רק לעופר היה מותר לגעת לך בצעצועים

עופר בוצר, בן דודי היקר, נפטר השבוע ממחלת הסרטן. הוא עבר השתלת מח-עצם מוצלחת, אבל בסוף השבוע הקודם חלה התדרדרות במצבו. בראשון הופצו טלפונים בהולים וכל מי מהמשפחה שהצליח הגיע לבית החולים לבקר אותו. כבר לא היה צורך בחיטוי ידיים ומסכת פנים כשנכנסו לחדר מוגן האוויר בקומה התשיעית באיכילוב. הוא ישן כשראיתי אותו, ולא הספקתי להיפרד. כשעה וחצי אחר כך הוא נפטר. הוא נקבר ביום שני בלוויה גדושת אבלים בבית העלמין בצומת מורשה.

עופר, גבר מרשים ואתלטי (פעמיים אלוף ישראל בגלישת רוח, ומאמן לאומי) היה צעיר ממני בשנתיים. כשהיינו ילדים היינו חברים מאוד טובים אבל בשנים האחרונות, וזה כבר הרבה שנים אחרונות, כמעט לא היינו בקשר. החיים, אתם יודעים. פה ושם ישבתי לאכול אצלו (עופר היה מבעלי למון גראס). כמובן, היו את האירועים המשפחתיים – בין אם זו האזכרה לסבא וסבתא או ברית לאחד ממיליון וחצי הצאצאים שהמשפחה הזו מנפקת – תמיד אפשר היה לסמוך על זה שאיך שעופר יגיע, כמה מאיתנו ינועו איתו לאט הצידה כדי לא להפריע לתפילות, והצחוקים יתחילו. נדמה לי שרוב בני המשפחה המורחבת שלי נוצרים זיכרון דומה – גם הדודות המיושבות בדעתן ביותר שהמשפחה שלנו יכולה לייצר, והיא יודעת לייצר, היו מריצות איתו דאחקות. אני לא חושב שראיתי אותו אי פעם יותר מחצי שעה רצוף בלי חיוך, ולא משנה עם איזה קשיים התמודד בחיים.

הסיפורים עליו ששמעתי בימים האחרונים גילו לי עד כמה, כצפוי, לא הכרתי אותו. הקשר שלי לספינות הוא בעיקרו הידיעה שהן שטות. כשאני עולה לשייט של שעה ביאכטה, אני ממלא תמונות בפליקר כאילו שחזרתי את קו אונידין. עופר, כאמור, פשוט נולד למים. ללחום במים – בשרשור לזכרו בפורום כלי שיט בתפוז סיפרו על הפעם שבה הוא נתקע בזמן תחרות עם הגלשן בשרטון חול. הוא פשוט תפס את גלשן הרוח, הרים באוויר, רץ לצד השני של השרטון והמשיך לשוט. כאלה. זה היה צד שלו שכל מה שידעתי עליו, זה שהוא קיים (הגביעים בסלון של הדודים שלי, אזכורי נסיעות לגוואדלופ ומקומות אחרים עם שמות אקזוטיים).

דודתי סיפרה לי בלוויה שבין התמונות בבית מצאה תמונות שלי ושל עופר משחקים. מבני דודי האחרים למדתי השבוע כי כשהייתי ילד, הייתי מאוד קנאי לצעצועי, ויודע ללחום בעוז (אמא, בואי!) כנגד נסיונותיהם לחמסם. "רק לעופר", אמרו לי, "רק לעופר היית מרשה לגעת לך בצעצועים". אני באמת לא זוכר את החלק הראשון של זכרונותיהם (ההצעה לקחת טושים ולצייר במקום רכבת חשמלית נשמעת לי גם כיום הגיונית וחינוכית), אבל הם בהחלט עוררו את ניחוח אותם קיצים בשנות השבעים, בהם היינו עופר ואני חברים טובים, ואת הפעם ההיא שבה בנינו במשך שלושה ימים במרפסת של בית בעזרת לגו, רכבת חשמלית והליקופטר שיודע לטוס בקצה חוט פלסטי מערכת תעבורתית שלמה שהיה בה אפילו סוג של הגיון פנימי.

ונזכרתי גם איך אבא שלי צילם אותנו משחקים, וביקש מאיתנו לשבת באותו צד של המרפסת (מערכת התחבורה כללה שתי תחנות מרכזיות גדולות בניהולנו בשני קצות המרפסת, ביניהן הועברו סחורות שכללו חיות בית מפלסטיק, חיילי צעצוע וצב שגידלתי באותה תקופה) ולשחק מולו. נזכרתי שחשבתי אז שזה לא באמת, ושכמה חבל שהוא לא צילם גם את הרכבות. בעזרת דודתי מצאתי בין קופסאות ארבע תמונות מאותו זמן. עכשיו, כמובן, אני חושב שאבא שלי צילם נכון, ותפס משהו שהוא באמת.

 
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On 24 בפברואר 2007 at 18:18

    ואני זוכר אותו מהילדות (כלומר לא זוכר אותו ממש, כי את האיש לא הכרתי מעולם, אלא רק מה שקראתי עליו), כשבלעתי עיתוני ספורט וראיתי את הדיווחים על ההישגים שלו. ואיך במחנה של נוער שוחר מדע כשתיידדתי עם בחור ששם משפחתו בוצר שאלתי אותו קודם כל אם יש קשר לעופר, משום שזה היה הבוצר היחיד שעליו שמעתי עד אז. וגם שלפני זמן מה, כשישבתי עם חבר חובב ספורט ועשינו רשימה מאולתרת של כל ספורטאי המים הגדולים של ישראל (צפניה כרמל, ברוקמן ופרידלנדר, גל פרידמן, משה גנזי) עלה גם השם של עופר ושברנו את הראש מה קורה איתו היום (כלומר לפני חצי שנה בערך) ואף אחד מאיתנו לא ידע לומר ואפילו חיפוש בגוגל לא העלה תוצאות חוץ מהלמון גראס. ועכשיו הידיעה הנוראה הזאת שנופלת על הראש.

    הרבה הרבה תנחומים ושלא תדע עוד צער, גדי.

  • נעמה  On 24 בפברואר 2007 at 18:39

    .

  • ח ל י  On 24 בפברואר 2007 at 18:43

    ואני נזכרתי משום מה ב'סוגרים את ים' של יהודית קציר – ובכל ילדותי הצמודה לבן-דודי דורון. בבני דודים יש קרבה טובה. היא לא מכבידה כמו זו של האחים והאחיות, ויש בה את
    הקירבה והפשטות והחום של משפחה…
    בעיקר אם הם טיפ-טיפה מבוגרים ממך :)

    .תנחומי – זו בטח גם פרידה קטנה מנעוריך שלך

  • יוסי רז  On 24 בפברואר 2007 at 19:33

    גדי, כתבת לזכר בן דודך מלים מאוד יפות.

    מעניין שהדברים שכתבת לבן דודך הפרטי הופכים להיות אוניברסליים. לכל אחד יש את העופר שלו, במיוחד בימים אלה, מתגבר הגעגוע לאנשים כמו עופר.

  • בועז כהן  On 24 בפברואר 2007 at 19:58

    המשפט הזה, "ניחוח אותם קיצים בשנות השבעים", איכשהו נושא בתוכו את כל הגעגוע והאובדן.

    עצוב.

  • ליאור צורף  On 24 בפברואר 2007 at 20:14

    אכן מה שכתבת מאוד מרגש ונוגע ללב…

  • איילה צורף  On 24 בפברואר 2007 at 20:30

    לצערי, הייתי עדה מקרוב להתרחשות במסדרונות, סביב כשלון השתלת מוח העצם של עופר בוצר, בן דודך.
    הקומה התשיעית בבניין האשפוז בתה"ש, המחלקה ההמטו-אונקולוגית הפכה לבית שני שלי ב-4 חודשים האחרונים.
    מאחר שאין שם הרבה חולים, כולם יודעים על כולם. וכל השתלת מוח עצם שנגמרת בצורה טראגית כל כך שוברת את ליבי כל פעם מחדש.
    משתתפת בצערכם.

  • איילה צורף  On 24 בפברואר 2007 at 20:32

    התכוונתי כמובן לאיכילוב…

  • שושי  On 24 בפברואר 2007 at 21:27

    .

  • ימימה  On 24 בפברואר 2007 at 22:17

    משתתפת בצערך.

  • דוד שליט  On 25 בפברואר 2007 at 0:07

    משתתף בצערך

  • הופמן  On 25 בפברואר 2007 at 1:47

    מילים יפות. משתתף בצער…

  • סנדי ש  On 25 בפברואר 2007 at 7:22

    מצער מאוד.

    היה לי חשוב לקרוא את זה.
    לא הכרתי אותו, אבל
    מודעות האבל היו תלויות כאן בשבוע האחרון

  • כRובי  On 2 במרץ 2007 at 19:07

    יהי זכרו ברוך

  • תמי ישראלי  On 21 במאי 2007 at 21:42

    רק היום נודע לי שעופר נפטר לפני מס חודשים מסרטן. אני עצובה ומופתעת . את עופר הכרתי דרך גלישת הרוח בשנות השמונים , שהענף רק תפס תאוצה בארץ. חתיך כובש עם חיוך מקסים שתמיד היה נעים לפגוש אותו בתחרויות ולקבל חיבוק.
    תנחומי למשפחה
    תמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: