טוקבק, או יותר נכון עדות מומחה במשפטו של אבי לן

זה מה שקורה כשמתחמקים מלצבוע בלכה ארונות מדפים. הפוסט הזה החל כטוקבק שהתפרע לפוסט הזה של אבי לן, "הנאשם: אבי לן". הפוסט של לן עוסק במשפטו המדומה של היוצר הנאשם בכך שהוא תאב ריטינג ומזעזע את ספינת רשימות. הקטיגור דורש את הרחקתו המיידית מהאתר.

להלן שני טוקבקים שהובילו לפוסט הזה שלי:

ערס פואטי  בתאריך 10/17/2006 10:16:54 AM

אבי, מישהו ביקש ממך ברצינות ללכת מפה?

ואתה בטוח שהוא לא לבש כתונת כפיה?
פוסט משעשע, אם כי ארוך לטעמי (באמת מבינים את הפואנטה בהתחלה).
וגם אתה וגם יעל ישראל יכולים להרגע. אתם לא כאלה מפחידים, שונים, אחרים מוזרים נועזים, לצד כל המלומדים האוקספורדים המנומסים והשקטים שיש פה. בשלוש וחצי השנים האחרונות היו הרבה דברים ברשת, גם כאן ברשימות, כולל פרובוקציות שמבסוטיות מהריח של עצמן. כמו שכואב לעתים להיווכח שהחיים היו פה לפני שבאנו ויישארו אחרי שנמות, גם האינטרנט ורשימות לא הגיעו כששניכם הופעתם.
אשמח אם הנושא ימוצה בקרוב ותחזור לפוסטים היותר מעניינים שלך.

צאלה כץ 
unveil('%21%2A%20%23%52%45%58%35%15%34%28%38%49%28%7B%54%2A%07','[דואל]');
[דואל] [אתר]  בתאריך 10/17/2006 10:32:57 AM

גדי, שאני אבין

גדי, שאני אבין:
מה בדיוק התפקיד שלך ב"רשימות"?
מי בדיוק מינה אותך לבעל-הבית של האינטרנט?
(ואיך מקבלים טובות-הנאה?)
והאם המשפט האחרון בתגובתך הוא בגדר המלצה בלבד או נושא תוקף חוקי מחייב?

אבי, אחלה פוסט, אחלה ישבן בתמונה. דע לך שאני מהמגיעים/ות דרך וובסטר ולא דרך רשימות. שם אין התנשאות ואין השתנאות.

 

להלן התגובה שהחלה כטוקבק בבלוג של לן, אבל בסוף הועלתה פה:

צאלה

1. אין לי שום תפקיד ברשימות.

2. אף אחד לא מינה אותי לבעל הבית של האינטרנט. אני לא בעל הבית של האינטרנט. מעולם לא טענתי זאת (אם כי ותיקי נענע טוענים שפעם כשהייתי מבושם קמעה טענתי שיחד עם אל גור, שהמציא את הרשת, אני הייתי שותף בסלאש של tcp/ip. זו טענה שאני מכחיש מכל וכל. שאני מבושם, הכוונה).

3. טובות הנאה – למשלמים מראש ובמזומן אני מבטיח התרחקות מכל בדל טוקבק באתרם.

4. האם עד כדי כך לא היה ברור שמשפט שמתחיל במלים "אשמח" הוא בעיקר הבעת משאלה, ואפילו לא המלצה?

אבי לן ויעל ישראל חוגגים לאחרונה, כך נראה, את התחושה שהם מייצגים איזו יצריות מתפרצת, חושנית, הבאה לטלטל את המקום המאובן ("בית הקודש שלכם", או משהו בדומה לזה, יעל ישראל, שם, שם,

וגם שם.

אה, וגם שם

ושם

ועוד טיפה שם),

המיושב, הגברי והמתנשא ששמו רשימות. זו תיאוריה משעשעת שלמי שלוקח אותה ברצינות ראוי להגיב במילים הנאצלות של סיר אייזיק ניוטון:

פחחחחחחחחחחחחח

ובקצרה: שום דבר ממה שקורה פה איתם לא קרה כבר בעבר לפני שנתיים ואף שלוש. אבל זה תמיד מועיל, ונאצל מבחינה פואטית אף כשמגוחכותו ניכרת, שאדם יחשוב על עצמו כמוביל, כמרדן, כ – היי, זה רוק'נרול. הנה, לדוגמא, כשאני מעט מבושם, אני לוקח לי קרדיט-לא-לי של הסלאש ב-tcp/ip!

אם הדברים הללו גרמו לך לחשוב שהיתה פה התנשאות, אז אכן כן. אבל ההתנשאות אינה של "בעל הבית של רשימות/האינטרנט". הסוג הזה של שיח מתלהב נמצא במספיק בלוגים אחרים. ההתנשאות היא של מי -שלטעמו האישי הלא תמיד מנומק בלבד – מוצא את הדברים הללו משעממים, שעתוקים של מה שכבר התחיל להיות מיושן במאה שעברה. גילוי חדוות המין הוא מרגש לכל אדם, נדמה לי, אבל לא תמיד אתה חייב למחוא כפיים כשילדי אינטרנט חדשים מגלים איזה כיף זה שעומד להם.

בכל פעם שיעל ישראל תובעת בקול את עלבונה במין טרוניה פולנית על זה ש"צולבים אותה" מכיוון שהיא "נועזת" (לצלילי מחיאות הכפיים של הבלוגיץ החביב מהשכונה. טוקבק של ישראל בפוסט שלו: "תודה, לא התכוונתי…להיות גדולה, גם לא לגנוב מאף אחד פה את הזרקורים") זה חמוד ופאתטי, כמו כל זקפת נעורים, אבל בשום אופן לא חדש – ובביצועים הנוכחיים, מצליח לרתק כמעט אך ורק מבחינה סוציולוגית (ובעברית: לן כותב מתוק לאללה לפעמים. ישראל כותבת רע מאוד. לטעמי)

ברור שכדי שהאשליה תצליח ישראל ולן צריכים להרגיש, לפחות ולו ברגע האקט האמנותי, כאילו הם מוקפים בחבורה נפוחה ומושחתת, בעלת שיערות שיבה, מין מועדון ג'נטלמנים ויקטוריאני רקוב עם רשת חברתית ומעמדית נאלחת ונוקשה. חבורה שמורדים צעירים ושוברי מוסכמות כמותם, מגניבים כפרסומת סלקום ד'אשתקד, יכולה לדקור בסיכות דקות כדי להוציא את כל האוויר החם ובעיקר להראות כמה היא מגניבה, אחרת ושובבית.

אם זה היה באמת רציני, בעצם עזבי רציני: אם זה היה ממש מעניין, חגיגת הלינקים והריטינג ההדדית שמתרחשת ברשימות בשבוע האחרון, אפשר היה להמשיך הלאה למושגים כמו "הדיקטטורה של הקול", עולמות דימויים מתנגשים וכו'.

אבל נראה שהטוקבק הזה כבר עבר בהרבה את אורכו המותר על פי חוקי האינטרנט של האולד בוייס, והנה הוא כבר הופך את מה שהוא מטיף נגדו והופך לפוסט

אז אסיים בציטוט מאת ג'ורג' ברנרד שואו, ואפילו פעמיים:
יאללה יאללה.

ויש כאלה שמתעקשים על דיון רציני

באתר של צאלה אליו הגעתי מהטוקבק יש אפליקציה נחמדה לצ'אט עם בעל האתר. אמרתי שאין לי מושג מדוע הובנתי כל כך אחרת ממה שהתכוונתי אליו. להלן תגובתה שהועברה לפרסום בפוסט:

הרושם שלי התקבל ממה שקראתי בתגובתך זו וכן ממספר תגובות אצל יעל, למשל: 'אנא אל תעלבי, ואולי גם תנסי להפנים אבל הטאגליין הכי מתאים לבלוג שלך הוא לא "ומצפצפת על כוח המשיכה" אלא יותר "בוקר טוב אליהו".' זה חריף ושנון בעת ובעונה אחת מצדך, אבל בעיניי זה לא שיח של שווים. ולא מעודד רב-תרבותיות.

לעניות דעתי "במשפטו של אבי" אתה מעיד כשופט ולא כעד. "גם אתה וגם יעל ישראל יכולים להרגע" היא קביעה של יותר ממתבונן מן הצד. אם לא אתה הקובע – ייתכן והם לא יכולים להירגע.

אסתטית מפריע לי גם העניין שכמישהו שהחל דבר חדש והתקדם על-סמך כישרון ולא על-סמך נסיון קודם, אתה "כאילו מכשיל" את החדשים שלא דוברים את השפה הבלוגית. אבי ויעל שניהם עברו משהו בכתיבה ואיכשהו תגובות כאלה שמות אותם בנקודת ההתחלה.

דוד אבידן אמר משהו בנוסח המשוררים הם טיפשים ולכן הוא לא רואה את עצמו כמשורר. זכותך לחשוב אותי לטיפשה, אבל גם טיפשים קוראים אותך..

צאלה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צאלה כץ  On 17 באוקטובר 2006 at 13:22

    אויש, נו (כמו שבחורות קוליות אוהבות לפתוח טיעון חשוב).
    אם מה שיעל ואבי כותבים לא רציני או לא חשוב בעינייך- אל תקרא. או שתקרא אבל אל תגיב. או שתגיב אבל אל תיטע את האשליה שיש כאן דינמיקה של מרידה וכו'.
    אני לא מוחאת כפיים לכל בן-תשחורת שמגלה את חדוות המין. אני פשוט מתעלמת (או מודיעה לו שאני לא פנויה). שישאר בעצמו עם "האשלייה".

    נראה לי שסוג התגובה שלך דווקא מעורר את האפקט ההפוך. האם אתה לא מספק להם את רקע "המבינים", "האסכולה הישנה"?

    יתרה מזאת, אני חושבת שתחושת המבוכה שנגרמת לקוראים מהפוסטים של שני הכוכבים החדשים היא קסומה בדרכה ולא דומה למתחילים אחרים. אני חושבת שלומר עליהם שהם כל-כך 2003 (נדמה לי שזו ש אמרה) זה נכון בדיוק כמו שרשימות הוא כל-כך 2003. יש דמיון רב, יש ניואנסים שונים ויש הרבה יותר קוראים בעידן הוובסטר.

    לא יודעת בכלל איך הגעתי לויכוח הזה, כולה חשתי צורך להגן על אבי, שמן הסתם לא מכיר אותי ולא צריך את ההגנה שלי. פתאום מצאתי את עצמי בעין הסערה של אתר רשימות שהוא ממש לא כוס הג'ין שלי. ואני בכלל משוררת; "כנסו כנסו" לא יביא לי את הקהל שיחפוץ ביצירתי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 באוקטובר 2006 at 13:49

    כן עובד.

    הנה, אני נכנסתי לאתר שלך צאלה, ובחיים לא הייתי מגיעה אליו אם לא היית כותבת כאן אצל גדי.

    אני דרך אגב לא לגמרי מבינה את מה שאת אומרת – אם את כל כך בעד רב תרבותיות אז מה רע בקצת "כנסו כנסו". בסופו של דבר כולנו צמאים לקצת תשומת לב, ואף אחד לא היה פותח אתר אם הוא לא היה חושב שאנשים ייכנסו ויקראו אותו.

    יאללה, כנסי.

  • אראלה  On 17 באוקטובר 2006 at 14:02

    הכל מה זה מרגש אותם. בייחוד שהם יכלים לעשות שם משהו.

    וחוץ מזה, חבל על העצבים שלך. תמיד יהיו אנשים חדשים

  • צאלה כץ  On 17 באוקטובר 2006 at 14:20

    אל תביני אותי לא נכון – אני לא נגד זה שאנשים ייכנסו לאתר שלי. לא פתחתי אותו על-מנת שלא ייכנסו. הנקודה שלי היא שמספר גדול של נכנסים לאתר שלי לא בהכרח יחשוף אותי לאנשים שירצו ביצירה שלי ויאהבו אותה.
    מבחינתי שכולם ייכנסו לאתר שלי, בכיף, יש מקום לכולם ואין סלקציה. שירה זה פשוט לא תחום עתיר-רייטינג.
    תגידי רק לאן – ואני מבטיחה להיכנס :)

  • יוסי רז  On 17 באוקטובר 2006 at 15:51

    "לצלילי מחיאות הכפיים של הבלוגיץ החביב מהשכונה. טוקבק של ישראל בפוסט שלו"…

    גדי, למה אתה מתכוון "הבלוגיץ החביב מהשכונה" – אתה מכנה אותי "הבלוגיץ החביב", מה זה בהקשר של הפוסט שלי, בהקשר של הפוסט שלך, בהקשר ליעל ולאבי?

    מה הכוונה שלך "מהשכונה" – האם אתה מוכן להסביר?

  • גדי  On 17 באוקטובר 2006 at 15:57

    בלוגיץ על שום מילון הבלוגים שלך, בו אתה מכנה את הבלוגספירה בלוגיצה. חביב כי אתה חביב, והשכונה הלא היא רשימות (המכונה גם "מקדש האליטות" בפי הקמפיינרים של אסקייפ).

  • יוסי רז  On 17 באוקטובר 2006 at 16:18

    לרגע החסרתי פעימה…

    אז מה אתה בעצם אומר בפוסט הזה שלך, שאצלנו בשכונה יש מקום לכל אחת ואחד? זה מה שאתה אומר? כי ככה הבנתי בקריאתי. גם אבי לן וגם יעל וגם אחרים חדשים, יכולים להיות רגועים, כולנו גרים באותה שכונה, וזה בסדר שכל אחד יחליט מה הצבע של הבית שלו בשכונה, כן?

    אם הבנתי אותך נכון, אז עכשיו באמת (כי אני חביב) – אני מבין שאתה לא אוהב את הכתיבה של יעל. זה מאה אחוז וזה באמת ענין של טעם. וגם זה בסדר להגיד שאתה לא אוהב, לא מתחבר לדברים ולצורתם וכו'.

    אבל דחילק, אם כולנו מאותה שכונה, למה להגיד "לן כותב מתוק לאללה לפעמים. ישראל כותבת רע מאוד. לטעמי". זה מתפרש כשיפוט מעליב ולא רק את יעל או לן, אלא גם את האנשים שכן אוהבים את כתיבתם. לא?

    בכל אופן – לדעתי – אם אתה שואל – אתה מאוד צודק בכך שאתה רומז לכך שאפר היה אחרת:
    "אפשר היה להמשיך הלאה למושגים כמו "הדיקטטורה של הקול", עולמות דימויים מתנגשים וכו'."

    למה בעצם לא?

    עזוב שהם לא מעניינים אותך בכתיבתם ממש. או בתופעה שהם מעוניינים לקדם. למה בעצם לא להתחיל, אתה, דיון מעניין, ואתה יכול מאוד לעשות את זה כפי שאני מוצא לפעמים במקומות אחרים ברשת בהם אתה כותב, למה לא?

    אני זוכר שפעם קראתי אולי בבלייזר אולי במקום אחר שכתבת על שינויים משמעותיים בחייך האישיים, ואיך אתה מרגיש משוחרר וחי יותר – למרות פרק הזמן הקודם לפני השינוי שעשית. זה נורא דומה לי למקום ממנו אבי לן יוצא בכתיבתו.

    האם כתיבה (בבלוג או בכלל) פרובוקטיבית היא משהו שהוא רק למען הרייטינג או זה משהו שבא ממקום הרבה יותר עמוק, כמו למשל, הצורך להרגיש חי, קיים, כמו לצבוט את עצמך, כמו לצעוק ברחוב, כמו לרוץ עירום ולהמחיש את השינוי?

    מה אתה אומר?

  • גדי  On 17 באוקטובר 2006 at 16:52

    חיי, אני משתדל, הם בתנועה מתמדת ככל שהדבר מתאפשר. הקטע בבלייזר היה סיפור בדיוני וגם צויין ככזה בכותרת המשנה. אם הנושא נראה לך טוב וזקוק לעוד פיתוח, זמני קצר בימים אלו – הא לך הלפיד. מבטיח לעקוב.

  • אלינור ברגר  On 17 באוקטובר 2006 at 17:21

    רק תיקון קטן, קל, מהכיוון שלי:

    אבי לן כותב טוב ולא "מתוק", כשהוא אמיתי.
    כשהוא מנסה להגיד משהו חשוף וישיר וכן על החיים שלו.

    אני לא קונה את הפרובוקציות כשהן ריקות מתוכן. כשאין מאחורי הפרובוקציה שום דבר ממשי, תוכן אמיתי – אני לא רוצה את זה.

    אין לי בעיה שתהיה פרובוקציה, אם יש לה תוכן. זאת אומרת, במלים של בני אדם: אם שחקן מתפשט על הבמה, או מזיין על הבמה, אני רוצה שיהיה לו גם איזה טקסט מעניין להגיד על סקס, אהבה, החיים. משהו. כלשהו.

    ברגע שזה רק הזין שלו שמתנפנף באוויר, זה פשוט לא מעניין. לכל גבר יש זין. הזין המסויים הזה לא מעניין אף אחד (או אף אחת) אם אין פה איזושהי כתבת תוכן.

    דיברנו על תוכן באינטרנט?
    דיברנו.

    הבעיה עם הפרובוקציות של יעל ישראל / אבי לן (שכולם מוחאים להם כפיים, משום מה), שאין להן שום ערך מוסף מלבד הפרובוקציה.

    ושוב: אני רחוקה מלהיות פוריטנית, וזה מצחיק שאני נדרשת להגן על עמדות מהוגנות, לכאורה, רק מפני שמפלס הרדידות והתאווה לרייטינג בשביל רייטינג (ותו לא) עולה בהתמדה ב"רשימות".

    וזה חבל. לטעמי. רק לטעמי.

  • רוני ברנור  On 17 באוקטובר 2006 at 17:26

    אני חייב לומר שהטקסטים של אבי לן ויעל ישראל (איך הם נהיו קואליציה, הא?) פשוט מייגעים אותי. הם לא אמיתיים. אני לא מאמין לאף מלה אחת שלהם. אחת כותבת על זיון שהיא פספסה עם ז'ראר דפרדייה ואחר כך מודה שהיא בכלל לא רצתה להזדיין עם הצרפתי והכל סתם סתם בצחוק, היא בכלל אשה נאמנה, והשני כותב כל מיני פוסטים שאין בהם כלום למעט ז'אנר ה"כנסו! כנסו" הטוקבקיסטי.
    אנשים שרוצים פופולריות בכל מחיר מגלים שהסיפוק הוא מהיר, אבל קצר. חצי יום אחרי הפוסט עם ה-50 תגובות שקיבלת כבר לא מרגש ואתה צריך לדפוק עוד "כנסו! כנסו!" אחד.
    אתה מתחיל להזיע בשביל הרייטינג. זה כבר לא מגניב וקליל ושובב כמו שרצית. זו כבר עבודה, לייצר טקסט מושך שוב ושוב, ברגע שכל מה שאתה רוצה זה רק שיבואו אליך אנשים מתפעלים, וזהו. רק רייטינג. לא חשוב למה ומדוע.

  • יניב בן שחר  On 17 באוקטובר 2006 at 18:07

    אני מסכים עם מה שכתבת על אבי ויעל.
    אבל שים לב כמה פטרוניות עולה מהפוסט הזה.
    בכלל נדמה לי שכבר מינית את עצמך לבעל הבית של רשימות.
    בכל דיון אתה חייב להגיב בצורה של "תסתכלו איזה חכם אני"
    וריח כבד של זחיחות עולה מכל מילה שלך.
    כאילו לא נאמר שום דבר משמעותי בדיון עד שהגעת.
    גם עכשיו- אבי כותב "מתוק" ויעל כותבת "רע", ומה זה אם לא בשביל להדגיש שאף אחד מהם לא מגיע לקרסוליים שלך, כותב הדור, העיתונאי והעורך המהולל,
    ובל נשכח שגם נמצא באינטרנט מאז הקמתו!!
    אז אולי אתה עורך ועיתונאי טוב, אך בזה זה נגמר. כל השאר חשיבות עצמית מוגזמת והרבה אוויר חם.
    תחזור להיות קצת בן אדם.

  • חנן כהן  On 17 באוקטובר 2006 at 18:35

    *אני* בעל הבית של רשימות, לא גדי.

    ואם *אני* אומר שמישהו כותב ככה והשניה אחרת, אז ככה זה ולאף אחד אסור לחשוב או לכתוב אחרת.

    מובן????

    ושהטעויות האלה לא יחזרו.

  • יניב בן שחר  On 17 באוקטובר 2006 at 22:17

    אמרתי שזה רק חלק קטן מהכתיבה המתנשאת שלך.

  • ערס פואטי  On 18 באוקטובר 2006 at 0:46

    זו אכן התנשאות. אני יכול להבין שזה מפריע – זחיחות היא הדבר המפריע והמטריד ביותר בטקסטים, לפחות אותי. זה לא מחסן גם אותי. חשבתי אם יכולתי להתנסח אחרת לגבי הנושא הזה והבלוגרים הללו, והגעתי למסקנה המצערת שאם הייתי עושה כך הייתי צבוע, מה שיותר גרוע מציני ומתנשא. וגם, כמובן, הרבה פחות משעשע. בכל מקרה הערותיך נלקחו בתשומת לב לעתיד.

  • מוסקו  On 18 באוקטובר 2006 at 15:51

    שמר אבי לן אוהב פרובוקציות ברמה שאפילו יעל ישראל לא שואפת להגיע.
    תגובתו של רוני ברנור מספקת וטובה ואם אפשר היה להזיז אותה בשביל שתהיה ראשונה בין הטוקבקים היה עדיף.
    מכיוון שאיש אינו יודע מהי מידת הרייטינג בכל אתר ואתר, שתנוח דעתכם , תתפלאו לאיזה אתרים כן נכנסים ולאיזה לא, לאיזה נכנסים בשביל לקרוא תוכן טוב ומוצלח ולאיזה נכנסים בשביל להשתלח.
    זו כל התורה כולה על רגל אחת, והיא פשוטה מאוד.

  • מעריצה  On 18 באוקטובר 2006 at 19:11

    הפכתי למעריצה גדולה שלך.
    אתה מדהים בכתיבה שלך בכלל ואצילי מאוד
    בדרך הניסוחים שלך.
    מהיום הזה ואלך, כל רשימה שלך אני נכנסת לקרוא
    מתוך כבוד אליך.
    תודה!

  • דבורית  On 19 באוקטובר 2006 at 10:23

    רוצה להיות מעריצה!@!#

  • רוני ברנור  On 19 באוקטובר 2006 at 15:15

    קראתי את מכתבו הגלוי (והארוך, הו כמה ארוך) של אבי לן אליך.

    ואני מאוד מקווה, מר גדי שמשון, מאוד מקווה שאתה לא מתכוון להתייחס או לענות לזה – וכמובן שלא לתקוף בחזרה, או לנסות לצאת שנון, וכו'

    אמרת את שלך כאן, בפוסט הזה, ועכשיו רק המשך בדרכך, בכתיבתך המקצועית – שהיא היא הדבר היחיד האמיתי בתוך כל הבצה המבאישה הזו.

  • המבשר  On 12 במאי 2009 at 15:06

    נבחרת לבלוגר השנה יחד עם עוד 24 אצל אורי קציר המדהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: