Monthly Archives: פברואר 2007

רק לעופר היה מותר לגעת לך בצעצועים

עופר בוצר, בן דודי היקר, נפטר השבוע ממחלת הסרטן. הוא עבר השתלת מח-עצם מוצלחת, אבל בסוף השבוע הקודם חלה התדרדרות במצבו. בראשון הופצו טלפונים בהולים וכל מי מהמשפחה שהצליח הגיע לבית החולים לבקר אותו. כבר לא היה צורך בחיטוי ידיים ומסכת פנים כשנכנסו לחדר מוגן האוויר בקומה התשיעית באיכילוב. הוא ישן כשראיתי אותו, ולא הספקתי להיפרד. כשעה וחצי אחר כך הוא נפטר. הוא נקבר ביום שני בלוויה גדושת אבלים בבית העלמין בצומת מורשה.

עופר, גבר מרשים ואתלטי (פעמיים אלוף ישראל בגלישת רוח, ומאמן לאומי) היה צעיר ממני בשנתיים. כשהיינו ילדים היינו חברים מאוד טובים אבל בשנים האחרונות, וזה כבר הרבה שנים אחרונות, כמעט לא היינו בקשר. החיים, אתם יודעים. פה ושם ישבתי לאכול אצלו (עופר היה מבעלי למון גראס). כמובן, היו את האירועים המשפחתיים – בין אם זו האזכרה לסבא וסבתא או ברית לאחד ממיליון וחצי הצאצאים שהמשפחה הזו מנפקת – תמיד אפשר היה לסמוך על זה שאיך שעופר יגיע, כמה מאיתנו ינועו איתו לאט הצידה כדי לא להפריע לתפילות, והצחוקים יתחילו. נדמה לי שרוב בני המשפחה המורחבת שלי נוצרים זיכרון דומה – גם הדודות המיושבות בדעתן ביותר שהמשפחה שלנו יכולה לייצר, והיא יודעת לייצר, היו מריצות איתו דאחקות. אני לא חושב שראיתי אותו אי פעם יותר מחצי שעה רצוף בלי חיוך, ולא משנה עם איזה קשיים התמודד בחיים.

הסיפורים עליו ששמעתי בימים האחרונים גילו לי עד כמה, כצפוי, לא הכרתי אותו. הקשר שלי לספינות הוא בעיקרו הידיעה שהן שטות. כשאני עולה לשייט של שעה ביאכטה, אני ממלא תמונות בפליקר כאילו שחזרתי את קו אונידין. עופר, כאמור, פשוט נולד למים. ללחום במים – בשרשור לזכרו בפורום כלי שיט בתפוז סיפרו על הפעם שבה הוא נתקע בזמן תחרות עם הגלשן בשרטון חול. הוא פשוט תפס את גלשן הרוח, הרים באוויר, רץ לצד השני של השרטון והמשיך לשוט. כאלה. זה היה צד שלו שכל מה שידעתי עליו, זה שהוא קיים (הגביעים בסלון של הדודים שלי, אזכורי נסיעות לגוואדלופ ומקומות אחרים עם שמות אקזוטיים).

דודתי סיפרה לי בלוויה שבין התמונות בבית מצאה תמונות שלי ושל עופר משחקים. מבני דודי האחרים למדתי השבוע כי כשהייתי ילד, הייתי מאוד קנאי לצעצועי, ויודע ללחום בעוז (אמא, בואי!) כנגד נסיונותיהם לחמסם. "רק לעופר", אמרו לי, "רק לעופר היית מרשה לגעת לך בצעצועים". אני באמת לא זוכר את החלק הראשון של זכרונותיהם (ההצעה לקחת טושים ולצייר במקום רכבת חשמלית נשמעת לי גם כיום הגיונית וחינוכית), אבל הם בהחלט עוררו את ניחוח אותם קיצים בשנות השבעים, בהם היינו עופר ואני חברים טובים, ואת הפעם ההיא שבה בנינו במשך שלושה ימים במרפסת של בית בעזרת לגו, רכבת חשמלית והליקופטר שיודע לטוס בקצה חוט פלסטי מערכת תעבורתית שלמה שהיה בה אפילו סוג של הגיון פנימי.

ונזכרתי גם איך אבא שלי צילם אותנו משחקים, וביקש מאיתנו לשבת באותו צד של המרפסת (מערכת התחבורה כללה שתי תחנות מרכזיות גדולות בניהולנו בשני קצות המרפסת, ביניהן הועברו סחורות שכללו חיות בית מפלסטיק, חיילי צעצוע וצב שגידלתי באותה תקופה) ולשחק מולו. נזכרתי שחשבתי אז שזה לא באמת, ושכמה חבל שהוא לא צילם גם את הרכבות. בעזרת דודתי מצאתי בין קופסאות ארבע תמונות מאותו זמן. עכשיו, כמובן, אני חושב שאבא שלי צילם נכון, ותפס משהו שהוא באמת.

 
מודעות פרסומת

צ'מעו, איך לא נעים להטריד אתכם שוב, אבל פתחתי בלוג. כן, עוד אחד

אם לסמוך על העדויות בבלוגספירה העברית, אני כמו מלח ותיק – יש לי בלוג בכל נמל. עידו רוזנטל כבר צחק עלי שבכל פעם שאני מאבד את הסיסמה לאדמין, אני פותח עוד בלוג. בפודקאסט של הגיקים הזכירו את הבלוג החדש (לא זה שאני מדבר עליו עכשיו, החדש הקודם) עם תהיה מובלעת [1] מה מספרו הסידורי. היום הועלה באנקדוטות פוסט על "Yahoo Pipes", והדגימו את התוצר של השירות החדש בעזרת "מגה עדכון של רשת הבלוגים של הארס הפואטי" (השגיאה במקור). בקיצור, זה כבר מעבר לבדיחה, זה עניין למאמר של אשר עידן [2].

אבל אם כבר אז כבר. במסגרת השיטוט בקפה של דה מארקר (לא כותבים "קוראסון" בתפריט, חברים), בדקתי את יכולת יצירת הבלוגים. הבלוג נקרא "מוצב חוץ" (יכול להיות שצריך להירשם כדי לקרוא. אם כן – חבל).והוא נפתח רק כדי להפנות לפוסטים בבלוגים האחרים שלי.

עד שאתמול עצבן אותי משהו (שקצת העציב אותי אחר כך שהוא עצבן אותי),בעניין הרשת האלחוטית של מוזס. לשבת עם המבורגר טוב על הצלחת, לגלוש במחשב נייד ששמחתי לשלם עליו למרות הדימום ולהתלונן שמפריעה לי מדיניות הסיסמאות של המקום? תיכף אגדל עניבה עם ציור של סנופי [2] אדרוש להפסיק את עושק הנוסעים ברכבי הליסינג ואתגעגע ל"שינוי".

בושה. ואז נמצא השימוש הנאות למוצב החוץ: כשיש רצון לפוסטים ממש גיקו-יאפיים, ולמה לכחד, כל הג'ינס הקרועים שבעולם לא יסתירו את הפלסטיק [3], אשתמש במוצב החוץ, אי שם בערבות המארקר.

יש רסס של יאהו-פייפ עדכני לכל הקונגלומרט. בשלב זה לא צפויה התרחבות נוספת..

אם לא היה ברור בגלל כל המשחקים האחרונים, כאן זה הבית.

 

כן, פוסט אובר-גיקי. מצטער

[1] מצטער על הפורמט, נערך בעורך הסרטים של חלונות.

[2] בקרוב עמוד הצ'ק נוריס/יאיר לפיד שלו. אפשר לשלוח רעיונות למייל.

[3] זו אחת הפעמים האחרונות שאני משתמש בדימוי הזה. והפעם אשתדל.

[4] כאן היתה בדיחה על חומרים מרוכבים חדישים לעומת בקליט, אבל אני שומר אותה לרגע שארצה לפתוח בלוג ב"הידען".

 

הרייכסטאג בשהם

כנס איגוד האינטרנט נפתח במרכז אירועים שנתן כנראה מחיר טוב יותר מאשר מלון דוד אינטרקונטיננטל, שארח את הכנסים עד היום. המקום, שנמצא ב"אירפורט סיטי", שזה בעברית – "המקום ליד המושבים המעפנים האלה ליד שדה התעופה שבגיל 14 היינו מטיילים שם עם אופניים אבל מתים מפחד מערסים". המקום עצמו נקרא Avenue, והוא מזוהה כבר מהכביש בצורתו הייחודית: שילוב של אלמנטים מהספריה הציבורית בניו יורק, הרייכסטאג ואולמי רסיטל.

ואיך התנאים לכינוס? חוץ מזה שפה זה חצי טיז-אל-נאבי, יחסית בסדר. לכנס הראשון של האיגוד יכולת להירשם אך ורק בפקס, ועכשיו יש אינטרנט אלחוטי (עניין לא קיים, לפחות לא בחינם, בכנסים של גלובס ודה-מארקר) ואת כל החשודים הרגילים שתמיד נחמד לראות מחוץ למסנג'ר. על הכינוס עצמו כבר נקרא, מן הסתם, במקומות אחרים, שיהיו מוכנים להתסכן בדיון על "איך יראה העתיד", למשל.

