אין מיתון במספר הילדים הזקוקים לעזרה (והודעה לכותבי רשימות)

חגי פל"ג דיווח שיום הכיף לילדי דארפור היה הצלחה, ושלח את התמונה המצורפת. פני המבוגרים טושטשו בשל תקנות האו"ם ורצון להימנע מגרימת סכנה להם או לקרוביהם. נראה שבהחלט היה כיף.

 

—————————–

יש ילדים שלא יוכלו לעולם לדעת שעזרתם להם. העמותה לילדים בסיכון, שמטפלת בילדים אוטיסטיים, מוכרת גלויות, כרטיסי ברכה ולוחות שנה שנעשו מציוריהם של הילדים האוטיסטיים. אתם – ובמיוחד החברה שאתם עובדים בה ואולי אף מנהלים אותה – מוזמנים לרכוש את הכרטיסים הללו לכל אירוע וכמתנות ללקוחותיכם. כל ההכנסות, כמובן, קודש לעמותה המפעילה גנים המטפלים ב-450 ילדים שאינם יודעים אפילו עד כמה לא שפר עליהם גורלם. פרטים נוספים באתר ציורי הילדים כאן, או בטלפון 03-5100297. אנשי העמותה ישמחו להיפגש ולענות על כל שאלה. אנא העבירו את הקישור לאחראי הרכש / אנשי השיווק בחברה שאתם עובדים בה.

כמה מציורי הילדים שמופיעים באתר:

 

 

—————————–

לעניין אחר: גל המחאות נגד הצעות החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט (זה מתחיל בבדיחה של יחיאל חזן שח"כ אמנון כהן מש"ס אימץ כלשונה, וממשיך במאמצים רציניים יותר – בהוראתו הישירה של עובדיה יוסף – מצד אריאל אטיאס, שר התקשורת) מציף את רוב הבלוגספירה העברית, וכמו שתראו בעמוד המרכז את ההתייחסויות למאבק באינטרנט, בימים האחרונים גם בכמה בלוגים באנגלית.

אבל ברשימות? ככל שראיתי (וסליחה מראש אם פספסתי) יוק.

את הבלוגים באתר הזה קוראים יותר אנשים, ויותר מה שנקרא "מקבלי החלטות" (נגיד :-) מאשר באתרי בלוגים אחרים. אני מבקש מהכותבים כאן לפחות להתייחס לנושא בסיפא של הרשומות שלהם, אם לא בפוסט ממש. זה חשוב, תתפלאו. כל קול נוסף שעושה רעש מגיע, איכשהו: נטוויז'ן הפסיקה עם התגובות המקובלות של חברות מסחריות והודיעה כי היא מתנגדת, כנ"ל יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ משה כחלון, שביצע פרסה והודיע שהוא חד משמעית נגד הצעת החוק, ואחרים. החוק בדיחה, נכון, אבל הנסיונות להעביר אותו – ממש לא.

זה בסדר, עמנואל, גם אנחנו לא סובלים אותך

כה אמר עמנואל רוזן:

"הייתי מת שדבר אחר ייגמר, וזה האינטרנט. אני יודע שאפילו שמעון פרס אמר שבעידן האינטרנט לא צריך ללמוד היסטוריה ויש דברים נפלאים באינטרנט, ואפשר להתעדכן בתוצאות חיות של משחקי כדורגל מכל העולם, לא סובל ת'אינטרנט. הוא הכניס לחיים שלנו כל כך הרבה זבל כל כך הרבה  דברים גרועים, אם זה הטוקבקים ואם זה הצ'אטים האלה".

דנה וייס: עמנואל, אם לא היית קיים היו צריכים להמציא אותך. תיכף תגיד לי שיסגרו את האינטרנט.

"לא יסגרו את האינטרנט, אני לא משלה את עצמי.. כל פעם שיש קדמה.. מבין כל הקדמות שהיו, זו הקדמה שהזנתה את כולן. רמת הכתיבה שם, ורמת העיתונות שם. כל מהפכה שקרתה בעולם לקחה אותנו גם אחורה במידה מסוימת. המהפכה הגרועה בעולם שגם הזנתה אותנו וגרמה לנו נזקים זו מהפכת האינטרנט. לא סובל אינטרנט! לא סובל!"

 

הדברים הללו נאמרו על ידי עמנואל רוזן בתוכנית "השורה התחתונה" בערוץ 2 ששודרה היום, 27/5. הייתי מציע לכם לראות את הקטע בעצמכם, אבל באתר של התוכנית בתוך האתר של "רשת" יש קטעים רק מלפני שבוע, אז אני מניח שזה ייקח עוד כמה ימים. הכתבה היתה על פדופיל סדרתי שצד את קרבנותיו באמצעות הרשת. במסגרת הכתבה נראה על המסך, בבירור, חלון הפרטים האישיים ב-ICQ של גולשת בשם "מיטלוש המגניבה", כולל מספר ה-ICQ וכתובת המייל שלה

ספויילר אחד ולתמיד

זהירות, ספויילרים:

מי שרוצה את הטי-שירט, שיזמין אותה מכאן.

 

ובעניין אחר (ואתם בהחלט מוזמנים להצטרף):

לשחות עם דולפינים בדארפור

הבלוג שמח לארח את פנייתו של חגי פל"ג לציבור:

 

שלום לכולם!

 כפי שידוע בוודאי לחלקכם בימים אלו בחבל דרפור שבסודאן מתרחש טבח נוראי, שכתוצאה ממנו כחצי מיליון (!) אנשים נרצחו בברוטלית ותוך כדי מעשה של טיהור אתני אכזרי. רבים מהם ילדים צעירים ותינוקות בני יומם. הטבח הזה, נמשך מדי יום ביומו ואנשים רבים נרצחים, מתים מרעב וממחסור בתרופות. 

כאקט של בריחה מיואשת מהתופת המתרחשת בארצם, הגיעו דרך מצרים לישראל קבוצה של פליטים מדרפור . מדינת ישראל קלטה אותם בתחילה בכלא אך כעת, משנמצא להם פתרון, הם מתארחים במקומות זמניים. בין הפליטים הללו נמצאים ילדים רבים אשר חלקם מתארח באילת. מצבם אמנם טוב בהרבה, אך עדיין הם בארץ זרה ומצבם בהתאם.

בתור בנים ובנות לעם שעבר רדיפות רבות לאורך הדורות, עם שעבר את השואה ותלאות אין ספור, אנחנו רואים אחריות מוסרית ישירה לתת עזרה ככל הניתן לזר המתדפק על דלת מדינתנו וזועק לעזרה.

בסוף השבוע של ה-25 למאי  2007 (יום שישי) , אנו (קבוצה של חברים) מתכננים , לקחת את הילדים הללו ליום כיף באילת שיפיג, ולו למעט זמן, את המצב העגום שבו הם חיים. הרעיון הוא, ככל הנראה, לקחת אותם לסיור במכון התת ימי באילת ולהמשיך איתם לארוחת על-האש בים שבסופה יחולק להם ולמשפחותיהם שי צנוע כלשהו (בעיקר מזון).

לצורך המטרה הזאת אנו נזקקים לכל תרומה אפשרית, בעיקר כספית (ולו הקטנה ביותר)\מצרכים (לשי ולארוחה) אך גם מתנדבים לסיוע. כמו כן אנו נזקקים למגבות ומצעים. כל העוסקים במלאכה זו הם מתנדבים ומתנדבים בלבד!

חשוב לציין כי האירוע יצא לפועל בכל מקרה בתאריך הנ"ל , ותרומתכם רק תגדיל את השי המוענק להם ואת הפעילויות שנוכל לערוך לילדים ועל כן גודל חשיבותה.

אם אתם רואים את עצמכם כמסוגלים לסייע בדרך כלשהי, נשמח אם תפנו אלינו בכדי שנוכל לתת לילדים הללו ולהוריהם את המיטב שישראל יכולה וצריכה לתת. נשמח גם אם תעבירו את המסר הלאה למי שלטעמכם יוכל לסייע.

 עבורנו זוהי ברכת ברוכים הבאים לארצנו, עזרה ראשונית לאלו שנזקקים לה וגם הצהרה, שהעם שנרדף שנים רבות בעבר, זוכר את העבר ויתן יד למי שרודפים אותו בהווה.

 בברכה ובתודה על זמנכם,

חגי פל"ג

me@hagaypeleg.com

054-4763315

"ואהבתם את-הגר כי-גרים הייתם בארץ מצרים.", דברים י'-19

 

פרטי חשבון הבנק לתרומה:

בנק הפועלים (בנק 012)

