מרד הנחילים

יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך

ד"ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:

שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג' היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.

כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.

זו מחאה של  נחיל של פרטים, עם המון אג'נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת.  יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.

דור הכוסומו

הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.

ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.


זיעה

יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתאי  On 28 ביולי 2011 at 13:45

    גדי, אני שמח שמצאת את המקלדת של המחשב. כל מילה בומבה. תודה על הפוסט.

  • vandersister  On 28 ביולי 2011 at 14:17

    כל מילה שווה משקלה בזהב. פוסט נפלא. תודה לך.

  • קובייקו  On 28 ביולי 2011 at 20:09

    כיף לקרוא אותך חבר.
    פוסט מדוייק ומצויין.

    חיבוק מיוזע ממני :)

  • ריקי כהן  On 29 ביולי 2011 at 5:12

    מצטרפת, כיף לקרוא, פוסט מעולה. מעניין אותי אם אתם מסבירים לקטנה מה קורה שם

  • אמיתי ס  On 30 ביולי 2011 at 0:26

    לא אם, ריקי – איך.

  • אלירם  On 30 ביולי 2011 at 1:30

    רק היום הצלחתי להגיע. היה שווה כל רגע.

  • נטע  On 30 ביולי 2011 at 8:59

    מצוין.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: