רק לעופר היה מותר לגעת לך בצעצועים

עופר בוצר, בן דודי היקר, נפטר השבוע ממחלת הסרטן. הוא עבר השתלת מח-עצם מוצלחת, אבל בסוף השבוע הקודם חלה התדרדרות במצבו. בראשון הופצו טלפונים בהולים וכל מי מהמשפחה שהצליח הגיע לבית החולים לבקר אותו. כבר לא היה צורך בחיטוי ידיים ומסכת פנים כשנכנסו לחדר מוגן האוויר בקומה התשיעית באיכילוב. הוא ישן כשראיתי אותו, ולא הספקתי להיפרד. כשעה וחצי אחר כך הוא נפטר. הוא נקבר ביום שני בלוויה גדושת אבלים בבית העלמין בצומת מורשה.

עופר, גבר מרשים ואתלטי (פעמיים אלוף ישראל בגלישת רוח, ומאמן לאומי) היה צעיר ממני בשנתיים. כשהיינו ילדים היינו חברים מאוד טובים אבל בשנים האחרונות, וזה כבר הרבה שנים אחרונות, כמעט לא היינו בקשר. החיים, אתם יודעים. פה ושם ישבתי לאכול אצלו (עופר היה מבעלי למון גראס). כמובן, היו את האירועים המשפחתיים – בין אם זו האזכרה לסבא וסבתא או ברית לאחד ממיליון וחצי הצאצאים שהמשפחה הזו מנפקת – תמיד אפשר היה לסמוך על זה שאיך שעופר יגיע, כמה מאיתנו ינועו איתו לאט הצידה כדי לא להפריע לתפילות, והצחוקים יתחילו. נדמה לי שרוב בני המשפחה המורחבת שלי נוצרים זיכרון דומה – גם הדודות המיושבות בדעתן ביותר שהמשפחה שלנו יכולה לייצר, והיא יודעת לייצר, היו מריצות איתו דאחקות. אני לא חושב שראיתי אותו אי פעם יותר מחצי שעה רצוף בלי חיוך, ולא משנה עם איזה קשיים התמודד בחיים.

הסיפורים עליו ששמעתי בימים האחרונים גילו לי עד כמה, כצפוי, לא הכרתי אותו. הקשר שלי לספינות הוא בעיקרו הידיעה שהן שטות. כשאני עולה לשייט של שעה ביאכטה, אני ממלא תמונות בפליקר כאילו שחזרתי את קו אונידין. עופר, כאמור, פשוט נולד למים. ללחום במים – בשרשור לזכרו בפורום כלי שיט בתפוז סיפרו על הפעם שבה הוא נתקע בזמן תחרות עם הגלשן בשרטון חול. הוא פשוט תפס את גלשן הרוח, הרים באוויר, רץ לצד השני של השרטון והמשיך לשוט. כאלה. זה היה צד שלו שכל מה שידעתי עליו, זה שהוא קיים (הגביעים בסלון של הדודים שלי, אזכורי נסיעות לגוואדלופ ומקומות אחרים עם שמות אקזוטיים).

דודתי סיפרה לי בלוויה שבין התמונות בבית מצאה תמונות שלי ושל עופר משחקים. מבני דודי האחרים למדתי השבוע כי כשהייתי ילד, הייתי מאוד קנאי לצעצועי, ויודע ללחום בעוז (אמא, בואי!) כנגד נסיונותיהם לחמסם. "רק לעופר", אמרו לי, "רק לעופר היית מרשה לגעת לך בצעצועים". אני באמת לא זוכר את החלק הראשון של זכרונותיהם (ההצעה לקחת טושים ולצייר במקום רכבת חשמלית נשמעת לי גם כיום הגיונית וחינוכית), אבל הם בהחלט עוררו את ניחוח אותם קיצים בשנות השבעים, בהם היינו עופר ואני חברים טובים, ואת הפעם ההיא שבה בנינו במשך שלושה ימים במרפסת של בית בעזרת לגו, רכבת חשמלית והליקופטר שיודע לטוס בקצה חוט פלסטי מערכת תעבורתית שלמה שהיה בה אפילו סוג של הגיון פנימי.

ונזכרתי גם איך אבא שלי צילם אותנו משחקים, וביקש מאיתנו לשבת באותו צד של המרפסת (מערכת התחבורה כללה שתי תחנות מרכזיות גדולות בניהולנו בשני קצות המרפסת, ביניהן הועברו סחורות שכללו חיות בית מפלסטיק, חיילי צעצוע וצב שגידלתי באותה תקופה) ולשחק מולו. נזכרתי שחשבתי אז שזה לא באמת, ושכמה חבל שהוא לא צילם גם את הרכבות. בעזרת דודתי מצאתי בין קופסאות ארבע תמונות מאותו זמן. עכשיו, כמובן, אני חושב שאבא שלי צילם נכון, ותפס משהו שהוא באמת.