 

 

 
י

פוסט השלמות ותיקונים

היתה הפסקה ארוכה בפעילות של הבלוג הזה, ויותר מדי חומרים הצטברו, כמו שאומרים, על שולחן המערכת. מסקיצה לפוסט ועד לא מעט חצאי רעיונות, רבעי לינקים וכמה פרגונים. הפוסט הזה נועד לנקות את אותו שולחן. עמכם הסליחה על העומס – ועל כך שחלק מהדברים כבר ממש, אבל ממש, לא מעודכנים.

—————————-

פתחתי בלוג חדש, בנושאים מקצועיים, בפלטפורמה של וורדפרס. זה כיף לעדכן קוד אחרי כל כך הרבה שנים, כיף שנעלם חצי שעה אחרי שמשהו פשוט לכאורה לא מצליח להסתדר. הבלוג "ערס פואטי" לא יפסיק לפעול, פשוט את המאמרים המקצועיים יותר בתחום האינטרנט אפנה לשם. מדי פעם אעדכן כאן.

הבלוג החדש: Content / Interactive

רשומות אחרונות בבלוג:

מסבר פלוצקר לדורון אביגד – קונספציות מוטעות והומור של גיקים

החנות של אפל עמוסה – אבל לא בקונים

אל תיקחו לעבודה בוגרים של סלע יוניברסיטי

—————————-

אחרי האחים קינן והאחים רימון, קבלו את האחים שמשון כנוכחות רשת משמעותית. עזרתי לאחי הגדול לפתוח בלוג, ונראה לי שהוא יוכל לעניין אנשים שמתמודדים עם משבר פתאומי בחיים, ולא רק חולי סכרת.

sugardaddy.co.il

—————————-

מתכנת (תותח Rubi on Rails) שאני עובד עימו לאחרונה, נסע לראשונה בחייו לחופשה באמסטרדם. כמו שצריך, הוא חזר כשהוא לא זוכר כמעט כלום, למעט התודות על המלצתי על קפה דה קלוס, עמוס הישראלים (שמוכיחים שהם יודעים מה זה טוב). המלצתי פעם על מסעדת צלעות אחרת בעיר התעלות, אבל בפרספקטיבה של זמן – עובדה שדה קלוס היה ההמלצה הראשונה ששלפתי.

—————————-

אני אוהב את הכתיבה של בני ציפר, את חוסר החשבון שהוא דופק. לפעמים, כמו ימני טוב, אני אפילו נהנה להתעצבן ממנו. כמה חבל שאין לו בלוג.

—————————-

את התוכנה הזו חיפשתי זמן ארוך, אחרי שהלינק אליה אבד במרוצת הזמן. היא מציגה את הקבצים בדיסק שלכם בצורה ויזואלית שעוזרת להבין איפה הפילים הגדולים שתופסים לכם מקום סתם. קוראים לה windirstat.

 

—————————-

גלעד בן ארי, צלם בלילה ועובד בשיווק של וואלה במשך היום, התראיין לעיתון אינטרנט "אזרחי" בלוס אנג'לס. אני חייב להודות שבשניה הראשונה כשהבנתי שזה סוג של Citizen Journalism כמו האתר הישראלי סקופ, חשבתי לוותר על הלינק. אבל בעצם, למה? הנה, את הסיפור הזה בסקופ לא מצאתי במקום אחר.  

—————————-

יש כאן עמוד עם מידע של פורשי כת הסיינטולוגיה (הסיפור ההוא על הכוכבים, הנשמות בנות 75 מיליון שנה וזאנו הרצחני, שסופר כבר בפרוטרוט בפרק ההוא של סאות'פארק שטום קרוז נלחם בו). יש לטקסט הזה פתיח חצוף, מצחיק ושווה ציטוט. אין לי מושג אם יש לו נפקות משפטית (ככה אומרים את זה?):

Not for publication or distribution in the United Kingdom. Copyright Jonathan Caven-Atack, 1996. This material may be published in its entirety in any form, except by members or agents of the supposed religion of Scientology (to include all members of the International Association of Scientologists and their agents, heirs and assigns), who must pay $250,000 to Karin Spainks legal defence fund prior to copying or reading the following. Anyone publishing this document accepts full liability for its contents. Copying or reading or being in possession of this document constitutes an agreement to all of the foregoing conditions. Karin Spaink is hereby given the right to sue any violator on behalf of the author and to put the proceeds of such action towards the defense of herself or anyone else suffering litigation from the cult.

—————————-

מירן פחמן השיק טור בנרג'.

—————————-

בטח יש כאלה שטרם קראו על טבח ננקינג בבלוג של אסף שפריר. אז תקראו.

—————————-

הפרה היא אויב. בתיאבון.

—————————-

לאתר של יוגה בגן החשמל התווסף בלוג.

—————————-

אין לי מושג למה שמרתי את הלינק הזה, לטוקבק סרקסטי בסינמסקופ (מי היא המבקרת המדוברת?).

—————————-

ערן מחלו פרסם בפליקר צילום של שדרות רוטשילד בבוקר שמאוד אהבתי. הצילום נעשה בטכניקה של חשיפות חוזרות (לא בפוטושופ, לדבריו). הוא מפורסם כאן באישור, והוא מגניב במיוחד כשרואים אותו ברזולוציה גבוהה. אני מת על העיר הזו. בטח סטיה.

 

—————————-

הקטע הבא הוא סקיצה וכמה נקודות לפוסט שתוכנן להתפרסם אפרופו עליית אתר קשת לאוויר. בינתיים כבר עבר זמן, כל אחד אמר מה שהיה לו לומר – והחיים, כהרגלם, נמשכים. כיום סביר להניח שהוא היה נכתב אחרת ועולה בבלוג החדש, אבל אם כבר מנקים את שולחן מערכת האדמין של רשימות, הנה זה:

———

מה קורה כשהמומחים לכוכב נולד פוגשים את הזנב הארוך? קשת באינטרנט, זה מה שקורה

העובדה שהחברה מיהרה להיפטר מאופרציות האינטרנט שלה כשזה נראה הטרנד עם התפוצצות הבועה, גורמת גם לכך שהיום הם חזרו לקצת אחרי נקודת ההתחלה – אתר של 2003 (בישראל!).

באייטם של גל מור על קשת אינטראקטיב יש טוקבק (מספר 22) החתום על ידי. זה לא טוקבק שלי. לקשר את זה איכשהו, למרות שהבעיה שלי היא שהאתר לא תומך בפיירפוקס, ולא לינוקס.

חברת שידורי קשת מצהירה על עצמה כ"הטלוויזיה של ישראל". מותר להרים גבה או שתיים, הרי קשת היא המובילה בייצור החארטבונות-המשומנות-של-פרומואים-שיודעים-רק-להבטיח, אבל הפעם יש שם באמת זאב: קשת היא חברת הטלוויזיה המובילה בישראל – קובעת את הטרנדים, את סדר היום בתעשיה ומושכת אש מכל חברה מתחרה (או בלוגר מושתן). והחברה יוצאת עכשיו במיזמים חדשים ובהצהרות על כניסה לנישה השוב סקסית של האינטרנט, של תוכן וידאו על גבי רשתות IP ושל, אסור לאף חברה היום לוותר על המונח, "תוכן גולשים".

כשמשווים את קשת לחברות הטלוויזיה הישראליות שסביבה, אין ספק שהיא תיתן פייט נאה (נהיה הגונים ולא נשווה הפעם את השוק הישראלי לחברות טלוויזיה). אבל זו לא חוכמה להיות ראש לשועלי הטלוויזיה בעולם החדש.

מתוך הראיון המאלף של אביבה קרול בגלובס עם אבי ניר, מנכ"ל קשת:

ניר: "עד השנה מבחינה מסחרית חיינו בעולם חד ממדי, שיש בו משוואה ליניארית פשוטה – אתה עושה רייטינג, אתה מוכר, יש לך הוצאות, יש לך הכנסות, אתה יכול להרוויח. זה היה העולם הפשוט. היתה הקבלה בין צופים להכנסות, גם בעולם זה היה כך. מה שקרה, בלי קשר למכרז, והמכרז רק מעצים את הבעיה, הוא שהמשוואה הליניארית כבר לא תקפה. ההוצאות על התוכן גדלות, היכולת שלך להרוויח ממכירת פרסומות לבד ירדה, גם בישראל וגם בעולם, ואתה לא יכול להסתפק רק בלעשות רייטינג ולמכור פרסומות".

– לא צפיתם מצב כזה כשהכנתם מכרז ותוכנית כלכלית לעשר שנים?

"שוק הפרסום עד 2004 היה בגידול קבוע, וכל ההערכות, לא רק שלנו, גם של הרשות, גם של משרדי הפרסום, היו להמשך הגידול הצנוע הזה. הגידול הזה נעצר".

