שווים בתיכון. בחיי שחשבתי שזה אומר משהו טוב עליי, זה שילד בן 17 מוכן לזיין אותי, כאילו, שיואו?

כבר לא הייתי בת שש, אבל הילדה שישבה בהפסקה בצד לבד וקראה הייתה עדיין בפנים, והיא נורא רצתה שמלך הכיתה יתאהב בה כבר. אולי שם נוצר הפגם החמור הזה בתחושת הנשיות שלי, התחושה שהמחמאה העילאית שאני יכולה לקבל זה שירצו אותי, ואם לא רוצים אותי, אז זיון זה יותר טוב מכלום. אני גם לא יודעת מה הוביל למה, האם זה שרציתי רק בנים שלא רצו אותי גרמה לי להרגיש פגומה, או שהיה בי משהו שגרם לי לרצות רק אותם? אולי בכלל זה היה רצון מעוות להתחבב? גם בשנות ההתבגרות הקשות עדיין רציתי להיות חברה במועדון שלא היה מוכן לקבל אותי, ומכיוון שלא היה לי סיכוי להיות אחת מהבנות המגניבות האלה, כי הייתי פחות מדי כוסית, יותר מדי משונה, ויותר מדי וונאבי, ועדיין חשבתי שסקס ישפר את מעמדי החברתי. כיוונתי הכי גבוה, לבנים הכי מקובלים, הכי חתיכים, הכי נחשבים, הכי בלתי מושגים. וואלה, חלק מהם היה מוכן לשכב אתי, למרות שאני נמוכה, ורזונת, ולא צמח לי אף אחד מהאברים האלה שאמורים להפוך נשים לאטרקטיביות, לא מהמם?

יש יותר מדי בחורות כמוני שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן. אני מזהה אותן. אמרתי את המשפטים המטומטמים כמו "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת?

אחר כך הייתה תקופה ארוכה של רגיעה. היה לי חבר, אהבנו, הוא נורא נמשך אליי, אבל אחרי כמה שנים תחושת חוסר השקט התחילה לחזור החבר שלי היה סתם החבר שלי, הוא לא היה מגניב או מסעיר. התחלתי לפזול החוצה, שוב לאותו סוג של בנים שלגמרי לא הייתי הסגנון שלהם. רציתי את הגבוה ההוא שנראה ממש כמו ברי סחרוף, או את הבחור המגניב שרוקד נורא יפה. לא עניין אותי שאין לי על מה לדבר אתם, ושאין שום סיכוי שהם יבינו אותי, מה זה משנה? התשוקה שלהם הייתה אישור מעוות לזה שאני רצויה, שאני מושכת, אבל רק התשוקה שלהם. לתשוקה ולחיבה של הבחורים החמודים והחכמים שכן רצו אותי לא היה שום ערך, הם היו שקופים. התחלתי לבגוד, והקשר בינינו הלך והתרוקן מתוכן, עד שנפרדנו, ואחרי כמה שנים מאוד מוגנות, שוב הייתי לבד.

הסחרור התחיל שוב. אני לא יודעת כמה היו באותה תקופה. בואו נראה, היה את הבוס הנשוי שלי, שבזכותו גיליתי את קסמי הזיון שאחרי הג'וינט. בו דווקא הייתי מאוהבת. יכולתי להתאהב בו כי הוא אהב פרחות נוטפות מיניות, אז היה ברור שהוא לא יראה ממטר חנונה גמדית כמוני. היה את ההוא שעבד אתי, היה את ההוא שהתחיל אתי ברחוב, היה את ההוא שהתחיל אתי בדיסקוטק, ואת השני שהתחיל אתי גם בדיסקוטק שהייתה לו חברה המון, את הנשוי שמבוגר ממני בעשרים שנה, ואת, אוף, אני כבר לא זוכרת. בטח הבית שלי נראה אז קצת כמו תחנת אוטובוס, עם כל הגברים האלה שהיו מגיעים, מזיינים אותי והולכים. חלקם זיינו אותי על בסיס קבוע, וזה ממש החמיא לי, זה אומר שאני זיון טוב, היפ היפ הוריי! אף אחד מהם לא נשאר לישון, עם אף אחד מהם לא הלכתי לסרט, או לשתות משהו, או סתם להסתובב, כלום. באים, מזיינים, להתראות עד הפעם הבאה.

