Monthly Archives: יולי 2011

מדינת ישראל הוכרזה ברוטשילד. בשישי הקרוב חוזרים על זה

ריסטרט

שמעתי מלא מעט אנשים, גם כאלו שתומכים במטרות המחאה, את אותה אמירת משיכת כתפיים ישראלית של זה לא יעבוד, זה לא ילך, עזוב אותך. ותהיתי מתי בדיוק הפכנו לאומה של קוקסינלים שמפחדים להתמודד עם אתגרים. סבא שלי השתתף בסלילת כביש טבריה-צמח לפני גיל 20; אבא שלי הלך אחרי לובה אליאב להקים את קרית גת, אנחנו מסתפקים בחיפוש קומבינה קלה ובמשיכת כתף של עזוב אותך, זה לא יעבוד, ישראלים עם חרא, כאלה מין. בחמש עשרה השנים האחרונות מצאתי עצמי לא פעם חוצב להבות נגד זה, ובעד מהפיכה המתגלגלת – כל עוד דיברנו על האינטרנט. לגבי המדינה, החיים שלי ושל הקרובים אלי בה? שום דבר לא יעזור. אולי מישהו יגיש בג"צ. להוציא את האצבע ולעשות משהו? רק כשמדובר בנסיון לצנזור האינטרנט או במאגר הביומטרי.

אז הנה הקומבינה הקטנה שלי למען המהפכה.

לאיפה כיוונו בהתחלה

עד אתמול זה היה רעיון להשתעשע בו בטוויטר, הבוקר זה כבר דבר שראוי לבצע. מדינת ישראל הוכרזה בשדרות רוטשילד מס' 16 לפני 63 שנה וכמה חודשים. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת לכולנו כמגילת העצמאות, היא המסמך המכונן (למרות שלמיטב ידיעתי אין לה ממש תוקף משפטי, אשמח להארות והערות בטוקבקים) שלנו. חתומים עליה גם וילנר מהקומוניסטים וגם נציגי החרדים.

הרעיון מאוד פשוט: הקראה פומבית של מגילת העצמאות ביום שישי אחר הצהריים, כמו במקור, מול הבית ברוטשילד בו הוקראה לראשונה, אחר כך אפשר לשיר התקווה ויאללה לקבלת שבת במאהלים. כי ברוטשילד נוסדה תקוה מחודשת לישראל, וכי חשוב שניזכר מאיפה באנו ומה היתה הכוונה כשהמדינה הזו התחילה. כה מעט ממנה מומש (היא נוקבת תאריך יעד לחוקה, למשל) אבל איזה כוונות טובות.

בדיון המצוייץ עלתה השאלה מי צריך להכריז בפני העם – היו שהציעו את אחד מזקני השבט, למשל קניוק, היו שדיברו על להביא דווקא אשה, וצעירה, ורצוי מזרחית. ושוב אנחנו בתוך הדיון על מי אנחנו ואיך אנו רוצים להזדהות. אהובתי, המוכרת אצל החברים והמשפחה בתואר "ההיא שיש לה ראש על הכתפיים וקריירה אמיתית" עלתה על הרעיון הנכון: הקראה קבוצתית. כמו קריוקי, של כל הטקסט של המגילה. אף אחד לא מחליף את בן גוריון, אף אחד לא עומד כמו בטקס בבית הספר בשקט.

במקום מועצת העם נעמוד, אנו העם, ונקריא שוב את ההצהרה שהתחילה הכל (הציבור, כמובן, משוחרר מהחליפות החגיגיות של הנוכחים במקור, אבל חולצה לבנה תהיה טאץ' נחמד). אחר כך אפשר לשיר התקוה ומומלץ להמשיך לקבלת שבת במאהלים השונים.

ואיך נדע אם זה הצליח? הנה המראה בשדרה מחוץ לרוטשילד 16 בזמן הכרזת המדינה. יהיה מצויין אם בשישי הקרוב יגיע מספר דומה של אנשים. ריסטרט נעים.

כבר בדיונון בטוויטר נשמעו כמה הערות והסתייגויות לגבי הטקסט (הנה כאן הטקסט המלא) של הכרזת העצמאות. אבל אנחנו לא בדיון בגילמן או בין האוהלים. זה המסמך המכונן של המדינה שלנו, ועכשיו כשאנו מנסים לעשות לה ריסטרט, בואו נחזור אל ההתחלה. פעם הספיק איש מבוגר, נמוך, עם קול מצחיק, שמקריא משהו מהנייר – ואנחנו מדינה. עכשיו תורנו.

אוף דה רקורד אמרו לי במטה המאבק שיראו במה אפשר לעזור. יש לפתוח איוונט בפייסבוק, יש לבדוק מול העיריה, יש לארגן מקרן ומכונת קריוקי שתקרין את מילות ההכרזה, יש לא מעט בלגאנים ומן הסתם גם עלויות ובשלב זה כל מה שעשיתי בעניין הוא לכתוב פוסט. מצד שני, כמו שהוכיחה לי רוני גלבפיש שהרימה שעת סיפור קבועה פשוט כי החליטה כך, קודם כל צריך לרצות חזק. אין לי מושג עדיין כמה עולה, ומאיפה נגייס, והאם נקבל אישור וכאלה – אבל היי, אתם יודעים משהו, במקרה הגרוע מכל אני אדפיס בבית חבילת עותקים של ההכרזה ואחלק אותם בשדרה בשישי אחרה"צ.

מה אתם חושבים? איך אתם יכולים לעזור?

מרד הנחילים

יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך

ד"ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:

שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג' היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.

כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.

זו מחאה של  נחיל של פרטים, עם המון אג'נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת.  יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.

דור הכוסומו

הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.

ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.


זיעה

יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.