יסלח לי אבי ניר, אבל אני לא מאמין לו. אבי ניר הוא כנראה איש הטלוויזיה הטוב בישראל, ואיש מדיה בכיר שחשב ב-2004 שמה שהיה הוא שיהיה ראוי שיפרוש ויגדל מלפפונים בחוות מים מליחים בנגב. אני משוכנע שניר ידע ב-2004 שמה שהיה לא יהיה עוד, אבל בדרך היה עליו לעבור את המכרז המטורף והלא מקצועי של הרשות השניה. הוא גם ידע שאחר כך – שזה היום, מיינד יו – שאחר כך אפשר יהיה לבקש הקלות בתנאים הבלתי אפשריים של המכרז, ושקשה להניח שההקלות, כמסורת ישראל סבא, לא יגיעו בסוף.

חברות התקליטים (אין "להבדיל". מה שהאינטרנט עשתה לאלו מהן שלא הבינו שהן חברות מוסיקה ולא חברות תקליטים, היא עושה כבר היום לטלוויזיה) כשלו בזיהוי הרגע הנכון למעבר לעולם של תקשורת מקוונת מבוססת IP. ההצהרות האסטרטגיות האחרונות של קשת – פנינו לאינטרנט, אנו חברת תוכן וכו', נשמעות, על פניהן, הגיוניות. הבעיה במימושים כאלו היא הקצב שלהם – אתה לא רוצה לוותר על מה שמכניס לך כסף מוקדם מדי, לטובת מה שעדיין לא ברור איך בדיוק הוא יכניס לך כסף, וכמובן – באיכות המעבר שלהם. האינטרנט ניפצה מספיק גופים גדולים פי כמה מקשת (אה, דיסני, נגיד?) שכשלו בקפיצה בין סוגי המדיה השונים.

מפתח להצלחה יכול להיות כשראשי האתר, יובל נתן, נניח, ישתפשפו עוד מעט קט ובאמת יתלהבו מהמדיום.

—————————-

הוא שאמרתי, נקודות לפוסט לא גמור.

—————————-

במהלך הזמן שבו לא עדכנתי את הבלוג, פרסמתי שני פוסטים בבלוגים אחרים:

על חומוס סעיד, בבלוג החומוס של אבו שוקי המקורי (חמוטכה איפה טראקבק?),

ועל החדשים והמגניבים בבלוגספירה, בבלוג של וולווט (שהיה סוג של טוקבק משודרג).

—————————-

 

לקראת מוזיאון התקשורת הישראלי (אוף, כמה קר בירושלים)

בשבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בסיעור מוחות שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, סביב רעיון הקמתו של מוזיאון תקשורת ישראלי. עוד מוקדם לאפיין ולדעת מה יהיה בדיוק ומאין יבוא הכסף, אבל נדמה שצריך מקום שבו אפשר יהיה לראות את מכונת הכתיבה של ברל כצנלסון או את הכיסא עליו ישב חיים יבין כשהכריז על המהפך (בהנחיה שכבר החליפו לו כיסא). שלא לדבר על מאגר מידע נגיש באינטרנט שבו אפשר יהיה לחפש מה כתב אהרל'ה בכר על פנינה רוזנבלום, או איפה בארכיון של ראשות השידור נמצאת, אם שרדה בכלל, ההקלטה שבה צבי גיל (שכני לרשימות) מראיין את דוד בן גוריון אחרי שהכותרות עלו.

האירוע היה במבנה המרשים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, באווירה אקדמית והיה, ובכן, ירושלמי מאוד. אבל זו רק ההתחלה, תזכרו איפה קראתם את זה קודם. אני מניח שבהמשך אפרסם כאן רעיונות נוספים, את המצגת שהועלתה בכינוס ואולי גם חלק מהדברים שנאמרו.

 

פרופסור דן כספי, יוזם המוזיאון, וד"ר טל עזרן

 

כרמית גיא ועוזי בנזימן

 

עוזי בנזימן

 

ד"ר מרדכי נאור ומוטי שקלאר

 

אורי דרומי

 

איתן הבר

 

צבי גיל

 

מיכה שגריר

 

עבדכם הנאמן

עדכון:

המצגת שהוצגה בכינוס (לתשומת לב המגיבים – היא כוללת רשימת נושאים ורעיונות לדיון, לא החלטות. כמו כן נציין בפניכם, שוב, שטרם הוחלט היכן יהיה המוזיאון, אם יקום) נמצאת להורדה כאן (קובץ פאוארפוינט).