אבל שנייה, אני חייבת להבהיר משהו: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה לי שזה הפך הכול לגרוע יותר, יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, כי סקס זה יופי, כי זה גם מה שאני רוצה מהם. לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי, מה זה קשור? אני הרי נהנית מסקס.

מכיוון שאני בחורה סתומה במיוחד, דיכאון אפור לא הספיק לי כדי להבין שמשהו מאוד לא טוב קורה לי, ורק כשהתחיל דיכאון שחור משחור הבנתי שהגיע הזמן לשנות דברים. ארזתי את עצמי, מצאתי עבודה ועברתי לעיר אחרת, להמציא את עצמי מחדש. קצת הצלחתי, באמת. הצעד הראשון היה להחליט שאני לא מזדיינת יותר, ושק שלם של חרדות ירד ממני. כבר לא הייתי צריכה לג'נגל בין גברים, לפחד שמא ההוא יפסיק להתקשר וההוא יוריד את תדירות הביקורים שלו. הקפתי את עצמי בחומה, והכול היה בסדר, אוטיסטי, אבל העדפתי אוטיזם על כאב. זה נמשך שנה, ואז הגיע ג' (הוא באמת עבד בשב"כ, כן? לא סתם אני קוראת לו ג'). ג' היה נורא שונה מהגברים האחרים שרציתי. בחור רציני ומיושב, שלמד מקצוע רציני ומיושב, וכשהוא התחיל להתעניין בי חשבתי שזה מעולה, וכעת יהיו לי חיים רציניים ומיושבים. וכך אחרי שנה שבה לא הרשיתי לאף אחד להתקרב אליי יצאתי עם ג', הלכנו לסרט, הזדיינו והוא התפוגג. קשה לי להסביר כמה מרומה הרגשתי, כל תיאוריות הצדק הקוסמי שלי התנפצו כשישבתי וחיכיתי שהוא יתקשר. כאילו, אני התנהגתי למופת והוא נעלם? איזה מין האפי-אנד זה? במבט מפוקח לאחור אני יכולה להיות אירונית בנוגע לזה שג' היוצמח הוא זה שגרם לי להרגיש שאין צדק בעולם, אבל אז לא היה לי מבט מפוקח לאחור, היה בי רק עלבון.

כמו שכבר כתבתי, אני בחורה סתומה במיוחד, אז המסקנה שלי מכל העניין הזה הייתה שאם החוזה שלי עם הקוסמוס הופר, אין שום סיבה שאני אעמוד בהחלטה שלי לא להזדיין סתם יותר, אני אראה לו, לאלוהים הזה, מאיפה משתין הדג. כן, אני יודעת, הייתי צריכה לעצור רגע ולחשוב על זה שהתקופה לפני ג' הייתה דווקא די מוצלחת, אבל היי, כעסתי, וכשאני כועסת הנטייה הראשונית שלי היא להוציא את זה בששון על עצמי, אבל הפעם זה היה חמור יותר, כי באותה תקופה האנשים הכי נכונים היו בקלאבינג. זה היה שיא הסצנה, אלנבי 58 והקו מילניום פרחו, אנשים בלעו אקסטזי כמו מטורפים, ואני משום מה החלטתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, ואם להיות בו, אז עד הסוף. תוך שלושה שבועות הסלקטורים במקומות הכירו והכניסו אותי, מה שהחמיא לי נורא, ואני זללתי את הסצנה ההיא בכל פה. הגברים שידעו כמה קל לזיין מישהי דלוקה מהתחת הלכו והצטברו. זו הייתה משרה נוספת, עבדתי בקלאבינג. כל שבוע להידלק, כל שבוע לחזור הביתה עם מישהו אחר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לחלק בכלל לא היו פנים, חלק נכנסו לסבב, בחלק החלטתי שאני מאוהבת, ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לפעמים, כשלקחתי מספיק אקסטזי, אפילו הרגשתי יפה ושייכת.

