עובדים יקרים, אנחנו לא משפחה

וכה אמר המנכ"ל:

עובדים יקרים. בלא מעט חברות ישראליות תשמעו את הנהלת החברה מדווחת לעיתונות, או את מנכ"ל החברה מדווח בראיון אישי (לצד הלברדור וה-4X4) כי "אצלנו בחברה כולם כמו משפחה". זה, כמובן, לא נכון. משפחה לא בוחרים, מקום עבודה כן. במשפחה לעתים נאבקים ולעתים מסייעים זה לזה. בארגון משתמשים ב"כוח האדם" כדי לפעול לטובת הארגון, וזה בלבד. הארגון זה לא אתם, למרות שיש מנהלים שתמיד יאמרו שהארגון זה כוח האדם שלו. הארגון זה הבעלים שלו. עובדים מקבלים יחס בהתאם לתפוקה שלהם לטובת הארגון – ולמרבה הצער, לעתים נדירות התמורה והיחס אמנם הוגנים. איני מדבר כמובן על "שכירים" בדרג של מנהלים, כלומר שלי, אלא על כלל העובדים, כלומר אתם. ככה זה במשפחה, במיוחד אם היא מימי הביניים.

עובדי היקרים, אנחנו לא משפחה. אנחנו עסק. הדבר היחיד שאני יכול להבטיח לכם הוא שנהיה הוגנים כלפיכם, נשלם לכם שכר הוגן במקום מס שפתיים של "כולנו משפחה אחת", כדי שהמשפחות האמיתיות שלכם לא יאלצו לסבול יותר מדי. אנחנו מאמינים שלא צריך לעודד נאמנות של עובדים בעזרת סיסמאות ועלובות, שכולם – אבל כולם – יודעים שהן שקריות. אנו מאמינים בגאווה מקצועית של אנשי מקצוע, ולא משנה מה אתם עושים בארגון.

(סתם, הזיה בהקיץ אחרי שקראתי את רוגל אלפר מלפני שבועיים. תקראו, מצויין כרגיל).

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  On 11 בנובמבר 2007 at 13:46

    ומומלץ מומלץ לקרוא את הפוסט האלמותי שלו "העבודה כבית השני- השקר הגדול" כאן ברשימות. בורסיה אחרת הוא עבר כבר לפני 2-3 שנים בכל תיבת מיילבוקס בערך.

  • ספוטניק  On 11 בנובמבר 2007 at 14:00

    אני שמח שחזרת לתחזק קצת את רשימות.. אני אוהב לקרוא אותך בפורמט הזה, וחוץ מזה, טוב לעודד את "משפחת רשימות."

    וסלקום יצאו לי מכל החורים.. הייתי אצלהם במשרדים הראשיים השבוע, "הטאג' מהל" בנתניה, וחזיתי במו עיני בשטיפת מוח פנטסטית שלא ראיתי מימי רוסיה הקומוניסטית.

    אין חלל עבודה אחד, שחף מסיסמא, פוסטר, או תמונה של עובד מחייך. וכאילו לא די בזה, הכול היה בצבע סגול אחיד ומטמטם.
    הדפדפות, העובדים, פתקי ההדבקה. קומות שלמות של שקוביות סגולות, ועובדים סגולים וממושמעים.

    כשהסתיים היום ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ומאחר והייתה זו שעת ערב, השמיים קיבלו גוון סגול סטליניסטי, ואני כמעט איבדתי את זה לגמרי.

  • דוד שליט  On 11 בנובמבר 2007 at 15:38

    ותודה שאתה מסתובב שם באטמוספירה בשבילנו.

  • ספוטניק  On 11 בנובמבר 2007 at 17:11

    אם כי האוויר כאן מאוד דליל באטמוספרה, כך שלא הרבה חמצן מגיע לראשם של העובדים המעורפלים משהו, ומפוטמים עד כדי בחילה ב"ערכי החברה".

    מישהו צריך לעשות עבודה סמינריונית על תרבות העבודה במקום המשונה הזה, ומה שהחברות בקולקטיב קפיטליסטי מעוללת לנפשו המבולבלת גם ככה של אדם בשנות ה20 לחייו.

    לא שבתאגיד שאני עובד בו לא דבק חטא, אבל אחרי ביקור קצר בסלקום אני יכול לעמוד על ההבדל העבה שבין להיות חלק מגוף בירוקרטי גדול, לבין להיות חבר בישות דורסנית כמו סלקום, שמתייחסת לעובדיה כאל העתקים זהים של אותו אב-טיפוס סגול, חייכני, ומטומטם..

  • אסף  On 11 בנובמבר 2007 at 22:20

    כשעבדתי בחברה שעובדת עבור סלקום.
    ומה שמפחיד זה שכמה שמשרדי סלקום הם האח הגדול – השמועה אומרת שבאורנג' זה אפילו יותר קיצוני.

  • זולי  On 11 בנובמבר 2007 at 23:14

    ממש.

  • אורי ב.  On 11 בנובמבר 2007 at 23:35

    עבדה כתומכת טכנית אצל אחת מספקיות האינטרנט, הייתי צריך לעשות לה שיחה של חצי שעה כדי לעשות "ריברס אינדוקטריניישן" לזה ששיכנעו אותה שלעבור לתפקיד יותר קשה עם יותר אחריות ובלי שום הטבה כלכלית או אחרת (כולל שלא יהיה לה יותר מעניין) זה לא דבר מדהים שהולך לקרות לה.

    מאחר ותומכים טלפוניים נוטים לתחלופה גבוהה והדרכים לתגמל אותם מועטות, פרופגנדה זה אחד הדברים המרכזיים שנותנים להם.

  • רחל  On 12 בנובמבר 2007 at 0:42

    אתם בטח תוהים על מי אני מדברת. אני מדברת על ההוא שקוראים לו ג'ורג' אורוול. הסתכלו על מקומות העבודה היום על שטיפת המוח שמפמפמים לכם באמצעי התקשורת, פרסומת פה פרסומת שם, צובעים לכם הכל במותגים, שותלים לכם ספאמים במיילים שלכם, שר התקשורת מש"ס רוצה לפקוח עין על מה שאתם רואים ברשת.
    ובעבודה? נו, חברים אפילו כבר אין באגד.
    הכל מופרט הכל שטיפת מוח.
    ד"ר דניאל גולמן צדק.
    זה הוא שכתב את הספרים על אינטלגנציה חברתית וקודם לכן על האינטלגנציה הרגשית.
    הוא זה שכתב על הניכור.
    ולפניו עשו זאת הסוציולוגים מקס וובר ודומיו. הם פשוט לא יאמינו אם הם יראו את התיאוריות שלהם היום.
    וג'ורג' אורוול מנוחתו עדן? מקומו בין הנביאים הגדולים האיש שרצה להזהיר אותנו מכל זה.
    הוא אולי קרא לספר 1984 אבל זה נכון גם לשנת 2007.
    המנכ"ל הוא לא החבר שלכם הוא מנצל אתכם, לא נותן לכם זכויות סוציאליות ולא עתיד.
    סתם אחד עם כסף ושררה.
    הוא באמת לא המשפחה שלכם.

    רחל

  • nirselickter  On 13 בנובמבר 2007 at 14:13

    גם אני רציתי להגיד משהו…
    בתור אחד שגם היה בכמה חברות בהייטק, לפעמים בראיונות הייתי רואה את לוח השעם עם התמונות מהטיול האחרון של משפחת אבגד ובסוף מקבל גועל

    הפתרון כנראה הוא הגיל
    כשמתבגרים קולטים את השקר של החברות האלו ואז אנחנו גם הולכים לחברות שמאכלסות אנשים בגילנו
    שבאים לעבוד על מנת להתפרנס
    חברות כמו אלתא, שלבטח הדור הצעיר בז להן ולתרבותן ( או חוסר תרבותן הארגונית)
    בחברות כאלו – אין שטיפת מוח כי בגיל מבוגר אי אפשר למכור לך סיפורים משפחתיים בצבע סגול או כתום

  • מיקו  On 19 בדצמבר 2007 at 10:46

    לא סתם פתחתי בלוג על זה!
    http://ovdim.wordpress.com

  • עובדים  On 6 בינואר 2008 at 14:57

    צריך לזכור שחברה זו לא משפחה, ממש כשם שאין עובדים ששייכים לארגון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: