Monthly Archives: אפריל 2009

הילדה שלי זולנדר

זוכרים את הסרט זולנדר, עם בן סטילר? סרט ענק. לגיבור הסרט, דרק זולנדר, דוגמן על, היתה שורה של הבעות פנים שהפכו לסמלו המסחרי. למי שלא זוכר, להלן דוגמית:

זולנדר. כולם זוכרים את פלדה כחולה ואף אחד לא מתייחס למגנום או לנמר

לפני כמה ימים אמר לי חבר, נקרא לו דביר לצורך הפוסט, שעוקב אחר הפליקר שלי, שלאחרונה עוסק רק בבתי המדהימה, שבטח זה לא יהיה קל לגדל ילדה כל כך רצינית. איך זה שיש לה רק תמונה אחת מחייכת? זה לא ממש התחבר לי: בשבועיים האחרונים (אלה תיכף בת ארבעה חודשים. מתוקה להפליא ומאוד דעתנית. שלוש תקרות זכוכית ינופצו עד גיל 16 לפחות) מה שעושה לי את הבוקר זה לקום אליה כשהיא מתעוררת ולראות אותה מתמוגגת בחיוכים כשהיא מזהה אותי (אותי = המשרת שיביא אוכל וינקה, כמובן).

גם בהמשך היום, היא מתמחה בחיוכים שכבר אפשר לזהות בהם שלושה סוגים: צחקוק חזק עם השתוללות של כל הגוף, חיוכון לצעצועים (או הורים) שהיא אוהבת וחיוך קטן וביישני שהיא מסתירה מאחורי היד אם הצליחה להסב את תשומת לבנו (ממש קשה, כן?) אליה. ואני לא מדבר על הבייבי-טוק שגם הוא התחיל בשבועיים האחרונים. איזה לא מחייכת, מה קרה לך, הילדה אדי מרפי במצב רוח המתאים.

אז בדקתי שוב את הפליקר, ואז את התמונות שבמחשב, ובסלולרי, ואכן כן: עד אתמול, היתה בפליקר רק תמונה אחת שלה מחייכת. זה כמו לתפוס את הארפו מהאחים מרקס מדבר: אין דבר כזה שהיא קולטת שמכוונים אליה מצלמה, עזבו מצלמה, את הסלולרי המצלם שאני מנסה להרים בהפתעה – ולא נותנת מייד את אחת מהבעות הפנים הייחודיות, המסחריות שלה.

הילדה, כמובן, לא תהיה דוגמנית (לא שמישהו שואל או ישאל אותי, כן?). זה פשוט יהיה קשה בתוך המעברים היומיומיים בין תוכנית המחוננים של מכון ויצמן למנזר. אבל מסתבר שבינתיים לא סיפרו לה על זה, ואיך שהיא רואה מצלמה היא מתחילה, לא להתחנחנן אלא יותר לכיוון של… עזבו, טוב מראה עיניים. להלן הפוזות המייצגות (ויש לנו עשרות תמונות בפוזות די דומות) שלה בחודשים האחרונים.

 

1.  Lamborghini

שלוש-ארבע דקות לאחר הלידה, מתחת למחמם

 

2. Magnum / Cheetah:

בגיל שבועיים. פלאשים של סלולרי זה נחמד

 

3. Blue Super Steel

כמעט בת חודש. יופיע על דש הביוגרפיה "חיי עם אבא שעושה בושות"

 

4. Le représenter

צריך לתת לצלמים את ליטרת הבשר שלהם, אחרת הם לא יעזבו אותך בשקט

 

5. Ooooooh


לפעמים היא מוכנה לא לתת את הפרצוף הנחוש, המעט זועף, העקשני. אבל גם אז, תשכחו מחיוך

 

בעידן הנוכחי, הדימוי הוא כמעט הכל. וזה שיש לי מתוקונת צחקנית בבית לא עוזר, כשנוכחות הרשת של הקטנה כוללת מהתחלה נחישות, יופי, סקרנות – אבל שום דבר משועשע. ככה זה, לך תאמין לדברים שאתה רואה באינטרנט.

לא היתה ברירה. לפני כמה ימים, על שידת ההחתלה, בוצע מארב. כשתשומת ליבה נתונה למאמץ המשעשע להספיק לעשות עוד משהו ברגע שבין חיתול לחיתול, הגחתי מעבר לארון כשהסלולרי מצלם במוד של צילום רצוף. נכון שהגב נתפס אבל לא תאמינו, זה עבד. בעידן הזה, אם מטוס מתרסק באמצע הלילה במדבר – לרויטרס יהיה את הצילום הלא ברור שטומבי ובוטולזי תפסו בנייד המעפן שלהם. אז תמונה של הילדה מחייכת?

יש. בטח שיש. הנה הפריים. היחיד לפני שהיא שמה לב, שוב, שיש עדשה שמכוונת אליה ונזכרה בחוזה הפרזנטורית שלה עם לואי ויטון. עושה רושם שלא תהיה ברירה – או שנמשיך להפתיע אותה ונסכן את הגב, או שנקנה מצלמה נסתרת.

 

6. Garbo Smiles

זה לא שהיא לא מחייכת, זה שצילום כזה הורס את הדיסטנס