זו הייתה תקופה של פיצול אישיות נורא – מצד אחד החיים הרגילים שלי, העבודה, הלימודים, החברים שהיו כמוני ובגלל זה נראו לי נורא לא מענייניים, ובצד השני הלילות ההם, עם כל מיני אנשים נורא זוהרים שנורא רציתי שיחשבו שאני כוסית קלילה וזורמת.

כבר אמרתי שאני סתומה? לא, כי אם זה לא ברור עד עכשיו, אז אני סתומה בלחץ. גם הפעם לא הבנתי שהדיכאון האפור שמתחיל להשתלט עליי קשור איכשהו לעובדה שאני מזיקה לעצמי. לא, אני עושה לעצמי הנחות. ידעתי את זה, אבל פחדתי לוותר על החיים הזוהרים האלה של הלילה. מה פתאום להפסיק עם הסמים והקלאבינג? גם איכשהו הצלחתי לשכנע את כולם שנורא טוב לי, החברות החננות שלי אפילו התפעלו מסגנון החיים הפרוע שלי, לא יכולתי להגיד להן שאני טובעת, מה פתאום? הייתי הנציגה שלהן בעולם הזוהר, היה לי תפקיד! האפור הלך והתכהה, מספר הגברים הלך וגדל, וסופי השבוע האלה, להסתובב דלוקה ולחייך לאנשים, ללכת הביתה עם עוד מישהו שאני לא מכירה, והבוקר שלמחרת, באיפור מרוח ובטן כואבת. אויש, נורא מביך להיות קלישאה, תאמינו לי. שקעתי ושקעתי ועוד קצת, עד לאותו שבוע שבו שכבתי עם ארבעה גברים שונים ועידן החליט שמספיק ודי. אבל הייתי צריכה את האירוע עם הבחור המקונדם כדי להגיע באמת להחלטה שמספיק ודי, ואז פניתי לטיפול.

גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך

הייתי רוצה לספר עכשיו איך הכול השתנה פתאום, אבל החיים בכלל לא כאלה. דברים התחילו להשתנות, אבל נורא לאט. שוב נכנסתי לתקופת התנזרות, אבל הפעם זה לא היה מתוך אימה, אלא כדי להכיר את עצמי, ובאיטיות מדהימה התחלתי לחבב את עצמי. גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך. איכשהו התחלתי לאסוף סביבי אנשים שונים, שהרבה יותר קרובים למי שאני באמת. אנשים שיכולתי לצחוק אתם, ולדבר על ספרים, וללכת לבתי קפה ולסרטים ואז לדבר על זה, אנשים שמסתכלים ורואים מעבר להצגות השקופות שלי.

ככל שהתקרבתי לעצמי יותר, מספר הגברים ששכבתי אתם הלך ופחת, ומספר הגברים שרצה גם ללכת אתי לסרט ולשבת בבית קפה ולדבר הלך וגדל. עדיין היו גברים מזדמנים, אבל כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר ולהגיד שאני מזדיינת כי אני חרמנית, או שלא אכפת לי שלא מחבקים אותי אחרי, כי למה מי הם בכלל? לא יכולתי להדחיק יותר את תחושת המרירות כשעוד מישהו לא התקשר, וככל שחיבבתי את עצמי יותר, לא הבנתי למה אני מזדיינת עם מפגרים שלא מסוגלים לקלוט כמה שאני מהממת. אבל זה עניין מעגלי להפליא, כי רק כשהתחלתי להבין שאני אחלה בחורה התחלתי לדרוש יחס שמגיע לאחלה בחורה, ולמרבה ההפתעה גיליתי שככל שכיבדתי את עצמי יותר, גם אחרים כיבדו אותי יותר.

כאילו, זה אמור להיות ברור מאליו, לא? זו האמת הכי בסיסית, תאהבי את עצמך ויאהבו אותך, תכבדי את עצמך ויכבדו אותך, אבל יש יותר מדי בחורות כמוני, כמו מי שהייתי, שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן, שמספרות לעצמן יותר מדי שקרים. אני מזהה אותן, הייתי שם, אמרתי את המשפטים המטומטמים האלה, "אני יכולה לזיין כמו גבר", וואלה? באמת? וזה מה שאת רוצה? באמת רוצה? להכניס לעצמך לגוף אנשים ואז לשכוח אותם? ובכלל, מי אמר שגברים נהנים לזיין ולשכוח? ויש את המשפט האהוב עליי, "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת? ולא, אני לא אומרת שלנשים אסור להזדיין עם מי שהן רוצות כמה שהן רוצות, אני רק אומרת שכדאי להסתכל פנימה, ממש באומץ, ולבדוק מה באמת רוצים, ואם מה שרוצים זה סקס נטו, אחלה. אבל אם כשהוא קם והולך את מרגישה ריקה, וכשהוא לא מתקשר למחרת את מרגישה מטונפת, אז לא מדובר פה בחרמנות, אלא בצורך הרבה יותר עמוק והרבה יותר קשה לסיפוק.

האפי אנד? אולי, יכול להיות. האם העובדה שהיום אני לא פוסלת על הסף גברים שרוצים אותי ויכולה אפילו להעריך אותם על טוב טעמם היא האפי אנד? כנראה, לא לגמרי. אני עדיין נמשכת גם לגברים שאני לא הטיפוס שלהם, אבל אני יכולה להסתכל על זה בשעשוע, ולדעת שמי שרוצה אותם, זו ילדה משונה בת שש שישבה לבד בהפסקות וקראה.

רק שהיא כבר לא מנהלת לי את החיים.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  On 4 בספטמבר 2006 at 19:59

    יפה מאוד

  • חייש  On 4 בספטמבר 2006 at 20:48

    עכ"פ.

  • YTB?  On 4 בספטמבר 2006 at 20:53

    ואיזה כיף להגיד "מכונן" בלי סרקאזם?

  • anh.  On 4 בספטמבר 2006 at 21:11

    נו באמת. "מכונן"? עבש ובנאלי, אם כי כתוב היטב.

  • ליה  On 4 בספטמבר 2006 at 21:29

    הביא לי דמעות.

  • רוני א  On 5 בספטמבר 2006 at 0:40

    בצורה ניו אייג'ית שכזו, מן תגובה של "מחבקת, מבינה, יהיה טוב".
    ולא זאת התגובה הראויה. אז קודם כל ח"ח לגדי, על הבמה. ועל הנשים המדהימות בחייו (קריצה וחנפנות עוד לא הרגו אף אחד).
    אצלי זו ילדה בת 8 ולא 6, לא נראה לי שהיא הרבה יותר בוגרת, פחות סמים, אולי פחות גברים, ונסיעה אחת ארוכה במקום טיפול. כ"כ מבינה, כ"כ לא יודעת מה לעשות עם ההבנה.אבל תודה על הפתיחות ועל השיתוף. ובכל זאת חיבוק גדול.

  • ד'  On 5 בספטמבר 2006 at 1:41

    חזק ונכון,אין הרבה תל אביביות שלא עברו תקופה כזאת שבה את נמדדת לפי כמות הזיונים שהצלחת להביא ורמת הביצועים שלך במיטה,שמחה שזה עבר.

  • גם וגם  On 5 בספטמבר 2006 at 13:23

    למרות כל ההבנה שלי והחיבוק, והשמחה בשבילה, האם כשאני הייתי פוגשה בה במועדון באלנבי הייתי מסרב לגמור את הלילה כשהיא גוהרת על ברכיה.

    ונקודה שניה, אנחנו חייבים להודות שאותנו הגברים זה מאוד מדליק כשבחורה מדברת ככה על הזיונים שלה. כנראה שאנחנו הבעיה, יותר מאשר הבעיה שאצלה.

  • הירנוט  On 5 בספטמבר 2006 at 15:01

    גם וגם: מי זה "אנחנו"? אתה והתולעים?

  • fe  On 5 בספטמבר 2006 at 15:35

    ולא ממש הרגשתי או התרגשתי. סיפור נדוש, על עוד בחורה שבמקום להתמודד, בחרה לסמם את עצמה ולהזדיין. להגיד בדיעבד "אני סתומה", לא עושה לי את זה.

  • אשתו  On 6 בספטמבר 2006 at 23:59

    הכי קרוב לבד.

    שמחה שההיא לא מנהלת לך יותר את החיים.

  • צ'  On 7 בספטמבר 2006 at 11:49

    מאחורי השפה היפה והרגישות, והיכולת להשתתמש בשורש ז.י.ן, מסתתר טקסט שמרני להחריד, בסגנון מעריב לנוער או ראיונות התפכחות עם ריקי גל\איה כורם של "הייתי שם".

  • מ'  On 7 בספטמבר 2006 at 12:58

    כי החוויה *האישית* של הכותבת היתה של ירידה לתהומות וחזרה מהם?
    האם כדי שהטקסט יהיה פחות שמרני בעינייך הכותבת היתה צריכה לשכנע את עצמה שבעצם טוב לה גם כשהיא מדממת?

  • ארגמן  On 7 בספטמבר 2006 at 13:29

    זה קשור לתחליפים. פעם היא העריכה את עצמה לפי מספר הבחורים שזיינה, ועכשיו לפי מספר הבחורים שמקבלים אותה כמו שהיא ונהנים במחיצתה גם בלי לקבל מציצה בסוף הערב, כאלה שפשוט חברים שלה.
    מה השתנה באמת? אז היא מזדיינת פחות, אבל עדיין מודדת את אחוזי ההצלחה שלה לפי כמה אנשים רוצים להיות איתה.

  • מ'  On 7 בספטמבר 2006 at 15:23

    היא למדה להעריך את עצמה בלי קשר לגברים. תוצאת הלוואי של ההערכה העצמית הזו היא שיש גברים שרוצים אותה לא רק בשביל המין.
    הערכה עצמית בריאה נבנית ונמדדת מהרבה מדדים, ומכיוון שאף אדם אינו אי, כמות האנשים שאוהבים אותך באמת, היא מדד חשוב לא פחות(בנוסף, לא במקום) מכמה אתה אוהב את עצמך.

  • עוד אחת  On 8 בספטמבר 2006 at 15:37

    יש לה?

  • גדי  On 8 בספטמבר 2006 at 15:40

    יש לה לא מעט חברות חדשות.

  • זאת שכתבה  On 8 בספטמבר 2006 at 19:01

    תמיד היו לה חברות.

  • עוד אחת  On 9 בספטמבר 2006 at 2:30

    שלאורך הטקסט הטעון והעגום הזה לא היתה מילה אחת על החברות שהיו, ועל אלה החדשות. איפה הן היו בכל הסיפור של ההרס העצמי? גם שם? בבלאגן האינסופי הזה? חשבו שזה יעבור?
    אני מנסה לחשוב על עצמי, רואה חברה שלי במסלול ההרס הזה, ולא מבינה איך אפשר שלא להתערב ולהגיד תשמעי, את לא יכולה להמשיך ככה. הן לא ידעו? הסתרת מהם? אני לא שופטת או משהו, שיהיה ברור, אני סקרנית מאוד, כי יש לי כמה חברות שקראו את הטקסט הזה והזדהו עם חלקים (צרים עד מאוד) ממנו. כלומר אני לא מכירה בסביבתי הקרובה נשים עם דפוסי התנהגות כאלה, עם מנגנון עצמי של הרס ותיעוב, של הצורך לסמם את המוח ולזיין כל גבר שניקרה בדרך. גם אם לי היו תקופות חשוכות שדוסקסו במרחב טיפולי עם הפסיכולוגית שלי, זה מעולם לא הגיע לעוצמה כזו, של 4 גברים בשבוע, אקסטזי כמו פיצוחים. אז אני סקרנית, אולי הסתרת מהחברות שלך? אולי הן לא ידעו? אולי יש לי חברה כזו, שלא מגלה, כי היא מתביישת? או כי היא לא רוצה שנסתכל עליה במבט מאשים או עקום?
    ואולי זו התמכרות, הסמים והגברים, אז גם יכולות ההסתרה מתחדדות ומתמקצעות?

    בקיצור, איפה היו החברות שלך כל התקופה הקשה הזו? וסליחה שאני נדחפת, אבל אני חושבת שהטקס שלך חשוב מאין כמוהו, ושצריך שכמה שיותר גברים ונשים יקראו אותו, שיבינו כמה זה קל ליפול למסלול הרסני כל כך, וששום אדם לא מגיע לתחתיות בחיים שלו בלי סיפור רקע לא פשוט שמשפיע בעוצמות לאורך כל כך הרבה שנים.

  • זאת שכתבה  On 9 בספטמבר 2006 at 11:04

    אין מה להסתיר, מעולם לא הסתרתי, אבל זה לא משנה. אי אפשר להציל מי שלא רוצה להציל את עצמו, והצלה עצמית היא תהליך מאוד בודד. אני הייתי צריכה לגעת בקרקעית ממש כדי להתחיל לטפס, ולא משנה כמה אנשים או נשים היו בדרך שאמרו לי שאני הורסת את עצמי. תחשבי כמה מעטון הפעמים בהן את הקשבת לחברות שאמרו לך שאת עושה משהו שמזיק לך, נגיד ממשיכה להיות בקשר עם גבר בעייתי, או משהו כזה. מעטות, לא?

    גם יש משהו נורא קסום באנשים עם יצר הרס עצמי מפותח. בהנחה שהם מקסימים ומצחיקים ונורא מודעים לעצמם. הם מוסיפים עניין לחייהם הפחות מסעירים של אלה שלא לוקים בהרס עצמי, תמיד יש למי לדאוג ולצקצק.

  • כRובי  On 9 בספטמבר 2006 at 11:55

    ויפה שעה אחת קודם!

  • רות  On 11 בספטמבר 2006 at 3:04

    כמה שאני מזדהה…
    בסיפור שלי לא היו סמים, וגם לא כמויות כאלה עצומות של גברים, אבל היתה כמיהה כל כך גדולה לאהבה, ומספיק גברים עלובים, מאכזבים, כדי לפצוע את אותה ילדה של פעם.
    העניין הוא שאני רואה בזה גם סמן חברתי: כמו שכתבת בתגובה, אנשים מסביבי היו מרותקים ל"שרמוטה טובת הלב" שהפכתי להיות (טוב, במקרה שלי הייתי מודעת לבעייתיות שבקשרים האלה, אבל גם אני שכנעתי את עצמי שיש לי ליבידו מפותח במיוחד). כמו שאפשר לראות בחלק מהתגובות – אם את לא מאגניבה מזדיינת, אז את בעלת מוסר שמרני, בורגני.
    השאלה היא מה עושים? כלומר, כדי שבנות אחרות לא יגיעו למקומות האלה? הילדות שלנו, נניח?
    מטריד.

  • שולמית  On 9 בדצמבר 2006 at 20:52

    נראה לי שהכותבת לא חיפשה אהבה כי אם תיקון ופיצוי על היותה מה שלא רצתה להיות. כל עניין הזיונים היה אמצעי לשדרג את עצמה את מעמדה,זה מה שהכותבת טענה. היא ביקשה לשחק במגרש של " המוצלחים" שעל פי תאוריה היו יפים ומקובלים על פי הסטנדרטים השגורים, היא ביקשה שידרוג חברתי. איני מבקרת אותה בבחינת
    " הראשון שלא חטא שיזרוק את האבן" ( אני מתארת לי ששיבשתי את האימרה )אלא מבקשת לציין שאופן הצגת הדברים בפוסט ובדיון העוקב לו מקבעת את הדיון במיניות האישה בסטריאוטיפים שוביניסטים שאיננו מצליחים להיפטר מהם, היוצרים זיקה בין אישה המקיימת יחסי מין עם פרטנרים רבים ללא אהבה לבין המושג " מזדיינת" או " שרמוטה".זאת בעצם הפנמה של החשיבה הגברית גם אם היא מתגלמת באמפטיה לאישה שנפלה " קורבן" ליחס הנצלני של הגברים.
    נדמה לי שלא על כך דיברה הכותבת. היא ביקשה להראות את הטעות שברצון להגשים את עצמך באמצעות מה שאינך. בחייה נהגה כמו בבדיחה של האחים מרקס " אני לא מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותי"

  • סב..  On 13 באפריל 2009 at 23:37

    מה אתם חופרים לה בתחתת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: