זאת העיר שלי

סרטון סלבס תל אביביים בעד דב חנין. תבלו:

(מידע נוסף)

בטוקבקים בשוקייה נשמעו טענות נגד עיר של סלבס, וכמה שזה לא אמיתי וערוץ 2 ופויה וכו'. אני מסתכל במופיעים בסרטון, ואף אחד מהם לא נהיה מפורסם סתם כי הוא מפורסם, או כי שידר מהאולפן את "מצלצלים". כל ה"סלבס" בסרטון הם חלק (זה שהצליח לו, פחות או יותר) מהמעמד היצירתי של תל אביב, מהדברים שעושים את תל אביב למה שהיא. כבר מאה שנה, עוד מעט, שאנשים יצירתיים בכל התחומים (כולל כמובן תרבות, אמנות ותקשורת) מגיעים לתל אביב. הדברים מתרחשים כאן ולא בשום מקום אחר.

התסיסה הזו ברחובות, של כאלו שישרדו כאן ואלו שבעוד עשור ומטה ימצאו את עצמם בחזרה בכפר (סביוני מודיעין העילית) נובעת לא המתחמים של חולדאי (פה החדר אוכל, ופה מגרש המסדרים ושם מתחם הבילויים של הנמל. מקום טוב למחפשי מכות) ולא מדירות הפאר ברוטשילד בולברד.

באמת סליחה מכל מי שחושב שאלו שמעדיפים לנסות ליצור וליזום, לרוב תחת סיכון כלכלי ועלויות קיום מטורפות יחסית לכל מקום אחר, לא רלוונטיים כי הם מתבטאים ללא ניחוח החמוצים העממי והאותנטי שהתרגלנו אליו בתקשורת. אתם יודעים, כאילו הם בני אדם שחיים במקום שאכפת להם ממנו. שיתביישו אלו שמעדיפים לגור במקום שלא רק שיארח מצעדי אהבה, גם לא יעשה עניין מגברים מתנשקים באמצע השדרה. ובטלני בתי הקפה, שחוצבים להבות וקנאות מקצועיות על קפה מוקפד. שיתביישו להם, זה לא בני אדם באמת.

אולי, אבל הם אלו שהופכים את תל אביב (ולבטח את מרכזה) למה שהוא. בלעדיהם שדירות רוטשילד באמת היו רק נדל"ן לתצוגות פסלים של הבורסה. הו, החוצפה של אנשים לרצות לחיות בהתאם לאתוס של המקום שהם בחרו לחיות בו, המקום היחיד במזרח התיכון שמאפשר קיום יצירתי (הסליחה מראש ממשוררי ירושלים, בית הספר לקולנוע בתל חי וחוג הקדרות של מוזיאון חיפה). כאן לא ישרפו ספרים של המיסיון, ולא יחשבו לקרוא רחוב על שמו של אדיר זיק (מה הלאה? שדרות היידר?).

חולדאי אינו מפלצת, אבל לתחושתי הוא מתאפק כל יום שלא להורות על סיוד העצים בשדרות רוטשילד בלבן, בגובה אחיד. זה לא יאמן, אבל גם אנשים שגרים באמצע של הכלום התל אביבי ולא עובדים בחמוצים או במפעל הם אזרחים שרוצים להשפיע על הסביבה שלהם. העופרים (בהשאלה: ההון הישראלי) כבר חירבנו את הסביבה של לא מעט מקומות בישראל, לא חייבים לעשות את זה גם כאן. ואם צריך בשביל זה את הטפו-קומוניסט, שיהיה.

 

אמיתי סנדי פרסם סקר חסוי, לטענתו, ממנו עולה שההפרש בין חנין לחולדאי קטן והולך. אין לי מושג אם הוא באמת יצליח לנצח אותו, אבל אין לי כמעט ספק שהאפקט והעוצמה של חנין בבחירות הללו יהיו מספיק חזקים כדי לשנות לא רק את פני מועצת העיר, אלא גם את הדרך בה יתנהלו קמפיינים בעתיד (הרחוק יותר, לא הכנסת בעוד שלושה חודשים).

לקריאה נוספת: אורי רדלר על תל אביב, הפריפריה והמעמד היצירתי. כבר הפניתי לשם בעבר.

איש היה באונטרבוקוביץ (וואחד פוסט, לרגל התקמבקות הבלוג)

עד כמה שונה העולם שאני חי בו מזה שגדלתי בו. וכל כמה שחוקיו שונים מאלו של העולם בו גדלו הורי, הרי שההבדל בינו לבין זה שלתוכו תיוולד בתי גדול הרבה יותר. זה לא שאני חושש שהיא לא תפתח ספר – קיר הספרים בסלון מספיק צבעוני כדי שבדרך למרפסת לענות לערס על האופנוע ששורק לה מלמטה היא תיתקל באחד – זו הוודאות שלעולם לא יוכלו ספרים להוות בעבורה מה שהם היו בעבור רבים מבני דורי.

"היו" בזמן עבר, כמובן. הם כבר לא ממש. יש לי חבר טוב שהתוודה שיותר משנתיים לא באמת פתח ספר. אני הכרחתי את עצמי לפני כמה שנים, במאמצים רבים, לחזור ולקרוא בהם. אני חייב להודות שאני מוכן פחות להתחייב להתשה של קריאה מורכבת – אם הספר לא נושא חן בעיני בתוך שלושים עמודים, אני נוטש אותו כאילו הייתי מנחם בן אכזר וקר לב. יש התמודדויות שיש לנו מספיק מהן בחיים עצמם. פעם, כמובן, הייתי מכריח עצמי לצלוח את הרגעים הקשים בתחילת ספרים נחשבים, רק כדי לגלות לפעמים שההמשך לא נהיה קל או מהנה יותר, אתה פשוט מתרגל (ולא, לא התחלתי את יוליסס). ולפעמים כמובן, לחוות חוויות שאף פלייסטישן לא מסוגל לתת. בינתיים, לפחות.

למען הסר ספק, הצער הוא על השנים לא על שינוי הטעמים. הספרים היו מופלאים לא רק כי ספרים יכולים להיות מופלאים, אלא גם כי לא היו לנו פלייסטיישן ואינטרנט וכמה אפשר כבר לשחק פרקקטה דודס בשכונה.

במרכז המסחרי של קראון, ברחבה הפנימית, היתה חנות אחת שנחלקה בין שני שוכרים . בחלק הקדמי – מתפרה של חייט שמבצע תיקונים לבגדים. בחצי האחורי – ספריה דחוסה בה שכנו כמה אלפי ספרים בודדים, לא יותר, שכולם נכרכו מחדש בעטיפות קשיחות עם גב עליו הודפסו בצורה בולטת פרטי הספר ההכרחיים. אולי חלק מכם זוכרים את הכריכות הללו. ומהספריה הזו לקחתי יום אחד את "אחד עשר האלופים", ספר צ'כי משנת 1922, שכרבים מהנערים שקראו אותו אי-אז – זכרתי עד היום. עלילות האיכר הצ'כי הנבון ואחד עשר בניו, שקרעו את קבוצות הפאר של יבשת אירופה בתוצאות של עשרים אפס הם מהדברים המלבבים ביותר שנער – או מבוגר – יכול לקרוא.

בועז כהן הביא לי אותו כמתנת יום הולדת. מסתבר שלפני כשנתיים הוציא אותו איתמר מ"חנות הספרים של איתמר" בהוצאה מחודשת לקראת המונדיאל. מיליון תודות בועז – הזיכרון לא תיעתע. כיף של ספר.

להלן קטע מהפרק הראשון:

איור: יוסף צ'אפק

אחד עשר המופלאים / אדוארד בס איש היה באונטרבוקביץ ושמו בנקוצץ, והאיש עני, אין לו בלתי אם בקתה קטנה ואחד עשר בנים. בדלותו הוגיע האיש את מוחו בתחבולות, מה אומנות ילמד  את בניו ויעשו חיל, עד כי לבסוף בא לידי החלטה , כי אין טוב להם מאשר להיות קבוצת שחקנים של כדורגל. מאחורי בקתתו השתרע אפר ישר ויפה, ואותו הכתיר בתואר "מגרש המשחק". הוא מכר את עזו, ובמחירה קנה שני כדורי-רגל והנערים פתחו באימונים. בכור בניו , הונזא, היה גבוה ודק מאד, ממש מוט קפיצה, על כן הוצב בשער. שני הצעירים, פרנציק ושורש היו קטנים וזריזים, על כן העמידם הזקן באגפים.  יום יום בהשכמה, בשעה חמש, היה מעורר את הבנים להליכה מאומצת במשך שעה דרך היער. אחרי שעברו שישה קילומטרים, נתן צו: "חזרה בצעדי ריצה!" ורק אחרי זה היו מקבלים את פת השחרית. ואז התחילה עצם העבודה. בנקוצץ הזקן הקפיד הקפדה יתרה, שאיש -איש מהם יידע כל דבר בשלמות. וכך הורה אותם, כיצד קולטים כדור מן האוויר, עוצרים על החזה ומוסרים אותו בדייקנות לשחקן הנמצא קדימה, כיצד מטעים שחקן הגנה, מכוונים למרכז יורים בעמידה ותוך כדי ריצה, וכיצד זורקים את הכדור זריקת חוץ ארוכה, ובכלל, כל ההלכות התלויות במשחק הכדורגל. הם ידעו המון דברים יפים, אך הרבה עוד היה על בני בנקוצץ ללמוד. ראשית חכמה- לימוד האתלטיקה הקלה. צריכים היו לדעת לרוץ בכל המרחקים: ממאה עד חמשת אלפים מטר. הם התאמנו בקפיצה לגובה ובקפיצה למרחק כשם שהתמחו בקפיצה לגובה, במוט, ובקפיצה משולשת. ממילא מובן שידעו לרוץ ריצת משוכות  ולזנוק יפה. ובכל אלה לא הסתפק עדין בנקוצץ הזקן. משלמדו הנערים, כדי שיחזקו זרועותיהם הנפת משקלות, הטלת כידון וזריקת דיסקוס, הוטל עליהם להיכנס אל זירת ההתגוששות היוונית רומית, כדי שכל גופם יהא מאומן בתכלית האימון. לפני שהתחילו בכלל באימוניהם היו עושים תרגילי נשימה במשקלות קלות, מכיון שבנקוצץ הזקן היה סבור  שבלי טכניקת נשימה טובה, ובלי לב חזק כל אימון הוא בבחינת מכת מוות. בקיצור, הם עבדו כל כך הרבה, עד כי לעת צהריים הסתערו על מזונם כזאבים רעבים ובלעו אותו כהרף עין, ואת הצלחות הניחו נקיות, כאילו לקקן החתול הברוד. אחרי כן התפרקדו על גבי הרצפה או בחצר על הקרקע למנוחה של שעה אחת. בשעה זו לא דובר הרבה, כל אחד מהם היה מרוצה כשיכל לפשוט את רגליו ולשכב בלי תנועה. משעברה השעה, דשן בנקוצץ הזקן בנקישות מספר את מקטרתו, הזעיק בשריקה את נעריו – והסער התחיל מחדש. בערב היום נכנס גם הזקן למגפי הכדורגל שלו לבין הנערים, כדי לשחק עמהם בחבורה של שנים עשר עם שלושה שערים. בערב היו מתפרצים אל תוך הבית כשטפון אדיר. בנקוצץ הזקן מעסה אותם תחילה  אחד אחר אחד ויוצק עליהם שלושה דליים מים קרים; אחר כך מוגשת להם סעודת ערב קלה. שעה קלה נתנה להם לשיחה, ואחר כך שלחם אביהם לישון. וכך העבידם הזקן במשך שלוש שנים רצופות. מקץ שלוש השנים הלך אבא בנקוצץ לפראג והביא משם טבלה, שתלה אותה במרומי השער. לטבלה היתה מסגרת כחולה ועליה היה כתוב אדום על גבי לבן:  אחד עשר בני בנקוצץ בכיסו היתה תעודה מטעם הנהלת גליל בוהמיה התיכונית כי אחד עשר בני בנקוצץ נכללו במדרגה השלישית. הבחורים התרעמו מאוד שהעמידו אותם רק במדרגה השלישית, אך הזקן השיב להם בנחת: – הכל צריך לבוא מתון מתון, לפי התור, בעזרת השם עוד תנצחו את ה"סלויה". אולם קודם לכן עליכם לחתור בקיר עד שתגיעו לכך. עזרתיכם בכל הדרוש לכם, מכאן ואיך תעזרכם ידכם עד שתעלו אל ראש הפסגה. כך הוא מנהגו של עולם!!!" זמן רב רגזו עוד הנערים, אחר כך שכבו לישון. ורק פרנציק ושורש סחו ביניהם ארוכות עד שהגיעו לכלל דעה, כיצד ירביצו בפלניצקא, זה של "סלויה" פרד, שהיה שוער זריז, ערמומי ומוכשר כשד, "גול" אחרי "גול".

 

העותק המהוה ממנו סרק והכין איתמר את המהדורה המחודשת. כל סיפור השיקום וההדפסה לקראת מונדיאל 2006, כמו גם קישורים לרכישת הספר, נמצאים כאן (תגללו מעט למטה, אחד האייטמים העליונים בעמוד)

 

נדמה לי שמי שטרח והקליד את הקטע הזה – שהגיע אלי בדרכי עקיפין – הוא שכני לרשימות, אליעזר יערי (על פי טעות קלה מהנוסח המקורי)