סניף 582

חשבון 126969

שם המוטב: דרפור

עולם התוכעס

אלו ימים לא קלים מכמה בחינות, הקיץ אפילו עוד לא התחיל, ובכל זאת הבלוג הזה נצמד לשטויות. ידיעת פילר של כלום בגלובס, עם אחד הביטויים המטופשים שיש בעברית, שלחה אותי למסע נוסטלגיית-מדיה קצר. מדובר בביטוי הממאיר "עולם תוכן" ונגזרותיו, ביטוי שאם היתה לו אי פעם משמעות הגיונית הרי שהיא אויינה מזמן על ידי הדרגים הקונספטואליים בתקשורת הישראלית. זאת אומרת, האם הכוונה במלים "כתבות שעוסקות בעולם התוכן של קרוקס" נוגעות ליוניברס הקיים בין האצבע השניה לשלישית ברגל? מילא היחצ"ן שהפליץ את הביטוי הזה, למה לעזאזל לא טרחו בגלובסיה (ובניגוד לקמפיין ההיסטרי של המארקר מהיום, יש שם מספיק אנשים טובים) להשאיר את הביטוי הדלוח הזה?

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה נתקלתי במילה. בראשית שנות האלפיים היתה לי אפיזודה קצרה בחברת הטלוויזיה "ענני תקשורת" (אין לינק כי אין אתר), שפיתחה ערוץ טלוויזיה "אינטראקטיבי" שהיום אתם מכירים בשם "אגו". ענני וזואי שכרו אותי לנהל את תהליך ההקמה שלו בזכות הניסיון שלי באינטרנט, לימודי הקולנוע ומאמר מגוחך שלי שפורסם חודש קודם לכן בבלייזר.

ישבתי בבית קפה עם הוגת רעיון הערוץ, רותי רודנר, שנדמה לי שהיא היום בקשת (לקשת יש אתר, אבל הוא עוסק ב"עולמות התוכן" הקסומים שהחברה מייצרת, ואין בו מידע על, אהם, החברה). הציטוט מהזיכרון, לכן אין מרכאות: הערוץ יהיה מורכב מארבעה עולמות תוכן, הסבירה לי רודנר, עולם הצעצועים (גאדג'טים), עולם הריגושים (עירום, נו), עולם האקשן (ספורט, כאלה מין) ועולם הכסף (כסף, זהב, ועוד פעם כסף). אני חושב שהתבוננתי אז בה, אשת טלוויזיה ועיתונות מוכשרת, משתמשת במלים "עולמות תוכן" למשהו שכולנו ידענו מההתחלה שהוא חלטורה שתאפשר לענני תקשורת למחזר הרבה חומרי וידאו מהערוצים האחרים שהיא מפיקה / מייצגת. עולמות? להגיד את זה ברצינות? סאמממק.

מאז, כמובן, כבר מצאתי את עצמי משתמש בביטוי הממאיר כמה פעמים, עם נקיפות מצפון ברמה הניתנת לשליטה. אבל לא עוד.

בכל מקרה, אם אנחנו כבר מדברים על ימי הטלוויזיה שלי ועל עולמות התוכן המופלאים של אגו, הנה הדברים האחרונים שעשיתי שם: קמפיין לטלוויזיית חוצות (אתם יודעים, הדברים האלה עם המסכים הכחולים והגדולים בצמתים) עבור תוכנית "החדשות בעירום" ששודרה באגו משך שבועיים, ורק עשתה יותר מדי רעש מכדי שמועצת הכבלים תרשה לה להישאר באוויר. הקטע הראשון עדיין כולל את הסגיר הסופי, השניים שאחריו עדיין נסגרים סתם עם הלוגו (התייחסתי אליה גם פה):  

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1542570

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1542551

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1542547

 

גילוי נאות: כמנוי חבילת הספורט של הלוויין, היום אני לקוח משלם של ערוץ אגו. שידורי הפוקר שלהם ראויים מאוד, לרוב (ההפקות מחו"ל, לא הקטע הישראלי שבו הביאו כוסית (הגר תפוחי) שרואים עליה שהיא מבינה בהרבה דברים, אבל לא בפוקר).

סקס קפיטליסטי

"הקפיטליסט היומי" הוא בלוג של מספר כותבים המחזיקים בהשקפות עולם (והניסוח עכשיו יגרור בוודאי לא מעט תיקונים מצידם) שנעות בין ליברטריאנים לסתם ימניים נחושים. השבוע התפרסמה בו רשומה של אסף הדני שפגש את הסטודנטים השובתים ושוחח עימם, רק כדי לקבל אישור לדעה איתה בא מהבית, ועליה הוא כתב פוסט. אתם מוזמנים כמובן לקרוא, למרות שבאמת, אתם לא חייבים.

בתחתית הפוסט תמצאו לא מעט טוקבקים ענייניים המתווכחים עם אסף ואחרים על הנושא שבדיון. מנומקים, מפורטים, מביאים מראי מקומות – באמת, דיון מקוון לעילא ולעילא.

למרבה הצער הטוקבק שלי, שהיה דווקא הראשון ברשימה (אני ראשון! יה!) ניסה לקצר את הדיון ללוז העניין:

מאת גדי שמשון: שישי, 11 במאי 2007 בשעה 18:02 אנסה להיות ענייני, אסף: אתה חייב זיון.

מאת אסף הדני: שישי, 11 במאי 2007 בשעה 18:53 מחמיא לי שבחור מוכשר כמוך מגיב באתר. מפליא אותי שהתגובה מאד רדודה. אבל אתם בתקשורת… מצד שני, אולי התגובה הלא עניינית שלך היא הודאה בכך שאין הרבה מה להגיד כאשר אדם ניצב מול מראה ורואה את האמת מולו.

הטוקבק שלי לא היה כה רדוד כמו שאסף מקווה לטעון. הוא בא בסופו של טקסט שלם שאנסה עכשיו לקצוץ באכזריות, רק כדי שתבינו את הטונים הכלליים שלו:

"… כפי שכיניתי זאת באופן ציורי בעבר, היא בעצם ”זונה ציבורית“- כולם עולים עליה, חלקם אפילו לא נהנה אבל אף אחד לא משלם… לא אחרת מהפרופסורית יולי תמיר !! … הרעיון של ההשכלה הגבוהה כ“מוצר ציבורי“ (“זונה ציבורית“) איננו שייך אלא  לתקופה הרומנטית… הפרופסורית המכובדת צריכה לפנות את מקומה למנהיגות אמיתית, כזו שאינה מתרפסת… או שהם חבורת רופסים חסרי חוליות… העדיף להיות מלחך פנכה, שואב המים וחוטב העצים של העלגים בראש המאבק… הוא רפס כתולעת חסרת חוליות, מקוצץ כנפיים מול ההתאחדות הארצית.."

כאמור, הטקסט רווי דימויים של עולם בו שולטים רק משפילים ומושפלים, ההשכלה הגבוהה היא זונה שכולם עולים עליה, הביטוי "רופסים" ונגזרותיו חוזר שם כמה וכמה פעמים, הזלזול התהומי והממדים הדמוניים שאסף מעניק לכל מי שלא מסכים איתו (כמעט כולם, כנראה, כי אתה חושב שגם השמאל וגם הימין כאלה, אהם, רופסים)… מעוררים את התגובה (העממית אולי, אך המדוייקת) שאולי חסר לכותב משהו.

הסיומת של תגובת הנגד של אסף, אותו "אולי התגובה הלא עניינית שלך היא הודאה בכך שאין הרבה מה להגיד כאשר אדם ניצב מול מראה ורואה את האמת מולו" היא אוננות, ליטוף עצמי חושני שמתמוגג מעצמו באופן שרק מעמיק את משמעות תגובת הלצון המקורית שלי. לא, אסף, הטקסט שלך וסגנונו היו מגוחכים בעיני, אבל כמה שהתאמצתי לא ראיתי שם שום "אמת" פרט ל"הכותב חייב סקס, לפחות לפי השפה, הטונים ועולם הדימויים בו הוא משתמש". אני מקווה שאתה רואה את האמת הזו גם כן.

מחיאות הכפיים לטייס

אני מספיק מבוגר כדי לזכור טיסות שנוחתות בארץ כאשר כולם מוחאים כפיים. לא ארבעה וחצי נודניקים שמוחאים שתי מחיאות לפני שהם מפסיקים מהמבוכה, אלא 707 כחול לבן צוהל ושמח שהגיע סוף סוף מארצות הנכר רוויות הגויים לאדמת נתב"ג. שנים הייתי משוכנע – בסיוע העיתונות והדעה הכללית – כי הנטיה הפרובנציאלית משהו למחוא כפיים עם הנחיתה על הקרקע היא מסממני הישראליות.

מתברר שלא. פטריק סמית', בעל הטור "שאל את הטייס" במגזין סלון מספר שהתופעה היתה נפוצה עד לפני אי-אילו שנים ברוב חברות התעופה, האמריקניות לפחות.

ואם אנחנו בענייני תעופה, הנה וידאו די מגניב של בואינג 707 מתוך סרט של ערוץ דיסקברי שנזכרתי בו לא מזמן, בשיחה עם טייס שהיה בטוח שאני עובד עליו עד שמצאתי ושלחתי לו אותו. לא אהרוס לכם את ההפתעה, ולכן אוותר גם על הבדיחה העתיקה שקושרת את מה שרואים בסרטון הזה לאל על: