להלן תכתובת מייל ביני לבין עורכת מגזין סטטוס שהחלה בשבוע שעבר והתנהלה ברובה היום. התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה [1], אבל למרות אי הנעימות, הנושא העקרוני – ניצול הרצון או האינטרס של אנשים לראות את שמם בדפוס – מספיק חשוב לדעתי כדי לחשוף חלקים רחבים ממנה כאן. אם זה לא ברור, אני חושב שהגישה של להציע פרסום ("חשיפה" קוראים לזה בתקשורתית מצויה) בתמורה לעבודה היא עניין בזוי ומעציב. צר לי על אנשי מקצוע שצריכים לעבוד בתנאים כאלה.
בנושא של SBC, המו"ל של סטטוס, הגבתי לפני כמה שבועות על פוסט אצל וולווט, שעסקו בנושאים משיקים. אין לי עניין בויכוח על החשיבה הניהולית העסקית של הדרך בה פועל המו"ל הזה לעומת אחרים, כי זה נותן לה לגיטימציה. נכון, וזה גם משתמע מהתגובה שביקשתי וקיבלתי מרונית שווה, העורכת, לפני הפרסום (מופיעה בסוף), רוב המו"לים פועלים בדרכים דומות. זו אחת הסיבות למשבר הקיים בעיתונות.
| גדי שלום שמי רונית שווה ואני עורכת מגזין סטטוס – הירחון לחשיבה ניהולית. אנחנו מקדישים גיליון לנושא פרסום-שיווק, ובעקבות קריאה של חומרים שלך, לאורך השנים, הייתי שמחה מאוד לפרסם מאמר שלך בנושא: פרסום, הרשת וטכנולוגיות נוספות. נמצאת בטל: XXXXX וגם, כמובן, במייל. המון תודה רונית |
שלום רונית
בעקרון הייתי שמח להיענות להצעתך, אולם מנסיוני עם SBC אתה רואה מהם את
הכסף רק אחרי שכבר שילמת עליו את המעמ, מס הכנסה והביטוח הלאומי.
אם יש אפשרות להבטיח תשלום – אני מניח שנסתדר לגבי גובהו – במועד, יש על מה לדבר.
כל טוב בכל מקרה.
גדי
|
הי גדי בקיצור, נראה שלא הבהרתי את העניין שבוע טוב |
תמהני אם תשמחו במידה ואעשה פרסום פומבי לחילופי המיילים בינינו.
כנראה שלא הבנתי אותך, חשבתי לרגע שמדובר בניסיון לעיתון רציני.
צר לי שאין לך תקציב לעבוד, בהצלחה שיהיה.
 כותבי סטטוס, רובם ככולם, אינם כתבים בגלל רצינותו הרבה, אין הוא מעסיק עיתונאים ואין הוא עוסק בהבאת "סיפורים צבעוניים וסקסיים" במידה שתמצא לנכון לפרסם בפומבי את חילופי המיילים בינינו, בברכה ובהצלחה |
הי רונית
אין לי שום דבר אישי נגדך, להיפך.
זה נושא עקרוני. SBC אינו מוסד ללא כוונת רווח, בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא כותב בחינם עבור מוסדות כלכליים שידועים בכך שהם שונאים לשלם גם כשהם מעוניינים בכך.
ואם כתבה אינה מפרנסת אותי, סימן שראוי שאעבוד בחינם? האם הערך של מאמר בחתימתי בסטטוס הוא כזה ששווה את הכתיבה בהתנדבות?
אותו "תשלום סטנדרטי" אינו עניין הראוי לבוז או לזלזול, ואם יש מקום לצער הוא רק שאת, כעיתונאית, סבורה כך . הוא שכר עבור עבודה שלמרות שאינה קשה כמו עבודה במכרה, הרי שאינה פחותה. אני משקיע בכתיבתי ואני מאוד שמח להערכה, אבל מצפה לתמורה.
המניעים שלי לכתוב עבור סטטוס הם יותר מהסטטוס של הופעה במגזין הזה. טקסטים שלי כבר הופיעו במקומות לא פחות מכובדים. כאלה שמשלמים.
לא תערכי בחינם רק עבור הסטטוס שבהיותך עורכת סטטוס, לא?
|
הי גדי חיפשתי אם יש טלפון שלך בסוף, כדי לדבר.. הייתי שמחה מאוד לשלם לכל מי שעושה עבודה. למיטב ידיעתי, סטטוס הוא המגזין היחיד של |
—-
דיברתי עם רונית בטלפון, הסברתי לה את דעתי לגבי החשיבות העקרונית שבהפסקת ההתעלמות מהנושא הזה בתוך הבראנז'ה. זה שכולם יודעים על זה, מדגיש עוד יותר את חשיבות העניין של לא לפחד לדבר על זה.
אם לא היה ברור קודם, ולמען הסר ספק, הטענה העיקרית שלי היא לא כלפי שווה אלא כלפי מו"לים – וזה בהחלט לא רק SBC, זה גם אתרי אינטרנט שחלקם נחזים להיות מכובדים והם בבעלות כלי תקשורת מרכזיים ועשירים – שהופכים את הכתיבה למשהו שתמיד יהיה מישהו עם אינטרס לתת אותו בחינם. זה לא שלא יצא לי לראות כלי תקשורת מרהיבים שנוצרו בהתנדבות – זה רק שמעולם לא ראיתי משהו מרהיב התנדבותי כזה שנעשה על ידי עסק מסחרי.
בכל מקרה, ביקשתי מרונית תגובה מסכמת, והנה היא:
—-
|
 לכולנו ידוע, שהמו"לים בארץ אינם צדיקים גדולים, מבחינה זו סטטוס משתדל לשמור על ניקיון ושקיפות. אני מתייחסת אל סטטוס כאל אחד המגזינים הרציניים ביותר, אני אמנם מתפרנסת מהמגזין אבל גם נהנית מאוד לערוך אותו בברכה |
מה אתם חושבים? טוקבקים בעילום שם יצטרכו להיות מעניינים וחסרי אלימות במיוחד כדי להישאר.
[1] התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה או לתת אותו לעידוק, שיפרסם אצלו
ערס פואטי 
תגובות
גדי,
לדעתי הטעות של רונית היא שהיא לא כתבה במייל הראשון שהכתיבה היא ללא תגמול כספי.
אני מניח שתסכים שישנם אנשים שיסכימו לפרסם ללא תשלום. לדוגמה, הרוב המוחלט של העיתונים האקדמיים לא משלמים לכותבים, לעורכי המשנה ולמבקרי המאמרים. ברוב המקרים העיתונים הללו ריווחיים מאד. יחד עם זאת, מפרסמי המאמרים, מקבלים תגמול שאיננו כספי מיידי.
מה שכתבתי בתגובה הקודמת לא מתייחס לעיתון שכתבת עליו. אינני מכיר אותו.
השם שלי מופיע בלא מעט מאמרים שפורסמו ללא תגמול כספי אך הם יצרו לי שם של בעל מקצוע בתחומי, הכרה וגם עבודה בתשלום. אני כמובן לא מתפרנס מכתיבה.
אני לא יודע מה קורה בברנז'ה באופן כללי אבל אחרי שני נסיונות עם SBC (כתיבה בגלילאו) שהתשלום עליהם הגיע בשוטף +שכחתי +פרח מזכרוני+למה לא באת קודם?!
פשוט הפסקתי לכתוב להם.
אם יפסיקו לכתוב להם אולי הם יחליטו לשלם (טוב, לי קל לדבר, אני לא מתפרנס מכתיבה שכזו).
אגב, זה לא רק SBC, בעבר פנו אלי מנענע, מנרג' וגם מNFC בבקשה לפירסום תכנים מהבלוג. חיני-חינם כמובן (תקבל קרדיט, הם אמרו). עניתי בהסבר נלהב שבחינם אני כותב בבלוג ואין לי שום כוונה לתרום לעסקים למטרות רווח. גם לא תמורת לינק (בNFC אפילו לא הציעו לינק אלא רק קרדיט לשם).
מ-NFC דווקא היו לי צפיות אחרות.
אז מה עם שביתת התסריטאים, הגרסה העברית?
המימד הנסתר כאן הוא שכשלא משלמים לכותב, הוא כמעט תמיד יבוא עם אג'נדה סמויה (נגיד, לקדם את עצמו), ובעצם יעקר את תפקידו של עורך המגזין. כשכל התכנים שלך הם תכנים אינטרסנטיים, אתה מפסיק להיות כלי תקשורת ומתחיל להיות כלי תעמולה
עם מו"ל עבריין אחד מאיר דוד שהורשע בזיוף יחד עם טל יגרמן וכולם שותקים. אל תעבדו שם בחיים כדאי גם שתבדקו מי עזב שם ולמה. וד"ש חם למנהלות החשבונות הפתטיות שמגרדות 4000 שקל כדי לשמור על העבריין
הנה לינק למו"ל
http://www.courts.co.il/SR/kitvey/07035380-kt.htm
קודם כל, למיטב ידיעתי, "סטטוס" אינם היחידים שמעזים בחוצפתם להציע עבודה בהתנדבות (כן, הסתירה במונחים פה מכוונת). נתקלתי לא אחת באתרים ופרסומים מודפסים שמבקשים חומר בחינם. זו שערורייה אחת.
לגבי התנהלות SBC באופן כללי, לצערי הרב יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה, כי לצערי הרב עוד יותר יצא לי לעבוד שם אבל לצערי הרב אולטימטיבית, זה בטוח יהפוך לתביעת דיבה. למרות שלזכותי תעמוד טענת "אמת דיברתי" והוכחות קליניות למחלות נפש של חלק מהאנשים שעבדו שם.
בכל מקרה, עשית טוב שפירסמת. תודה.
זה קורה כל הזמן באתרים הכי ניצפים שיש וזה עושק של כותבים מקצועיים, נקודה.
בושה וחרפה שצריך בכלל לציין שאין תשלום, בושה וחרפה שהמצב הוא כזה.
בלי כל בושה הם מקבלים עוד ועוד חומר מכותבים מקצועיים והס מלהזכיר תשלום ולו קטן.
מי דיבר על 800 שקל?
כדאי להפסיק עם השיטה, ליצור תאגיד של כותבים באינטרנט עם תשלום הגיוני עבור כל כתבה או מאמר
בכל תחום שהוא.
האינטרנט הולך ונעשה מכרה של זהב והגיע הזמן לתת לכותבים המקצועיים תשלום עבור כל מאמר .
היא לא בקפיטליסטים החמסנים אלא בעבדים המוכנים לעבוד בחינם העיקר שדבריהם יחד עם שמם המצורף למילים יופיעו באיזה אמצעי תקשורת כזה או אחר
כל עוד תהינה תגובות מהסוג של אני כותב לכל מיני מגזינים בחינם אבל זה מקדם את השם שלי כבעל מקצוע, או משו כזה, אין כל סיבה שהשיטה הזו לא תימשך.
בצדק אגב, מצידם של בעלי אמצעי התקשורת האלו.
בלינק ששלחת מצויין שעונשו של מאיר דוד עוכב עד לשמיעת ערעורו, ולא מצאתי כל קישור באשר לפסק דין סופי כלשהו. לכן, אין לכנות עבריין מי שאין פסק דין חלוט נגדו המרשיעו בעבירה פלילית. בשעות מאז העליתי את הפוסט קיבלתי לא מעט תגובות די אמוציונאליות, ואם הן לא ירגעו אאלץ למחוק טוקבקים (רוויטל, אגב, גם הטוקבק שלך גבולי וכולל גם דברים שאין לך שום דרך להוכיח – הוכחות קליניות הן עניין שדורש סמכות רפואית).
ושוב – העניין עצמו הוא לא רק SBC, אלא העקרון הזה לפיו מו"לים מרשים לעצמם לצפות להוציא על התכנים שהם מפרסמים רק את הוצאות הטלפון לכותב. וכמו שציין יוסי מעלי, הדבר גורם לעלויות נמוכות אבל גם למוצרים בעייתיים וירודים.
ואני מסכימה – לאדם צריך להיות אינטרס כלשהו – או שהוא מקבל תשלום עבור כתבה או טור שכתב, או שהטור או הכתבה יעזרו לו בדרך אחרת…
בתום הקריאה שאלתי את עצמי – נו ? ו…?
מה אתה רוצה לומר, בעצם ?
מאן דהוא מוציא עיתון/עלון ומזמין כותבים להשתתף בחינם.
פחות או יותר כמו שאתה מזמין אותי לכתוב אצלך, ובהשאלה, האם אתה חייב לי כעת 4 שקלים ?
אני כותבת כי אני רוצה, וכך גם אתה במקרה דנן.
זו טעות סמנטית פשוטה של הגב' מהעלון ואכן לו הייתה פונה אליך מראש בבקשה להתנדב לכתיבת מאמר, לא היינו צריכים לקרוא את הפוסט העקר הזה, שעליו הייתי מחייבת כטוקבקיסטית בעוד לפחות 6.5 ש"ח [ אבל הייתי מעגלת לך בסוף ל-10 ].
זה קורה. פנו אלי פעם והזמינו כתבה.
אני בנאדם נאיבי. אמרתי נכתוב, אחר כך נדבר על תשלום. .
כשצילצלתי לברר מה עם התשלום נאמר לי . מה, לא ידעת?
אנחנו משלמים רק לעיתונאים. הוטרינרים שכותבים אצלנו עושים זאת רק בשביל הפרסום.
לא כתבתי שם יותר, כמובן.
אבל זוכרת טוב טוב את תחושת ההשפלה…
אסתי,
לא כתבת מה הבעיה עם כתיבה לשם קידום ופרסום? אומר שוב שאני לא מכיר את המגזין המדובר אבל אני מתכוון לפרסומים מקצועיים (במקרה שלי הנדסיים) שבעיקרם אקדמיים.
אם אני מבין נכון, את ואחרים המגיבים כאן מתפרנסים גם מכתיבה ולכן עבורכם באמת הסידור הזה אולי לא מתאים.
הרבה קצף כבר יצא על SBC בכל מיני מקומות, אבל מאחר שהם לא היחידים – נרד מזה.
אני מסכימה עם מה שאמרו כאן מעליי – האשמה היא באלה המסכימים לעבוד בחינם. וגם באלה שמוכנים לעבוד במחירי רצפה ומזנים את המקצוע. כתיבה ועריכה הם לא המקצועות היחידים בהם נכנסו אנשים צעירים, לא מנוסים ורעבים מאוד, והורידו את המחירים עד כדי כך שכבר לא משתלם לעבוד.
מצד שני, אני מזכירה לכל המגזינים, העיתונים ואתרי התוכן – מה שאתם מקבלים בחינם או במחירים נמוכים מאוד, בדרך כלל גם שווה ככה. הכל תלוי באיכות התכנים שאתם מעוניינים להציג. ואם זה רק בשביל למלא את הדפים בין הפרסומות, אז כל הדיון הזה עקר ממילא. אני רוצה להאמין שיש עוד כמה מקומות בהם יש חשיבות לאיכות העבודה (ולא רק בעיתונות, אלא בכלל).
בזמנו הבטחתי לפרסם בריש גלי את שמו ופרטיו של כל עורך שיפנה אליי ויציע כתיבה תמורת קרדיט.
ואתה יודע מה – הם הפסיקו לפנות ועכשיו הם לא פונים כלל. לא שאכפת לי, אני מתפרנס יפה (לא מכתיבה), אבל קצת חבל לי שבמקרה שלי, הפראיירים רק התחלפו.
ישנם היום בארץ עשרות, אם לא מאות, של כותבים שלא מקבלים תשלום על עבודתם. חלקם עושים את זה תמורת קרדיט, כתחביב, ואחרים עושים זאת בלית ברירה, כי הם מאמינים שיום אחד יגיע העורך שיציע גם לשלם עבור כשרונם, ולא רק לנצל אותו.
חוץ מזה, לפעמים גם גונבים אייטמים מבלוגים, ואז אין מה לדבר אפילו על קרדיט.
בעולם מושלם הייתי עולה על באריקדות ונלחם בעד זכותי לכתוב ולקבל תשלום הוגן וראוי עבור המאמץ האינטלקטואלי. בעולמנו הלא מושלם בעליל עשיתי הסבה לכתרים וסתימות. לפחות יהיה לי מה לאכול…
זה יותר טוב.
עדיף מכלום, כמובן, אבל עדיין מקומם.
ושוב- יצויין כי מדובר על מקומות מסחריים שמגלגלים סכומים נכבדים כל שנה.
פרט לזה אומר רק- עבודה שנעשית ב"התנדבות" או בתשלום נמוך מהממוצע, בדרך כלל גם נראית ככה.
לאותם אנשים לזלזל בכבודם (ובפרנסתם) של העוסקים בו, ולהציע להם לעבוד בחינם.
למה אף אחד לא פנה אלי וביקר שאעשה עבורו עבודות הנדסה תמורת קרדיט, ולמה אף אחד לא פונה לרופא שיניים ומבקש טיפול שורש תמורת חשיפת שמו בפורומי מנהלים רקובי שיניים.
מדוע כל כך קל לזלזל בעוסקים בכתיבה ולהציע להם הצעות מחפירות – הצעות ששום בעל מקצוע אחר לא היה מקבל?
אני דווקא יכול להבין במקרים מסוימים אינטרס של אנשי מקצוע לפרסם מאמר ללא תשלום תמורת איזה סוג של קידום עצמי.
אולם, כדי שהתופעה גבולית זותהיה לגיטימית צריך שיתקיימו מספר תנאים: אם הכותב הוא מי שמתפרנס מכתיבה דרישה ממנו לעבוד בחינם היא ניצול מכוער (כמו במקצועות רבים אחרים אגב) .
להבדיל אם הכותב הוא איש מקצוע אחר שרוצה לקדם את עצמו ע"י כתיבת מאמר זה צריך להיות במגזין שהרוויח את היוקרה שלו ע"י העסקת כותבים אמיתיים בתשלום וכמובן שרובם המכריע של הפרסומים נכתב ע"י אותם כותבים. לא פחות חשוב הוא לדאוג שאותם בעלי האינטרסים נותנים גם איזה שהוא ערך אמיתי ולא רק מקדמים את עצמם.
איסוף של מילים מכתבים מנוצלים ואריזתם בכרומו זה לא הוצאה לאור, זה יותר דומה לסרסרות.
רק הערת אגב קטנה, איזה מזל שאין לך 50000 קוראים, אחרת היית מסתבך עם ישראל חסון
גדי,העבר את הפוסט לירון לונדון.דומני שהיה עורך סטטוס בזמנו.
ואני מקווה בשבילך שהרבה כסף.
למה שתתן בחינם לאחרים לקרוא את מה שעמלת על ההתמקצעות בו שנים רבות?
אגב, אני לא חיה מכתיבה. אני חיה מארט בפרסום.
אבל אל דאגה גם כאן יש את אלו שגוזלים ממני את מקור פרנסתי כי אשתו של הלקוח יש לה חברה שבעלה קנה לה מחשב והיא יודעת לעשות פוטושופ משו משו.
ואני לא מדברת על כל אלו שאין להם מושג לא בפרסום ולא בשיווק ולא בעיצוב או קופי אבל פתחו כבר משרדי מיתוג או ברנדינג (כמובן) ועושים את הבוחטייה מהשרלטנות שלהם בעוד מקצוענים כמוני שומעים – מה פתאום אלף חמש מאוד דולר על לוגו. קיבלתי הצעה במאתיים שקל…
וכו'.
"בגלל רצינותו הרבה, אין הוא מעסיק עיתונאים "
וכל מילה מיותרת.
המקצוענות של כותבים-שאינם-כותבים-מקצועיים שווה הרבה כסף, אבל הכסף לא יבוא מהכתיבה. לכתוב מאמר אורח בעיתון מקצועי (מכובד, כן?) זה בדיוק כמו להשתתף בפאנל בכנס בלי תשלום, או אפילו סתם לשלם על כנס מקצועי בשביל המינגלינג.
לא מכירה ספציפית את סטטוס, אבל לא בטוחה שהבמה שווה את המאמץ אם כותבים שם רק כותבים לא מקצועיים. מצד שני, בתחום הניהול, הדברים המעניינים באמת מגיעים הרבה פעמים מאנשים שהם מנהלים בפועל, לא "עיתונאי" ניהול.
בכל מקרה, באמת טיפשי לפנות לכותבים מקצועיים עם הצעה של קרדיט כתמורה.
אכן נהוג בעיתון אקדמי לא לשלם, אבל בהחלט ובהחלט לא מדובר כאן בעיתון אקדמי, ויש הבדל אם היא פונה למישהו עם מקצוע בתחום שמפרסם את עצמו דרך פרסום הכתבה, ובין פניה אל כותב מקצועי כמוך שזה תחום ההתמחות שלו. אם כבוד העורכת "לא יודעת מזה" אז שתחפש פראיירים אחרים.
לגבי שיטות התשלום, זה הורג אותי לפרקים מחדש, כעצמאי יועץ מחשבים כבר התרגלתי לדרוש שוטף+10 כדי לקבל התחייבות שוטף+30 על הנייר ובסוף שוטף+50 ומשהו זה מה שקורה בשטח. עשיתי קצת עבודות לSBC ואחרי שהסכימו איתי על שוטף+30 שילמו ש+90 והתנצלו ש"ככה זה אצלנו בענף". עניתי להם "אבל ככה זה אצלי בענף" וברגע שהיו לי מספיק לקוחות אחרים ויתרתי על עבודה מולם.
אני מחפש קריירה חדשה, ובהחלט חשבתי על כתיבה, אבל סיפורי הזוועות שאני שומע מאנשים בתחום מוציאים לי את החשק.
עם יאיר לפיד. ידיעות חפץ ביקרו, שישמש דוגמא לכל כותבי הפרפראות, ביד קלה ובמוח פופוליסטי
שילם לו כמו לכל העיתונאים בידיעות, והפך אותו
למותג.
לכמה עיתונאים מגישים בטלוויזיה זה קרה, הפרנסה המדהימה הזאת?
כמעט שאין.
במקום לחלק את העוגה, לאפשר לכותבים, עיתונאים ואנשי מקצוע להרוויח את מה שמגיע להם , משלמים משכורות רעב לעיתונאים, ויש כמה בודדים שמקבלים כמו 1000 ביחד.
אם זה הסיפור בידיעות, איך לא יהיה הסיפור באינטרנט?
גם אתר רשימות צריך לקחת תשלום על כניסות אליו
משום שחלק ניכר מהבלוגרים כותבים מאמרים, ולא סיפורים אישיים, ועל זה לא מגיע כסף?
אני לא מיתמם, אין לי מושג למה כפולה בעיתון שווה 2000 או 200 שקל, או במקרה של אסתי למה הלוגו שווה 1500 דולר ולא 50, ובלי לזלזל באיש. תבינו: יאיר לפיד מקבל הרבה כי מוזס החליט לשלם לו והרוב מקבלים שכר מגעיל כי מוזס-נמרודי-שוקן ומאיר דוד מזלזלים בהם ומורחים אותם. אבל לרוב יש יכולת לגרום נזק כבד לעסקים של מוזס-נמרודי-שוקן-דוד ושות', פשוט לסרב לכתוב ולהאט את הקצב במקביל להתנגדות כמו בהארץ, עד אז אתם בוכים וכותבים
אבל כל עוד אתם עסוקים בלשמור על התחת שלכם כדי להתקדם בארגון ולראות משכורת סבירה של 8000 שקל אחרי שלוש שנים, אז כולכם תמשיכו לאכול אותה
כתבה תשבצי היגיון שפתרתי.
רונית מתפרנסת, ואפשר להבין את האינטרס שלה. זו בדיוק הבעיה, קשר פחד מתמשך, שקשה למוטט. רק אם כותבים יתארגנו ויצייתו לחרם, זה יעבוד. גם אני תוהה כמו מגיב מעלי, מה מניע אנשים שאינם בני 21 נניח, לכתוב תמורת 200 שקלים לכתבה. מדוע הם חושבים שזה יותר טוב מכתיבה בבלוג בחינם.
מה ש- Islay כתבה
למה לשלם על כשרון ועל מקצוענות?
הרי בעידן הפוסט-אמו שלנו הכל הולך. כולם מעצבים וכולם עיתונאים וכולם סופרים וכולם מבקרי ספרות (ראה את הפוסט של אריק גלסנר על יאיר לפיד כמבקר ספרותי) וכולם חכמים וכלם נבונים ולאיכות אין כל ערך ובטח שלא צריך לשלם עליה.
רק תעשה סיבוב בפורומי הספרים ותקרא את כל מבקרי הספרות העילגים שמסיימים את ביקורתם מלאת הוואו והמכמיר לב ב10 בסולם עצמם ואחר כך הולכים להשתלח באריאנה מלמד ובביקורות שלה המשעממות מחד והכבדות והטרחניות ומלאות המובאות מספרים שהם מעולם לא קראו ואין סיכוי שיקראו מאידך
הדרישה לקבלת תשלום הוגן תמורת עבודה לא בא מהמקום בו אני מצפה שאתה תתפרנס מהכתבות המקצועיות שלך בכל מיני מגזינים מקצועיים
הדרישה שלי באה מהמקום בו תשלום הוא הערכה על מקצוענות ועל כשרון.
ואני חושבת שחוסר תשלום או תשלום עלוב מראה על חוסר הערכה עד בוז עמוק לעושה המלאכה.
אבל כנראה שהמילה "הערכה" נגנזה יחד עם "מקצוענות", "איכות", "כישרון" וכל אלו מחכות עד לתום העידן הפוסט-מודרניסטי רומס הכל שהגיע אלינו ועדיין לא מתפנה מכאן למרות כל מיני סימנים שהוא מראה כבר זמן מה.
כשאתם תתנו בראש לבוסים העלובים והמגעילים, היחס והשכר ישתנו, חוץ מזה גם אני נגעל מהפורומים והמשתלחים ולא שם עליהם קצוץ, אבל תבחיני בין השאלה הכמותית של העילגים לבין האחריות האישית והקולקטיבית של הכתבים, מה לעשות שיש פראיירים בני 23 שכותבים ב-200 שקל לכפולה? חוץ מזה אם את כל כך נוכשרת ומקצוענית, ואני בטוח שאת כן, תמצאי אפיקים חדשים שמשלמים יפה ובזמן, אני בטוח שיש
הבעיה היא לא הבוסים הקמצנים והרעים כדבריך
והיא גם לא שלי ספציפית ולא קשורה לכשרון שיש או אין לי
הבעיה היא הרבה יותר רחבה. מתחילה בעידן הפוסט-מודרניסטי בו אין כבר שחור ואין לבן ואין טוב ואין רע והכל "איכותי" והכל "אמנות" והכל "שפיט" וכו'
ממשיכה בתקופה הקפיטליסטית חזירית בה אנו נתונים עד צואר, דבר שמחסל את שאריות הסולידריות והופכת אנשים לעבדים בנשמתם מהריצה אחרי הכסף שהפך לתכלית הכל, וגם כמובן הופך את בעלי העבדים לכבדי לב עוד הרבה יותר מאשר היו במדינות הדרום לפני שלינקולן עשה שם סדר
מעבודתה, פרסום וכיו"ב, אז מה ההיגיון לשלם לה? היא בוודאי תסכים לכתוב ללא תמורה כספית, אם רק יציעו לה.
לדעתי, יש ויש בעיה אתית עם מדיניות "סטטוס". יתכן שההסכמה לכתיבה בחינם אינה מתקבלת תמיד בלב שלם ומתוך חופש. יותר נכון היה לשלם לכותבים ולאפשר למי שרוצה בכך לפרסם גם מודעה בתשלום.
מעניין אם יש פסיקה של בימ"ש בנדון. הרי כתב-העת הבנוי על מאמרים בחינם נמכר בכסף מלא.
אסתי,
כנראה שיש הבדל בין מי שמתפרנס מכתיבה לבין מי שלא. בתור מי שתחום עיסוקו הוא הנדסי אני יודע בוודאות כי לפרסומים בעיתונות המקצועית יש חלק חשוב בעבודות שקבלתי בארץ ובחול. אגב כל פרסום כזה עובר תהליך ארוך ומייגע של ביקורת שגם המבקרים אינם מקבלים עבורו תשלום.
אתן לך שתי דוגמאות נוספות. מספר אנשים שאני מכיר הקימו מערכת המבוססת על קוד פתוח אשר נותנת שרותים חינמיים למשתמשים. במערכת הושקעו זמן ומאמץ וזאת ללא תגמול כספי. לאחר שנה ומשהו אנשים אלו מקבלים פניות מגופים שונים לעבודה בתשלום.
דוגמה שניה שגם מוכרת לי באופן אישי היא של סמנכ"ל להשקעות באחד מבתי ההשקעות המוכרים בארץ. אותו אדם כותב מדי פעם באחד מעיתוני הכלכלה הנפוצים וזאת ללא תשלום מהעיתון. האם הוא פראייר? ממש לא! פעילות זו היא אחד הדברים שהביאו אותו לאן שהוא היום. אומנם זה לא הדבר המרכזי ולא החשוב ביותר אבל ללא ספק תרם.
(ולמה השועל אוכל לי את התגובות)
אני מדבר לעניין גופו, איפה שיש ועד עובדים חזק העובדים יוצאים נשכרים, נקודה, כולל אגד חברת חשמל וכו'. מהם הבוסים רועדים, אני בא וקורא לפעולה במקום מסכת קיטורים, זה הכל, וגם אני נפגעתי מברוני התקשורת שגם חייבים לי קצת אבל מצאתי עוד אפיקים לחיות
אלא אם זה למטרות פילנטרופיות. אבל אם אני צריכה להשקיע עכשיו ולהביא את מיטב הידע שצברתי בעשור האחרון ולהוציא 1,500 מילים מעניינות, שישלמו.
גם ב"אותות" לא נוהגים לשלם לכותבים
תקן אותי אם אני טועה, גדי
הנה סיטואציה: אני מראיין אותך על ניהול שיווק פרוסם או וואטאבר שעורכים חושבים שאתה מבין בו – אתה מדבר איתי שעה בטלפון ונותן לי אחלה ציטוטים.
אני בונה כתבה ומתכוון להעלות אותה – לא תדרוש ממני כסף עבור הראיון, למרות שעל ייעוץ בתחום לאדם שלא יכתוב את שמך בעיתון כן היית מוציא חשבונית.
והנה, בא העורך שלי ואומר שאני אדיוט ושהביטויים "אומר שמשון", "מציין שמשון", "עוד הוא מוסיף כי", "מדגיש שמשון", "הוא מסיים" מיותרים.
אני מעיף את כולם. נותרו למעשה ציטוטים שלך כשאני זה ש"הביא לדפוס", אני מעיף את הקרדיט שלי ושם את השם שלך למעלה, כי תכלס אתה הכתבת לי אותם. זה לא אותו דבר כאילו אתה כתבת ולמעשה לא ביקשת כסף?
1
מי שרוצה לכתוב בחינם, שיפתח לו בלוג ויכתוב כאוות נפשו ורצונו. לכתוב בחינם אפשר גם בפורומים מקצועיים שונים.
2
עצם הציפיה מכותבים לספק מכשרונם ונסיונם ללא תשלום – זה מה שמקומם אותי יותר מכל. בושה וחרפה, בעיני, ש"סטטוס" לא משלם לכותביו. בזיון.
3
זכותו של כל אדם, כמובן, לכתוב בחינם. אבל בעקיפין, הכותבים בחינם פוגעים באלה שכתיבה היא פרנסתם, ממש כמו אלה שמסכימים לכתוב טור לאתר אינטרנט עשיר ולקבל תמורתו 150 שקלים ברוטו
באותות היו שלושה סוגי כותבים: עיתונאים שקיבלו כסף לא רע על עבודתם כפרילאנסרים (איתי בנר, שכותב בלוג פה ברשימות, היה אחד מהם). אנשי מקצוע שתרמו מכשרונם בשל המכובדות של המקום – למשל, גדעון עמיחי, שממש לא היה צריך לא כסף ולא פרסום אלא מקום לחלוק את תפיסותיו המבריקות, ולעתים נדירות כותב אורח שביקש לתרום מאמר מקצועי ספציפי. על הרוב המכריע של התכנים שבאותות איגוד המפרסמים שילם (כשמודדים אינץ' מול אינץ') נכון שזה לא נעים לזרוק ביצה על מישהו ולראות אותה נמרחת לך על הפרצוף?
ואחרי שהתלכלנו מעט במדע העברי של אינטרסים, מהם ואתה לא תגיד לי אני אגיד לך ותשתוק כבר, אציין שאני שמח מאוד שרוב המגיבים מתייחסים לנושא העקרוני.
גדי, הרי הוזמנת והתראיינת בתכניות טלוויזיה שונות על תקן של מומחה רשת ולא ביקשת תשלום, למרות שהתכנית עשתה רייטינג גם בזכותך, לא? כך גם ברדיו. סטטוס אולי מציעים הצעה מחוצפת והדיון העקרוני כאן מתקיים על עיתונות מודפסת, אבל בכלי התקשורת האלקטרוניים התופעה בולטת לא פחות. היחידים שדורשים ומקבלים כסף על ראיונות בתכניות הם דווקא העיתונאים מהמודפסת (והם מרוויחים בשש דקות ראיון בין חמישים למאה וחמישים דולר. לא רע, נכון?)
נגעת כהרגלך בנושא חשוב ביותר.
את הנושא החשוב מאוד הזה צריך לקדם דרך קביעת נורמות חדשות בנוגע לכותבים מקצועיים באינטרנט.
לדעתי עוד כמה שנים יקימו חברה שתקבל מס חבר ותפקידה יהיה לשמור על זכויות יוצרים של כותבים באינטרנט, כמו גם עניין של זכויות תשלום על כל מאמר.
אין ספק שחברה כזאת אם תקום, תקבע גם קריטריונים נוקשים לקבלת אנשי מקצוע מסוגים שונים לתוכה, ולא כל אחד שהתחיל לכתוב בוואללה יוכל להתקבל אליה.
היתרון של דבר כזה יוכל לשאת פרי אם כל מי שכותב מאמרים וחומר מקצועי למעלה מעשור ירשם אוטומטית לגוף הזה, ואם יחליט למסור חומר בחינם
זה לא יהיה דבר מובן מאליו, אלא החלטה אישית שלו.
חבל שזו ממש לא הדוגמה הראשונה והאחרונה שניתקל בה. ומה שיותר חבל, זה שכל מנהל או עורך של גוף תקשורת-לא משלם שיקרא את הפוסט הזה אפילו לא יחוש גירוד קל של אי נוחות, כי המקומות האלה שלא משלמים באמת משוכנעים שהם עושים טובה מדהימה לכותבים שלהם, כי בסוף תמיד תבוא איזו זרובבלה ותכתוב או תתפשט תמורת "קרדיט" או "חשיפה". ובין "קרדיט" ל"סטטוס" אין הרבה הבדל.
זו הבעיה הגדולה של עידן הבלוגים- ההנחה הכללית הזו, שכתיבה זה משהו ששולפים מהמותן, לא עבודה או מקצוע לכל דבר
תודה תודה תודה לך גדי
על הפוסט החשוב הזה, שאולי ידקור לכמה אנשים את המצפון
[בעניין התגובה הראשונה של רויטל, היא לא מתייחסת לאף אדם קונקרטי (וגם מסייגת ואומרת – "חלק מהאנשים שם"), אז אני לא כל כך רואה איך יש בזה הוצאת דיבה. אבל אני לא עו"ד]
ולעצם העניין – נראה לי שיש הבדל בין מי שעיסוקה כתיבה (או צילום) לבין מי שהיא רופאה, עורכת דין או צלמת אופנה שמבקשים ממנה לכתוב איזה טור חד פעמי בנושא בו היא מתמחה. במצב כזה אני חושבת שכל הצדדים יוצאים נשכרים – הקוראים, הרופאה, העיתון.
רק מה? זה נכון כל עוד אכן מדובר בעניין חד פעמי (ולא בתוכנית עסקית) וכל עוד הדברים ברורים ומובהרים מראש. מנהלת מחלקת ילדים שכותבת טור בו היא מבהירה למה רצוי לא לשלוח ילדים מנוזלים לגן לא מחליפה עיתונאי, לא מתיימרת להחליף עיתונאי, ואני רואה הבדל גדול בינה לבין בחורה צעירה שמוכנה לכתוב טורים דומים לעיתון במטרה להכנס לתחום.
אהוד – יצא לי כמה פעמים (ספורות) לראיין מישהו ו"להביא את דבריו לדפוס". אני לא חושבת שיש עם זה בעיה – הרי לדבר בטלפון רבע שעה על נושא בו אתה מבין דורש הרבה פחות מאמץ מכתיבת 200 מילה על אותו נושא בדיוק. מה באמת ההבדל בין זה לבין ראיון טלפוני? הרי כשאתה מביא דברים של מישהו לדפוס אתה לא מצטט אותו מילה במילה, אלא לוקח את דבריו, מסגנן אותם, מסדר אותם בצורה מתאימה וכו'. אני לא חושבת שיש בזה פסול, גם לא במישור הפגיעה בכיס של העיתונאי.
יש היום שיטה של לבקש מכותבים מקצועיים לפרסם וכמובן שבלי תשלום.
העניין הזה של השיטה חייב להיפסק.
אתרי אינטרנט ובכלל זה רשימות בונים את עצמם בכדי שיוכלו לקחת כסף בכניסה, אבל רובם דוחים את הקץ.
עוד עשור זה יקרה מאליו.
כניסה ל – YNET
תעלה כסף פחות מקנייה של עיתון יומי אבל יהיו מנויים.
כניסה לאתרי העיתונות הגדולים תעלה כסף
למנויים וכיוצא בזה.
כניסה לאתרים עם חומר מקצועי תעלה כסף.
בינתיים זה ברמה של פאטה מורגאנה אבל זה יקרה.
חשבתי ש"זה נכון כל עוד אכן מדובר בעניין חד פעמי (ולא בתוכנית עסקית)" הבהיר שאני לא מתייחסת לשיטתיות שבעניין, אלא למקרים בהם הגורם המקצועי יכול לתרום מנסיונו והכשרתו באירוע נקודתי במצב שבו הכתב הרגיל לא מתאים או לא רלוונטי.
נמחקה לי התגובה? התחלתי לומר (בין השאר) שלא לעניין להאשים אנשים שכותבים בחינם. כל אחד עושה את זה מסיבותיו שלו, שחלקן הגיוניות, ולא הם אלה שאחראים לשימוש הסיטונאי והמזיק בשיטה הזו, או לזה שמערכות העיתונים משתמשות בזה כדי להוריד את רף השכר בענף כולו (אם יש כאלה שכותבים בחינם, למה שנשלם לך יותר מ-200 ש"ח? ואם משלמים לך 200 ש"ח, למה שלא תעבוד כבר בחינם?).
אני שונאת את הקטע של הקאטפייט עם הצעירים שעובדים בזול ו"הורסים לך את הפרנסה" (בין אם זה בכתיבה, בתרגום או בעיצוב גרפי). זה להגיד שלעשירים יותר (דהיינו הלקוחות) מותר לפעול על פי שיקולים כלכליים גרידא, אבל העניים צריכים לגלות סולידריות. עקום לגמרי.
במקרה הזה, גופי עיתונות אמורים להתמודד עם זרם של אנשים שמוכנים לכתוב בחינם כמו שהם אמורים להתמודד עם איומים אחרים על האיכות והאמינות — לחצים מסחריים ופוליטיים וכו'.
שמפרסם מאמרים מקצועיים בתמורה לקרדיט. זה עוד נסבל ובמידה מסוימת אתי.
הבעיה היא עם כלי התקשורת הגדולים, דוגמת ידיעות אחרונות שבין היתר באתר הבית שלו ynet
מבקש מאנשים לכתוב, ולא מציע להם כלום בתמורה.
אה סליחה, קרדיט
לפחות לך הציעו קרדיט תמורת הכתיבה!
אני הבוקר גיליתי אייטם מהבלוג מודפס. קרדיט? אזכור? נאדה
אני לא יודעת אם לפרוץ בצחוק, להזדעזע או להישאר בשוק ממהחוצפה הזו, בעיקר מהמשפט הבא, שאין ספק שהוא מופת ודוגמא לחוצפה מהזן האטום יותא, שאינו מודע לעצמו אבל עסוק, כנראה, בשיכנוע עצמי מאסיבי:
"אכן, לעתים יש בעיות עם סדרי התשלומים,
אבל במקרה שלי העניין פתור. לא משלמים עבור הכתיבה בסטטוס (פרט לסטטוס שבדבר)"
העניין פתור, נו. כבר מזמן לא נתקלתי בפתרון כ"כ יצירתי.
אני מכיר את סטטוס כמגזין רציני בד"כ, וירון לונדון אכן ערך אותו הרבה זמן, ולעומת זאת אין לי שום מושג מי זו רונית ואם היא שווה או לא (התייחסות למלוכסנת הרחוקה), אבל כל אלה ממש לא רלוונטיים.
מכל הדברים שעלו כאן, הבעיה המרכזית לדעתי היא כשאתה מבקש ממישהו שיעבוד בחינם בתחום עיסוקו המרכזי, זה שהוא מתפרנס ממנו. אני אישית נתקלתי בזה לא מעט במקצוע שלי (פסיכולוג), ותמיד אמרתי שאני מוכן להתנדב בהרבה דברים, אבל מהמקצוע שלי אני צריך לחיות.
כמובן שאם הבן-אדם מתנדב מיוזמתו, אז שיהיה בריא, אני מאוד מעריך התנדבות, אבל לפנות למישהו שהכתיבה היא תחום עיסוקו ופרנסתו כדי שיכתוב בחינם זה לא לעניין, וגם חוצפה.
כשאפשר גם לנצל מעצבים?
http://havisualist.blogspot.com/2008/01/ynet.html
כתבתי הבוקר תגובה ארוכה לכל הנגזלים, כולל הקוזקים הנגזלים.
מדוע לא מצאת לנכון להכניס אותה?
שמישהו מהבוכים יסביר לי כיצד כתיבה מקצועית לעילא של פסיכולוג/ יועץ אסטרטגי או איש מקצוע אחר פוגעת בכושרו של העיתונאי להתפרנס? מה אכפת לו אם הפסיכולוג מרוויח מהכתיבה? והאם הוא מרוויח קליינטים או צ'ק?
והאם ענף המו"לות עושה עוולות יותר מענף ההיי-טק, לדוגמה, המעסיק אנשים בלילה, בחג ומתי לא מבלי לשלם שעות נוספות?
ולמה כשגדעון עמיחי מוצא במה לרעיונותיו בחינם באותות, גדי,זה בסדר? אבל כשד"ר אורן קפלן, למשל, עושה זאת בחינם, יש כאן בעיה מוסרית? ואם יש, של מי היא?
אבל אל תתנו לעובדות לקלקל לכם את הסיפור, תמשיכו לבכות.
רונית שווה
חיפשתי כאן איזושהי תובנה/ זווית מקורית ולא מצאתי, כל זה כבר נאמר מיליוני פעמים.
עיתונאים יותר קל לנצל מאשר עובדים אחרים, כי כמו 'חינוך' (להבדיל מאות הבדלות) עיתונאות זה אקשן שהוא נשי ביסודו, פועל יוצא של היסוד הנשי שבאדם, אותו יסוד שבכל מקרה מרגיש פראייר כשהוא צריך לעבוד למחייתו. בשביל מה לשלם עבור ריפוי-בעיסוק ו/או חיפושי סטטוס. במילים אחרות אשה שנלחמת על השכר שלה מעיתונאות נלחמת על לא יותר מאשר הסטטוס שלה כ'אשת קריירה', גם כאשר על-פניו זה נראה אחרת. את המלחמה האמיתית שלה על פרנסה היא עושה עם הזוגים שלה, הקיימים או הפוטנציאליים, ואצל פמיניסטיות על אחת כמה, כי הרי מבחינה נפשית-ריגשית הן מתאפיינות בכך שהזוגים האמיתיים שלהן הם ה'מעסיקים' שלהן, ה'מקום-עבודה' הוא הבית האמיתי שלהן, לא סתם המילה 'עבודה' הומרה ב'תעסוקה'.
נכון, וכבר אמרתי, גם בגברים יש את היסוד הנשי, מי פחות ומי יותר, אצל עיתונאים הרבה יותר.
ואם גם אני לא חידשתי כאן דבר אז סליחה שהטרחתי.
אשה (או גבר) שנלחמת על השכר שלה מעיתונאות (או חינוך) נלחמת לא פעם על שכר הדירה שלה.
התגובות ברשימות ניתנות למחיקה לאחר הפרסום, ולא עוברות מנגנון אישור מוקדם. יכול מאוד להיות שהתגובה שלך (כמו של דורה, אם תשימי לב) לא נקלטה.
רונית שווה (גילוי נאות: אני מכירה אותה והיא באמת שווה) היא תופעה יוצאת דופן בנוף של SBC, ומי שעבד שם (כמוני) למד על בשרו שדווקא הגישה הישרה שלה עשויה לחסוך לו הרבה עוגמת נפש בדרכו לגבות מהם את התשלום. למעשה, הייתי מציעה למחלקה השיווקית שלהם לחגוג על זה: תכתבו אצלנו בשביל הסטטוס, ולא תצטרכו להשחית את ימיכם בניסיון לטלפן להנהלת החשבונות (הם מקבלים שיחות רק שעה ביום!) או לשמוע שהם מוכנים לשלוח את הצ'ק, אבל רק בתחומי תל אביב. המודל של SBC מול הכותבים שלה עובד כמו המודל של התלושים לחג – הרווח מגיע מכל אותם אנשים שפיספסו את התאריך של התלוש ולא עשו את הקנייה. בדומה, SBC מרוויחה יופי מכל הכותבים שנשברו בדרך (כמוני) והשאירו את הכסף אצלם. אם השיטה של רונית שווה חוסכת לי את כל שלבי הביניים המבאסים עד למסקנה שהכסף אבוד – זאת שיטה לגיטימית לגמרי.
בעל מקצוע חופשי שמפרסם מאמר באכסניה מכובדת ויוקרתית מרוויח פרסום חינם ששווה לעיתים פי כמה וכמה מכל שכר כותבים שיתכן וראוי היה לשלם לו. הבעיה היא לא עם הכותבים המקופחים כמו עם הקוראים שלא יודעים שהמוצר אותו הם מחזיקים ביד הוא לא יותר מקובץ של סדיני טקסט ששרבטו בעלי אינטרס מסחרי ותדמיתי כזה או אחר. הבעיה מקבלת מימד נוסף או אחר כשהעורכת פונה לאדם שפרנסתו היא ביצרת תוכן. אדם כזה לא ירוויח מאומה מפרסום שמו ופניה לכותב מקצועי בבקשה שיכתוב בחינם הינה מחוצפת ומעליבה.
ודבר אחרון – שוק הפרסום בארץ דל ועלוב. חלק עצום מהמוציאים לאור שורדים אך בקושי. רק הגברת התחרות במשק הישראלי תגדיל משמעותית את עוגת הפרסום הלאומית ובכך יתאפשר גם למוציאים לאור להיות נדיבים ואנושיים יותר לאנשיהם
ואל תבלבלי את המוח בהתפלספויות מיותרות, את בסך הכל משרתת של המו"ל המפוקפק שלך ותו לא
עוד מעט תציעי שכולם יכתבו אצלך בהתנדבות כדי לקדם את העיסוק המקצועי בניהול. הרי מנהלים בכירים מרוויחים היטב, אז למה שיבקשו כסף? כסף זה עניין לשכירים עניים יחסית כמוך וכמו הצעירים, אבל את הרי במגרש של הגדולים. הא?
את יושבת בתוך בניין מחליא וצפוף מלא אנשים שאין להם לאן ללכת ושהיו מתים לעוף משם.
גם בהרצאות, כנסים וימי עיון הרבה פעמים לא משלמים
והרי הכנת הרצאה דורשת משאבים של זמן והשקעה,הוצאות שיחות טלפון ונסיעות
יש מרצים שמתעקשים נורא ואז משלמים להם משהו סמלי, ויש מרצים מחו"ל שלהם זה ברור שמשלמים (כלומר שכר על ההרצאה, מעבר להוצאות הטיסה), למרות שעמיתיהם בישראל עשויים להיות באותה רמה ואולי אף יותר מוצלחים
בכל אופן ההתכבתות בין רונית וגדי חשובה וטוב שפורסמה ושהדיון נפתח
"לדבר בטלפון רבע שעה על נושא בו אתה מבין דורש הרבה פחות מאמץ מכתיבת 200 מילה על אותו נושא בדיוק" – לחלוטין עניין סובייקטיבי – יש נושאים שעבורי יותר קל לכתוב מאשר לדבר – או אם אני מדבר, אני ממילא מכין לעצמי נקודות בכתב מראש.
"הרי כשאתה מביא דברים של מישהו לדפוס אתה לא מצטט אותו מילה במילה, אלא לוקח את דבריו, מסגנן אותם, מסדר אותם בצורה מתאימה וכו'". – זו בדיוק פעולת עריכה שאפשר לעשות על טקסט שמישהו כתב.
וכפי שנכתב למעלה – מומחים לכל מיני עניינים גם מוזמנים להתראיין בטלוויזיה או ברדיו בתחום מומחייתם – יש כאלה שגובים עבור ההופעה ויש כאלה שלא.
אני עדיין חושבת שיש הבדל בין מצב שבו אתה מראיין מישהו לכתבה (ומפרסם אחר כך את הדברים כחלק מכתבה גדולה יותר או באמצעות "הבאה לדפוס") לבין פנייה למישהו בבקשה שיכתוב כתבה או טור ב"התנדבות".
מעניין אותי, אתה חושב שצריך לשלם למרואיינים?
[ גם התגובה שלי נעלמה באופן מסתורי. להלן שחזור… ]
לינוי – מאה וחמישים דולר הם הרבה מאד כסף בשביל שש דקות, אבל כדי לעשות את מה שאני עושה בשש דקות אני למדתי שבע שנים. והלימודים – גם הם לא היו בחינם. בטח לא בשביל "קרדיט".
כשמישהו נותן משהו בחינם, במחיר לא משתלם או רק בעבור "קרדיט", מה שנגרם בסופו של דבר זה ירידה כוללת במחיר השוק של אותו מוצר (וזה לא משנה אם זה כתיבה או שולחן או שירות לקוחות). וכן, גם ירידה באיכות. וזה גורם למי שלמד שנים והתמקצע בנושא מסויים כדי לייצר מוצר איכותי, להוריד גם הוא את המחיר כי הוא בכל זאת צריך להתפרנס ומחיר השוק הרי נמוך. אבל אז יש לו כבר פחות כסף כי הוא מרוויח פחות ואז הוא קונה מוצרים פחות איכותיים (וזה לא משנה אם זה צמיג לאוטו, או עגלה לתינוק או מקדחה חשמלית). וכשמישהו קונה מוצרים פחות איכותיים כי הם זולים יותר (וזה לא משנה אם זו מנורה או דיסק לצריבה או עיתון) זה גורם למישהו מקצועי אחר להוריד במחיר. והגלגל חוזר והאיכות של המוצרים רק יורדת.
בסופו של דבר מגיעים למצב שכולם מתלוננים על השירות של תמיכת האינטרנט שלהם כי אנשי התמיכה לא מקצועיים (אנשי התמיכה מוכנים לעבוד בשביל גרושים), מגיעים למצב שאנשים מתלוננים על מצב איכות הסביבה אבל עדיין קונים מנורות לא חסכוניות (כי הם כולה עובדים בתמיכת לקוחות אינטרנט ואין להם אין כסף למנורות ידידותיות לסביבה), מגיעים למצב שמשאיות נוסעות בכבישים עם צמיגים שחוקים בני למעלה מ-10 שנים (כי המעסיק שלהם חייב לעמוד במחיר התחרותי ואין לו כסף להחליף צמיגים כל 4 שנים), נהגי המשאיות מתלוננים על איכות המלצריות במסעדות (שחיות משכר זעום וטיפים), מגיעים למצב שאנשים משלמים הרבה מאד כסף עבור טלויזיה שהם בעצמם מודים שמספקת זבל של תוכן ואיכות שידור ירודה (ומי שרוצה תוכן איכותי יותר צריך לשלם "פרמיום" ולגלות שאיכות זה בעצם קצת יותר ערוצים עם אותה איכות של תוכן), מגיעים למצב שהמוצר מתקלקל יומיים אחרי סיום האחריות שלו (המקרר ומכונת הכביסה של ההורים שלי בני למעלה מ-10 שנים ולא עושים בעיות כמו המקרר ומכונת הכביסה החדישים שלי), מגיעים למצב שכשכל המחשב קורס פתאום מגלים שחבל שהגיבוי של העבודה הסמינריונית נמצא דווקא על ה-CD שקנית בזול (אבל 100 יחידות עלו כמו 20! ואני – אני כולה מלצרית אז איך אני אשלם על גיבוי איכותי?) ומגיעים למצב שבו לא ברור אם המקצוע הוא עיתונאי או חזאי או דוגמן או זמר או שחקן או מגיש חדשות או סתם סלבריטי. הכל אותו הדבר.
אז צריכים לכתוב לעיתון כתבת שער מקיפה על בלוגים? תפנו לוולווט או לזרובבלה. שתיהן אותו הדבר, לא? שתיהן בלוגריות פופולריות, שתיהן דמויות פיקטיביות, שתיהן משתמשות בדיוק באותן 27 אותיות כדי לכתוב את הפוסטים שלהן. אחת מהן חושבת שמגיע לה תשלום עבור מה שהיא אומרת? לשלם עבור כתיבה? למה מה – זה בניה או משהו כזה? לא נורא – השניה בטח תיתן את אותו הדבר בחינם. איכות? אהה… צריך רק לראות מי מצטלמת טוב יותר לשער.
העיתונאים הם חלק מהותי בבעיה.
מי שמוכן לקצץ בהוצאות הטלפון שלו ולשאת חלק בעצמו; מי שמקבל בהבנה עיתון שמחליט לחסוך בשי לחג "בגלל המצב"; מי שעומד מנגד כאשר הנהלות שולטות במערכות העיתונים – שלא יתפלא ובוודאי שלא יבוא בטענות.
בעיתונים הרגילו משום מה את הכותבים לכך שיש מחיר לקרדיט – ואת המחיר הם עצמם צריכים לשלם.
הכסף חשוב כאן, אבל לא פחות העיקרון. פעם מדדו כאן עיתונאים לפי כישרון – היום לפי מספר מלים, וזה כל ההבדל.
הי גדי, מניסיוני עם אס.בי.סי. מדובר בגוף ממש מושחת ולא הוגן. הסטטוס שם הוא שהם קונים כתבה ואז מפרסמים אותה ב300אלף מגזינים מקצועיים לאורך כל השנים. ניצול וחוסר הגינות. אין פלא שגם המגזינים שלהם נראים ככה
תמיד אמרו לי – כשיהיה לך עסק תנהגי כמותם
ובכן אני שמחה לבשר: יש לי עסק וגם כשאני נותנת צ'אנס לכותבים חסרי ניסיון אני משלמת להם
:)
פוסט שלי מלפני 3 שנים, בפורום מוזיקה אלטרנטיבית דוקא (ריקי אולי תזכור את הדיון ההוא). הדיון אז היה על משהו אחר, אבל במקרה נדרשתי להגן במסגרתו על עמדתי העקרונית לפיה אני לא מוכנה לכתוב לאף עיתון או אתר מסחרי בחינם, למרות שאינני מתפרנסת מכתיבה.
בקריאה עכשיו הוא נראה לי רלוונטי גם לכאן, וברשותכם אני מצטטת את החלק המרכזי:
"
אז למה בעצם העקרונות האלה שאני דבקה בהם שלפיהם על כתיבה בעיתון אני צריכה לקבל כסף שלא מזיז לי את קצה קצהו של החשבון? מדובר, בחיי, בסוג של אלטרואיזם. מדובר בזה שאם אני מסכימה לעבוד בחינם אז אני חלק מהבעיה. בעצם הסכמתי לכתוב בחינם אני לא מיטיבה עם המדיה – אני עוזרת לה לרדד את עצמה עוד ועוד, אפילו אם הייתי סבורה בשוגג שאני היא מתנת האלוהות לעיתונות המקומית. לא ממני יקבלו ב-Ynet לגיטימציה לא לשלם לכתבי התרבות בדיוק כפי שגם אם היו מתחננים אלי לא הייתי מתכנתת עבורם בחינם. אלא שאיכשהו, על תיכנות הם משלמים, מחיר שוק מן הסתם (תאמינו לי – יותר מ-6000 שקל בחודש), וגם על איכסון האתר הם משלמים, על השרתים, ועל החיבור לאינטרנט, ועל החשמל, ועל המקלדות, ולגרפיקאים, ולעובדות הניקיון, ובעיתונות המודפסת לא חושבים במקרה שמחר הם יבקשו מבית הדפוס לתת להם נייר בחינם רק בגלל שהם ידיעות אחרונות ויתנו להם קרדיט והמון כבוד. אם כבר אתה רוצה לטעון כנגדי – תשאל למה אני מסכימה למשכורת רעב שכזו, לא למה אני לא מוכנה לוותר עליה. העיר איננו מלכ"ר ומה שעושה אותו איננו הנייר עליו הוא מודפס בדיוק כמו שזמינות השרתים של וואינט איננה מה שאנשים מחפשים בו.
"
(שאר הדיון כאן: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1722-285-10535500,00.html).
רק לסבר את העין והאוזן, בקרוב כנראה שרשימות יהיה פריט עסקי, ואם לא הוא אז הבלוגים בתפוז ובנענע כן.
לכן גם כתיבה בהם כחלק מהמגזין העל – מהווה כתיבה חינם. כך גם בקפה בדה מרקר.
אין בעיה עם הישירות והכנות, יש בעיה עם השיטה – מצד שני, זה לא חדש.
אבל רונית, מה קרה לך? את מופתעת מזה שגדי רוצה כסף?! צר לך על זה שהתשלום הסטנדרטי הוא מה שמעניין אותו. המוח שלך הסתובב לגמרי.
להיות מפוכח זה בסדר, אבל הזדהות עם התוקפן (השיטה המנצלת, למי שלא הבין)?
זה פשוט מעציב
מצטער על ההצטרפות המאוחרת לדיון הישן הזה…
אני השתתפתי בעבר בגליון הראשון של "מקסים" מבית SBC.
כיוון שאני לא מתפרנס מכתיבה (איש הייטק) ולא רציתי לסבך את עצמי בכל הנושא של החזקת משרה נוספת, ויתרתי על התשלום עבור הכתיבה. אבל גם הייתי מבקש תשלום, הסכום העלוב שהציעו לי ממש לא היה שום סוג של תמריץ.
עכשיו, בואו נניח שיש לי את מה שצריך על מנת לכתוב כתבה טובה על קולנוע (התחום שאותו סיקרתי), בוודאי כשמדובר במגזין קליל (עד אינפנטילי, כפי שגיליתי שהגליון הראשון הגיע אלי). אבל הבעיה כאן היא לא יכולת הכתיבה, אלא העובדה שהמניעים שלי לא היו כלכליים.
מהרגע שהבנתי שאני לא הולך להנות מהכתיבה במגזין, כיוון שהיא דורשת ממני גם לצפות בשלושה סרטים כל חודש (גם אם אין כאלו שאני מעוניין לצפות בהם), להתפשר על איכות הכתיבה שלי (כיוון שאחד הסרטים הוא "משפחת סימפסון, הסרט" שעם כל חביבותו ממש אין מה לכתוב עליו), ולקבל על הראש מעורך שלא משלם לי גרוש, עזבתי אחרי גליון אחד.
כלומר, אין מי שעובד בחינם – יש מי שעובד עבור תמורה לא כספית (קרדיט, הנאה, אתגר, האגו של לראות את שמך מתנוסס על גבי דפי כרומו) רק שכל התמורות האלו יציבות הרבה פחות מהכסף הישן והטוב. תמורת עוד כמה מאות שקלים לכתבה אפשר לקבל כותבים שמוכנים לראות סרטים משעממים, לשמוע מוזיקה מחורבנת ולקרוא ספרי ניו-אייג' איומים. לעומת זאת, גם אם הצלחת למצוא כותב טוב בחינם – סביר שתאבד אותו בפעם הראשונה שהכתיבה תתחיל להרגיש כמו עבודה ולא כמו חוויה.
סליחה גדי, אבל זה דיון עקרוני? זוהי רשימה ענקית של השתלחויות בSBC ודומיו.
מלבד הטעות (הסמנטית, כנאמר למעלה) שבלא לכתוב את העובדה שכתיבת מאמר היא ללא תשלום, רונית שווה היתה הוגנת לחלוטין.
סטטוס (מעולם לא קראתי) נותן במה לכותבים. לא רוצה – אל תתשתף. SBC עושים מזה כסף? אז מה, גם בבלוגים פרטיים יש אד-סנס.
רווה, אישה רגילה ולא הדוברת של SBC, כותבת בציניות קלילה שאין לה בעיה עם תשלומים כי אין תשלומים. ואם לא קלטת שכותבים בסטטוס בשביל הסטטוס ואח"כ עוד עוקץ כאילו היא לא רצינית – למה אתה מתפלא שהיא מחזירה?
את הטנגו רקדת יפה מאוד, ועכשיו כולם משתלחים. דיון עקרוני בכל מחיר?
בהסכמה – לא אומרת שלא דפקו אותך
בקיצור – כל הכבוד לגדי.
הוצאת ספרים מכובדת, מהגדולות, פנתה אלי פעם בהצעה להשתתף באנתולוגיה ללא תמורה.כלומר, בתמורה לחשיפה.
זה קורה הרבה ליוצרים – מוזיקאים, ציירים ועוד, שמתבקשים לתרום לאירועים שגופים גדולים עושים מהם הון. הסיסמה היא תמיד: חשיפה, וההנחה המובלעת (או הנאמרת בגלוי) היא שהיוצר יעשה הכל תמורתה.
אפשר להקיא.
סירבתי, אגב, להצעה, ובעקבות סירובי הוצע לי לפתע תשלום ראוי.
קראתי את ההשתלחויות במו"ל של סטטוס (שאינני מכיר) ואת הכעסים העצומים של כותבים שאינם מוכנים להתנדב.
מאידך, אני מבין היטב את המו"ל שמבקש כותבי חינם. כל אחד צריך לעשות את השיקול שלו.
צעירים שרוצים להיות עתונאים מוכנים לעבוד בשכר מינימום כדי להיכנס למקצוע היוקרתי – זו מציאות. הכעס לא ישנה אותה.
כאשר אנשים עובדים באמצעי תקשורת פופולריים ומקבלים שכר נמוך, אבל בגלל המוניטין מרוויחים מהרצאות – זאת מציאות.
חבל על הזעם הנורא הנשפך בתגובות.
אפשר להתווכח, אבל צריך להיות ריאליים.
מי שרוצה להתנדב – יתנדב, מי שיוכל להרוויח – ירוויח.
מאיר דוד בתחילה הבטיח כמובן תשלום לכתבים ולא עמד בהם. יתרה מזו, הוא לא עמד בכל הסיכומים הכספיים מולי, וכשרציתי לתבוע אותו אמר לי במלים ברורות ש'אין לי קייס', מכיוון שהייתי איש המקצוע היחיד שלא החתים אצלו כרטיס.
מוסר התשלומים שם היה כל כך ירוד שכמעט מדי יום קיבלתי שיחות טלפון מספקים שונים וכתבים שונים בנוגע לחובות כלכליים..
כשרונית שווה הגיעה לחפיפה מולי (ביקשתי לעזוב – אתה בטח מבין…*) הסברתי לה את הבעייתיות במקום, אבל יש אנשים – ואני לא מאשים את רונית – שהמקום הזה מתאים להם עם אופיו הבעייתי.
מה עוד נספר? על מתנות עלובות לחג (סט סירים כשעבדתי שם…*), צ'קים דחויים כתשלומים, פיטורים סדרתיים והתפטרויות סדרתיות, אה וכן… אפילו קפה כזה פשוט כמו שמגישים בצבא. היה ממש נורא.
מאז צמחתי והתפתחתי. היום יש לי שותפות במשרד פרסום. ולמרות תקציב שנתי של כ-10 מיליון שקל, לא שמתי ולו שקל אחד בעסקים של SBC.
אז במקומך הייתי פשוט שולח להם טקסט שנראה לרוב כרגיל לגמרי, אבל שיש לו סאבטקסט נוראי, משהו שהוא טאבו לגמרי, נגיד, היטלר צדק, גנדי טעה. משהו פרובוקטיבי גרידא. ואז כשהעורכת היתה מבינה מה היא עשתה, היא היתה בא אלייך בטענות ואתה היית אומר לה שככה היא אמרה לך לעשות, לקדם את האג'נדה שלך כמו ששאר הכותבים עושים.